מי אתם, "הדוב", "העצם" ו"פרימדונה"?
כמה כינויים ו/או שמות קוד כבר הולידה פרשת "וואלה-בזק", הלוא היא תיק 4000? ככל שהחקירה מתקדמת מתגלים יותר ויותר. ביום ראשון חשף גיא פלג, במהדורה המרכזית של "החדשות", תמליל של שיחה שהתקיימה ביולי 2015 בין הבעלים של "וואלה!", שאול אלוביץ', למנכ"ל האתר, אילן ישועה. באותה שיחה כינה אלוביץ' את נתניהו בשם הקוד "הגדול". כתבי ועורכי "וואלה!", לעומת זאת, זכו מפיו של אלוביץ' לכינוי "חבורת אפסים".
שלושה ימים חלפו, וברביעי חשף עמית סגל ב"החדשות" את גרסת אלוביץ' לתיק 4000, כפי שהובאה מפי מקורביו. בין השאר הובא מפיהם גם הציטוט הבא, נגד אילן ישועה:
מיהם העיתונאים מאחורי שמות הקוד "הדוב", "העצם" ו"פרימדונה"? הפתרונים לאלוביץ' ולישועה (שטען בתגובתו לכתבה של סגל כי דווקא משפחת אלוביץ' היא שהמציאה את הכינויים הללו). עם זאת, מרתון השיחות בין עובדי "וואלה!" לאחר הפרסום של סגל, העלה את הסברה הרווחת הבאה: "הדוב" הוא דב גיל-הר, שבין מרץ 2015 למרץ 2017 הגיש ב"וואלה!" את שידורי האולפן (והיום מגיש את התכנית "ערב ערב" ב"כאן 11"). "העצם" הוא אמיר תיבון, שבין יוני 2013 לינואר 2017 היה הכתב המדיני של "וואלה!" (והיום משמש כתב "הארץ" בוושינגטון). על מה ולמה דווקא הוא זכה לכינוי "העצם"? על שמה של עצם הסטייק T-bone, שנהגה כפי שהוגים את שם משפחתו של תיבון. מה נותר? "פרימדונה". זהו הכינוי שהודבק ליעקב אילון, שבין אוקטובר 2016 ועד החודש שעבר נשא בתואר הרשמי "ראש מערכת החדשות", גם כשכיהן בפועל רק כמגיש (הבכיר והדעתן) של מהדורת החדשות היומית ב"וואלה!", שבוטלה בינתיים.
עד כאן שמות הקוד. וכעת לשאר ענייני תיק 4000:
סימה קדמון VS רביב דרוקר
בשישי האחרון, יומיים לפני המלצת המשטרה להעמיד לדין את נתניהו באשמת שוחד בפרשת וואלה-בזק (תיק 4000), הקדישה הפרשנית הפוליטית סימה קדמון, שליש מהטור הפותח של "המוסף לשבת" כדי להגן על שמו של "ידיעות אחרונות". מוקדם יותר באותו שבוע, בתום שידור התחקיר של ברוך קרא בתכנית "המקור" בערוץ עשר על התערבותם של בני הזוג נתניהו בתכני אתר "וואלה!", ציין המגיש, רביב דרוקר, כי "ב'ידיעות אחרונות' נעשים דברים חמורים יותר". קדמון לא נותרה חייבת, כינתה את האמירה "שערורייתית ומקוממת", והוסיפה כי "אם דרוקר יודע משהו, הוא מוזמן לפרסם. אבל לזרוק לאוויר אמירה כללית כזו, שעושה עוול לעורכי וכתבי העיתון כולם – אינה דבר ראוי".
קדמון אף נתנה דוגמה לעוול שנעשה ל"ידיעות" לטענתה. "אז מה עם אולמרט, תשאלו. הרי הוא היה אתרוג ב'ידיעות אחרונות'", כתבה. "אני מזמינה את הקוראים, כמו גם את העיתונאים, לסור לבית אריאלה ולדפדף בגיליונות העיתון בתקופת כהונתו כראש ממשלה... יכול להיות שהסתבכויותיו הפליליות סוקרו תוך מתן משקל יתר לחזקת החפות. אבל גם את זה צריך לומר: האגדה שלפיה הוא היה מוגן לחלוטין ב'ידיעות אחרונות' מופרכת ושגויה. למי ששכח, נזכיר רק כי כלי התקשורת הראשון שדיווח בהרחבה על פרשת טלנסקי היה 'ידיעות אחרונות'. הכותרת הראשית שהתפרסמה ביום שישי, 2 במאי 2008, הייתה – החשד: שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי. אם תשאלו את אולמרט מה הייתה הסיבה שבסופו של דבר הוא החליט להתפטר עוד לפני שהחוק חייב זאת, הוא יספר לכם כי הרגע הזה היה כשראה את העמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' בבוקר ה-28 במאי. על פני כל העמוד פורסמו שלושה מאמרים: של נחום ברנע, עם הכותרת 'נקמת הכספומט' (שהייתה גם הכותרת הראשית של העיתון), של כותבת שורות אלו עם הכותרת: 'גועל נפש' ושל בעז אוקון עם הכותרת 'אולמרט הסתבך''".
סימה קדמון מדייקת. אבל קפיצה קטנה לבית אריאלה, כפי שהיא עצמה המליצה לעשות, העלתה ארבע כותרות ראשיות נוספות שפירסם "ידיעות" באותו חודש, מאי 2008:
וזה עוד לא הכול: הנה ארבע כותרות עוינות של "ידיעות" נגד משה טלנסקי, גיבור הפרשה, מאותו חדש ממש, מאי 2008:
והנה דוגמה לצ'ופר נוסף שקיבל ראש הממשלה לשעבר: בראשית דרכה של פרשת טלנסקי, בסמיכות חשודה, זמן קצר לאחר ש"ידיעות" נאלץ לפרסם בעל כורחו כותרות על חקירותיו של אולמרט, הופיעו בעיתון – הפתעה הפתעה – כותרות על כוונות מדיניות כאלה ואחרות של ראש הממשלה. אמת לשעתה? אולי. במבחן הבדיעבד, כל הכוונות הללו העלו חרס (בהנחה שהיו קיימות מלכתחילה). הנה שלוש דוגמאות מאותו חודש קסום, מאי 2008:
נתניהו, לעומת זאת, לא זכה עד כה, בפרשיותיו השונות, לקבל מ"ידיעות" כותרות מפרגנות שאפילו מתקרבות לאלה שקיבל אולמרט, קודמו בתפקיד. אפשר לצטט מילה במילה (בפעם האלף) את בכיר עיתונאי "ידיעות", נחום ברנע – שבפברואר 2012 אמר און רקורד לאורן פרסיקו מ"העין השביעית": "אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט. נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו" – אבל השבוע צצה לה עדות טרייה יותר. פרטים באייטם הבא.
ניר בכר VS סימה קדמון ונחום ברנע
מוקדם יותר באותו טור פירטה קדמון מה לדעתה ההבדל בין "ידיעות" (וחקירת תיק 2000) לבין "וואלה!" (וחקירת תיק 4000). "האם קרא, דרוקר או מישהו מצייצני הטוויטר באמת חושב שניר חפץ, או מישהו אחר בדמותו, היה מצליח להשתלט על 'ידיעות אחרונות', לשנות כותרות אצל עורכי הדסק, להעלים ידיעות כמו שקרה ב'וואלה!'?", כתבה. "אני לא תמימה ולא מיתממת. והיו טעויות חמורות גם ב'ידיעות אחרונות'. השיחות של המו"ל שלי עם נתניהו עוררו בי מבוכה גדולה וגם כעס, שאגב ביטאתי בהרחבה בטורים שכתבתי בעיתון זה".
דבריה של קדמון מצטרפים לאלה שאמר נחום ברנע בשבוע שעבר, כשהתראיין לעמרי אסנהיים ורוני קובן בתכנית "ציפורי לילה" בגל"צ. "'ידיעות אחרונות' הוא עיתון. 'וואלה!' לא היה גוף עיתונאי אף פעם", אמר ברנע. "היה אפילו בסיס לאי הבנה: לקחו עיתונאים כדי שיעשו עיתונות, בגוף שלא מבין מה זו עיתונות. לא מבין מה זה רגישות של עיתונאי שמביא סיפור וכל האגו שלו, וכל המוניטין המקצועי שלו בתוך הסיפור, ופתאום אומרים לא לא לא, בעל הבית לא אוהב את זה. אין דבר כזה בגוף תקשורת... אנחנו בצורה מאוד ברורה הגבנו על העניין הזה בדרך שאומרת בעצם: אם יש איזשהו חשד שהמו"ל כן מתערב – מהרגע הזה הדבר הזה לא קיים, הקורא לא מפסיד שום דבר. וגם את הפרשה הזו כיסינו, סיקרנו, במילים שלא היו פחות בוטות מכל גוף תקשורת אחר".
אלא שבשישי האחרון, בתגובה לטור של קדמון, העלה ניר בכר, לשעבר עורך מוסף "7 ימים" של ״ידיעות״ והיום עורך "המגזין" עם אושרת קוטלר, את הציוץ הבא:
סימה קדמון, תרצי להגיב?
"לא זכורה לי ישיבת מערכת כזאת מהסיבה הפשוטה, והיא שמעולם לא השתתפתי בישיבות מערכת ולכן גם לא יכולתי לצייץ, כדברי בכר. מה שמצער יותר, זה שבכר יודע שמעולם לא השתתפתי בישיבות מערכת, ולכן תמוה בעיני שזו הדוגמא שהביא. אלא אם הדוגמא נועדה יותר להאדיר את שמו, מאשר להכפיש את שמי".
נחום ברנע, מה תוסיף?
"אינני מכיר את מר בכר. לא ידוע לי על ישיבה כלשהי שהפגישה אותו ואותי. לא נותר לי אלא להניח, שהציוץ שלו יסודו בטעות".
ניר בכר, תרצה להגיב לתגובות?
"במסגרת ההיערכות לבחירות 2006, זימן העורך הראשי דאז, רפי גינת, ישיבת מערכת מיוחדת בהשתתפות עורכי העיתון ובכירי כותביו, ובהם ברנע וקדמון. במהלך הישיבה הלנתי על כך שעמודי החדשות מגויסים לקידום הקמפיין של "קדימה", ואף הדגמתי זאת בידיעת ענק שכותרתה 'נבחרת החלומות של קדימה'. כאמור, השניים ישבו ושתקו אז, כפי שהם מפטפטים את עצמם לדעת היום כשרוממות חופש העיתונות של 'ידיעות' בפיהם. צר לי שזיכרונם של השניים בוגד בהם, כנראה מדובר בתסמונת מוכרת בקרב מי שבמשך שנים התמחו בהדחקת האתיקה העיתונאית ונכשלו פעם אחר פעם בסולידריות עם חבריהם למקצוע, בתוך העיתון ומחוצה לו".
כל עיתון וראש הממשלה שלו
ואם כבר ענייני אולמרט ונתניהו – הנה הזדמנות פז להציג תמונת ראי של "ידיעות אחרונות" מול "ישראל היום". שנתחיל? יאללה:
ב-7 בספטמבר 2008 המליצה המשטרה להעמיד לדין את אהוד אולמרט באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשות ראשונטורס, מעטפות הכסף ומרכז ההשקעות. למחרת, 8 בספטמבר, הפגיז "ישראל היום" בכותרת ענק נגד ראש הממשלה דאז, בלי לעשות לו שום הנחות:
"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, העניק גב לאולמרט בעמוד הראשון:
עשר שנים, חודשיים, שלושה שבועות וארבעה ימים חלפו ביעף. בראשון האחרון, 2 בדצמבר 2018, המליצה המשטרה להעמיד לדין את בנימין נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשת וואלה-בזק, המכונה תיק 4000. למחרת, 3 בדצמבר, הפגיז "ידיעות אחרונות" בכותרת ענק נגד ראש הממשלה, בלי לעשות לו שום הנחות:
"ישראל היום", לעומת זאת, העניק גב לנתניהו בעמוד הראשון:
שנאמר: כל עיתון וראש הממשלה שלו.
הוכחה מוצקה או רק טור דעה? תלוי אם שואלים את הפרשן הוותיק או את העורך הבכיר
ועוד בענייני תיק 4000: בשני שעבר, מיד לאחר שידור תחקיר "המקור", העלה נתניהו בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה ארוך, שבו כינה את הכתבה "פייק ניוז ממוחזר". נתניהו הוסיף וציין כי "מחקרים של 'גלובס', 'מידה' ואחרים מוכיחים שלאורך שנים ראש הממשלה קיבל ב'וואלה!' סיקור עוין, שאף החמיר ערב בחירות 2015, מה שסותר לחלוטין את טענת השווא על עסקה שנרקמה כביכול".
למה כיוון נתניהו כאשר הזכיר "מחקרים של 'גלובס'"? בעיקר לטור הבא, שפירסם אלי ציפורי, הפרשן הבכיר של העיתון, במרץ השנה:
ציפורי איתגר במאמרו את הטענה שנתניהו זכה מ"וואלה!" לסיקור מפנק. "האמירה הזאת, 'בזכותה' של המשטרה ו'בזכותם' של כלי התקשורת הניזונים מהמשטרה או זה מזה, הכתה שורשים כה חזק עד שהפכה לאמת, לעובדות יצוקות מבטון, אך האם היא אכן אמת? האם, עובדתית, אתר 'וואלה!' 'נערך מבלפור', כפי שיושבי האולפנים בטלוויזיה קבעו?", שאל. "הקביעה החד משמעית הזאת לא התבססה על עובדות, אלא בעיקר על הדלפות מהמשטרה, וגם על התחקיר של העיתונאי גידי וייץ ב'הארץ' מסוף אוקטובר 2015". בהמשך תיאר ציפורי, לפרטי פרטים, את הבדיקה שביצע אשר הובילה אותו למסקנה הפוכה בתכלית. "כדי להגיע לתמונה הקרובה ביותר למציאות, היה צריך לנטר את כל האזכורים של נתניהו לאורך שנים באתר 'וואלה!' (במיוחד בשנים 2015-2017)", כתב. "פניתי לגוף המתמחה בכך כדי להגיע לחקר האמת, אך העלות הכבדה ומשך הזמן שנדרש לכך אילצו אותי לעשות זאת באופן חלקי. עברתי על כותרות של קרוב ל-4,000 כתבות ודעות ב'וואלה!' שיש בהם אזכור של השם 'נתניהו' בין 2015 ל-2016... אין כל עדות מוחצת לכך שנתניהו קיבל סיקור מלטף באתר באופן קיצוני. נהפוך הוא, רוב מאמרי הדעה היו נגד נתניהו. לקביעה שאתר 'וואלה!' הוא אתר פרסומי של משפחת נתניהו אין, אם כן, רגליים במציאות". עם זאת, בסוף הטור פורסמה הסתייגות. "כל זה לא אומר שלא הופעלו לחצים מאחורי הקלעים. הופעלו גם הופעלו, כפי שהם מופעלים בכל כלי תקשורת", סיכם ציפורי. "אני בטוח שאלוביץ' היה בין הלוחצים... האם היה דיל בינו לנתניהו? מבחן התוצאה מצביע שלא ממש: אין סיקור מלטף, ודאי שלא באופן קיצוני, ואין הוכחה להטבות כלכליות ניכרות".
עד כאן מתוך המאמר, שפורסם שמונה חודשים תמימים לפני הפרק המצוין של "המקור" שבו כתבי ועורכי "וואלה!", בפנים גלויות, תיארו בהרחבה את מסכת הלחצים שהופעלה למען סיקור מוטה של שרה ובנימין נתניהו וכיצד הם נאלצו להיכנע לה שוב ושוב. ברביעי שעבר, יומיים אחרי השידור, פירסם רועי ברק, ראש מערכת החדשות של "גלובס", מאמר שבו מתח ביקורת על אזכור "גלובס" בתגובתו של ראש הממשלה לכתבה. על אף שציפורי תיאר כי עבר על 4,000 כותרות וסיכם את התוצאות כבדיקה "עובדתית" וכ"תמונה הקרובה ביותר למציאות" – טען ברק כי מדובר היה בסך הכול בטור דעה. "נתניהו מכוון בדבריו לטורים שפירסם אלי ציפורי", כתב. "מאמרי דעה ופרשנות, כבודם במקומם מונח, אבל חשוב לשים דברים על דיוקם. 'גלובס' לא פירסם 'מחקר' ש'מוכיח' משהו לכאן או לכאן בעניין זה, ותגובתו של נתניהו לכל הפחות מטעה בהקשר זה... אין זה אומר שטיעוניו של פרשננו אלי ציפורי אינם ראויים, אלא שהטקסט שכתב אמור להיקרא בתוך הקונטקסט שלו, ולא כסוף פסוק, 'מחקר' או 'הוכחה'".
לסיכום: אל מול ציפורי, שראה בבירור בבדיקתו הרבה יותר מאשר סתם "טור דעה", ניצב ראש מערכת החדשות, שמתייחס לטורו של הפרשן הבכיר שלו כאל מאמר דעה ותו לא, שאין בו כדי להוכיח משהו.
אלי ציפורי נמנע מלהגיב.
עורכת "גלובס", נעמה סיקולר, מסרה בתגובה: "הטור שפרסם אלי ציפורי ב-5.3.2018, שכלל את הממצאים המדוברים, כולל את הפיסקה הבאה המדברת בעד עצמה: 'כדי להגיע לתמונה הקרובה ביותר למציאות, היה צריך לנטר את כל האזכורים של נתניהו לאורך שנים באתר וואלה! (במיוחד בשנים 2015-2017). די מפתיע שאיש לא עשה זאת עד עכשיו (מומלץ למשטרת ישראל לעשות זאת). פניתי לגוף המתמחה בכך כדי להגיע לחקר האמת, אך העלות הכבדה ומשך הזמן שנדרש לכך אילצו אותי לעשות זאת באופן חלקי'. הטור היה טור דעה של ציפורי, וגם מותג ככזה. ממצאי המחקר לא הובאו במלואם, וגם לא האופן בו נאסף המידע החלקי. למחקר מלא אנחנו מתייחסים אחרת, והעבודה שנעשית היא בעלת אופי שונה וכך גם הצגתה לציבור, בדרך כלל מלווה במספרים, גרפים והסבר ברור של מקורות המידע. אלי מציין, וטוב שכך, שלא מדובר במחקר מלא, שאותו לא עשה בשל שיקולי עלות וזמן.
"כאשר מדובר בפרסומים באתר אינטרנט ממילא אין אפשרות לבסס מחקר שכזה בשל שורה של משתנים שאינם חשופים: משך הזמן שידיעה הופיעה בעמוד הבית או מיקומה, מה הופיע באתרים מקבילים באותה העת וכמובן האם היו ידיעות שכלל לא הגיעו לכדי פרסום. לכן, הביע רועי ברק, עורך החדשות, במסגרת טור שגם הוא הוגדר ומותג כ'דעות', את עמדתו כי אין מדובר ב'מחקר גלובס' אלא ב'בדיקה של אלי ציפורי ב'גלובס'. רועי ברק הדגיש גם בטור עצמו כי אין בדבריו כדי לשקף זלזול כלשהו לא באלי ציפורי, לא בדעותיו וגם אין בזה כדי קביעה בשאלה האם היה סיקור מוטה, אלא הדגשת ההבדל בין מחקר 'מלא' לבין בדיקה שערך בעל טור כ'דעה'. אנחנו ב'גלובס' מתגאים מאד בחופש הדעות והביטוי, גם כשהדעות הסותרות הן 'מתוך הבית'. אין 'האחדה' ואין 'הכתבת עמדה אחת' כדי להיראות מאוחדים ולהימנע מהשאלות שלך, אביב".
ויש המשך באייטם הבא.
אלונה בר און VS אלי ציפורי
ביום שני האחרון סיפק ציפורי אינדיקציה להבדל בעיניו בין "דעה" ל"הוכחה". זה קרה לאחר שהכלכלן פרופ' עומר מואב, פירסם את הפוסט הקצרצר הבא בדף הפייסבוק שלו:
הפוסט של מואב זכה ל-332 תגובות, ביניהן של ציפורי, מה שהוביל בהמשך למיני-התכתשות בין פרשן "גלובס" לבין לא פחות מהמו"לית שלו, אלונה בר און:
אלי ציפורי: "חשבתי שאתה כלכלן, עכשיו אני יודע שאתה פוליטיקאי בתחפושת של מומחה כלכלי. טוב שחשפת את פרצופך האמיתי בתיוג האוטומטי שלך לאנשים מסביבו של נתניהו כ'חנפנים'. אגב, כמי שכותב על כלכלה הייתי מצפה ממך להתייחסות מקצועית ועניינית להיבטים הכלכליים בתיק. אבל כנראה שלא התעמקת ומעולם לא תתעמק. ממליץ לך להסתכל על גרף מניית בזק ולהתחיל ללמוד לעומק סוגיות שוק הוניות, רגולטוריות וכלכליות ואחר כך לכתוב כמה שורות בפייסבוק כדי לקבל לייקים מהמחנה שלך. מביך".
עומר מואב: "אלי, קצת איבדת את הצפון... זה עמוד הפייסבוק האישי שלי ואני כותב כאן על מה שאני רוצה ולא רואה שום סיבה להגביל את עצמי לתחום המומחיות שלי. כמובן שעיסוק בסוגיות פוליטיות שאינן כלכליות לא הופך אדם לפוליטיקאי. לא ראיתי אותך מגביל את עצמך לעיסוק רק בתחום שבו יש לך דוקטורט".
אלי ציפורי: "הפוך, עומר, הפוך. תכתוב על מה שאתה רוצה, רק ממליץ לך לגבות זאת בעובדות או במחקרים".
עומר מואב: "אלי, ידידי המלומד, זה פייסבוק, אני לא צריך לגבות כל דבר במחקרים. מה גם, שאם תירגע קצת תראה שמה שאני עושה כאן בפוסט הזה זה בדיוק עריכת מחקר. אני שואל שאלה ומקבל תשובות".
אלונה בר און: "חשוב לי להבהיר שהסגנון האישי, הפוגעני והלא ענייני, בתגובה שלך, אלי ציפורי, כלפי פרופ' עומר מואב, אינו על דעתי ואינו על דעת 'גלובס'. זה לא עניין של ימין או שמאל, אלא של תרבות דיון".
אלי ציפורי: "לא רואה שום סגנון 'אישי', 'פוגעני' ו'לא ענייני', ואני חושב שהוא ענה בעצמו וזה מה שיפה בתקשורת בין שני אנשים בלי התערבות. צר לי, אבל דווקא בתגובתו ראיתי זלזול לא ראוי ולא מכובד ואיננו מתאים לתרבות דיון ('איבדת את הצפון'), והמשכתי הלאה וגם עומר המשיך הלאה. גם לי חשוב להדגיש זאת – דיון ענייני הוא בשבילי דיון עם עובדות ועם מספרים ועם נתונים בלי לתייג מראש אנשים כ'חנפנים' אוטומטית (וכמובן שבענייני חנפנות זה עניין של ימין ושמאל). אגב, לא ראיתי ש'גלובס' שומר במיוחד על תרבות דיון ככל שזה נוגע לאלפי תגובות עליי: לוקח שוחד, לקקן, חנפן – כפי שעומר מכנה את מי ש'סביבו' של נתניהו – ואף הכפשות והשמצות הרבה יותר גרועות וחמורות שהן לשון הרע המובהק ביותר ובוודאי שחורגות מכל מסגרת דיון ראויה ומכובדת. ואני לא מדבר כלל על ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע באמינות, במקצועיות וביושרה שלי – וכל זה גם עובר מבחינתי. חבל".
בהמשך התערב הגולש ניר אורן. "התגובה של אלי ציפורי לא נכתבה כתגובה של 'גלובס'", כתב. "השם 'גלובס' לא הוזכר בתגובה וגם לא בדו שיח שאחריה. נראה לי שזה חסר תקדים, שיו"ר של עיתון תכתוב הבהרה, על תגובה של עיתונאי שנכתבה בשמו הפרטי. ההבהרה הזאת לא במקומה, והיא מעלה תהיות למה היא נכתבה בכלל". ההערה הזו הציתה את הדיון מחדש:
אלונה בר און: "ניר נעים מאד, כדי לפוגג את התהייה: א. בבסיס אני מסכימה איתך על חופש עיתונאי בכלל ובפרט במרחב הציבורי/פרטי של הרשתות החברתיות. ב. יחד עם זאת, אנשים רבים מאד ואינטליגנטים מאד בהחלט מקשרים בין מה שכותבים עיתונאים לבין כלי התקשורת בהם הם עובדים. ג. השאלה האם יש צורך להגביל עיתונאים בכתיבה ברשתות – דווקא בשל היותם עיתונאים ובשל רמת הזיהוי הגבוהה עם כלי התקשורת בו הם עובדים – היא לא טריוויאלית ומעסיקה כיום אנשי תקשורת וחוקרים בארץ ובעולם, ויש הרבה עמדות וגישות שונות בנושא, גם בתיאוריה וגם בפועל. It’s complicated. ד. לאחר אינספור מקרים וחשיבה רבה ומשותפת, בחרתי הפעם להבהיר שמדובר במרחב פרטי ולא בתרבות הדיון של 'גלובס'. עשיתי זאת במכוון באופן פומבי ולא בחדרי חדרים, כחלק מתרבות השקיפות ב'גלובס'".
אלי ציפורי: "אלונה בוקר טוב. א. אני מסכים בהחלט עם ניר. ב. מדובר בצעד חריג שאיננו מקובל (בוודאי שלא עליי) – והשאלה היא למה היה לי 'הכבוד' להיבחר – שלא לצורך כלל – ובעקבות מה (הרי היה מי שהתלונן – ולמען השקיפות צריך לחשוף אותו). ג. אני חוזר לשאלתי על תרבות הדיון ב'גלובס', והכל למען השקיפות – תרבות המאפשרת בתגובות הטחת השמצות אישיות נושאות לשון הרע החמורה ביותר כלפי כותב אחד במיוחד ובאופן חופשי ומוחלט (ושוב – זה גם עובר מבחינתי). ד. מה זו בכלל 'תרבות דיון' ומי משרטט את קוויה? ולמה לא אוכפים אותה באופן שוויוני? אשמח להבין מי אמון על השרטוט ומה הקווים. ה. אם הכוונה, ואף הלא מכוונת, היא לנסות ולהגביל את חופש הביטוי של עיתונאים ובמיוחד של פרשן בכיר, רק בגלל שסגנונו ותכניו אינם נראים ואינם נוחים לכמה מתלוננים – אז לאן אנו באים?".
אלי ציפורי VS נעמה ריבה
לסיום הטרילוגיה: בין 131 הלייקים לפוסט של מואב היה גם אחד של נעמה ריבה, כתבת "הארץ" לענייני אדריכלות. ציפורי לא עבר על זה בשתיקה, וכך נראו חילופי המהלומות (לא נגענו):
אלי ציפורי: "משעשע אותי שנעמה ריבה עושה לייקים. כזכור, ריבה איבדה את הצפון והמצפן הערכי שלה אחרי שהדבר הראשון שהיה חשוב לה להגיד אחרי התאונה המחרידה בים המלח הוא שהמשפחה היא מהתנחלות. פנאטיות, אטימות, רשעות ומשיחיות זה כנראה תנאי הקבלה של עמוס שוקן. שכחתי עוד תכונה הכרחית לתנאי הקבלה: גזענות".
נעמה ריבה: "אני גזענית? כנראה שאתה טיפש ונפוח".
אלי ציפורי: "שכחתי עוד תכונה: אלימות מילולית, כה אופיינית לנאמניו של שוקן. את מוכיחה זאת בצורה מופלאה (וכמובן, הטהרנות והצביעות)".
נעמה ריבה: "אהה עכשיו הבנתי. ציפורי, אני לא הולכת להמשיך לטחון את הסיפור הזה. זה היה ציטוט גיאוגרפי שירד תוך חמש דקות כי כולכם הוצאתם אותו מהקשרו. מכיוון שאתה וצייצני הימין משועממים אוהבים לחמם ימנים המשכתם לטחון את זה. בטח גם לגיטימי בעינייך שקיבלתי (וגם בנזוגי הימני) מאות הודעות נאצה. אבל אתה באמת טיפש. אתה מוזמן לצלם מסך שכתבתי שאתה טיפש ופופוליסט. את זה לא אמחק. ואני אוסיף – לדעתי דווקא 'גלובס' הולך לכיוון מצוין בגלל אלונה בר און ונעמה סיקולר, וחבל שאתה ממשיך בקו הפופוליסטי שלך. אתה הבנאדם האחרון ביקום שיכול להגיד למישהו משהו על אלימות מילולית. ובאמת שנדיר שאני מתבטאת ככה על מישהו. מוזמן לבדוק את הפיד שלי בפייס".
אלי ציפורי: "ככל שאת ממשיכה את רק מוכיחה עד כמה פס הייצור של שוקן ממשיך להוציא מקרבו אנשים מרושעים, אטומים וגזענים (אה, כמובן, זה כל הזמן 'רק יוצא מהקשרו', כמו שהבבונים שרק יורדים מהעצים של המו"ל שלך יצא מהקשרו). או 'ציטוט גיאוגרפי׳... עוד תירוץ מגוחך".
נעמה ריבה: "אתה מוזמן להמשיך להתווכח עם עצמך. לא כתבתי מילה על המתנחלים".
אלי ציפורי: "תמיד משעשע אותי לראות אנשים שמציגים עצמם כמנומסים, נאורים ונעלים שהם בפועל אנשים אלימים וגסי רוח בתחפושת ליברלית – הוכחת את זה עם 'הציטוט הגיאוגרפי' – אל תמשיכי להביך את עצמך".
דובר צה"ל מבקש להודיע? תודה, אין צורך
שנה וחודשיים חלפו מאז שבתום סאגה משפטית רבת תהפוכות נאלצה הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, לשגר לרביב דרוקר ולערוץ עשר, את פירוט 350 מועדי השיחות שניהל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם עורך "ישראל היום" לשעבר, עמוס רגב, והבעלים של העיתון, שלדון אדלסון. מיד לאחר שהתקבל המידע ההוא הראה דרוקר איך הושפעו כותרות העיתון בבקרים שאחרי השיחות. בהמשך אותו השבוע פורסמו 14 דוגמאות מפורטות נוספות.
ולמה נזכרתי דווקא עכשיו בפרשת שיחות הטלפון הזו? כי בשלישי האחרון, ב-6:56 בבוקר, הפיץ דובר צה"ל לכל כלי התקשורת הודעה דרמטית (שאושרה לפרסום רק החל מהשעה 7:30), ולפיה צה"ל יצא למבצע "מגן צפוני" כדי לחשוף ולנטרל מנהרות טרור התקפיות של חיזבאללה. הודעת דו"צ הפתיעה את כל כלי התקשורת, בדגש על העיתונים היומיים, שנשלחו להדפסה לילה קודם לפני חצות. שניים מהם הקדישו באותו בוקר את הכותרת הראשית שלהם למחאה הנרחבת על אוזלת היד של הממשלה בטיפול באלימות נגד נשים. כך נראתה בשלישי הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות":
כך נראתה הכותרת הראשית של "מעריב":
כך נראתה הכותרת הראשית של "הארץ":
רק הכותרת הראשית של "ישראל היום", לעומת זאת, חפפה לאירועים האקטואליים הבוערים וניצחה בנוקאאוט את המתחרים:
האם גורם בכיר ב"ישראל היום" זכה מבעוד מועד להדלפה או רמז על המבצע המתהווה? אין לדעת.
עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, מדובר בצירוף מקרים?
"דווקא באותו ערב פספסתי את השיחה היומית הדמיונית שאתה מייחס לי עם ראש הממשלה. הייתי בטיסה חזרה מכנס במיאמי דרך פרנקפורט לארץ. התחננתי בפני הקברניט הגרמני שיאפשר לי שיחה עם ראש ממשלתי, לא הלך. העורכים המקצועיים של 'ישראל היום', יתומים מעורך ראשי, נאלצו לעבוד לבד. התוצאה לפניך. ואגב, אביב, מותר לפרגן לראש הממשלה על המבצע ול'ישראל היום' על הראשית בשער העיתון, למרות שהם אינם 'יקירי' הברנז'ה".
הנרות הללו שאנו מדליקים נועדו לערוץ כאן 11 (אבל הגיעו קודם ל"ידיעות")
איך הצליח כתב "ידיעות" בדרום להקדים פרויקט יוקרתי של ערוץ כאן 11? וכיצד זכה כתב חדשות עשר בדרום לקבל במפתיע מ"ידיעות" קרדיט בלתי צפוי ובלתי רצוי על תרומתו לעניין? תשמעו סיפור:
שבועיים לפני חנוכה פנו אנשי מערכת כאן 11 לדובר מד"א, זכי הלר, ובפיהם בקשה: להפגיש בין מיכאל שובל, החייל שנפצע לאחרונה כשטיל קורנט ששיגר החמאס פגע באוטובוס סמוך לגבול עזה, לבין הצוות הרפואי במד"א שטיפל בו מיד לאחר הפציעה. כל זאת במסגרת פרויקט מיוחד לחג המשודר בימים אלה במהדורת "חדשות הערב" של "כאן", שבמסגרתו שמונה גיבורים מהשנה החולפת, גיבור אחד מדי ערב, מדליקים נרות חנוכה. הלר הסכים בשמחה, והצילומים נקבעו לראשון האחרון, ערב הדלקת הנר הראשון, בבית החולים שיבא תל השומר שבו מאושפז שובל. אלא שמכיוון שהגיבורים של מד"א שטיפלו בשובל היו מיועדים לשידור ביום ראשון הקרוב, לכבוד הנר השמיני של חנוכה, תועדו שובל והצוות הרפואי בערב הנר הראשון כשהם מדליקים שמונה נרות.
בין הנוכחים במפגש המרגש היו בני משפחתו של החייל הפצוע שובל; זוהר זוביב בת ה-17, מתנדבת מד"א שעודדה את שובל בזמן הטיפול הרפואי; עינב זוביב, אמא של זוהר; ואנשי מד"א נוספים שנטלו חלק באירוע. המפגש תועד על ידי דורון סולומונס, מנהל מחלקת עריכת הווידאו בכאן 11, אבל בין הנוכחים היו גם מי שצילמו את הדלקת הנר בסמארטפון. אחד מהם שלח את הסרטון לאלמוג בוקר, כתב חדשות עשר בדרום. במערכת חדשות עשר שקלו האם לשדר אותו, אך החליטו לוותר, מכיוון שהחייל הפצוע לא התראיין, מכיוון שהצילום באיכות של טלפון סלולרי, ומכיוון שבסופו של דבר מדובר בסרטון מבוים של הדלקת נר שמיני שנעשה שבוע טרם זמנו ביוזמת גוף שידור מתחרה.
במקביל, עוד באותו ערב, זרם המידע על הדלקת הנרות הנחשקת, ועל הסרטון שנשלח לבוקר, גם לכתב "ידיעות אחרונות" בדרום, מתן צורי. הוא טילפן לקולגה מחדשות עשר (שהוא גם חבר קרוב), ובוקר נאות לשלוח אליו את הסרטון. התוצאה התנוססה למחרת, יום שני האחרון, על פני כפולת האמצע של "ידיעות":
עד כאן האירועים מאחורי הקלעים. אלא שבתוך כל ההתרחשות הזו נרשמו שתי פשלות זערוריות. הראשונה: הגרפיקאים של "ידיעות" לא חתכו כמו שצריך את צילום המסך שעשה צורי מתוך הסרטון ששלח לו בוקר. כתוצאה מכך הופיע שמו של בוקר בראש התמונה שפורסמה בעיתון. הפשלה הזערורית השנייה היא של עורך העמוד ב"ידיעות", שציין בכותרת המשנה כי החייל הפצוע "הדליק נר ראשון של חנוכה", בעוד שבתמונה רואים בבירור כי החייל וצוות מד"א מדליקים שמונה נרות:
אלמוג בוקר, תרצה לסכם?
"קיבלתי סרטון, ומתן צורי, שידע שיש לי אותו, ביקש ממני להעביר לו לצורך הוצאת תמונת סטילס. שלחתי לו את הסרטון, הוא עשה צילום מסך, וככה הרווחתי קרדיט ב'ידיעות אחרונות'".
מתן צורי, תרצה להוסיף?
"על הסיפור עבדו כמה כלי תקשורת במקביל. על מנת להקל על משפחתו של החייל הסרטון הועבר לאלמוג – וזה העביר לי. גם אם בטעות, אלמוג חבר טוב שלי ושמחתי להגשים לו חלום ששמו יופיע ב'ידיעות אחרונות'".
הציטוט מול המציאות (1): חילוף קל של שתי אותיות
הציטוט: במהדורת "אולפן שישי" האחרונה הופיעה הכתובית הבאה:
המציאות: הביקור הממלכתי, של השרה גילה גמליאל, נערך כמובן ברוסיה ולא בסוריה.
הציטוט מול המציאות (2): סוף ציוץ במחשבה תחילה
הציטוט: החיפזון מן השטן? בהחלט. בחמישי בצהריים העלו בחדשות עשר את הציוץ הנחרץ הבא, כולל תיוג של הכתב לענייני משפט, אביעד גליקמן, וראש דסק הפלילים, דורון הרמן:
המציאות: בחלוף עשר שעות, קצת אחרי חצות, הודיעה הוועדה למינוי בכירים כי היא פוסלת את מועמדותו של אדרי למפכ"ל. כעבור שישה ימים נוספים, ברביעי, נאלץ הרמן לפרסם ראשון כי אדרי פורש מהמרוץ למפכ"לות, וזכה לציוץ הבא מהכתב הפוליטי של "הארץ" והטרול הבלתי נלאה, חיים לוינסון:
ואז קרה הנורא מכל: הצטרפתי ל-mako
לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב. לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב. לשמוע חלילים ברוח החופשית. ולהתחיל מבראשית עד שהטלפון מצלצל ועל הקו כבר ממתין הקונספירטור.
"הנורא מכל קרה, הורביץ", הוא הודיע.
"מה?! מה קרה?", נבהלתי.
"תשאל את הבוסים שלך באתר", הוא המשיך. "זוכר איך רק בשבוע שעבר הראיתי לך איך הפוסטים של 'מעריב אונליין' חוזרים על עצמם?".
"בהחלט", אישרתי.
"אז מתברר שאותה תופעה מתרחשת גם ב-mako", בישר הקונספירטור. "תפנה עוד מקום בזיכרון של הסלולר שלך. אני שולח:".
"נו, הורביץ? מה אתה אומר?", שאל הקונספירטור.
"באמת נורא", הסכמתי.
"ומה שנורא עוד יותר הוא שעוד לא פנית לבקש תגובה מהבוס הנורא מכל שלך", רטן הקונספירטור וניתק.
עורך mako, איתי ולדמן, למה אני לא מופתע?
"למישהו במחלקת הסושיאל עומד לקרות הנורא מכל".
ואם כבר הנורא מכל, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור מהשבוע שעבר: מה קרה לניצב צ'יקו אדרי בבדיקת הפוליגרף?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il