בועז ביסמט אותי (1): יאללה לך הביתה, מוטי
אי אז לפני עידן ועידנים, כלומר ביום שלישי שעבר, התראיין דן מרגלית לתכניתם של ירון וילנסקי ויעקב ברדוגו בגל"צ. בשיחה, שהתקיימה כשעתיים וחצי בלבד לאחר שעורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, בישר למרגלית על קץ דרכם המשותפת, נשאל המרואיין האם לדעתו מוטי גילת יהיה המפוטר הבא. "קודם כל אני מאוד מקווה שלא", השיב מרגלית. "מוטי גילת הוא עיתונאי מצוין, ואני מקווה שיהיה להם שכל לא לעשות איתו מה שהם עשו איתי. אולי כשאני מדבר היום איתכם אני מסייע להגן על מוטי. אני מאוד מקווה שכן, ואני עוד יותר מקווה שמוטי לא צריך הגנה ושלא מתנכלים לו".
איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים (ויאיר שרקי מחדשות 2 ידע לפני כולם): בחלוף שישה ימים, בשני האחרון, הגיע תורו של גילת לסור ללשכתו של ביסמוט. שלא כמו הפגישה הלוהטת עם מרגלית, שהתקיימה בארבע עיניים, הפעם נכח בשיחה גם מו"ל "ישראל היום", אשר בהרב. גילת כמובן יכול היה לנחש על מה ולמה הוזמן, והגיע מוכן, לאחר שקיבל חפיפה מסודרת מהקולגה שפוטר שבוע קודם לכן. הוא נהג באופן דומה לזה שבו פעל מרגלית: כששמע מבהרב כי העיתון ייאלץ להפסיק את ההתקשרות עימו בשל עלותו היקרה, הציע גילת להפחית 50 אחוזים משכרו. כצפוי, המו"ל והעורך לא עטו על ההצעה, וביקשו לחשוב עליה. למחרת התקיימה פגישה נוספת, שבה הגדיל גילת לעשות והציע להפחית 60 (!) אחוזים משכרו. בהרב סירב. הוא נימק זאת בכך שכבעל עסק פרטי לשעבר למד שכאשר מפחיתים לעובדים משמעותית את השכר זה עלול לפגוע בחברה. כן, כן. זה נאמר ברצינות.
כאשר גילת תהה בפני בני שיחו האם "ישראל היום" עדיין מעוניין בכלל להמשיך ולפרסם תחקירים, נמסר לו כי אלו ימשיכו להיעשות על ידי שני העוזרים שלו במדור, עוזי דיין ומיכל שבת. נחיה ונראה. "הפיטורים האלה לא היו ממניעים כלכליים, כי אני הסכמתי לרדת בשכרי בצורה מאוד מהותית", הגיב גילת לחדשות 10 זמן קצר לאחר פיטוריו. "הם היו ממניע שאפשר להבין: המדור שלי עסק במלחמה בשחיתות השלטונית ובשחיתות הציבורית". למחרת, בברכתו של גילת, יצא חברו דן מרגלית לסבב ראיונות ברדיו ובטלוויזיה. "רוח המפקד הייתה שאני מפריע שם, רוח המפקד הייתה שמוטי מפריע שם", אמר לאורלי וילנאי ולגיא מרוז, שביקשו לברר האם אכן מדובר ברוח המפקד או ברוח המפקדת. "מדובר ברוחם של בני הזוג", חתם מרגלית. רק יומיים לאחר פיטוריו, בחמישי, העניק גילת ראיון מקיף ראשון לאילנה דיין בגל"צ. "אנחנו מתקרבים לרגעי ההכרעה בתיקי החשדות החמורים נגד נתניהו", אמר. "אפשר לנחש שדורשי טובת נתניהו לא רוצים שאני אשב ב'ישראל היום' עם המדור הזה ואפרסם את הדברים האלה. זה שקוף לגמרי".
פיטורי גילת אינם מפתיעים. כמו בשבוע שעבר, אין מנוס מלהדגיש גם הפעם: שבעה חודשים בלבד אחרי שנכתב כאן על ניצנים ראשונים של מרד כתבים ב"ישראל היום", חוסלה סופית ההתקוממות. כזכור רק בנובמבר האחרון, בתכנית פתיחת העונה של "עובדה", חשפה אילנה דיין מסרים שהעביר נתן אשל, איש סודם של בני הזוג נתניהו, בנוגע לעיתונאים שאינם מצייתים להוראות. שלושה שמות הופיעו באחד מן המסרים הללו: דן מרגלית, מוטי גילת ועמוס רגב. שלושתם, התברר סופית השבוע, הודחו:
עם כל הכבוד לאשל, הוא בעיקר מוציא ומביא. בסביבתם הקרובה של קורבנות הטיהור, היה מי שהדגיש השבוע את מרכזיותה של שרה נתניהו בסיטואציה. היא זו שהתלוננה בעבר על כך שמוטי גילת, שהובא לעיתון כתחקירן, מנצל את כפולת העמודים שלו בעיקר כדי להביע את דעותיו (נגד נתניהו). היא זו שטלפנה בשעתו לעמוס רגב בדרישה שיטפל בשלמה צזנה בעקבות ציוציו (נגד נתניהו). היא זו שביקשה לפטר את דן מרגלית וקבלה על מאמריו (נגד נתניהו). והיא זו שמחתה נמרצות על כך שרגב לא ממהר להבליט מידע שמועבר אליו מלשכת ראש הממשלה (נגד יריביו של נתניהו). אגב, אחד הסיפורים שהועברו לרגב, ושאותם נמנע מלפרסם, מצא את דרכו לאתר האינטרנט "מידה" (שאותו הקים רן ברץ, לימים יועצו של נתניהו לענייני הסברה). האייטם הזה זכה לקישור מדף הפייסבוק של ראש הממשלה מה שסייע לו לגרוף 3,200 לייקים ו-726 שיתופים. יום אחרי פיטורי גילת, בצירוף מקרים שכזה, פרסמה נועה פרייס ב"וואלה! ברנז'ה" כי מי שצפוי לרשת את מקומו הוא עורך אתר "מידה", עקיבא ביגמן.
מאז כניסתו של ביסמוט לתפקיד עורך "ישראל היום" חלפו 40 ימים בדיוק. בפרק הזמן הלא ארוך הזה הסתיימה העסקתם של שבעה עובדים. האם בימים הקרובים נתבשר על מפוטר חדש? ואם כן – מי הבא בתור? נתראה באייטם הבא.
בועז ביסמט אותי (2): ומה עם שלמה צזנה? נכון לעכשיו עדיין באוהל
האחרון מבין עיתונאי "ישראל היום" שהעזו, רחמנא ליצלן, למתוח ביקורת פומבית על בנימין ושרה נתניהו, ועדיין מועסק בעיתון, הוא הכתב המדיני, שלמה צזנה. צזנה צייץ בחודשים האחרונים נגד הפוליטיקאי (ורעייתו) ש"ישראל היום" אוהב יותר מכל. כסוג של פעולת תגמול נקודתית, לא צורף לביקורו המדיני של נתניהו באזרבייג'אן ובקזחסטן. "אני לא אתפלא אם בעתיד, בעוד כמה חודשים, יפוטר גם שלמה צזנה, שבני הזוג לא ממש אוהבים אותו", התנבא מוטי גילת בראיון לאילנה דיין. "כבר היו סכסוכים, כבר היו סיפורים, עוד יהיה מעניין להערכתי גם בנושא הזה".
האם צזנה אכן יהיה הבא בתור לעלות על כן השיגור? ימים יגידו.
תזכורת: רק לפני שישה שבועות, עם עזיבתו של עמוס רגב, הוזכרה כאן דילמת האוהל הרובצת לפתחו של מחליפו, בועז ביסמוט (או כפי שהגדיר אותה אמנון דנקנר זצוק"ל: מי הטיפוס שיותר טוב שיהיה באוהל וישתין החוצה, ואת מי ניתן לזרוק מהאוהל בלי לחשוש שישתין פנימה). ההתלבטות הייתה ברורה: האם לשמח את שוכני הבית ברחוב בלפור, ולנסות לדחוק את רגליהם של דן מרגלית, מוטי גילת ושלמה צזנה מ"ישראל היום"? (ואז להסתכן בכך שישיבו מלחמה שערה?) או שאולי מוטב להשאיר את השלושה ברחוב השלושה, ולהכיל את הביקורת שלהם כלפי בני הזוג נתניהו (ובכך למנוע מהכביסה המלוכלכת להתכבס בראש חוצות?).
מרגלית וגילת שילמו את המחיר מהר מכפי שחששו. ומה באשר לצזנה? כאן ההתלבטות קשה יותר. מצד אחד, לאור ציוציו, בבלפור היו שמחים להיפטר גם ממנו ולהשלים את מלאכת הטיהור. מצד שני, במקרה שלו דילמת האוהל מורכבת יותר. בניגוד לשני בעלי הטורים המודחים, ותיקים ובכירים ככל שיהיו, שהיו רחוקים פיזית מרחוב בלפור, צזנה הוא כתב תחום שהיה קרוב מאוד. בתוקף תפקידו, הוא ראה הרבה ויודע לא מעט. אצלו לא מדובר על דעות או שמועות (ע"ע יגאל סרנה) אלא על עובדות. הבדל נוסף: הביקורת של צזנה הופיעה רובה ככולה ברשתות החברתיות ולא בעיתון.
בין הדחתו של מרגלית לפיטוריו של גילת, הספיק בועז ביסמוט להיפגש עם צזנה. לא רק שהוא לא הודיע לו על פיטוריו, ביום רביעי אף המריא כתבנו המדיני עם נתניהו לביקור ביוון.
ואם כבר פגישות – השבוע, חודש וחצי מאז נבחר לתפקידו, הצליח ביסמוט לפנות מקום בלוח הטיסות וההופעות שלו, כדי לקבוע ליום רביעי הקרוב מפגש עם כל הכתבים, העורכים והגרפיקאים.
שלמה צזנה, ניצלת לעת עתה?
"אני בטוח שבמערכת ישמחו לענות לך על כל השאלות. יש שם דוברת. תפנה אליהם".
בועז ביסמט אותי (3): לאן נעלם עמוס רגב?
מאז פרישתו החפוזה של עמוס רגב מ"ישראל היום" מסתמנת אפשרות לשינוי מגמה בעיתון.
יותר סיפורים עם החותמת "בלעדי" ו"פרסום ראשון", שאינם קשורים לסדר היום החדשותי-פוליטי, מובלטים בעמוד הראשון. ברביעי האחרון, למשל, הוקדשו הכותרת הראשית ועמודים 2-3 לעדויות על ניסויים שבוצעו בילדי תימן בשנות החמישים. מאבק הנכים נגד הממשלה (שבראשה נתניהו) נדחק לתחתית עמוד 11.
האם מאחורי המגמה להילחם יותר מבעבר על סיפורים בלעדיים, לאו דווקא חדשותיים, עדיף לא פוליטיים, מסתתר שיקול אסטרטגי? מצד אחד, חתירה להישגים עיתונאיים (מה שמובן מאליו בכל גוף תקשורת מקביל), עשויה לתרום להיחלצותו ההדרגתית של "ישראל היום" מתדמית הביביתון; מצד שני, היא גם יכולה להרגיל את הקוראים לסדר יום שונה, שאינו תמיד תלוי אקטואליה. כך, אולי, בבוא היום, אם וכאשר יגיעו חדשות רעות מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה על ראש הממשלה, ניתן יהיה לדלל אותן על ידי הבלטת סיפורים אחרים, בין אם מדובר בילדי תימן, במחדל כלביות, או בגרסה ישראלית למשמר המפרץ.
עדות מובהקת לכך ש"ישראל היום" אכן מנסה להתנער מתדמיתו כעיתון המשרת את נתניהו, ניתן למצוא בפיחות המשמעותי שחל במספר תמונותיה של אשת ראש הממשלה המתפרסמות בו (בקרוב הסטטיסטיקה המעודכנת). לעומת זאת, ראיה ניצחת לכך ש"ישראל היום" אולי עסוק בשיפור המיתוג אבל עדיין ישמח לשמח את שני הקוראים מרחוב בלפור, היא ההחלטה על פיטוריהם של מבקריו הבולטים של נתניהו (מרגלית וגילת).
אז מצד אחד, חגיגיות השמחה לאדו של סרנה היו בווליום נמוך בהרבה ממה שהתרגלנו אליו אצל עמוס רגב. אבל מצד שני, גם כעת העיתון אינו מפרסם כותרות המציגות את ראש הממשלה ורעייתו באור שלילי (כאמור, בקרוב הסטטיסטיקה).
בידיעה שבה בישר "ישראל היום" לקוראיו על פרישתו של העורך רגב, נכתב בין השאר כי "רגב, בן 66, יקבל את התואר 'העורך המייסד' וימשיך לכתוב בעיתון". את התואר הוא אכן קיבל. לעומת זאת, נכון להיום, במשך 46 הימים שחלפו מאז, רגב עדיין לא פירסם מילה אחת ב"ישראל היום". בינתיים ממשיך העורך המייסד לקבל את שכרו עד מאי 2018, מועד הגעתו לגיל פרישה. האם ב-11 החודשים שנותרו עד אז רגב יכתוב? נמשיך לעקוב.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
סרנה VS נתניהו: מציאות אפשרית
יגאל סרנה שוב הוכיח השבוע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא איש הגון ועיתונאי אמיץ, היודע להודות בטעות ולהפסיד בכבוד. ביום ראשון, מיד לאחר שהשופט עזריה אלקלעי פסק כי עליו לשלם 115 אלף שקל לבני הזוג נתניהו, מיהר סרנה להודיע כי הוא מכבד את הפסיקה. "יש שופטים בתל אביב!", הכריז. לאחר שהודיע כי יוותר על רכישת תנור חדש כדי לגייס בהקדם את סכום הקנס, פירסם בפייסבוק פוסט התנצלות. הוא הבטיח כי ישתדל מעתה להבחין בין שמועות לעובדות, ולא להציג "מעשים שהיו" מבלי שיהיו ברשותו הוכחות מוצקות (ניתן לראות בפרסום דנן גם משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית, אלא של מציאות אפשרית).
סרנה VS נתניהו: מעשה שהיה
עם הפסדו הצורב של יגאל סרנה בבית המשפט, כל שנותר הוא לסכם את מסכת העובדות. ב-20 במרץ 2016 פירסם סרנה את הפוסט הבא:
ארבעה ימים לאחר מכן, ב-24 במרץ 2016, התפרסם כאן הטור הבא:
רק כעבור שלושה ימים נוספים, ב-27 במרץ 2016, הגישו בנימין ושרה נתניהו את תביעת הדיבה. זו התבררה לה במשך שנה, חודשיים, שבועיים ויום עד שביום ראשון האחרון, 11 ביוני 2017, התקבלה הפסיקה הידועה מראש.
לסרנה, שבחר לאורך הדרך להתבצר בעמדתו, היו דווקא כמה וכמה תחנות מילוט בדרך. אחת מהן, מתברר, סופקה לו על ידי עיתונאי "גלובס", מתי גולן, שועל תביעות דיבה ותיק שניצח בכמה מהן. "כשקראתי את הסיפור, טלפנתי אל סרנה, אמרתי לו את דעתי והצעתי שיירד מהעניין כמה שיותר מהר", כתב גולן בטור שפירסם ביום מתן פסק הדין. "הוא כעס עלי מאוד ואמר בתוקף שהוא 'בטוח' שזה נכון. מה ההוכחות שיש לך, שאלתי. הוא סיפר ששמע ממישהו ששמע ממישהו וכו'. תמהתי: זה נקרא 'לדעת'? אלה הוכחות? צא מהעניין, הפצרתי בו, לפני שאתה גורם נזק לדברים שאתה, וגם אני, מאמינים בהם. 'אסור לתת לביבי ושרה לנצח בנושא הקשור לתקשורת', אמרתי. סרנה לא הקשיב, למרות שלא יכול היה להציג שום הוכחה, כפי שנקבע היום בפסק הדין. עכשיו באו התגובות של סרנה לפסק הדין: 'זה פסק דין צפוי בימים אפלים אלה. אך זו רק תחילת המאבק בתביעת ההשתקה... במקום הזוג נתניהו, ממש לא הייתי מזדרז לרכוש תנור בישול חדש'. והאמת: פסק הדין היה צפוי משום שהפרסום דיבתי, וזה לא קשור ל'ימים אפלים' ולהשתקה; מה גם שלהשתיק פרסומים כוזבים זה דבר חיובי ולגיטימי, לא שלילי; החידוד הזול על 'התנור החדש' הוא מביש ואינפנטילי. אדון סרנה, אתה לא הקורבן, אתה ה'עבריין' במקרה זה. הניסיון שלך להסתתר מאחורי חופש הביטוי ואישיותם הבעייתית של בני הזוג הוא פתטי. הצעתי לך מזמן לרדת מהעניין, עכשיו אני מציע לך לשכוח מערעור. תגיד תודה אם נתניהו לא יגיש ערעור על קולת העונש".
לסיכום לא נותר אלא לחזור ולומר: חבל שסרנה פרסם את החירטוט. חבל שהתעקש להציג אותו כ"מעשה שהיה". חבל שלא הסיר את הפוסט וירד מהעץ. חבל שהתעלם ביהירות זחוחה ממכתב ההתראה שקיבל מפרקליטם של בני הזוג נתניהו. חבל שהתראיין וחזר על הדיבה (גם לאחר פסק הדין), מה שמעמיד באור מגוחך את ניסיונם של פרקליטיו המלומדים לטעון שמדובר בסך הכל בפוסט תמים וזניח בפייסבוק. חבל שהתבשם מאהדת הגרעין הקשה של חבריו לפיד, שעודדו אותו לצאת לקרב הרואי כביכול על "האמת שלו". חבל שהוא גרם לי לכתוב הרבה יותר מדי פעמים נגד עיתונאי שהערכתי. וחבל שהוא אילץ אותי לתמוך (בהקשר הזה, כן?) שוב ושוב ושוב בראש ממשלה שמתנכל לעיתונאים ושונא את התקשורת.
יגאל סרנה, תרצה להגיב?
"חבל שאתה ממשיך לחרטט כדרכך, יקירי. קרא את המומחה המשפטי יובל קרניאל ב'הארץ' ויאורו עיניך המואפלות. יבוא יום ותבוא להניח זר פרחים של חרטה ליד דלתי".
דברים בשם אומרם: רקטום מלכותי, חירבונים קטנים
זהו יגאל סרנה, והוא החבר הכי טוב שלי, הוא משפחה, הוא אחד האנשים היקרים לי מכל.
כשהכרתי אותו, להיות עיתונאית היה חלום בלבד. ברוסיה הסובייטית בה גדלתי היו עיתונים מטעם ועיתונאים מטעם והכל היה שקר וכזב עליהם ידעו הרוב. רבים בחרו להאמין בכל זאת, למרות שמה שקראו ומה שעמד לנגד עיניהם עמד בסתירה מוחלטת.
רציתי להיות עיתונאית מאז שהיגרנו לישראל, כי לכתוב בשפה העברית במדינה דמוקרטית היה נדמה לי כתיקון ראוי לחייהם של הוריי תחת המשטר הקומוניסטי הדיקטטורי.
כשהכרתי את יגאל, הוא הכיר לי את השטחים, את בית לחם וג'נין, את מחנה פליטים דהיישה, ושלל אנשים מעניינים שמעולם לא הייתי פוגשת אלמלא הוא. לא באותה העת.
צפיתי בו מהצד כשהוא מראיין, שואל שאלות, חוקר, צוחק, מקצר. אף פעם לא חושש, תמיד פתוח לבני האדם. רציתי לעשות בדיוק את מה שהוא עושה. לספר את הסיפורים של האנשים האלה, כל האנשים האלה הממלאים את ישראל, שונים ומשונים ומגוונים כל כך, והיה נפלא לקרוא אחר כך את המילים של יגאל שתיארו בדיוק את מה שראיתי, רק בסגנון המיוחד לו.
אתמול התעוררתי אל תוך ההחלטה הפחדנית והלא מפתיעה לגבי תביעתם של ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, ורעייתו שרה נתניהו. ואל תוך הבוקר הלא קל הזה נכנסו גם הקולות של אנשי התקשורת וכל מיני אחרים שאימצו גוון קול עצוב, כי איך סרנה אכזב אותם, שהם כועסים עליו, כי פעם הוא היה עיתונאי רציני, ואחרים שאמרו שהוא פגע בשמה הטוב של העיתונות וממש הרס וחירב את המקצוע.
יותר מפסק הדין, מייאשים אותי הקולות האלה. הם נשמעים לי כמו אותם חירבונים קטנים שהיו מתפרסמים בעיתונות הסובייטית, כל פעם נגד דיסידנט אחר וכל עוולות העולם נופלות על כתפיו של איש אחד שאחראי לאסונות רבים כל כך או מות העיתונות, לא פחות ולא יותר.
אתם אלה ההורסים את שמה הטוב של העיתונות, אתם העושים לה נזק, אתם שכוח ורקטום מלכותי מסנוורים אתכם ואתם שוכחים להפריד את העיקר מהטפל, שוכחים את תפקידכם להגן על הדמוקרטיה שמי שמחרב אותה הוא לא יגאל סרנה, אלא ראש הממשלה שלנו.
כמו ציפורים עיוורות על ענף, אתם מקרקרים את הסיסמאות הצדקניות שלכם, בעוד שלא עשיתם דבר וחצי דבר ממה שסרנה עשה בקריירה העיתונאית שלו. כמו ילדים עלובים בתיכון שנורא רוצים להתקבל, אז מוציאים מישהו לנגוח בו כדי להראות חזקים. אתם הבושה לעיתונות ואתם האסון לדמוקרטיה.
(יאנה פבזנר-בשן בדף הפייסבוק שלה, 12.6.2017)
אביב הורביץ, תרצה להגיב?
"מה עכשיו, נודניק?".
מה זאת אומרת מה עכשיו? פבזנר-בשן סבורה שרקטום מלכותי מסנוור אותך ושהקול שלך בעניינו של סרנה נשמע כמו אותם חירבונים קטנים שהיו מתפרסמים בעיתונות הסובייטית.
"אני לא מגיב למדורי תקשורת, בוודאי ובוודאי לא לאייטמים העוסקים בחברים היקרים והאהובים שלי במערכת mako, אלא אם מדובר באורי רוזן".
יונית לוי VS שרה נתניהו
פייק ניוז בחדשות 2? לא נכחיש זאת. ביום שני הוקדש אחד האייטמים במהדורה המרכזית לאירוע שהתרחש שעות לא רבות לאחר שבית המשפט חייב את יגאל סרנה לשלם 115 אלף שקלים לבני הזוג נתניהו. "שרה נתניהו, אשתו של ראש הממשלה, מגיבה לניצחון המשפטי בתביעת הדיבה נגד העיתונאי יגאל סרנה", דיווחה המגישה, יונית לוי. "היא עושה את זה לעיני המצלמות, בחגיגות יום הולדת לחברה. האווירה מחויכת, אבל היא קוראת לעיתונאים אחרים שכתבו נגדה 'שרצים'".
באייטם עצמו שוחח הכתב, עמרי ברק, עם שרה נתניהו, שהגיעה למסיבת יום ההולדת של חברתה, ניקול ראידמן. "אם אני הייתי הולכת ותובעת כל אחד שתוקף אותי, וכל אחד שמשחית את הדמות שלי ואת האישיות שלי, אז הייתי צריכה לבלות בבתי המשפט כל היום. מדי פעם אני בוחרת לי איזו נקודה", אמרה נתניהו. כאשר כתב ״חדשות הבידור״, דניאל הרשקוביץ, שסיקר אף הוא את האירוע, שאל אותה מי הבא בתור, השיבה אשת ראש הממשלה כי "יש עוד שרצים בשרשרת. אתם עוד תשמעו עליהם". בחדשות 2 הניחו כי נתניהו אמרה את המילה "שְרָצִים" (מלשון רבים של "שרץ"), למרות שבהקלטה ניתן היה לשמוע בבירור שהיא אמרה את המילה "שֶרָצִים" (מלשון המילה "לרוץ"). בסוף המהדורה נמנעו בחדשות 2 מלהתנצל על הטעות. יונית לוי הסתפקה בהקראת תגובה מטעם "אנשיה של אשת ראש הממשלה" שביקשו להדגיש כי לא אמרה את המילה "שְרָצִים". כל זה, כמובן, לא הפריע לבוחן העובדות המהימן יגאל סרנה לפרסם בדף הפייסבוק שלו את הפוסט הלעגני הבא:
מחדשות 2 נמסר בתגובה: "כך זה נשמע לנו בקטע ששודר מאז הבוקר. לאחר ששודר במהדורה אנשיה של שרה נתניהו התקשרו והבהירו שכוונתה הייתה לעוד הליכים שרצים בשרשרת, ומיד שידרנו את הבהרתם".
העלית לשידור מתחזה לדונלד טראמפ? קבל קידום ממפיק לעורך
איך הזמן טס כשנמתחים: רק לפני שבועיים, לאחר שאראל סג"ל נפל בפח וריאיין בשידור חי מתחזה לדונלד טראמפ, הועלתה כאן התהייה הבאה: האם דרישתו של סג"ל, שהמפיק המושעה שלו, לוזי גוטנמכר, יוחזר לתפקידו, תיענה לאלתר? או שאולי דווקא מפקד גל"צ, ירון דקל, וראש מחלקת האקטואליה בתחנה, אבי ברזילי, הם אלה שימצמצו ראשונים, ייכנעו לאולטימטום הפומבי של סג"ל (כאן, החל מדקה 1:01:39), ויחזירו את גוטנמכר לתפקידו כמפיק לאחר השעיה סמלית בלבד?
כבר לאחר חג השבועות התקבלה תשובה לתהייה: למרות הפשלה, גוטנמכר חזר לקבל קרדיט כמפיק תכניתו של סג"ל. השבוע זכה המפיק להיבעט אפילו גבוה יותר, כאשר בימים ראשון ושני קיבל קרדיט כעורך התכנית, במקומו של העורך הקבוע, נתנאל דרשן, שנעדר ליומיים. שורה תחתונה: דקל וברזילי מצמצו ראשונים. לא מיותר להזכיר כי זמן קצר לפני המתיחה טילפן גוטנמכר לעיתונאי ידוע כדי לשאול אותו עד כמה זה סביר שטראמפ אכן יחליט להתראיין לגל"צ מהמטוס. למרות שהעיתונאי הבכיר השיב כי לעניות דעתו אין שום סיכוי שנשיא ארצות הברית אכן נתן את הסכמתו להתראיין לתכנית, הוחלט להעלות לשידור את פייק-טראמפ – והשאר היסטוריה.
לוזי גוטנמכר, קיבלת קרדיט עורך בעקבות הפשלה, או בלי קשר?
"לא, זה ממש לא קשור. העורך שלי היה בשמירות, ואני מילאתי את מקומו. מילאתי את התפקיד הזה גם בעבר".
תרצה להתייחס להשעיה שלך שהסתיימה כל כך מהר?
"אין לי עניין".
אראל סג"ל, מה תגובתך?
"מרדים".
בגל"צ נמנעו מלהגיב.
חופש ביטוי באקדמיה? תלוי למי
האם "הארץ" מתנגד בכל מצב לפגיעה בחופש האקדמי? האם ברחוב שוקן סבורים כי צריך לאפשר למרצים לומר בחופשיות את דעתם, או שמא – יש יוצאים מן הכלל שראוי לפעול בנחישות על מנת למנוע מהם להרצות? תלוי, כמובן, באילו מרצים מדובר, מהן הדעות האמורות, ועד כמה הן חופפות את הקו המערכתי של רחוב שוקן. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
ביום ראשון, יומיים אחרי שתמר טרבלסי-חדד חשפה ב"ידיעות אחרונות" כי פרופ' אסא כשר חיבר קוד אתי לאוניברסיטאות לבקשתו של נפתלי בנט, יצא "הארץ" למתקפה נרחבת נגד היוזמה (אבל בלי לתת חלילה קרדיט למתחרים). העיתון העניק לנושא את הכותרת הגדולה ביותר בעמוד הראשון, הקדיש לסוגיה את כל עמוד 3 וקינח במאמר מערכת נחרץ שתקף הן את יוזם הקוד האתי והן את מחברו. "עצם ההידרשות למציאת פתרון ל'בעיה', היא כשלעצמה פעולת מתקפה פוליטית על האקדמיה, מתוך כוונה להשתיק את מי שחושב אחרת מ'אם תרצו' והבית היהודי", נכתב במאמר. "את בנט לא מעניינת כהוא זה ההשכלה הגבוהה כשלעצמה, הוא רק מנצל את שליטתו על משרד החינוך כדי להשתיק ולהפחיד את מתנגדי הכיבוש באשר הם, ולעודד תרבות של הלשנה באמצעות הקמה בפועל של משטרת מחשבה... רק פעולת התארגנות מאורגנת וסולידרית, תוך התגייסות של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה, תצליח לבלום את המתקפה המסוכנת על האקדמיה ועל חופש הביטוי".
עד כאן "הארץ" השבוע, וכעת נדלג שמונה שנים וחצי אחורה: בינואר 2009 פורסמה במוסף "הארץ" כתבה מעניינת על ההכשר החוקי שהעניקה המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית לפעולות שנויות במחלוקת של צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". בראש מחלקה זו עמדה אז אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ובכתבה נאמר כי היא תתחיל ללמד בקרוב משפט בינלאומי באוניברסיטת תל אביב. כעבור שלושה ימים פרסם "הארץ" ידיעה שלפיה מרצים באוניברסיטה מוחים על העסקתה של שרביט-ברוך ואף שלחו מכתב בנושא לדקאן הפקולטה למשפטים. חלפו שלושה ימים נוספים עד ש"הארץ" הקדיש לנושא מאמר מערכת נחרץ. תחת הכותרת "מינוי לא ראוי" נכתב בו כי "צודקים המרצים המתנגדים למינוי של אל"מ פנינה שרביט-ברוך למרצה בפקולטה למשפטים", וזאת בשל "ההכשר שנתנה להריגת מאות אזרחים פלסטינים, רבים מהם ילדים, נשים וקשישים, בשבועות ספורים של מלחמה". בסוף המאמר נקבע כי "דיקן הפקולטה למשפטים, חנוך דגן, מטעה בהשתמשו בנימוק הדמגוגי, ולפיו טוב יותר לחשוף את הסטודנטים למגוון דעות והשקפות, כל עוד הן במסגרת החוק", וזאת, בין השאר, "מפני שדעותיה של אל"מ שרביט-ברוך – המקובלות ברחוב וגם, אפשר לשער, במסדרונות הפקולטה למשפטים – מקבלות ביטוי רב, הרבה מעבר לביטוי שמקבלות דעות הנגד".
שורה תחתונה: על פי "הארץ" לדורותיו, אסור להטיל מגבלה על החופש האקדמי של "מתנגדי הכיבוש", אך יש למנוע את העסקתה באקדמיה של מרצה ש"דעותיה מקובלות ברחוב".
ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.
חופש ביטוי בעיתון? בהחלט
ואחרי כל זה (האמת? לפני כל זה): חשוב לשבח את "הארץ" ולהעלות על נס את חופש הביטוי במערכת. אין עוד עיתון בישראל (וספק אם בעולם) שבתוך זמן קצר היה מצרף לשורותיו שני עיתונאים בולטים שכל כך הרבו לתקוף אותו. לפני חודשיים החלה עירית לינור לפרסם טורים במוסף "הארץ", אחרי שלל השתלחויות עבר, שהזכורה שבהן היא החלטתה לבטל את המנוי בנימוק ש"הארץ" אינו ציוני. השבוע הצטרף דן מרגלית, שתקף אף הוא את העיתון בכלל ואת המו"ל עמוס שוקן בפרט.
אז מצד אחד, חופש הביטוי ב"הארץ" מעורר מעת לעת תחושה של שיקולי עריכה בעייתיים (ו/או היעדר עריכה).
אבל מצד שני, איפה עוד יוכל אורי משגב לצאת חוצץ באתר נגד החלטת העיתון שלו להעניק במה ללינור, וכעבור שבועות ספורים להצטלם איתה בכיף בתור לפיצה?
הציטוט מול המציאות (1): חבר הכנסת הראשון (אחרי השניים שקדמו לו)
הציטוט: ביום שישי נערך מצעד הגאווה בתל אביב. בין היתר למצעד הגיע גם ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד, שהוא לדעתי כנראה חבר הכנסת הראשון שנכנס לכנסת בגלוי כאיש הקהילה הלהט"בית" (אראל סג"ל, גל"צ, 11.6.2017).
המציאות: לח"כ אמיר אוחנה, שנבחר לכנסת ה-20, קדמו פרופ' עוזי אבן ממרצ, שכיהן כחבר כנסת במשך שלושה חודשים וחצי (בין אוקטובר 2002 לפברואר 2003), וניצן הורוביץ ממרצ, ששימש חבר כנסת במשך שש שנים וחודש (בין פברואר 2009 למרץ 2015).
אראל סג"ל, תרצה להגיב?
"התכונתי כמובן כאיש ימין, והתייחסנו למשמעות של כך".
הציטוט מול המציאות (2): איך שיר נולד
הציטוט: "השניים לא חיכו יותר מדי לפני שהעניקו לקהל הצופים את כל הלהיטים, שאם לשפוט על פי הגיל הממוצע בקרב הצופים, הרעידו את לבבותיהם בפעם הראשונה אי שם בכיתה ו': New York City Boy, Love Is a Bourgeois construct, Domino Dancing, Rent (עדי רובינשטיין על הופעת הפט שופ בויז, "ישראל היום", 11.6.2017).
המציאות: השיר "Rent" דווקא לא בוצע בהופעה, לאכזבת המעריצים (ר' הכותרת כאן, וגם כאן בסעיף 6):
עדי רובינשטיין נמנע מלהגיב.
איפה הקרדיט: אין שינוי באופק
הפרסום: ביום ראשון, בשעה 20:11, דיווח הכתב הצבאי של חדשות 10, אור הלר, במהדורה המרכזית, על התפתחות בפרשת אופק בוכריס. "כצפוי, פרשת אופק בוכריס עוברת למעשה לנתיב האזרחי, כאשר א', אותה רל"שית לשעבר שלו בחטיבת גולני, שולחת לו באמצעות עורך דין חדש מטעמה, עורך דין אזרחי, מכתב התרעה לפני תביעה על סך מיליוני שקלים, והיא בעצם אומרת לו: אם לא תפצה אותי במיליוני שקלים אנחנו נגיע לתביעה אזרחית". 26 דקות לאחר הדיווח העלו בחדשות 10 את הציוץ הבא:
המקור: 40 דקות לפני הלר דיווח אלירן טל, הכתב הצבאי של ערוץ 20, על אותה התפתחות ממש:
זו לא הפעם הראשונה שבה הלר מפרסם שני פרסום ראשון של טל בנוגע לאופק בוכריס מבלי לתת קרדיט (למעט לאחר מכן, באותיות הקטנות של אתר "נענע 10"): לפני כחצי שנה התגאה ערוץ 10 בפרסום ראשון של מסמך הסדר הטיעון שנחתם עם בוכריס, למרות שגם אז טל פירסם את המסמך לפני כן, בערוץ 1. במקרה הקודם מסרו בחדשות 10 בתגובה כי "הניסוח בציוץ היה שגוי, ומקורו בטעות", אבל לא טרחו לתקן אותו עד היום. מעניין מה תהיה התגובה הפעם.
בחדשות 10 נמנעו מלהגיב.
תוכן שיווקי? אצלנו זו השקעה אסטרטגית
וכעת אל אתר הבית: כמה מההכנסות של mako מגיעות מתוכן שיווקי? מתברר שהמון. ביום שני פרסמה רפאלה גויכמן ב"דה מרקר" כתבה על השפעות חוסם הפרסומות החדש של גוגל. בין המרואיינים היה גם העורך הראשי של mako, אורי רוזן. "השוק נע לכיוון תוכן שיווקי", ציין רוזן. "אנשים פשוט רוצים לקרוא תוכן, וזה בעיקר בולט בקרב הקהל הצעיר, לכן פיתחנו את התחום הזה אצלנו. מחצית מההכנסות שלנו מגיעות משם וזאת השקעה אסטרטגית. תוכן שיווקי הוא השקעה לטווח רחוק".
אורי רוזן, למה אני לא מופתע?
"נו, אז מה השאלה? אני מזכיר לך שהתוכן השיווקי ב-mako כפוף לקוד האתי שלנו שמחייב אותנו בגילוי נאות, ושכל המחקרים, כולל סקר גדול שעשינו רק השנה, מראים שהגולשים מעדיפים תוכן שיווקי על כל פני צורות הפרסום האחרות. הסוד בתוכן שיווקי הוא לייצר אותו טוב מספיק, כך שייתן לגולשים ערך אמיתי כדי שהם יבחרו לקרוא אותו או לצפות בו בידיעה שהוא ממומן".
שלום שלום
כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק עד שהטלפון מצלצל. על הקו, כצפוי, הקונספירטור.
"שלום לך, הורביץ", הוא פתח בלבביות.
"שלום גם לך", הוספתי בעליצות.
"ושלום גם למגיש תכנית הבוקר האהוב עליי, אברי גלעד, שפירסם ביום שלישי האחרון פוסט נוגע ללב", הכריז הקונספירטור. "שולח לך אותו כעת:".
"באמת פוסט יפה מאוד", התפעלתי. "אהבתי בעיקר את הקטע שבו אברי אומר שזה לא הוא, אלא משהו שהשתבש בתוכנה הבסיסית. אבל איך זה קשור לטור לענייני תקשורת?".
"זה קשור וחצי, כי שוב אתה אוכל לוקשים שמוכרים לך בלי להצליב מידע", זעף הקונספירטור. "תקרא, למשל, את התגובה הבאה לפוסט של אברי:".
"בסדר, זה עדיין לא אומר כלום", אמרתי. "בטח אברי היה טרוד באותו יום. או שאולי זה בגלל הפרעת הקשב המפורסמת שלו. זה יכול לקרות לכל אחד".
"אתה בטוח, הורביץ?", שאל הקונספירטור. "זה לא קרה לאברי רק באותו יום. הנה תגובה אחרת לפוסט הזה, מעיתונאי שאתה מכיר היטב, ושפגש את אברי מקרוב באולפנים לא פעם ולא פעמיים:".
"נו, הורביץ?", סנט הקונספירטור. "מה תגיד? לא שווה אולי עוד אייטם על המחלוקת התהומית השוררת מזה שנים בין אברי גלעד לאברי גלעד?".
"ראשית, במקרה הזה המחלוקת היא לא בין אברי גלעד לבין עצמו, אלא בינו לבין אחרים", תיקנתי אותו. "ושנית, נדמה לי שאני יודע למה אברי לא אמר שלום גם לחמוטל וגם לגיא".
"למה?", הסתקרן הקונספירטור.
"כי בטח מדובר בצירוף מקרים", עניתי.
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתרmako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: מה הסוד של אהוד ברק?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
mako תרבות בפייסבוק