מילה של אברי זאת מילה

אברי גלעד VS אברי גלעד (2)

לפני הכול אקדים ואומר בצער: יש כנראה בעיה חמורה. לא אצל אברי גלעד, חלילה. אצלי. אני הוא זה שלא מבין שהחיים מורכבים, שהזמנים משתנים, שהמציאות עושה את שלה, שהנסיבות מתחלפות, שהשנים חולפות, שאנשים מתבגרים, שאישיות היא דבר גמיש, שחוויות שונות מעובדות אחרת בחלוף הזמן ושבכלל: רק חמור אינו משנה את דעתו. הבעיה היא אצלי. אולי בגללה פרסמתי כאן בחודש מאי האחרון עשר דוגמאות לסתירות שונות ומשונות בין מילותיו של אברי גלעד בראיון אחד לבין הצהרותיו במשנהו ו/או לבין העובדות בשטח. כל זה – באשמתי – בלי לקחת בחשבון שמה לעשות, אנשים משתנים. שלושה חודשים פחות יום חלפו מאז, ומסתבר – הפתעה הפתעה – שלא למדתי כלום! גלעד התראיין לא מזמן למגזין הרשת "אפוק טיימס". מכיוון שאני טיפוס חלש אופי, לא עמדתי בפיתוי הזול ויצאתי לשטח כדי לרקוח עוד אייטם מעולה ומגעיל, עם עשר דוגמאות הפכפכות חדשות (רק אל תשכחו שגלעד הוא כוכב מוערך ב"רשת", שאני משתייך ל-mako מבית "קשת", וש"קשת" נמצאת בתחרות מתמשכת עם "רשת"). שנתחיל? יאללה:

אברי נגד אברי 1: הטלוויזיה? מכשיר הדיכוי הגדול בעולם (אבל הגשתי בה לאורך השנים המון תכניות)  

מצד אחד: "טלוויזיה היא המנוע המרכזי בחורבן המין האנושי. היא הסחת הדעת הגדולה ביותר היום. היא יצרה את הסחת הדעת שמאפשרת לעולם להיחרב... הטלוויזיה היא מכשיר הדיכוי הגדול ביותר בעולם. היא מדכאת את התודעה של האדם" ("אפוק טיימס", יוני 2014).

מצד שני: במשך 25 השנים האחרונות הגיש גלעד יותר מעשרים תכניות טלוויזיה שונות ומשונות. 

אברי נגד אברי 2: לייקים בפייסבוק? התנתקתי מכל הדברים האלה (אבל בחודש שעבר דווקא קיבלתי 26,847 לייקים)

מצד אחד: באוקטובר 2013 החליט גלעד להתנתק מהפייסבוק. שלושה חודשים אחר כך שאלה אותו המראיינת תחיה ברק מדוע. תשובתו: "אני לא רוצה את זה. נדהמתי מהכוח של הדבר הזה, והתחלתי לתחזק אותו, אבל אז ראיתי שאני יוצר וכותב כדי להשיג את הלייקים, וזה מצב תודעתי מאוד נמוך בעיניי. מהר מאוד גם ראיתי שאני מתחיל לפתח התמכרות, וכיוון שאני טיפוס מתמכר, עצרתי. אני לא רוצה את כל הטוקבקים, לא רוצה את כל הקללות ואת כל האנרגיות האלה. האלימות של התגובות, זה שבנאדם יכול להיכנס לך לפייסבוק, שזה כמו להופיע אצלך בסלון, ולהגיד לך 'תמות'. למרות שאני תנין ותיק, הנשמה שלי מאוד רגישה. התנתקתי מכל הדברים האלה, אני לא יכול לשאת את זה" ("ליידי גלובס", ינואר 2014).

מצד שני: ב-22 ביולי, אחרי הפסקה של תשעה חודשים ויומיים, חזר גלעד לפרסם סטטוסים בדף הפייסבוק שלו. הסטטוס "שבוי, לא חטוף" – שבו נימק מדוע במקרה שבו נופל חייל בשבי החמאס אסור לתקשורת ולציבור לנהוג כפי שנהגו במקרה גלעד שליט – גרף (עד יום שלישי האחרון) 26,847 לייקים ו-8,088 שיתופים. 

אברי נגד אברי 3: "האח הגדול"? פגיעה בתרבות האנושית. אני לא אגע בזה (אבל אני מוכן להגיש את "האח הגדול")

מצד אחד: "הנחיה של ריאליטי דוגמת 'האח הגדול' היא רק ניהול טכני. לא אעשה דבר שפוגע בתרבות האנושית, בחשיבה. השורה התחתונה היא נזק. אני לא אגע בזה" ("ליידי גלובס", ינואר 2014).

וגם: לפני שלושה חודשים וחצי השיק גלעד את התכנית "המיזם". לרגל האירוע, שאל אותו ערן סויסה איך ירגיש אם "האח הגדול" תשודר ב"רשת" בעוד שלוש שנים. תשובתו: "אם 'האח הגדול' ישודר ב'רשת' אז הוא ישודר ב'רשת'".

ואתה תצטרך לקדם את זה בתוכנית הבוקר.

"אז אקדם את זה בתוכנית הבוקר, ואני מקווה שיהיה לי הכוח לעמוד ולהגיד, אני לא עושה תכנית שלמה על 'האח הגדול', אלא רק אייטם אחד על 'האח הגדול'" ("ישראל היום", מאי 2014).

מצד שני: הנה קטע מהראיון האחרון שהעניק גלעד:

היית מוכן להנחות את "האח הגדול" למשל?
"תראה, כיוון שבקרוב 'האח הגדול' כנראה עובר לרשת, כי אנדמול נכנסו שותפים ברשת, יכול להיות מצב שיבואו אליי וישאלו אותי 'תגיד? היית רוצה לעשות את זה?'. אני מוכן לעשות את 'האח הגדול'".

באמת?
"בוודאי. תן לי את זה בחזרה לשולחן השרטוט. תן לי את הפורמט הזה. תן לי להעיף מזה את כל הבהמיות" ("אפוק טיימס", יוני 2014). 

אברי נגד אברי 4: "ארץ נהדרת?" בית קברות של בדיחות (אבל החומר שלהם משובח. כל הכבוד) 

מצד אחד: "ביום שישי האחרון קיבלתי מתנה מעולה ומגעילה בו-זמנית. עשו עליי חיקוי ב'ארץ נהדרת'. שמחתי כי נתנו אותי לאסי כהן ולא לשני כהן או מאור כהן. בכלל, כנראה שלכהנים מותר להיות בבית קברות, כי כל התוכנית הזו הייתה בית קברות אחד גדול של בדיחות". ("גלובס", ינואר 2010)

וגם: "'ארץ נהדרת' נהייתה תכנית של מערכונים קנויים מחו"ל, מערכוני שטנה נגד כל מה שמריח כמו ימין וחיקויים מרשימים כשלעצמם, אבל עם טקסטים לילדים עד גיל 12" ("הארץ", אפריל 2010)

מצד שני: "זאת מפלצת משוכללת, ואני מעריך את זה, את ההתמדה שלהם, את המקצוענות שלהם. הם באמת מייצרים חומר משובח הרבה שנים, וכל הכבוד" ("ישראל היום", מאי 2014) 

אברי נגד אברי 5: צמחוני? יצאתי מזה, ואני אוכל בשר (אבל חזרתי להיות צמחוני)

מצד אחד: "הייתי צמחוני הרבה מאוד שנים, צמחוני נטורי קרתא. יצאתי מזה ואני אוכל היום בשר" ("7 לילות", דצמבר 2010)

מצד שני: "אני יכול לכתוב 200 מילה על למה אני צמחוני ולמה בסוף כמעט כולם יהיו, כשהתודעה האנושית תתפתח למדרגה מוסרית גבוהה יותר" (עמוד הפייסבוק של אברי גלעד, יוני 2013) 

אברי נגד אברי 6: אמרתי משהו? האחריות עליי (אבל אל תיקחו אותי יותר מדי ברצינות)

מצד אחד: "בארץ אתה לא מחויב לשום דבר שאתה אומר. או שדבריך הוצאו מהקשרם או שהייתה לך פליטת פה. אני מרגיש אחראי למילים שלי" ("מעריב", נובמבר 1996)

מצד שני: "מי שמאזין לי לאורך זמן יודע לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות" ("ליידי גלובס", ינואר 2014) 

אברי נגד אברי 7: ביקורת? לחץ? אני לא מתרגש ויכול להתמודד עם זה (אבל חטפתי פעמיים התקפי חרדה. תחושה שאתה הולך למות)

מצד אחד: חודש לפני שעלתה תכנית האירוח "אברי גלעד מארח" אמר גלעד: "אני במקום אחר. לא יהרגוני כל כך בקלות. ואם יהרגוני אז יהרגוני, מה אכפת לי. מקסימום, מה יהיה? ישחטו אותי? בסדר. על הצוואר שלי יש מספיק צלקות. לא מתרגש מעוד אחת. באמת. אני מרגיש שאני יכול להתמודד עם זה" ("ליידי גלובס", אוגוסט 2009)

מצד שני: בהתייחסות רטרוספקטיבית לתכנית האירוח שהגיש, אמר גלעד: "הלחץ הנפשי שזה גרם לי, אין לתאר. זה הדבר הכי גרוע שעשיתי בחיים שלי. חטפתי פעמיים התקפי חרדה מהדבר הזה. תחושה שאתה הולך למות. שיש לך התקף לב ואתה הולך למות עכשיו" ("ישראל היום", מאי 2014) 

אברי נגד אברי 8: "כוכב נולד"? בריחה מעצמך, ועוד ברגע קריטי מבחינת האנושות (אבל אני לא חושב ש"אקס פקטור" עושה רע)

מצד אחד: "בגלל שאני חלק מהטלוויזיה, אני רואה איך היא מביאה אנשים להתחבר לאיזה מועמד של 'כוכב נולד', להזדהות איתו לגמרי, וכך גורמת להם לברוח מעצמם. זה לא התפקיד שלה או של התקשורת בכלל. אולי זה יישמע פלצני, אבל אנחנו נמצאים ברגע קריטי מבחינת האנושות, ואי אפשר להמשיך לעשות דברים שגורמים לאנשים לא להיות נוכחים בחייהם ובחיי העולם הזה כי הם עסוקים כל הזמן במשחקי מחשב או בבהייה בטלוויזיה" ("דה מרקר", אוקטובר 2007)

מצד שני: "אני לא יודע אם 'אקס פקטור' עושה טוב, אבל אני לא חושב שהיא עושה ממש רע" ("ישראל היום", מאי 2014) 

אברי נגד אברי 9: "העולם הבוקר"? אנחנו הכי נצפים ומנצחים את כולם (אבל נתוני הוועדה הישראלית למדרוג מציגים תמונה מעט שונה)

מצד אחד: "אנחנו התוכנית שהציבור הכי אוהב. אנחנו הכי נצפים. אנחנו מנצחים את כולם. בכל בוקר אנחנו עושים כפול מאורלי וגיא בערוץ 10. אנחנו עושים רייטינג משוגע" ("ישראל היום", מאי 2014).

מצד שני: נכון ל-9 במאי, שבו פורסם הראיון עם גלעד ב"ישראל היום", לפי נתונים רשמיים של הוועדה הישראלית למדרוג, אלו היו ממוצעי הרייטינג של כל תכניות הבוקר החל מ-1 בינואר 2014 ועד לאותו יום: במשקי הבית היהודיים "העולם הבוקר" של אברי גלעד ב"רשת" זכתה לממוצע של 6.7 אחוזי רייטינג, "הבוקר של קשת" השיגה ממוצע של 7.2 אחוזי רייטינג, ואילו "אורלי וגיא" בערוץ 10 השיגו ממוצע של 4.1 אחוזי רייטינג. באשר לכלל האוכלוסייה: "העולם הבוקר" של "רשת" השיגה ממוצע של 6.2 אחוזי רייטינג, "הבוקר של קשת" קיבלה ממוצע של 6.6 אחוזי רייטינג, ואילו "אורלי וגיא" זכו ל-4.2 אחוזי רייטינג. לסיכום: על פי נתוני הוועדה למדרוג, נכון למועד הריאיון של גלעד, "העולם הבוקר" לא הייתה תכנית הבוקר הכי נצפית, וגם לא עשתה כפול מ"אורלי וגיא" (ואם להתקטנן, בהשוואת הרייטינג של "העולם הבוקר" לרייטינג של אורלי וגיא" גלעד טעה טעה בפער של 22 אחוזים במשקי הבית היהודיים ו-36 אחוזים בכלל האוכלוסייה). 

אברי נגד אברי 10: חרדה כלכלית? אני מוטרד (אבל אני לא חי בפחד. בעצם כן)

מצד אחד: "באתי מבית שואתי, חרדתי גם מבחינה כלכלית, ואני יודע היום שלהזדקן בכבוד ולחיות בבית אבות זה עניין יקר, אז אחריתי הכלכלית מטרידה אותי" ("הארץ", אפריל 2010)

מצד שני: "אני חי מהמשכורת שלי, ואני צריך לעבוד, והרבה, כדי להמשיך ולהתקיים. אני לא חי בפחד נפשי. אני גם לא חי בפחד, אני מרוויח בסדר גמור" ("גלובס", ינואר 2013)

מצד שלישי: "כשאתה גדל על חרדה, משהו מזה קיים בך. ואצלי זה מתבטא במקום הכלכלי, הקיומי. מה יהיה, מה יהיה" ("ישראל היום", מאי 2014)

רון מיברג VS עמוס שוקן (ו/או אלוף בן, ארי שביט, גדעון לוי ושגיא כהן)

היום שבו עמוס שוקן סגר במפתיע את "חדשות" זצוק"ל היה גם היום שבו רון מיברג, עד אז מבכירי הכותבים בעיתון, החל לתקוף בגלוי את המו"ל שלו לשעבר. ארבעה ימים בלבד אחרי הסגירה, ב-3 בדצמבר 1993, כבר הופיע במוסף לשבת של "מעריב" מאמר מונומנטלי של המפוטר הטרי. תחת הכותרת "חטפתי שוקן" שחט מיברג את מו"ל "חדשות". מאז חלפו יותר מעשרים שנה שבהן הקדיש מיברג לשוקן בפרט ול"הארץ" בכלל אלפי מילים רושפות מעל במות כאלה ואחרות.

לפני כחודש השיב מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לשאלות גולשים. בסמיכות זמנים מסוימת פתח מיברג במתקפה מחודשת על שוקן, על העיתון שלו ועל כמה מבכירי הכותבים ב"הארץ". הפעם, לשם שינוי, לא על פני עמודים שלמים, אלא בפלטפורמה תמציתית בת 140 תווים. הנה מבחר ציוצים:

אם לבטל מנוי ל"הארץ", לא בגלל עמדתו הפוליטית אלא בגלל ההחלטה התמוהה להפוך אותו לאתר פורנו שלא מחמיץ אף הזדמנות להציג עירום ולעסוק בסקס (21.7.2014).

מר שוקן, אני רק שאלה: האם ההחלטה על קו מערכתי אנטי-ישראלי היא כלכלית, או שאלוף בן הוא מינוי אומלל נוסף שברח משליטתך? דברים כהוויתם בבקשה (23.7.2014).

עמירה הס עושה את עבודתה נאמנה. לוי הוא דמגוג ופרובוקטור שמנסה לכפר על השנים שעבד אצל שמעון פרס לפני ששימון החל לפעות ככבשה (23.7.2014).

עמוד הבית של "הארץ" נראה כמו Groundhog day. קשה לזהות מה השתנה מאתמול. סוג של דלות ועייפות חומר ולא טקסט אחד שרציתי לחזור אליו (26.7.2014).

קיוויתי שמישהו אחר יצביע על העירום הגברי החזיתי היום באתר "הארץ" כתמיכה בתזה שלי לפורנוגרפיזציה מואצת בעיתות מלחמה ובכלל (30.7.2014).

אין עיתונאי המתמחה בתיאור הידוע לכולם והמובן מאליו במילים גבוהות ומצוחצחות מארי שביט. החוויה דומה ליומני "גבע" עם הקריינות של אלימלך רם (31.7.2014).

הפסקתי לקרוא את שגיא כהן מחשש שביקורת המסעדות שלו תגרום לי לעזוב הכול, לשוב לישראל ולאייש שוב את העמדה הנטושה (3.8.2014).

מבין שנותרתי לבד במערכה ורק אותי מרגיז עמוד הבית של "הארץ". מתחת להגותו של פרופ' שטרנהל מופיעה כתבה על מגמות חדשות בעיצוב ואגינה. הצעות לאלוף בן: הארכת פין ללא כאבים; כיסוי שיניים ספוגי לנשים; משענת לקינדל לראש; חימצון והלבנת רקטומים; עיצוב ואגינות על פי כוכבות (8.8.2014).

התנצלות ל"הארץ": מה שכתוב בהפניה זה: "טרנד חדש: לעצב את הוואגינה" ולא מה שכתבתי. אם נגרם עוול למערכת "הארץ" אני מצטער על כך (8.8.2014).

יום למחרת שוב צייץ מיברג נגד "הארץ", והפעם כבר עורר תגובות מצד עובדי העיתון בהווה ובעבר:

רון מיברג: המלצה ל"הארץ": בתשובה לפניית "פלייבוי" שיתראיין עבורם השיב אבא אבן כי אינו מכיר חובב עירום וסקס שגם מעוניין במה יש לשר החוץ הישראלי להגיד.

אנשיל פפר (שליח "הארץ" ללונדון): הכתיבה שלך לאורך השנים היא אחת הסיבות המרכזיות שבחרתי להיות עיתונאי. הוונדטה שלך נגד "הארץ" לא מכבדת אותך.

רון מיברג: ונדטה היא נקמה ואתה מבלבל אותה עם ביקורת. אני משלם 100 דולר עבור הזכות לקרוא את "הארץ" ובשנים האחרונות האכזבה גדולה. הניסיון לגרוף קוראים בכל מחיר, בעיקר בעזרת השעטנז הדוחה של פוליטיקה אמיצה עם מין בוטה כל יום והצעות להצרת הוואגינה, הוא עניין דוחה ומקומם. אפרופו ונדטה: נסה לברר בהזדמנות אצל עורכיך האם ההתעלמות הטוטאלית מספר שהוצאתי לפני ארבעה חודשים אינה ונדטה מרה וקרה המוגשת לי.

גדי להב (לשעבר סמנכ"ל האינטרנט של קבוצת "הארץ"): לא להבדיל בין עיקר לטפל זה עוד יותר מקומם. בכל יום אעדיף את השילוב של ואגינה ויוסי ורטר על פני עולם של 'ידיעות' ו'ישראל היום' לבדם. שנים כתבת באכסנייה שבה שם החיבה לתמונה בעמוד האחורי היומי היה "היית שם לה?". לא זכור לי שהתלוננת על כך.

עמוס שוקן, אלוף בן, ארי שביט, גדעון לוי ושגיא כהן נמנעו מלהגיב. 

זרועו הארוכה של יאיר לפיד

לפני ארבעה שבועות יצאה הכנסת לפגרת הקיץ, כאשר למגינת לבו של שר האוצר חוק מע"מ אפס טרם אושר בוועדת הכספים. באותו יום יכול היה לפיד להתנחם בכך שלפחות במקום אחד הוא זכה לרוח גבית חזקה במיוחד פלוס ביקורת חזיתית על מתנגדיו. מדובר כמובן בדף הפייסבוק הפעיל מאוד של תלמה מן, שהיא גם בעלת חנות המתנות "רותם" (אומנות! תכשיטים! יודאיקה!) ברמת השרון, גם אמא של הסופרת ליהיא לפיד וגם חמותו של כבוד השר.

הנה מה שהיה לחמות של לפיד לומר באותו יום על שלושה מחברי הכנסת שהביעו הסתייגויות כלפי חוק מע"מ אפס:

חברות וחברים – בשעה שש אחרי המלחמה אנחנו נזכיר לסתיו שפיר בוקר צהרים וערב שהיא עשתה מאמץ ענק לעכב את חוק מע"מ אפס. האישה שמכרה לכם "לוקשים" שהיא דואגת לדיור לצעירים יוצאי צבא עושה כל מאמץ לטרפד את החוק. במושגים שלי מי שבחרה להרע לכם לא ראויה לשבת בכנסת ישראל.

ההזוי יצחק כהן העלה אין סוף הסתייגויות הבוקר בוועדת הכספים כדי למנוע את חוק מע"מ אפס. כשנשאל על ידי הכתבת הכלכלית מדוע, הוא ענה שאי אפשר לדון בנושא בזמן שחיילים נמצאים בשדה הקרב. אתם מאמינים? פתאום הוא דואג לחיילי צה"ל? איפה הצעירים החרדיים? בשדה הקרב או שהם מתחבאים בכוללים? הם כנראה גם לא צריכים דירות – הם לבטח לא מדאיגים אותו. כדי שהם יישארו "שפוטים" שלו הוא מנסה להשאיר אותם חסרי בית ותלויים כלכלית בנבחריו.

ניצן הורוביץ, עוד "יפה נפש" שמנסה למנוע את חוק מע"מ אפס. אני עדיין המומה שהאיש הזה ניסה להתמודד על תפקיד ראש עיריית תל אביב-יפו (אגב בכל תקופת מסע הבחירות הוא קיבל שכר כחבר כנסת?). מישהו זוכר מה הוא הבטיח לצעירי עירו? איך ידאג להם לדירות? או שעדיף שהם ימשיכו לגור בשכירות מטורפת בתל אביב? רשמנו לפנינו. נזכיר לך בבחירות הבאות שקלקלת ליוצאי צבא לרכוש דירה.

כי נתת לחתנך יאיר לפיד סיוע ארטילרי מרשים בפייסבוק והשתלחת בחברי כנסת שהסתייגו מהבייבי שלו, חוק מע"מ אפס.
"כן, כי אני חושבת שהם לא דואגים לצעירים. יש לי בת צעירה, שעשתה צבא, ואני חושבת שזכותה לקבל הקלות לעומת אלה שלא עשו שום דבר. אני חושבת שסתיו שפיר, למשל, פשוט לא ראויה לכיסא שהיא יושבת עליו. היא הבטיחה שהיא תדאג לצעירים והיא עושה בדיוק את ההיפך. אני מנהלת עסק, פוגשת עשרות אנשים ביום ושומעת רק מילים טובות. כל ההפחדות האלה עם המע"מ אפס זה איזה פחד נורא מהאפשרות לפתור סוף סוף את בעיית הדיור שלא טופלה כראוי בעשרות השנים האחרונות. אני גרתי בשעתו בערד ואנחנו קיבלנו הלוואה עומדת. היינו זוג צעיר, וזה מאוד עזר לנו להתחיל את החיים. אני חושבת שכל הזמן צריך לחפש איך עוזרים. ובטח לכאלה שהיו בצבא. זו דעתי".

יאיר מבסוט מהסטטוסים שלך? אמר לך משהו?
"אני לא חושבת שיש לו זמן לקרוא, הוא עובד יותר מדי קשה". 

מלחמת המנהרות של יועז הנדל

לא כדאי ליפול לפה של אקטיביסטים שמאלנים. בעיקר אם אין לך ביד עובדות מוצקות. את השיעור הזה למד בשבוע שעבר על בשרו ד"ר יועז הנדל, לשעבר ראש מערך ההסברה הלאומי וכיום ראש המכון לאסטרטגיה ציונית ובעל טור ב"ידיעות אחרונות". אבל נתחיל, כהרגלנו בקודש, מהאמצע:

ביום שישי לפני שבועיים, בטורו ב"מוסף לשבת", מתח הנדל ביקורת על קריאתם של ארגוני "בצלם" ו"גישה" להכניס עוד מלט לרצועת עזה. בין השאר כתב כי שוחח בשבוע שעבר עם מנכ"ל ארגון "גישה", איתן דיאמונד, "אחרי שהתגלה שחלק ניכר מהבטון (שישראל אפשרה להכניס לרצועה עבור פרויקטים בפיקוח בינלאומי – א.ה.) הועבר לבניית מנהרות התקפיות".

עד מהרה החלו להצטבר תגובות, שרובן אהדו את הנדל ושטמו את "בצלם". בשלב מסוים פעיל השמאל איתמר שאלתיאל, המשתייך לארגון זכויות האדם "גישה", ביקש מהנדל הוכחה לטענתו כי מחצית מכמות הבטון שהועברה מישראל שימשה לבניית מנהרות. "ישראל פיקחה על חומרי הבנייה שנכנסו לעזה", כתב. "אם חצי מהם (!) הגיעו לחמאס, כנראה שהפיקוח הזה היה בעייתי. אבל אל דאגה: הנתון הזה הוא ככל הנראה שקר מוחלט". לאחר הערה זו תיקן הנדל את הפוסט, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

לשאלתו של שאלתיאל הצטרפו אנשי שמאל נוספים. הנדל הפנה אותם לארגוני "בצלם", "גישה" וכן לדובר צה"ל, אולם פעילי השמאל לא הרפו ודרשו ממנו לינקים לאתרים המצביעים על נכונות הנתון הזה. "חברים יקרים משמאל, אתם מוזמנים להיכנס לגוגל, להקיש פעמיים ותגיעו לאותם נתונים", כתב הנדל בתשובה. "אחרי זה תפנו לדובר צה״ל בשאילתה וגם שם יענו לכם כי כך נהוג. אנחנו מדינה דמוקרטית ולכן יש עוד גורמים שמשפיעים על הכנסת חומרים לרצועה". כאשר התעקשו פעילי השמאל שהם אינם מוצאים את הנתונים ותהו בפני הנדל מדוע הוא עצמו אינו מציג אותם אם כל כך קל להשיגם, העלה הנדל לינק וצילום מסך. "כדי לערוך את ההשוואה הכמותית תאלצו באמת להתאמץ ולהגיש שאילתה לדובר צה"ל כפי שאני עשיתי ותקבלו אותן תשובות בדיוק", כתב.

המגיבים השיבו להנדל כי אף אחד מלינקים שנתן אינו רלוונטי למשפט שכתב ושעליו נסוב הוויכוח. "לחברים המטורללים משמאל, פעם ביום אני פותח את הפייסבוק ולשמחתי גיליתי שצמחה אצלכם אובססיה למלט", השיב הנדל. "אני תוהה האם מישהו באמת טרח להרים טלפון או שלח מייל לדובר צה"ל כדי לברר את הנושא שטורד את מנוחתכם (אני מניח שלא. הייתם עסוקים בפייסבוק). לגבי הטענות (שוב, מכיוון שכנראה לא טרחתם לברר בדו"צ): הנה הפנייה לדבריו של אלוף פיקוד דרום ב-ynet. ואם גם הוא לא אמין בעיניכם אז תמשיכו להתעסק בעניין המהותי של בלבול מוח במקום להעמיד מראה לעצמכם".

האקטיביסטים לא נותרו חייבים. "אולי כדאי שתקרא את הקישורים שאליהם אתה מפנה", כתב פעיל השמאל שאלתיאל בתגובה. "כתבת שאנשי 'בצלם' ו'גישה' מבקשים עדיין להעביר לעזה חומרי בניין למרות העובדה שזה חלק ניכר ממה שמשמש את החמאס כדי לבנות מנהרות התקפיות. בכתבה בynet- כתוב שחלק מחומרי הבנייה ששימשו לבניית מנהרה אחת הגיעו מישראל. האמירה הזו, אגב, מופיעה בשם הכתב, לא בשם אלוף פיקוד דרום. האם אתה מבין את ההבדל בין הטענה ש'חלק מחומרי הבנייה שהועברו לרצועה שימשו את חמאס' לבין 'חלק ניכר מחומרי הבנייה שהועברו לרצועה שימשו את חמאס'? אני אתן לך דוגמא: טענה א': לפעמים יועז הנדל לא אומר אמת. טענה ב': חלק ניכר מדברי יועז הנדל אינם אמת".

את שאר חילופי העקיצות, המשעשעות לפרקים, אפשר למצוא בדף הפייסבוק של הנדל.

בשבוע שעבר, בהסתמך על המלצותיו החמות של הנדל, פניתי לדובר צה"ל בשאלות הבאות: האם נכונה הטענה לפיה חלק ניכר מכמות המלט שישראל אפשרה להכניס בשנים האחרונות  לרצועת עזה הועברה לבניית מנהרות התקפיות? האם ידוע איזה חלק מכמות המלט שישראל אפשרה להכניס לרצועה שימש לבניית המנהרות, ואם כן מהי? דובר צה"ל סירב להגיב.

יועז הנדל, בדובר צה"ל סירבו להגיב לשאלותיי. למה אתה פשוט לא מספק הוכחה חותכת לטענתך שמחצית ו/או חלק ניכר מחומרי הבנייה שישראל העבירה לעזה שימש לבניית מנהרות?
"אני מתקשה להבין על מה הוויכוח שדורש אייטם ב-mako. כמה פעילי שמאל רדיקלי ועובדים של ארגוני זכויות אדם טוענים שהחמאס לא משתמש במלט הישראלי לבנות מנהרות. אז מה? לי יש מידע אחר, והלינק שראית שבו מופיע אלוף פיקוד דרום ומדבר על ניצול לרעה של חומרי הבניין שהעברנו להם מאשר זאת. הם לא מאמינים, כפי שכתבו שם. הם טוענים שלאלוף הפיקוד אין גיבוי וידע? בעיה שלהם. כל אחד שיאמין למי שהוא רוצה. אם פסחת על המשוכה הזו וביקורת התקשורת שלך עוסקת בשאלה האם מדובר בחלק ניכר או חלק מצומצם – אז אכן זו שאלה מעניינת של טרמינולוגיה, אבל לא נראית לי בעלת חשיבות. אותי מעניין מדוע כמה מגיבים מהשמאל הרדיקלי ובלוגר כמו יוסי גורביץ' שהעלה את הסיפור שבוע לפני שפנית אליי, זוכים להתייחסות שלך, בעוד שכל מאות התגובות נגד עיתונאים המגיעות מהימין הקיצוני (גם בבלוגים), כולל לעיתים נגדי בעמוד הפייסבוק שלי, הם לא עניין לעסוק בו.

"בעיניי אין הבדל בין 'החברים של ג'ורג'', שפרסם את 'החשיפה האדירה' ופעילי השמאל הרדיקלי, לבין 'הקול היהודי' מיצהר או אנשי 'כהנא חי' שמבקרים אנשי תקשורת. מאלה ואלה עדיף להתרחק, אני טעיתי כשעניתי להם. לא ברור למה גם אתה צריך לטעות". 

הצטרפתם לוועד העיתונאים? ברוכים הבאים לדירקטוריון

לפני שבועיים תיארתי כאן פגישה שהתקיימה לאחרונה בין ועד עיתונאי "הארץ" לבין חברי ההנהלה והדירקטוריון. מתברר שזו לא הייתה פגישה חד פעמית: מאז המשבר בין הנהלת "הארץ" לבין ועד העיתונאים בשנת 2012, שכתוצאה ממנו פרצה שביתה ב"הארץ" והעיתון לא הופיע, הוחלט ב"הארץ" להגביר את השקיפות ביחסים בין שני הצדדים. ההנהלה נהגה לעדכן באופן רציף את הוועד בהתפתחויות העסקיות, בתוצאות הכספיות, בתכניות האסטרטגיות והטקטיות, ובהתלבטויות לגבי דרכי הפעולה.

סמוך לישיבת הדירקטוריון בחודש מאי האחרון, צפה מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, בכתבת הווידאו שתיארה את ביקורו של סגנו (!?) גיא רולניק בחברות עסקיות ואצל איגודי עובדים בשוודיה, בניסיון להבין את הצלחת המודל שם. בעקבות כתבתו של רולניק, הציע שוקן לחברי הדירקטוריון לנסות לאמץ את המודל הזה, ולהזמין לישיבות הדירקטוריון גם את נציגי הוועד. חברי הדירקטוריון הסכימו לניסיון, וכך קרה שנציגי הוועד השתתפו בישיבת הדירקטוריון שהתקיימה בחודש מאי, וגם בזו שהתקיימה בחודש שעבר. בנוסף, הוזמנו נציגי הוועד גם לכנס מנהלים תקופתי הכולל דיווח על פעילות המחלקות השונות והמשימות קדימה.

איך אמרו חז"ל? זה הכול כסף, והגיע הזמן שתבין את זה. 

דווקא עכשיו חל"ת בישראל

קיץ, בין קרניים, "שתו עוד מים", צעקתי לילדים שניסו להטביע זה את זה בבריכה, כשלפתע הסלולרי שלי צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"מה קורה איתך, הורביץ?", הוא פתח בלבביות מפתיעה.

"מאיזו בחינה?", שאלתי בחשש.

"מבחינת כוננת הספיגה", השיב הקונספירטור. "אתה במקלט?".

"מה פתאום?", הגבתי. "אני בבריכה. למה שארד למקלט? מה קרה, מלחמה?".

"בהחלט, הורביץ", אמר הקונספירטור. "רק למקרה שלא שמת לב, נרשמה הסלמה של ממש במרקם היחסים הרעוע שלך עם החיליקים בנווה-אילן. אני שומע שנרשמה פגיעה ישירה בכותרות המהדורה המרכזית של יום שלישי".

"אתה מתכוון למתיחות בדרום?", התעניינתי. "לניסיון החיסול של מוחמד דף?".

"אני מתכוון לסיכול ממוקד של פעיל טרור זוטר בדרום חולון", השיב הקונספירטור. "קבל תמונה בווטאסאפ. מעניין אם תצליח לזהות את האיש החיוור בחולצה הכחולה".

"קיבלתי", אמרתי בקול נכאים. "אני מעדיף לא להתייחס לתמונה הספציפית הזו באופן פרסונלי, כי ממה שאני מבין מדובר בדיווח שגרתי לקראת פתיחת שנת הלימודים".

"מעניין מאוד", אמר הקונספירטור, "כי ממה שאני מבין מדובר בנקמה, וזה רק המטח הראשון. התצלום המביך שלך מחפש את הילקוט הזול ביותר שבנמצא – ברדיוס של חמישה קילומטר מדרום חולון – נועד להשפיל אותך בפרהסיה ולשקם את כוח ההרתעה של וייסי וחיליק. אני מניח שברור לך שנשקלים צעדים נוספים ושכל האופציות על השולחן".

"אני יודע שיתכן שזה יישמע לך מוזר", אמרתי, "אבל אני כמעט משוכנע שהפעם מדובר אך ורק בצירוף מקרים".

"נו, באמת", ענה הקונספירטור, "אחרי שלעגת ליקיר המערכת אהוד, התנכלת לכתב הצבאי המעולה ניר, והתעקשת לפרסם אייטם פותח על הטעות בשוגג בפרשת האלמנה – די ברור שהחיליקים הכריזו עלייך מתקפת נגד. אם תבין את הרמז הדק – יש סיכוי ששקט ייענה בשקט. אם לא – בהחלט יתכן שיוחרפו פעולות התגמול. אני במקומך הייתי מכריז על הפסקת אש חד צדדית ויוצא לחופשה קצרה".

"אתה מתפרץ לדלת פתוחה", אמרתי, "אפשר אפילו להגיד שזה כמעט צירוף מקרים, כי איילת ואני בדיוק מתכננים חופשה קצרה בצפון".

"מצוין", השיב הקונספירטור. "אין כמו צפון איטליה בעונה הזו. רק שלא תעזו להחמיץ את מסעדת  IL DESCO בוורונה. הניוקי די בקלה שלהם פנומנלי. תגיד לאליה התותח שאני שלחתי אותך ותמסור לו ד"ש חם".

"תודה מקרב לב", גמגמתי, "אבל אנחנו לא נוסעים לאיטליה. לא שמעת שדווקא עכשיו חופשה בישראל? או כמו שאומרים אצלנו ב-mako: דווקא עכשיו חל"ת בישראל? בכל מקרה, אני מעדיף את הצפון שלנו".

"זו זכותך, הורביץ", לאט הקונספירטור. "בצפון אני יכול להמליץ לך על הביסטרו של מיכאל בכפר לימן. אל תפספס את שקדי הטלה המושחמים. תגיד למיכאל שאני שלחתי אותך, ובבקשה אל תשכח למסור ד"ש חם לגסטון. אין, אין כמו הגליל המערבי".

"אבל אני בכלל לא נוסע לגליל", אמרתי לקונספירטור.

"אז לאיזה צפון אתה נוסע, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "צפון תל אביב? תעשה לעצמך טובה ותתרחק ממסעדת שילה, כי היומרנות של שרון במטבח מקרינה בזמן האחרון על השירות הפתטי והנפוח מחשיבות עצמית. כדאי לך לחצות את הכביש ל"מל ומישל". תגיד לניר שאני שלחתי אותך ותבקש את סוכריות הפסטה הנפלאות שלו, במילוי מוצרלה, עגבניות ושמן בזיליקום. אתה תודה לי, הורביץ".

"המון תודה", לחשתי. "אבל אני לא לגמרי בטוח שזה אקטואלי. לרגל החופש הגדול חשבנו לארוז את הילדים ולהרחיק עד צפון חולון. יש לך במקרה המלצה ספציפית למנה יצירתית מתוך התפריט המגוון של המקדש הקולינרי הוותיק שממוקם בפינת החמד הקסומה השוכנת במפגש האורבני של רחוב סוקולוב 138 ושדרות ירושלים 2?".

"הכתובת נשמעת לי מוכרת", אמר הקונספירטור בחשד. "איך קוראים למסעדה?".

"בורגראנץ', כמדומני", השבתי באנינות. "בפעם הבאה שאתה מזדמן למקדש, אל תחמיץ את הקומבינה לארבעה. ותגיד לקובי האחמ"ש שאני שלחתי אותך".

ואם כבר קומבינה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה". 

מי הכתב הצבאי שחשש לצאת לקרב עם רוני דניאל?

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר

• אביב הורביץ
• מי נגד מי