הראשון שזיהה תהליכים

אי אפשר להשוות! (אבל לי מותר)

האם ראוי להשוות בין תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני עליית הנאצים לתהליכים כאלה ואחרים בחברה הישראלית? תלוי את מי שואלים. במקרה של יאיר לפיד, תלוי גם מתי שואלים. שנאמר: לא סופי. "לא סופי" הוא גם שמו של הטור האישי הפופולרי שפרסם לפיד בעבר במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (ובמאמר מוסגר, הכרתי אישית את הבחורצ'יק המוכשר שהביא את הטור לדפוס במרוצת 1997, ואפילו זכיתי להתבונן בו מקרוב, באותם ימים רחוקים, בכל פעם שהבטתי בראי).

לפיד החדש – בדגמי 2016 הקורצים לימין – סבור שסגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, טעה בנאומו המכונן ומעורר המחלוקת. ארבעה ימים אחרי הנאום העלה יו"ר "יש עתיד" פוסט חד משמעי:

"אין שום דבר בישראל 2016 שמזכיר את גרמניה בשנות השלושים", גלגל לפיד עיניים, תוך שהוא מתעלם מאלפי פוסטים מחליאים, מיוזמות בעיתיות להרחקת ח"כים ערביים, מפעילות ענפה של ארגונים גזעניים דוחים כמו להב"ה, מהסתה מכוערת נגד הציבור הערבי ועוד. לאור הוורסטיליות המסוימת במשנתו הדינאמית והלא סופית של לפיד, לא מאוד מפתיע לגלות שפעם הוא חשב אחרת.

זה קרה לפני שמונה שנים. בתקופה ההיא – שבהשוואה לרמות השנאה המופנות כלפי ערבים כיום נראית כמו ימי התום – אירועים שהתחוללו בישראל דווקא כן הזכירו ללפיד את גרמניה של שנות השלושים. ועוד איך.

במאי 2008 ערך סגן ראש עיריית אור יהודה דאז, עוזי אהרון, טקס פומבי לשריפת עותקים של הברית החדשה. שלושה שבועות אחר כך, בתחילת יוני, פרסם לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות" טור תחת הכותרת "יהודים אינם שורפים ספרים". הנה קטעים נבחרים מתוכו:

מיהם האנשים האלה? היכן הם גדלו? האם ייתכן שאין הם מודעים לזיכרונות אותם מעוררים מעשיהם?

שריפת הספרים המפורסמת ביותר בהיסטוריה המודרנית נערכה ב-10 במאי 1933, בכיכר האופרה של ברלין. אלפים מתומכי המפלגה הנאצית התכנסו ביוזמתו של יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, ושרפו כ-20 אלף ספרים שאותם כתבו יהודים. הם שרפו את ספריהם של תומס מאן, היינריך היינה, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, אריך קסטנר וכמובן ספרי תורה שנשדדו מבתי כנסת סמוכים... אלא שבאור יהודה לא שמעו כנראה על היינה, או על גבלס, או על לקחי ההיסטוריה היהודית... האנשים האלה מביישים את כולנו, אבל גם אלה שאינם טורחים לעצור בעדם אינם נקיים מחטא... האם ייתכן שגם הם אינם מכירים את ההיסטוריה? האם יש אפשרות שהם אינם יודעים שלצדה של אשמת השורפים, שררה בגרמניה גם חרפת השותקים?

והם אינם לבד. שלושה שבועות קודם, בערב יום השואה – אלוהים שבשמים, דווקא אז – ניסו כמאה צעירים בירושלים לבצע לינץ' בשני נערים ערבים שהיו בדרך לביתם במחנה הפליטים שועפט. אחד מהם נדקר בגבו, השני הוכה ואוזנו השמאלית כמעט נתלשה מנשיכה. הם לא עשו שום דבר שגרם לכך שהוכו, מלבד העובדה שהיו יהודים, סליחה – ערבים...

... נזכרתי בוועד הפעולה שהוקם בשכונת אליעזר בכפר סבא נגד בניית הוסטל לילדים הסובלים מפיגור ואוטיזם... אחד ממקימי הוועד אפילו צלצל אליי, כדי להסביר לי שההוסטל עלול לפגוע להם בערך הדירות. מה שעניתי לו אינו ראוי לדפוס, אבל רק אחרי שסגרתי את הטלפון נזכרתי בעוד עובדה היסטורית: היחידים שהנאצים דאגו לחסל עוד לפני היהודים היו המוגבלים בשכלם...

... את השואה אי אפשר אולי להשוות לשום דבר, אבל היא לא התרחשה בחלל ריק. היה לה רקע. היא התרחשה מפני שהתנאים אפשרו זאת, מפני שהספרים האומרים אחרת נשרפו כבר, מפני שרוב האנשים הטובים הסתכלו לצד השני.

אנחנו מצקצקים בלשוננו הקולקטיבית, מזועזעים כיאות, מנידים ראשנו בצער ולא טורחים לברר – בירור אמיתי, נוקב וחסר פחד – מתי צצה מתחת למדינת ישראל מדינה נוספת, חשוכה, גזענית ונטולת זיכרון?

שאלתי השבוע את לפיד למה בעצם זה היה בסדר כשהוא עצמו השווה אותנו לגרמניה של שנות ה-30, אבל זה לגמרי לא בסדר בעיניו כשאלוף יאיר גולן עשה השוואה דומה. לפיד בחר שלא להגיב.

דברים שטועים משם, טועים גם מכאן

הרשו לי לשתף אתכם בתלאותיו הדיסקרטיות של בעל טור מהוה, שהתבקש להקדים ולהגיש את הטקסט שלו לאתר אינטרנט מסוים, בגלל יום העצמאות. האם ישמח בעל הטור שיוכל לעבוד השבוע קצת פחות, או שמא יתעצב על לבו ויחשוש שהטור יהיה קצר להפתיע, עד כדי סכנה ברורה ומיידית לכך שהזמן הכולל הנדרש לקריאתו ירד, חלילה וחס, מתחת לרף המינימום של עשר דקות?

תלוי באיזה בעל טור מדובר. במקרה הבעייתי שלנו, בעל הטור סבר – בעקבות ניסיון מוצלח בעבר – כי פנייה לאורקל ממיין, הלוא הוא רון מיברג האחד והיחיד, בבקשה לתגובה ארוכה ומנוסחת היטב, בנושא כלשהו, עשויה לתרום באופן מהותי להגדלת מספר המלים בטור. הישארו עימנו.

לפני כשנה וחודשיים, ימים מעטים לפני הבחירות לכנסת, הכריז רון מיברג בסדרה של ציוצים, כי עידן נתניהו הגיע לקיצו. כאשר תוצאות ההצבעה סירבו לחפוף את תחזיותיו, צייץ מיברג: "טעיתי בגדול. נתניהו נשאר חזק מתמיד. מי שלא חי בישראל  כבר עשר שנים אינו אמור להמר ולנחש תוצאות בחירות שבהן הוא צופה מרחוק. סליחה מכולם".

עכשיו הגיע תור מערכת הבחירות במקום מושבו של מיברג. בשלישי שעבר ניצח דונלד טראמפ בפריימריז באינדיאנה, ובכך הפך כמעט סופית למועמד הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ארצות הברית. עוד סיבה מצוינת (חוץ מהרצון להאריך את הטור לאור לוח הזמנים המאתגר), לחזור לציוציו של האיש שלנו באמריקה – בתחילת הקמפיין של טראמפ ובמהלכו. לזכותו של מיברג ייאמר שהוא ממש לא היחיד המשפשף עיניים בתדהמה כשהוא רואה עד לאן טראמפ הגיע. שנתחיל? יאללה:

לאחר ניצחונותיו האחרונים של טראמפ, צייץ מיברג:

רון מיברג, אני יודע שהתרגלת לפורמט חד, קצר ומושחז בטוויטר (להנאתם של 3,408 עוקבים נאמנים), ובכל זאת, תרצה להגיב בהרחבה? אתה יכול לפרט?

"אין תגובה".

הציטוט מול המציאות (1): לא רק דורה בלוך

הציטוט: "ידידי, עורך 'דבר' לשעבר דניאל בלוך (אמו דורה הייתה ההרוגה היחידה במבצע חילוץ החטופים מאנטבה), אהב מאוד את יענקל'ה" (נתן זהבי על ידידו הטוב יענקל'ה מרקוביץ' ז"ל, "מעריב", 6.5.2016).

המציאות: דורה בלוך לא נהרגה במהלך מבצע אנטבה. בלוך אושפזה לפני כן בבית חולים בקמפלה ונרצחה לאחר החילוץ בפקודת שליט אוגנדה, אידי אמין. במבצע נהרגו בני הערובה אידה בורוכוביץ', פסקו כהן וז'אן ז'אק מימוני, ומפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו.

נתן זהבי, תרצה להגיב?

"תפסת אותי בטעות. מרים ידיים".

לא מבושל עד הסוף 

איך אפשר בלי מעט סוגה עילית? אחרי ש"וואלה!" טעה לפני ארבעה שבועות  כשתיאר פגישה שלא הייתה ולא נבראה בין אורלי אינס לאורי בר-לב, נרשמה השבוע עוד טעות בזיהוי.

ביום ראשון פרסם "וואלה! סלבס" את הכותרת הבאה:

"זוכרים שרק לפני מספר שבועות קראתם כאן שהשף המדופלם, מושיק רוט, ואשתו אלס החליטו להתגרש אחרי 20 שנה ולהישאר ידידים?", הזכיר האייטם נשכחות. בהמשך, בינות לצילומי הפפראצי, סופר כיצד רוט "לקח את אביו, בתו וכמובן את הגרושה הטרייה וירד לחוף הים".

אלא שמהר מאוד התגלתה הפדיחה והתברר שבצילומים אין כל סקופ. נהפוך הוא. מושיק רוט חשוך ילדים. בראיון שפורסם לפני כשנתיים במוסף "7 לילות", סיפר רוט בכאב: "אין לנו ילדים. זה אחד הדברים שמאוד חסרים לי היום. ויתרתי על ילדים כי בחרתי באישה מבוגרת ממני ונתתי לה את כל חיי. לפני כמה שנים עמדתי בפני צומת מכריע: עמדתי לקבל את הכוכב הראשון שלי ושאלתי את עצמי ואת אשתי אם אנחנו הולכים להרחיב את המשפחה או לממש את החלום שלי. החלטנו ללכת על החלום ובשלב מסוים אשתי כבר הייתה מבוגרת מדי בשביל להביא ילדים לעולם".

אז עם מי בעצם בילה רוט בחוף הים? עם אחותו, האבא והאחיינית, כפי שפרסם "וואלה! סלבס" בכותרת המתוקנת:

עורך "וואלה! סלבס", אדם סרור, תרצה להגיב?

"לא נגיב".

ואם טעינו? נתקן? נבהיר? נתנצל? לא בטוח

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כלומר רק לפני שלוש שנים, אריה דרעי בילה בספסלי האופוזיציה ומירר לנתניהו את החיים. בעיצומה של אותה תקופה, באפריל 2013, פורסמה ב"ישראל היום" הידיעה הבאה:

סביב יום השואה האחרון שבה וצפה הכותרת מחדש ברשתות החברתיות. מי שחתום על הידיעה, כתב "ישראל היום" לענייני דתות, יהודה שלזינגר, פרסם בתגובה בדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא:

הפוסט עורר תגובות חמות בש"ס. "מעריך ומכבד עיתונאים שיודעים להודות בטעותם", צייץ דובר המפלגה, איציק סודרי. "לצערי מדובר בזן נכחד. שאפו ליהודה שלזינגר". בהמשך הדגיש כי "דרעי לא אמר את הדברים מעולם ולכן הידיעה פגעה בו מאוד". איך בכלל נולד האייטם המסולף? את ההסבר הנרחב תוכלו למצוא בדף הפייסבוק של אבישי בן-חיים, הכתב והפרשן לענייני חרדים של חדשות 10. 

אלא שההבהרה המאוחרת מאוד של שלזינגר מעלה בכל זאת תהייה: אם מחבר הידיעה על דרעי מודה בפייסבוק שאינה נכונה – מדוע זה לא מיהר "ישראל היום" להבהיר זאת אחרי הפרסום? למעשה, עד עצם היום הזה העיתון לא פרסם שום התנצלות, וזאת בסתירה מוחלטת לעיקרון מספר 4 ברשימת חמשת העקרונות ש"ישראל היום" מתגאה בהם מדי יום (אבל לא תמיד עומד בהם): "לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן".

איציק סודרי, תוכל לפתור את התעלומה?

"בזמנו לא אני טיפלתי בזה, אבל אני יודע שגם באותה תקופה היו ניסיונות לתקן, שלא צלחו. מאז מעמדו של דרעי עלה, והשנה הידיעה הזו שוב צפה. אני מאוד מעריך את יהודה שלזינגר על הפוסט שהוא כתב".

יהודה שלזינגר, למה פתאום נזכרת אחרי שלוש שנים?

"שהשם יפנק אותך".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (2): ככה לא בונים חומה

הציטוט: "הקלרניתן והרפתן לשעבר, יעלון, היה רמטכ"ל 'חומת מגן' בגדה ו'ימי תשובה' בעזה, מבצעים שזרעו הרג והרס מעוררי חלחלה" (גדעון לוי, "הארץ", 8.5.2016).

המציאות: רמטכ"ל "חומת מגן" היה שאול מופז.

גדעון לוי, תרצה להגיב?

"טעות שלי. יעלון היה סגן הרמטכ"ל ב'חומת מגן' ורמטכ"ל ב'ימי תשובה'".

"ידיעות אחרונות" VS יובל יועז

ל"ידיעות אחרונות" נמאס לחטוף. מה עושים? מחטיפים בחזרה. לפני כחודש סופר כאן על ישות הטוויטר "ידיעות אחרונות", שיוצאת מעת לעת לפעולות תגמול ממוקדות לצורך סגירת חשבון עם המבקרים. אחרי שאותה ישות (שלא מאוד קשה לנחש מי עומד מאחוריה) התנצחה כבר עם סגן עורך "דה מרקר", רותם שטרקמן, עם כתב התקשורת של "דה מרקר", נתי טוקר, ועם ראש דסק התחקירים של גל"צ, אבנר הופשטיין, הגיע השבוע תורו של הפרשן המשפטי יובל יועז. ההיתקלות התרחשה ביום שני, לאחר ש"ידיעות" פרסם את הכותרת הראשית הבאה (שבה נפלה פדיחה זערורית, כשבכיתוב התמונה זוהתה דורית בייניש בטעות כעדנה ארבל):

עד מהרה התפתח בין יועז ל"ידיעות" הדו-קרבונצ'יק הבא:

יובל יועז: "הציניות האינסופית של 'ידיעות אחרונות', שתוקף כבר שנים את בית המשפט העליון בשל אינטרסים זרים וכעת מתחפש למהוגן באמצעות מתן במה לברק ושות'".

"ידיעות אחרונות": "בוקר טוב. התעוררת? כי אתה ידוע כמי שישן כשקורים אירועים חשובים. #למה פוטר יובל המבולבל מעיתון 'הארץ'".

יובל יועז: "כמה הולם שהפחדן האנונימי מאחורי המקלדת יורד לרמת ביבים. אם כי קשה לומר שבכך הוא פוגע ביוקרת העיתון שבשמו הוא מטנף".

הציוץ של "ידיעות" התייחס לתקלה המצערת שאירעה ליועז באחד הלילות של סוף שנת 2007, כאשר שימש הכתב המשפטי של "הארץ".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב. 

דברים בשם אומרם: מחסור ביצירתיות

עוד פנינה עיתונאית:

תמונות שצולמו לפני שלושה חודשים, נכנסו לאייטם שעלה היום. כנראה מדובר בעצלנות או מחסור ביצירתיות. כמובן שלתוכן אני לא אתייחס. לפני הכול מדובר באחת המוסיקאיות העסוקות שגם מופיעה כמעט מדי ערב, גם מככבת באוויטה, גם מקליטה אלבום, גם מופיעה עם בוסקילה, גם אם לילד וגם שופטת ב"אקס פקטור" באותה התקופה. אם זה יום רע בגלל שהיא בלי איפור, לא רוצה לחשוב מה עובר על מי שכתבה את האייטם המריר הזה.

(היחצ"נית נידר עוז על אייטם של מיקי לוין ב"מעריב", 4.5.2016)

מיקי לוין, תרצי להגיב?

"אני שמחה שנידר ועוד אלפי קוראים נהנים מהאתר החדש שלנו TMI".

איפה הקרדיט (1): אייטם חבוט

הפרסום: "אחד מדורסי לי זיתוני שוחרר מהכלא בצרפת" (כותרת של גלעד שלמור, החדשות 2 Online, 5.5.2016, שעה 21:34).

המקור: שעה וחצי לפני כן, בפתח מהדורת "מבט", דיווחה על כך לראשונה הכתבת לענייני משטרה של ערוץ 1, שלי טפירו. "גם ערוץ 2 הגדול יכול לתת קרדיט לערוץ החבוט", צייץ בהמשך הערב כתב ערוץ 1 בכנסת, דניאל אופיר.

גלעד שלמור, תרצה להגיב?

"לא".

איפה הקרדיט (2): נפרדנו כך

הפרסום: "רן דנקר ובן זוגו נפרדו" (צחי קומה, pplus, 5.5.2016, שעה 11:45).

המקור: בדיוק 20 שעות לפני כן, בשעה 15:45 ביום שלפני, פרסמה את הסקופ ליאורה גולדנברג-שטרן באתר הרכילות TMI של "מעריב".

צחי קומה, למה לא נתת קרדיט?

"כל הכבוד לליאורה".

חסמב״ה בקומה ה-14

יצאנו אט, חיוור היה הליל. במרחקים הבליחו האורות, אבל דווקא אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"אז מה הורביץ?", הוא פתח בגיחוך, "קנו אותך בזול?".

"חס וחלילה", התנערתי בכעס. 

"נו באמת", אמר הקונספירטור. "אז איך זה שחלף פחות משבוע מאז שאורי רוזן העניק לך ואוצ'ר מהוה שבקושי מספיק לחצי וויקנד במלון יוקרה שנוי במחלוקת, והנה פתאום נעלם מהטור שלך כל זכר לאייטם ביקורתי כלשהו נגד mako? ואני מזכיר לך, הורביץ, שעד שקיבלת את פרס הניחומים העלוב לא חלף כמעט שבוע בלי שפרסמת אייטם קטנוני ושלילי נגד האתר שאתה כותב בו, דבילי ככל שיהיה. איך אתה מסביר את צירוף המקרים הכמעט קוסמי הזה?".

"התשובה טמונה בגוף השאלה", הפטרתי חלושות.

"ולמה אתה לא כותב מילה על הדיאלוג הלוהט בין אבי לעמוס?", היקשה הקונספירטור. "גם הם קנו אותך?".

"אבי יששכרוף ועמוס הראל חוזרים לעבוד ביחד?", שאלתי בשמחה. "חבל שלא עדכנו אותי".

"לא התכוונתי לעמוס הראל", חתך הקונספירטור. 

"אז אבי יששכרוף בדרך חזרה לעיתון של עמוס מרחוב שוקן?", ניסיתי לנחש.

"לא דיברתי על עמוס שוקן", ענה הקונספירטור.

"היה דיאלוג לוהט בין אבי צבי לעמוס רולידר?", התעניינתי.

"אתה לא בכיוון", הגיב הקונספירטור.

"אבי משולם מנסה לגייס לשורותיו את עמוס בידרמן?", יריתי באפילה.

"אתה קצת פתטי", אמר הקונספירטור, "למה שאבי משולם, שמנהל תחנת רדיו, יגייס את עמוס בידרמן, שהוא בכלל מאייר מחונן?".

"אין לי מושג", השבתי. "אז לאיזה עמוס ואיזה אבי אתה מתכוון?".

"נו באמת, הורביץ", אמר הקונספירטור. "איזה עוד עמוס ואבי יכלו לקפוץ ביום ראשון האחרון לבקר את גדי בקריה? ואיזה עוד עמוס יכול להרשות לעצמו להעיר בנחישות נחרצת לרמטכ"ל – במפגש השנתי של העורכים הראשיים – על הטעויות שלו בפרשת החייל אלאור עזריה ועל ההתנהלות הבעייתית בסוגיית הנאום של יאיר גולן?".

"רק עמוס רגב!", אמרתי במהירות. "אבל לאיזה אבי התכוונת, ואיזה דיאלוג לוהט היה בינו לבין עמוס?".

"אה, זה היה בצחוק", ענה הקונספירטור. "עמוס שאל בשלב מסוים את גדי למה הוא לא מעניק לראיונות לתקשורת לרגל יום העצמאות, ואז אבי וייס העיר בחיוך שאולי הוא סגר בלעדיות עם 'ידיעות'".

"די", אמרתי בחוסר אמון. "זה נכון?".

"לא", השיב הקונספירטור. "זה היה בצחוק. ומה שיפה זה רק שהייתה במפגש אוירה טובה, אלא גם נשמרה בו מסורת".

"איזו מסורת?", שאלתי.

"המסורת שראשי 'ידיעות' טומנים את הראש בחול ומחרימים מפגשים שבהם משתתפים בכירי 'ישראל היום'", השיב הקונספירטור.

"מסורת זה מסורת", אמרתי. "תגיד, זה נכון שתת אלוף מוטי הטריח את עצמו באותו ערב ממש להשקה הנוצצת של 'היחידה' כדי לפרגן, ויש שיגידו ללקק, לנוני, רון, ירון והמשפחה?".

"אין לי כוונה להתייחס לפגישות סגורות, שסוכם מראש שכל התוכן שלהן הוא אוף דה רקורד", כעס הקונספירטור.

ואם כבר אוף דה רקורד, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

הטור של שבוע שעבר: היפרבולה אתה בעצמך

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il