מדבר סקר תרחק
איך עושים מניפולציה לנתונים ומעוררים בכל מחיר את השד העדתי? תשמעו סיפור: ביום רביעי שעבר פורסמה ב"מעריב" כותרת די מזעזעת (בתמונה), על פיה לא פחות מ-152 אלף הורים לתלמידי בתי הספר היסודיים והתיכוניים בישראל אינם רוצים שילדיהם ילמדו באותה כיתה עם מזרחים. האם הגזענות פשתה עד כדי כך בחברה הישראלית? לפני שמגיעים למסקנה נחרצת מומלץ לקרוא גם את האותיות הקטנות. במקרה הזה, הידיעה עצמה מוכיחה עד כמה הכותרת שניתנה לה מופרכת מהיסוד.
על פי האייטם, הסקר (שנערך באמצעות מכון המחקר רפי סמית עבור עמותת "חסדי נעמי") נערך בקרב מדגם מייצג של 400 הורים לתלמידי כיתות א' עד י"ב. 95 אחוזים מהם (380 הורים מתוך ה-400 שנשאלו) השיבו כי לא משנה להם בני איזה מוצא לומדים עם ילדיהם; ארבעה אחוזים ממשתתפי הסקר (16 הורים מקרב הנשאלים) אמרו כי הם מעדיפים שילדיהם לא ילמדו בחברת ילדים ממוצא מזרחי; ואילו אחוז אחד (ארבעה הורים מקרב הנשאלים) ענו כי הם מעדיפים שילדיהם לא ילמדו בחברת ילדים ממוצא אשכנזי. במילים אחרות: מהסקר דווקא מסתבר כי כמעט כל ההורים הישראלים אינם גזענים. חמשת האחוזים האחרים נמצאים בטעות הדגימה, אבל למה לתת לעובדות להרוס כותרת פרובוקטיבית? (ותודה לנדב איל, שהקדים לצייץ על כך בבוקר פרסום האייטם).
"מהמרת האחוזים למספרים עולה כי מדובר ב-152 אלף הורים שלא היו מעוניינים במזרחים בכיתות ילדיהם", ניתחה באייטם הכתבת, גלי מרקוביץ'-סלוצקר, אלא שגם הנתון הזה, אפעס, נראה קצת חשוד: אם ארבעה אחוזים הם 152 אלף הורים, הרי שסך מספר ההורים לתלמידי כיתות א' עד י"ב עומד על שלושה מיליון ו-800 אלף. מספר שנשמע קצת גבוה מדי בהתחשב בכך שבישראל לומדים כיום בבתי הספר היסודיים, בחטיבות ובתיכונים כמיליון ו-600 אלף תלמידים, וכן לנוכח העובדה שלרבים מההורים יש יותר מילד אחד שלומד בבית ספר. מסקנה: מוטב היה שהאייטם ב"מעריב" כלל לא יבוא לעולם. משכבר פורסם, עדיף היה לתת לו כותרת פחות מניפולטיבית ומטעה.
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
זקני צפת לא זוכרים אי דיוק כזה
הקיץ השחון באייטמים משפיע לא רק על טור תקשורת מסוים שמופיע אחת לשבוע ב-mako, אלא לעיתים גם על העיתונים, שנאלצים למלא את מכסת העמודים שלהם. ביום שלישי פורסמה ב"ידיעות אחרונות" הפניה בעמוד הראשון עם הכותרת "סורק MRI ראשון לתושבי הצפון". כותרת המשנה סיפרה כיצד "במשך שנים נאלצו תושבי הגליל והגולן להיטלטל עד מרכז הארץ", אבל בישרה כי "עכשיו יש עבורם מכשיר דימות יקר בבית החולים זיו בצפת".
בתוך העיתון הוקדש לאייטם החגיגי, בחתימתם של גואל בנו ורותם אליזרע, עמוד 10 כולו, עם כותרת הגג "מכון ה-MRI הראשון בצפון נחנך בבית החולים בצפת", והכותרת "כבר לא צריך להיטלטל למרכז".
עד כאן הדיווח הנרחב של "ידיעות", וכעת, כפי שנהוג לומר, לעובדות: בבית החולים רמב"ם בחיפה יש שני מכשירי MRI. האחד החל לפעול ב-2001, השני ב-2009. אבל נוציא את רמב"ם מהמשוואה (בדיקה בבית החולים הזה בכל זאת דורשת נסיעה ממושכת ממי שגרים בגליל העליון או בגולן), ונפנה לצפון הרחוק יותר: בבית החולים בנהריה נחנך מכשיר MRI במרץ 2012; ואילו יחידת ה-MRI של בית החולים פורייה בטבריה נחנכה בינואר האחרון. במילים אחרות, בניגוד לכותרת הגדולה של "ידיעות", גם לפני השקת מכשיר ה-MRI בבית החולים זיו, היו עוד מכשירי MRI בצפון והנבדקים לא היו חייבים להיטלטל למרכז. יכול להיות שעורך זוטר ב"ידיעות" התבלבל קצת בין הצפון כולו לגליל העליון? בכל אופן, נסיים את האייטם בהבעת תקווה כנה לכך שעונת המלפפונים תסתיים במהרה.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (1): מתוק מאז ומבלבל כיום
הציטוט:
"אני מאוד אוהב לנסוע מירושלים לתל אביב או מתל אביב לירושלים בשתיים בצהרים ולשמוע רשת ב'".
מה יש שם?
"הפזמונים שאהבנו. פזמוני שנות ה-50, ה-60".
"צפיחית בדבש" עם דן כנר?
"לא. דן כנר זה בשבת. הנה, אתה רואה שאני יודע?".
(יאיר ניצני מראיין את רובי ריבלין, "ישראל היום", 7.8.2015).
המציאות: נעשה קצת סדר בבלגן: התכנית שהנשיא ריבלין נוהג שומע ברכבו בעת נסיעתו בימי חול בשתיים בצהרים היא "רגעי קסם" עם גדי ליבנה, שאמנם עד לפני כחמישה חודשים שודרה ברשת ב', אבל בשלושת החודשים האחרונים משודרת דווקא ברשת א'. "צפיחית בדבש", שאותה מזכיר ניצני, אינה משודרת ברדיו קרוב לשני עשורים, וגם כאשר שודרה, זה מעולם לא היה ברשת ב', כי אם ברשת ג'. חובבי הז'אנר יודעים היטב כי בימי שבת בשעה שתיים בצהרים משודרת ברשת ב' תכניתו של כנר "מתוק מאז". לסיכום: כבוד הנשיא טעה בשמה של תחנת הרדיו, ניצני שגה בשם התכנית.
יאיר ניצני, תרצה להגיב?
"בהחלט. אתה יכול לכתוב שמדהים איך שהזמן רץ. מבחינתי 'צפיחית בדבש' עדיין בשידור".
כבוד הנשיא, תרצה גם אתה להתייחס?
"אין ספק שאני חייב להביט טוב יותר בכתוב על מכשיר הרדיו ברכבנו בפעם הבאה שאני מקשיב לתכנית. חן חן לך".
אולי אתם, ילדים, תוכלו למצוא את נתניהו
מה ייעשה לפקיד ציבור שאינו מתיישר עם עמדתו של ראש הממשלה? ביום רביעי שעבר החליט הקבינט החברתי-כלכלי כי יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, לא תמשיך בתפקידה לאחר הקמת רשות החשמל החדשה בתחילת השנה הבאה. המשמעות דה פקטו: הדחתה בפועל של פרקש-הכהן, אחרי שהביעה התנגדות למתווה הגז של נתניהו. אותו נתניהו, לגמרי במקרה, עומד בראש הקבינט החברתי-כלכלי.
כצפוי, הדחתה של פרקש-הכהן זכתה לסיקור נרחב. למחרת הקדיש "ידיעות" לסיפור את הכותרת הראשית של מוסף "ממון" ("התנגדה למתווה הגז – והודחה מתפקידה"), פלוס ידיעה בהיקף שני שליש עמוד, ובסך הכול הקצה לנושא שטח של 968 סמ"ר. המילים "ראש הממשלה" ו/או "נתניהו" הוזכרו שמונה פעמים באייטם. ב"מעריב" לקחו את האייטם של "גלובס" ("נתניהו ושטייניץ הדיחו את יו"רית רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן") ופרשו אותו על פני עמוד שלם בשטח 815 סמ"ר. המילים "ראש הממשלה" ו/או "נתניהו" הוזכרו שש פעמים. ב"דה מרקר" הגדילו לעשות ועסקו בסיפור בכותרת ראשית ("התנגדה למתווה הגז – והודחה על ידי נתניהו ושטייניץ") ועל פני עמוד שלם, בשטח כולל של 1,125 סמ"ר. המילים "ראש הממשלה" ו/או "נתניהו" הוזכרו לא פחות מ-16 פעמים.
ומה ב"ישראל היום"? שם הקדישו לנושא אייטם זערורי בשטח 71 סמ"ר, פי 13 קטן יותר מזה שפורסם ב"ידיעות", עם הכותרת האנמית "יו"ר רשות החשמל תסיים את תפקידה בסוף השנה; סערה במערכת הפוליטית"). כמה פעמים הוזכרו המילים "ראש הממשלה" ו/או "נתניהו"? לא טעיתם. אפס עגול.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
על בנים ועל בנות, גירסת עמרוסי ולוינסון
אחד מתחביביו הדי מוכרים של חיים לוינסון, כתב "הארץ" לענייני התנחלויות והשירותים החשאיים, הוא לרדת לחייה של אמילי עמרוסי, עיתונאית "ישראל היום", בדף הפייסבוק שלו. על פי רוב הפוסטים שלו משעשעים, אבל השבוע לוינסון חש שהרחיק לכת עד כדי כך, שבאופן די חסר תקדים הוא נאלץ למחוק את הסטטוס שלו ולהתנצל בפני עמרוסי. אבל נתחיל, כמובן, מהאמצע:
ביום ראשון פרסמה עמרוסי פוסט שבו תיארה בפירוט רב כיצד הסבירה לבנה בן התשע מהם יחסי מין. יממה חלפה, ולוינסון הגיב בפוסט פארודי פרוע במיוחד. על התיאורים הפלסטיים הקשים מנשוא נוותר, ונסתפק בגירסה מסוננת ומצונזרת:
מקור שלי בטלמון העביר לי בלעדית (!) את טיוטת הפוסט שכתבה אמילי עמרוסי, איך סיפרה לבנה בן ה-9 על יחסי מין (או חיבוקים נעימים). אני מתכבד לחשוף את הטיוטה לציבור:
זה לא מוקדם לדבר איתם על זה. גיל 9 הוא הגיל הנכון לשוחח על סקס עם ילדי הציונות הדתית. הרי ילדות היום מזדיינות בגיל 12, ואני לא אתן למצב בו בני כיתתו של היהלום שלי יגיעו לבר מצווה אחרי שהתנסו בכל הקמא סוטרה, והוא עדיין מפנטז על אנה ואלזה.
אז הצטיידתי בקצת מים שהספגתי משלולית, הרי כבר אין פה מים כבר איזה שבוע, ערגליות תות והחטיף הזה שיש בו מלא שומשומים דבוקים אחד לשני, והלכתי איתו לחורשה... זה קצת מפתיע אותו שאני מסבירה לו שככה גם הוא הגיע לעולם. זה באמת קצת מביך, אבל המתוקי הזה גורם לי להרגיש טוב יותר כשהוא מבהיר שאני מביכה אותו הרבה יותר על בסיס יומיומי, בטורים בעיתון.
מכאן השיחה כבר קלילה. אני מסבירה לו איך יגיע הרגע שבו ירצה להתחיל לכבוש, וזה יהיה מתוך אהבה ועם מישהי שיחפוץ להיות הכי קרוב אליה... "אבל למרות הכול בני", אני אומרת בחיוך, "הכי חשוב שתהיה רק עם המישהי שלך, שתאהב ותכבד אותה ושיהיה לך את החיבוק הכי נעים איתה".
חשוב לנו לשמור על היקרים האלה שלנו, ואיך הוא ישמור אמונים לאישה ממורמרת, מגלומנית, חולת לייקים עם אישיות גבולית והתמכרות לשיירים אם לא נחדיר להם כבר בגיל 9 שזו הדרך היחידה הנכונה, ושאלוהים יהפוך אותם לסרפד אם לא יעשו משהו אחר.
לקראת סוף השיחה הבטן שלי מתהפכת רק מהמחשבה שעוד שנתיים אצטרך לעשות את השיחה הזו שוב. כמה כיף יהיה שוב לקבל את כל הלייקים האלה בפייסבוק. נמשיך וניפגש.
כעבור כארבע שעות, ואחרי שחטף לא מעט ריקושטים, הסיר לוינסון את הפוסט ובמקום זאת כתב: "אני רוצה להתנצל בפני אמילי עמרוסי. לפני כמה שעות העליתי פיליטון סאטירי קצר הלועג לאמילי על ההדרכה המינית שסיפקה לילדיה. האמת, אני עדיין חושב שזה מצחיק, אבל גם עובר את גבול הטעם הטוב. הגזמתי בלעג האישי על אמילי אז אני מבקש מכל מי שקרא, ומאמילי כמובן, את סליחתם. אמילי פרסמה טקסט אישי ואני ניצלתי את זה כדי להגחיך אותה. זה לא ראוי ואני מתחרט על כך. אז שוב סליחה וניפגש בטורים ב'ישראל היום'". למחרת פתח לוינסון בדף הפייסבוק שלו סשן של 20 דקות לשאלות ותשובות של עוקבים בפרשת אמילי עמרוסי (ובשלל עניינים ביזאריים אחרים).
אמילי עמרוסי, תרצי להגיב?
"אין תגובה".
שעתיים ו-54 דקות אחרי פנייתי לעמרוסי, היא העלתה לדף הפייסבוק פוסט ארוך במיוחד, שבו האשימה את לוינסון בלא פחות מתקיפה מינית. הנה חלק ממנו:
לא קל לפרסם את זה. אני עושה את זה מתוך הצדעה לכל הנשים האמיצות שסללו את הדרך - לינור אברג'ל ואורלי אינס ואלפי הגיבורות - וכדי להגיד לנשים אחרות שאפשר להתלונן, לעמוד על כבודך ולא לשתוק.
לפני יומיים עברתי תקיפה מינית. היא היתה כואבת, משפילה, ביזתה אותי כאדם, והכי חמור – הייתה פומבית. היו אלפים שעמדו וראו אותי בעירומי, מושפלת כחפץ, כמאה מהם גם מחאו כפיים בלוחצם על כפתור הלייק. התקיפה פגעה בכבודו של האיש שלי ובכבודם של ילדיי. היא חיללה את קדושת הנישואין שלי, את האהבה ביני לבין אייל, במעשה שאין עליו מחילה.
התוקף הוא עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון.
לא חשבתי לכתוב כאן כלום אבל ראיתי שכתבו שאני אשמה, שאני "התחלתי" (כי פרסמתי בעצמי פוסט בנושא הדרכה מינית לילדים, פוסט שהיה עדין ורגיש, והציב משהו מאוד חשוב על השולחן הדתי: לשבור את הטאבו בנושא ולקחת אחריות על חינוך ילדינו). זה בדיוק מה שעוברים המוני הנפגעים והנפגעות מינית: מספרים להם שהם אשמים, שהם התחילו.
בעוד שעה קלה אגיש תלונה במשטרת ישראל על הטרדה מינית.
אני מצרפת פה את צילומי המסך של הדבר המגעיל הזה, בבקשת סליחה ומחילה מהקוראים. זהו חומר קשה שמערכת האכיפה הישראלית תחליט אם הוא הטרדה מינית.
וכך, דווקא באדיבותה של עמרוסי, יכלו מאות העוקבים שלה ושל לוינסון להשלים את מה שהחמיצו. לוינסון, מצידו, הגיב בפיהוק. "אין לי כוח לקרוא 1,500 מילה של אמילי עמרוסי", כתב. "מישהו יכול לאמלק?".
חיים לוינסון. תרצה להוסיף משהו?
"הפוסטים שלי מדברים בעד עצמם".
אין לי כוח לקרוא 1500 מילה של אמילי עמרוסי. מישהו יכול לאמלק?
Posted by Chaim D. Levinson on Wednesday, August 12, 2015
הציטוט מול המציאות (2): רשמו לפניכם – אוטוטו גלעד ארדן שר החוץ
הציטוט: "רשמו לפניכם: בתוך פרק זמן קצר גלעד ארדן ימונה לשר החוץ. כל הפרשנים מהשמאל יספרו לנו שנתניהו לחיץ ולחוץ והוא יחייך מכאן ועד הודעה חדשה. מדובר בתרגיל פוליטי מבריק, שמזכיר מבצעים של סיירת מטכ"ל והמוסד. התיק לא נשמר אפילו רגע להרצוג. מאחר והחברים שלי בפייסבוק חכמים תבינו מיד את התרגיל. שבת שלום" (פובליציסט "ישראל היום", חיים שיין, בדף הפייסבוק שלו, 15.5.2015).
המציאות: בשבת הקרובה ימלאו שלושה חודשים לנבואתו המעט נחרצת של שיין. גלעד ארדן, שאוטוטו אמור למנות מפכ"ל חדש, מעולם לא נראה רחוק יותר ממשרד החוץ.
חיים שיין, תרצה להגיב?
"אין לי עניין להגיב".
השתחל וצילם: אינסטגרם
וכמובן איך אפשר בלי מעט סוגה עילית: ביום שני שעבר פרסמה מיקי לוין באתר "מעריב" תמונות של אדל בספלוב, פליטת "המירוץ למיליון" וכוכבת "איט גירלז", בעת שזו הצטלמה לעונה השנייה של התכנית "היחידה". חתיכת וואו. "צלמנו המסור הצליח להשתחל לווילה הסודית ולתפוס את בספלוב הלוהטת, שזה עתה נפרדה מהצמוד, כשהיא בביקיני קטנטן אחרי שהשתכשכה בבריכה", תיארה לוין בציוריות את הצלם הנועז. אלא שבקרדיט לתמונה המרכזית באייטם נכתב שהצילום נלקח מהאינסטגרם. גרוע מזה: אותם צילומים ממש פורסמו יומיים לאחר מכן גם באתר האיכות וההגות mako, ומי שהעביר אותם לאתר הוא לא אחר מאשר יריב נתי, פרסומאי עולה וסוכן טאלנטים פורה, שמייצג בין היתר את אדל בספלוב.
יריב נתי, אתה הצלם המסור של מיקי לוין?
"ממש לא. בכלל לא הייתי שם. אני בכלל לא יודע מי צילם".
מיקי לוין, תרצי להגיב? מי הצלם המסור?
"במקום לקבל תגובה מ-mako, שפרסמו את אותה ידיעה יומיים אחרי 'מעריב', כמו שפנית אליי בעבר במקרים דומים, בחרת לתת פוקוס לשטות אחרת, אולי בגלל שזה האתר שבו אתה מועסק. אתיות, מישהו?".
דברים בשם אומרם: רמי יצהר VS אביעד קיסוס
אביעד קיסוס קישקש את עצמו לדעת וגרם נזק עצום לקהילה. הטור שלו היה מבוסס על בדיות, שקרים ועיוותים. ככה לא כותבים טור בעיתון של המדינה. לא לוקחים שברי מידע ממקורות בלתי ברורים ומתייחסים אליהם ברצינות תהומית כאילו הם דברי אלוהים חיים. כשאומרים את זה ברדיו – זה עובר. המאזין הנבון יודע שמחרטטים אותו וסולחים, אבל בעיתון מכובד הרשלנות בלתי נסלחת.
בטורו העבש מהיעדר חידושים חיקה אביעד קיסוס בהצלחה מבישה את הצד שאותו ביקש לגנות. חבל שב"ידיעות אחרונות" לא בדקו את תוכן הטור שהגיש לפני פרסומו ביום שישי. ההתנצלות של "ידיעות" ביום ראשון מאוחרת ומצומקת, אבל אומרת הכול על מהותו של הקיסוס הזה ותוכנית הרדיו המביכה שלו ושל שותפו הטרחן.
התוצאה החיובית היחידה מהפשלה הגדולה היא שמעתה אתם מוזמנים להתייחס הרבה יותר בחשדנות לכל מילה שהוא אומר בתוכנית הבוקר ברדיו האזורי הזניח שמעסיק אותו ואת מר טרחניקו.
(רמי יצהר בדף הפייסבוק שלו, 9.8.2015)
אביעד קיסוס, תרצה להגיב?
"אני מעדיף שלא".
טל ברמן, תגובתך לכינוי "טרחניקו"?
"אין תגובה".
הציטוט מול המציאות (3): רון בלב, מלקולם בתמונה
הציטוט: "פגישה מפתיעה. אבו מאזן ורון לאודר" (כיתוב תמונה לאייטם ב"וואלה!", על פגישה בעמאן בין יו"ר הרשות הפלסטינית לנשיא הקונגרס היהודי, 4.8.2015).
המציאות: למרות הכיתוב, האיש מצד שמאל בתמונה איננו רון לאודר, כי אם מלקולם הונליין, ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. כשבע שעות לאחר פרסום האייטם שלח הטוקבקיסט "דניאל" הערה בנושא, אבל ב"וואלה!" התעלמו ממנה בחינניות במשך שמונה ימים, עד שהגיעה פנייה לתגובה.
מ"וואלה!" נמסר בתגובה: "תודה, דבורית, נתקן".
מניין הימים: האם בקרוב צפוי להתחולל אסון? (2)
שבועיים חלפו מאז פרסום המאמר האפוקליפטי, שבו קרא עיתונאי "הארץ", ארי שביט לשקם ב-40 הימים הקרובים את היחסים בין ברק אובמה לבנימין נתניהו כדי למנוע אסון. עד כה, כאמור, היחסים בין שני האישים רק הולכים ומתדרדרים, מה שאומר שנותרו עוד 33 ימים עד לקטסטרופה הממשמשת. האם היא אכן תתרחש? נמשיך לעקוב.
דנית ואליאב VS רובי ריבלין
אתה חולם על מקום אחר, יבשה מרוחקת, שם תמצא שקט. עם תרמיל על הגב אתה מתעכב קצת בדלת ויוצא אל הדרך. אוי אמסטרדם. ווי מאדאם. נו מאדאם. קסם זר בן אדם. חזיונות הולנדיים אכלסו את תת המודע שלי בדיוק כשהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"מה יהיה עם כל הצהוב הזה, הורביץ?", הוא רטן. "עד מתי תבוסס בביצה וברפש?".
"משהו מסוים שאתה מכוון אליו?", ניסיתי לגשש.
"אל תיתמם", התפרץ הקונספירטור. "אולי תסביר לי בטובך לאן נעלמה ביום שישי שעבר הפניית הזהב לטור שלך?".
"על איזו הפניה אתה מדבר?", חקרתי בסקרנות.
"על ההפניה עם רובי ריבלין", נבח הקונספירטור. "הנה, קבל תמונה".
"זו הייתה הפניה נהדרת, שסוף סוף העניקה ל'מי נגד מי' ארומה של טור מקצועי, רציני ואיכותי", התפייט הקונספירטור. "אבל אז הכול נהרס בבת אחת".
"מה נהרס בבת אחת?", התפלאתי.
הקונספירטור נאנח. "ביום שישי בשעה שלוש ההפניה המצוינת הקודמת נעלמה כלא הייתה ובמקומה הופיעה ההפניה הנבובה הזו שאני שולח לך עכשיו".
"מה יש לך לומר, הורביץ?", התלונן הקונספירטור. "אני במקומך הייתי מרים טלפון לבוסים המסוקסים ומגיש תלונה חריפה על שיקול הדעת המוטעה שלהם".
"אני לא יכול לעשות את זה", התחמקתי.
"למה?", קינטר הקונספירטור. "יכול להיות שאתה מפחד? יכול להיות שגם אתה צ'יקן-שיט, הורביץ?".
"ממש לא", האדמתי. "פשוט במקרה הזה נדמה לי שהבוסים לא אשמים. מישהו אחר ביקש מהם כנראה להחליף את ההפניה".
"מישהו אחר?", נדהם הקונספירטור.
"כן", ניסיתי לייצב את קולי.
"ואתה מוכן אולי להסביר את שיקול הדעת הקלוקל של הגורם הירוד והנחות הזה שאתה קורא לו 'מישהו אחר'?", תמה הקונספירטור.
"התברר לגורם שרובי ריבלין לא ממש סיפק את הסחורה", אמרתי. "ביממה שבה ההפניה הזו הופיעה, מחמישי עד שישי, בקושי היו ל'מי נגד מי' 5,000 כניסות של גולשים. לעומת זאת, מהרגע שההפניה הסולידית הוחלפה, הגולשים נהרו לטור והוא סיים את השבת עם כמעט 30 אלף כניסות".
"בקיצור, רייטינג זה הדבר שהכי מעניין אתכם ב-mako", סיכם הקונספירטור.
"לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך", גמגמתי. "אולי נכון יותר יהיה לומר שזה הדבר היחיד שמעניין אותנו. וחוץ מזה, אנחנו ב-mako ממש לא אשמים שהציבור מתעניין יותר בדנית ואליאב".
"זה לא תירוץ", קטע אותי הקונספירטור. "אתה מוכרח לשפר את הסטנדרטים שלך. קח דוגמא מזיו קורן. תראה איזה יופי הוא צילם את כבוד הנשיא ל'ישראל היום'".
"מה, אלכס גלעדי התראיין ל'ישראל היום'?", שאלתי ביראת כבוד.
"צא מהר מהביצה שלך, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "אני מדבר על רובי ריבלין. הנה, אני שולח לך את התמונה של זיו".
"כבר ראיתי תמונות הרבה יותר מוצלחות שלו", פיהקתי קלות.
"על מה אתה מדבר", השתומם הקונספירטור. "תראה איזו אקספוזיציה יפה יש לנו כאן: ריבלין מעיין ב'ישראל היום', ולידו מונחים 'ג'רוזלם פוסט' ו'הארץ'. והכי חשוב: אין זכר ל'ידיעות אחרונות', מה שאומר שלא צריך לעשות שום פוטו-שופ. נו, אז תגיד לי עכשיו, מקצוען או לא מקצוען?".
"מקצוען", נאלצתי להודות.
"יפה, הורביץ", אמר הקונספירטור בסיפוק. "תעקוב אחרי זיו ותלמד. גם לא היה מזיק אם היית עוקב קצת יותר מקרוב אחרי המקצוען צחי קומה".
"אחרי צחי קומה?", פערתי עיניים. "זו טיפ טיפה בעיה, כי אחרי שכתבתי עליו ועל מסעדת 'בני הדייג', חברי הטוב צחי דאג לחסום אותי גם בפייסבוק, גם בטוויטר וגם בחשבון האינסטגרם שלו".
"לא נורא, הורביץ", ניחם אותי הקונספירטור. "בדיוק בשביל זה אני כאן. הנה, תראה מה צחי העלה רק השבוע באינסטוש. תיעוד דוקומנטרי של טיול שורשים, בחזרה למחוזות האהובים עליו".
"אתה בטח לא מזהה לפחות 75 אחוז מהנוכחים, אז תרשה לי לעזור לך", המשיך הקונספירטור. "בצידו הימני של השולחן, במסעדת 'בני הדייג' כמובן, יושב צחי קומה, ולידו האדריכל רן עוזר. מולם יושבות ציפי לוין, אמא של בר, ולידה אמירה בוזגלו".
"כל כך חבל שזה נחסך ממני", אמרתי בצער. "תגיד, אתה חושב שאי פעם צחי ירשה לי לחזור ולעקוב אחרי חשבון האינסטגרם הנוצץ שלו?".
"שום סיכוי", פסק הקונספירטור. "אגב, זוכר מה צחי הבטיח לך בתגובה הנחרצת שלו לאייטם המזיק שלך?".
"איזו שאלה", אמרתי. "צחי נדר שגם בעתיד הוא ימשיך לפרסם אייטמים על מסעדת 'בני הדייג', בנימוק שהם לגיטימיים ומושתתים על יסודות מקצועיים".
"יפה מאוד", החמיא הקונספירטור. "אבל אם הכול כל כך לגיטימי, כל כך מושתת וכל כך מקצועי, איך אתה מסביר את העובדה שבשבועות שקדמו לפרסום האייטם הקודם שלך צחי הרבה להזכיר ב'העלוקה' את מסעדת 'בני הדייג', ולעומת זאת, בשבועות שחלפו מאז שפרסמת את האייטם, צחי לא נקב בשם המסעדה אפילו פעם אחת?".
"זה דווקא קל להסבר", אמרתי. "מדובר בצירוף מקרים, כמובן".
"אתה מעייף אותי, הורביץ", אמר הקונספירטור. "תזכיר לי מתי אתה אמור לצאת לחופשה?".
"ממש עכשיו", השבתי בעליצות. "חשוב לי לבדוק מקרוב אם טחנות הרוח של דרום הולנד מיטיבות לטחון כמו הטחנות אצלנו בדרום חולון. נתראה בספטמבר".
ואם כבר ספטמבר, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".