למה מצב חופש הביטוי מעולם לא היה טוב יותר
החדשות הרעות נותרו כשהיו, וגם לא צפויות להשתנות בקרוב: מצבם של כלי התקשורת בישראל קריטי אך יציב. רובם מפסידים מיליונים. אבל הפרשות המטלטלות האחרונות מוכיחות שיש גם חדשות טובות: חופש העיתונות מעולם לא היה במצב טוב יותר.
כולם מקליטים את כולם: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את מו"ל "ידיעות", נוני מוזס; מנכ"ל "ואלה!", אילן ישועה, את הבעלים, שאול אלוביץ'. כולם מסמסים, וכולם – כולנו – חשופים לצילומי מסך. למה זה טוב? כי בפעם הבאה שהבוס של העיתון/ האתר/ הערוץ יתלבט האם להנחית הוראה או בקשה לסיקור מיטיב או קטלני, הוא יהיה חייב לדעת שיש סיכוי ממש לא רע שהוא מתועד בחשאי.
בבוא היום, כשהחוקרים ידפקו על הדלת בשש בבוקר (או סתם כשהמשכתב בדסק יפוטר), עלולות לצוץ משום מקום ראיות מביכות עד מפלילות. לפעמים ההקלטות יתהפכו על ראשו של המקליט (כמו אצל נתניהו, שנעזר בראש הסגל, ארי הרו), ולעתים הן ישרתו דווקא אותו בחדרי החקירות (כמו אצל ישועה). בשני המקרים סופו של המידע לזלוג החוצה. המעורבים עלולים להפסיד את שמם הטוב ואפילו את חירותם, אבל האינטרס הציבורי מרוויח.
עד לא מאוד מזמן זה לא היה ככה. לא היו אפליקציות הקלטה, טוויטר, וואטסאפ, פייסבוק-שמייסבוק. פעם, לפני שנות דור, יודקובסקי היה מנחית הוראה דיסקרטית שלא לפרסם ב"ידיעות" תחקיר או סתם אייטם שלילי על פוליטיקאי מאנשי שלומנו – והכתבה הייתה נגנזת מבלי שאיש יידע על כך. מקסימום השמועה הייתה עוברת במערכת מפה לאוזן, בתוך קבוצה של ארבעה-חמישה יודעי סוד. במקרים קיצוניים העיתונאי שצונזר הדליף את הסיפור לקולגה מעיתון מתחרה כדי שהצדק ייראה (תשאלו את מוטי גילת). היום המו"לים, העורכים והמנכ"לים חשופים. קשה יותר מבעבר לצנזר בלי סיבה עניינית, משיקולים זרים. אם מישהו בכל זאת מחליט לעשות את זה, הוא צריך לדעת שאחרון המשכתבים עלול לשגר בטלגרם לעיתונאי ברנז'ה מסרון שישמיד את עצמו בתוך 30 שניות, או לפתוח חשבון אנונימי באימייל שממנו יישלח המידע הרגיש, או לפרסם ביום מן הימים בדיעבד וידוי נפיץ ברשתות החברתיות. כל בוס צריך לקחת בחשבון שכמעט ואין יותר מאחורי הקלעים. החשאיות גוססת והשקיפות בשיאה. יש בזה הרבה חסרונות, אבל זה טוב לחופש הביטוי.
שרה נתניהו לא אוהבת את הביקורת על בעלה. היא מתקשרת לצעוק קצת על מוניק בן-מלך – וכל מה שהיא אומרת מתפרסם אצל בן כספית ב"מעריב". בהזדמנות אחרת הגברת שואגת על יועץ התקשורת שעיה סגל – והקלטת עם הצרחות מוצאת את דרכה אחרי שנים לאבי אשכנזי באתר "וואלה!". "אתם הורגים אותי, אתם שוחטים אותנו", מסמסת נתניהו לאיריס אלוביץ', אשתו של שאול, הבעלים של "וואלה!" – והמסרון נחשף אצל אביעד גליקמן בחדשות עשר. יאיר נתניהו יוצא לסיבוב מפוקפק עם חברים, אומר שטויות כטוב לבו באלכוהול – והכול זורם לגיא פלג מחברת החדשות. כולם מקליטים. כולם מתעדים. אפילו הנהג של רכב השרד. אין יותר סודות. אפילו שיחת תדרוך אוף דה רקורד מוקלטת ומפורסמת. ראש הממשלה והרמטכ"ל הם בין היחידים שיש להם פריבילגיה למנוע מבני שיחם להיכנס ללשכה עם מכשיר טלפון נייד. זה יכול להעניק להם חסינות מהקלטות, אבל לא למנוע הדלפות. גם כשאנשי הביטחון דאגו ששום סלולר לא ייכנס פנימה, חמק עד מהרה הציטוט האלמותי על התאגיד שחמק לו בצוק איתן. וגם כשהמוזמנים לשיחת רקע אצל רב-אלוף גבי איזנקוט הם חיילים במדים או אזרחים עובדי צה"ל, דלפה הסתייגותו המרומזת מאראל סג"ל.
פעם פעל בישראל מספר חד ספרתי של צלמי פפראצי. היום יש מאות אלפים, וזה בזמן שמיליוני עיתונאים מטעם עצמם לא מקבלים שכר סופרים מהמו"ל הכל יכול, מרק צוקרברג. לפני שלוש שנים וחצי, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", חלף רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד, במסדרונות בנק ישראל. הוא נתקל במודעת אבל שבה, לצד שמה של האם השכולה, הוסיף טיפש אלמוני את הכיתוב "עובדת קבלן". מלמד צילם והעלה לפייסבוק. את עוצמת הסערה שהתחוללה לאחר מכן, ושהובילה לקליטתה של האם השכולה כעובדת מן המניין, קשה לשכוח. עכשיו יש מאות אלפי רן-מלמדים, שמסתובבים עם טלפונים סלולריים, מתעדים ומעלים כל דבר. הסיטואציה החדשה אינה חפה מבעיות, הפרטיות נרמסת לא פעם, אבל נראה שהאפליקציה היא חומר החיטוי הטוב ביותר.
פעמיים ספי עובדיה בבקשה
מיהו באמת הכתב הפוליטי של ערוץ עשר, ספי עובדיה? האם הוא עיתונאי שקצת מאבד את זה, לא ברור אם בגלל רשלנות ו/או יהירות? או דווקא סקופר בעל הישגים משמעותיים הראויים לציון? תלוי את מי שואלים: את מוסף "פירמה" של "גלובס", או את מוסף "פירמה" של "גלובס". מבולבלים? גם אנחנו. הנה הפרטים:
ביום שלישי שעבר פירסם "פירמה" את דירוג 50 העיתונאים הכי משפיעים בישראל. על עובדיה, ששובץ במקום 36, נכתב הטקסט הבלתי מחמיא הבא, של חגית מהלא בן-משה:
עד כאן הביקורת הנוקבת על עובדיה, כפי שפורסמה במוסף "פירמה" המודפס, אלא שזו לא החזיקה מעמד הרבה זמן. פרויקט 50 העיתונאים המשפיעים עלה גם לאתר האינטרנט של "גלובס", שם נעלם הטקסט של מהלא בן-משה על עובדיה ובמקומו פורסם טקסט חיובי הרבה יותר, הפעם בחתימתו של אנדרה טבקוף, עורך המוסף:
ספי עובדיה, הלחץ שהפעלת על "גלובס" נשא פירות?
"פורים שמח הורביץ".
עורך "פירמה", אנדרה טבקוף, תרצה להגיב?
"אתה מוזמן לפנות לדוברות שלנו".
הותקפת בשידור? לא נורא. תמיד תוכל להשיב מלחמה בעיתון שלך
מה עושה עורך עיתון יומי נפוץ, שחוטף סוג של סנוקרת בראיון רדיופוני שערך עם פוליטיקאית בכירה? פשוט מאוד: לוקח את כל הטענות שהשמיע באוזני אותה פוליטיקאית במהלך הריאיון – ושעליהן היא השיבה אחת לאחת – ומפרסם אותן בהבלטה בעיתון שאותו הוא עורך, אך הפעם ללא תשובותיה של אותה פוליטיקאית. תשמעו סיפור:
בשני האחרון, כמדי שבוע, השתתף עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, כמראיין אורח בתכנית "מה בוער" של רזי ברקאי בגל"צ. המרואיינת הראשונה הייתה שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, שנמצאת מזה שנים ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות". עד מהרה הפנה ביסמוט ללבני את השאלה האם היא אינה מתחרטת על כך שתמכה בהצעת החוק המגונה נגד "ישראל היום". לבני הייתה נחרצת. "ממש לא", השיבה. "עמדתי בנודע לחוק 'ישראל היום' נקבעה מיום שיצא לאור והסתבר לי שיש כאן כיס עמוק של מיליארדר שמממן תעמולת בחירות שמשבחת את ראש הממשלה, דבר שהוא אסור על פי החוק. אם היום יבוא מיליונר ויציע לי לשים באותו 'ישראל היום' חוברת הסברה שתגיד כמה אני מצוינת, מחשבונו הפרטי, הדבר הזה ייאסר ואם אני אסכים לכך זו תהיה עבירה פלילית. את עמדתי זאת בעניין ישראל היום אמרתי מהיום שהוא נולד. מהיום שהוא הובא לאור. דרך אגב, זו לא חקיקה ראשונה שעסקה בעניין הזה. ורק דבר אחד: אל תקנו את הספין הזה של נתניהו, שעושה בדיוק מה שדיברתי גם על מערכת המשפט, שכולם כאלה".
ביסמוט, כצפוי, לא השתכנע, וירה שאלה נוספת. "סליחה, את הופכת את זה לפרסונלי", אמר. "אבל ב'פגוש את העיתונות' ב-1 בנובמבר 2014 אמרת לעמיתתנו רינה מצליח: 'ישראל היום' משרת אג'נדה מאוד בעייתית לעתידה של מדינת ישראל. דיברת על אג'נדה, לא דיברת על אדם". ולבני השיבה: "בוודאי שזה פרסונלי. זה עיתון שנולד להשאיר את ביבי בשלטון. זה הכי פרסונלי שיש. האג'נדה היא שמירה על נתניהו כראש ממשלת ישראל, כל עוד הוא מקדם את האג'נדה הפוליטית שמעניינת את שלדון אדלסון, המיליארד שמימן 700 מיליון שקל מכספו כדי לתחזק את נתניהו בכסאו".
בשלב הבא הזכיר עורך "ישראל היום" ללבני כי כאשר הייתה יו"ר ועדת השרים לחקיקה, היא הציגה בפני הוועדה חוות דעת משפטית בעד חוק "ישראל היום" שמימן נוני מוזס, כיום אחד הנחקרים באזהרה בפרשת 2000. "את הובלת את קידום החוק שנועד לסייע למוזס כלכלית", העיר ביסמוט. "בתמורה אני לא חושב שקיבלת תקשורת כל כך עוינת שם. אני רוצה לשאול אותך, בצורה מאוד ברורה ופתוחה, מה ההבדל בין זה לבין פרשת 2000? בואי תסבירי לי". ולבני בהחלט השיבה: "קודם כל אולי אתה תסביר לי מה לא בסדר בזה שאני מקבלת חוות דעת מגוף שעניינו נדון, ולעומת נתניהו שעוסק במחשכים, אני מיד נותנת אותה לגורמי המקצוע במשרד המשפטים, שואלת אותם מראש האם יש להם עניין לקבל את חוות הדעת, ואני רוצה שלא תיפול מהכיסא: חוות דעת כאלה קיבלתי גם מרשות השידור שעניינה נדון, ולדעתי גם מגלי צה"ל... ולכן מה שאני עשיתי היה הכי נקי בעולם והכי שקוף בעולם, כי אני זו שסיפרתי בקולי שהייתה אליי פנייה. לקחתי את חוות הדעת, העברתי אותה ליועץ המשפטי לממשלה. תיק 2000 זה תיק שבו עשו מסחרה של קח ותן".
שאלתו האחרונה של ביסמוט הייתה כמה כתבות שליליות וכמה חיוביות היא קיבלה לבני לדעתה ב"ידיעות אחרונות". "אין לי מושג כמה כתבות חיוביות או שליליות הופיעו ב'ידיעות' כי אני לא סופרת", ענתה. "מי סופר? מי שעושה עסקה וסופר כמה סחורה הוא קיבל מול הכסף שהוא שילם. אני לא שילמתי ולא קיבלתי. ואני זוכרת עדיין, ויש לי שריטות על גופי ובנשמתי, בגלל חלק מהדברים המכוערים, הרעים והביקורתיים שחטפתי גם ב'ידיעות אחרונות'".
לאורך כל הריאיון המתוח, אגב, התאמץ ביסמוט לקנטר ולעקוץ את לבני, אך נתקל בחומת בטון יצוקה. "אני לא מוכנה לקיים ככה את הריאיון", העירה לבני לביסמוט במהלכו. "אתה רוצה לשאול שאלות – תמתין עד שאני אענה תשובות. בעיתון שלך אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, וכנראה אני לא אוכל לקבל את אותה כמות תגובה. כאן תרשה לי לענות. תשאל שאלה, סיים בסימן שאלה ואני אענה". בהמשך גערה לבני שוב בביסמוט, שהפעם נאלץ להתנצל. "אתה מוכן לתת לי לענות על השאלות? כי אם לא – חבל על הריאיון", נזפה. "לפחות אל תציג את עצמך כמי ששואל שאלות. אתה רוצה להביע עמדה – תביע עמדה. יש לך עיתון שלם בשביל לעשות את זה".
למחרת, בשלישי, התראיינה לבני גם לתחנת "כאן רשת ב'", והכריזה בין השאר כי השחיתות מתחילה ב"ישראל היום". בתגובה שיגר "ישראל היום" למערכה את טנק המרכבה דרור אידר, שפירסם ברביעי מאמר על פני כל עמוד 11 עם הפניה בולטת בעמוד הראשון. תחת הכותרת "העיתונות שלבני אוהבת" שלף אידר שוב את כל ארבע הטענות (הראויות) שעורך "ישראל היום" השמיע בשידור יומיים קודם לכן, אך מבלי להזכיר חלילה את הריאיון בגל"צ שבו לבני התכסחה עם ביסמוט, שלא לדבר על איזושהי התמודדות עם תשובותיה של לבני.
דרור אידר, ביסמוט שלח אותך?
"תגיד, אתה לא מתבייש? 'חומת בטון יצוק'?! שנינו שמענו את אותו ריאיון? בועז ציטט מהטור שלי בשבת. תעשה שיעורי בית ותפסיק לדברר את לבני. הגברת שאתה מהלל רצתה לפגוע בחופש הביטוי. זאת תועבה מוסרית ואנטי דמוקרטית. על מי אתה מגן? חזור וקרא את מה שכתבת. לא ייאמן. לא זוכר שכתבת כך בעבר. לבני נזפה בבועז? היא התפתלה מבלי יכולת להיחלץ מזה. לא רגילה לראיונות לא מלטפים, והנה אביב הורביץ מלטף לה את האגו. אתה בדיחה. כל האנשים ששוחחתי איתם אחרי הריאיון חשבו ההיפך ממך. בועז אדם מנומס ולא וולגרי כמו לבני, אבל השאלות שלו היו נוקבות והיא לא ידעה לענות עליהן. אני מתייחס להתרשמות שלך כפרה-דיספוזיציה ידועה. תזרוק עיתונאי לכל הכיוונים – בסוף הוא תמיד יחזור לבסיס שלו. 'בהחלט השיבה'? מה השיבה? שזה לא במחשכים? חזור ובדוק: רק לאחר החשיפה של 'דה מרקר' היא הודתה ששוחחה עם נוני מוזס. כיצד היא ענתה על כך? קידמה חוק תועבה לסתימת פיות ששווה למוזס מאות מיליונים, וקיבלה כתבות שהפכו אותה לאלילה. כיצד היא ענתה על זה, חוץ ממשאלת הלב שלך? אתה מגן על מהלך שהוא אנטי עיתונאי ואנטי דמוקרטי. לבני קידמה את התועבה הזאת. בזמנו לעגת לנו שאין לנו סקופים וחשיפות. בשנה האחרונה עברנו המון מערכות חדשות בהישגים עיתונאיים. אתה חוזר אחורה ביחס אלינו".
עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, נמנע מלהגיב.
רוני שוקן VS אורי משגב ואורי מרק
מה משותף למשה רבנו ולרוני שוקן? גם שוקן ג'וניור, כמשה בשעתו, רואה את הארץ מנגד. בנו של מו"ל "הארץ" אולי יירש יום אחד את תפקידו של אביו. בינתיים הוא מסתפק בצליפה ממוקדת ממרחק בטוח על תכנים בעיתון המשפחתי. לפני נצח, כלומר בחמישי שעבר, פירסם אורי משגב בעמוד הדעות של "הארץ" מאמר שבו גרס כי נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, צריכה ללכת הביתה בעקבות פרשת השופטת הילה גרסטל. בגרסתו המקורית של המאמר נכתב כי גרסטל וחיות "חשודות לכאורה בפלילים", אך זמן קצר לאחר מכן מחק משגב את השורה הנ"ל. במקביל העלה שוקן את הציוץ הבא:
משגב, כמובן, לא נותר חייב, ועד מהרה התפתח בין השניים הדיאלוגצ'יק הבא (לא נגענו):
אורי משגב: "לא ראוי שאתה מתנסח כך. לא ראוי שאינך מגלה שהיית מתמחה של חיות. לא ראוי שאינך מנמק או מתייחס עניינית לטיעונים. השורה הספציפית נמחקה עוד לפני הציוץ המתלהם שלך, אגב. מעניין שהרבה משפטנים מעזים לחשוב אחרת ממך".
רוני שוקן: "זה ידוע, אורי, בדיוק כפי שאתה יודע את זה. התראיינתי ל'מקור ראשון' לקראת בחירתה לנשיאה, לא בדיוק מוסתר. גאה בזה מאוד. העובדה שהשורה אכן נמחקה למעשה מוכיחה שהציוץ היה 100% לעניין. תביא ידיעה עיתונאית על המשפטנים שחושבים כך ולא תשמע ממני דבר. לא נראה לי שזה מקומך לקבוע את זה".
אורי משגב: "ההערה על השורה הייתה לעניין כי אכן יש שאלת עיתוי ופרשנות של 262. הבנתי לבד שהייתה חריפה מדי. הציוץ לטעמי לא היה לעניין, מכמה סיבות, כולל כמובן איך שבחרת להתנסח".
רוני שוקן: "מעולה שהבנת את זה, מוטב מאוחר. קראתי את השורה המיותרת הזאת והלכתי לצייץ – לא ישבתי ורפרשתי את הטור לעקוב אחרי שינויים בלייב. ואגב, זה בדיוק מה שעורך מקצועי אמור לקלוט. ואם לא לערוך אוטומטית החוצה, לפחות לבקש מהכותב הסבר. ממה שאתה אומר, נראה שגם אתה לא הרגשת עם זה מספיק בנוח".
אורי משגב: "הציוץ שלך היה מאוד כוללני, מאוד אגרסיבי, ספק אם קראת בכלל את המאמר בשלמותו. אם אתה עומד מאחוריו ומאחורי הסגנון שבחרת, זו כמובן זכותך. בעיניי לא ראוי מצדך לחלק בשפה זאת ציונים לעורכי וכותבי הארץ. אם תרצה אסביר לך פעם בפרטי למה".
רוני שוקן: "הציוץ היה מאוד ספציפי. ספציפי ברמת הפיסקה שאתה עצמך בחרת לשנות מבלי שקראת את הציוץ שלי (שבכלל נכתב אחרי השינוי). אבל אני אשמח לדבר".
אלא שבמקום לדבר בפרטי, העדיף שוקן לקטול בפומבי את מאמרו של משגב גם למחרת, כשהעלה ציוץ עם שתי תמונות מתוך אתר "הארץ":
גם במקרה הזה, כמובן, העימות לא איחר לבוא, כשהפעם הצטרף גם ראש מערכת החדשות של "הארץ", אורי מרק:
אורי מרק: "רוני, רויטל עשתה עבודה מצוינת, האייטם מדוד, הוא כולל קולות לכאן ולכאן, ואת הכותרת ניסחתי בעצמי. אם שופטת עליון שומעת על צל צלו של גישוש לשוחד בממדים כאלה, כן, הנורמה ברורה. היא נגזרת מהשכל הישר, וגם מרוחו של תקנון שירות המדינה".
רוני שוקן: "הכותרת, כאמור, מעוותת את הטקסט של רויטל, והראיתי בדיוק היכן. לעניין הטקסט עצמו, 'השכל הישר' שלך, עם כל הכבוד, לא גובר בנושא המקצועי הזה על 'השכל הישר' של מומחים בקליבר של קרמניצר או של עודד מודריק, או של פרשנכם המשפטי לעיתים איל גרוס, שראיתי את הסטטוס שכתב בעניין)".
אורי משגב: "צ"ל: גם אחרי ציוצי הפארסה של רוני שוקן, הארץ ממשיך בסיקור מפוכח ומאוזן. במקרה דנן דיווח ענייני ומחכים של רויטל חובל".
רוני שוקן: "נראה לי שסימנתי באדום דברים די ברורים שמראים שעבודה מקצועית זה לא, לא ברמת הטקסט, ובטח שלא ברמת הכותרת המעוותת (שלא לדבר על הטור שלך...). אבל אם הדיווח אכן כל כך מחכים – מציע לך לקרוא פעם הבאה דיווח 'מחכים' כזה לפני שאתה רץ לחוות את דעתך. אולי זה ימנע ממך אחר כך לסגת ממנה".
אורי משגב: "אגב רוני, אולי תסביר בהזדמנות זו את עמדתך: לטעמך חיות נהגה כשורה? לא היה עליה לברר מי הציע, מה בדיוק הציעו, ולשכנע את גרסטל ללכת מיד למשטרה? פשוט להזדעזע קצת ולהמשיך הלאה?".
רוני שוקן: "אני אצטט לך את קרמניצר מהדיווח של רויטל, וכמו בעניינים רבים אחרים, עמדתי נתלית על אילנות גבוהים (בניגוד ליהירות 'השכל הישר' שלכם): 'לכן לדעתי לחיות לא היה על מה לדווח. הסיפור שהוצג לה היה ללא פרטים וללא שמות. עם זה שום אדם נורמלי לא הולך למשטרה, אלא אם הוא רוצה שיצחקו עליו'. עד כאן 'עמדתי'. מה שאני לא מבין – זה למה לעצור כאן? למה שלא תחוו 'דעה' גם על כמה קורות צריך בשביל להחזיק תקרה? או איפה לחפש נפט? בטח 'השכל הישר' יכול להנחות אותנו גם בנושא הזה".
אורי משגב, תרצה להגיב?
"כל קורא זכאי לדעתו".
רוני שוקן נמנע מלהגיב.
עמית סגל VS אילן שילוח (פרק 391)
ואם כבר ויכוחים בטוויטר: מעצרם של שאול אלוביץ', אשתו איריס ובנו אור במסגרת חקירת תיק 4000 הוליד גם המשכונצ'יק לכסאח המתמשך (הפרטים המלאים כאן) בין הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל, לבין פרסומאי העל, אילן שילוח, ואשתו שירה מרגלית. תקציר הפרקים הקודמים: ביוני 2017, עם פשיטת חוקרי הרשות לניירות ערך על משרדי בזק והתפוצצות הפרשה, צייץ שילוח כדלהלן:
בשבוע שעבר, שלושה ימים לאחר מעצרו של אלוביץ', ירה סגל לעברו של שילוח את הציוץ הקטלני הבא:
אילן שילוח, תרצה להגיב?
"לא".
נכון או לא נכון? הפתרון אצל דודו אהרון
וכעת, כרגיל, קצת סוגה עילית: בראשון האחרון התגאה גיא פינס בתכניתו "ערב טוב", המשודרת ב"קשת", בסקופ לוהט. "אנחנו שמחים להיות הראשונים לספר לכם שדודו אהרון שוב מאורס", פתח פינס את תכניתו. "הם מנסים להסתיר, הכלה אפילו מחרישה את טבעת האירוסין שנשארה במגירה מחשש להדלפה, ובכל זאת אנחנו שמחים לבשר לראשונה: אחרי שנה ביחד – דודו אהרון ונטלי מאורסים. הם כבר עוברים באולמות של אירועים".
אלא שלמחרת, יום שני, שפך צחי קומה במדורו "העלוקה" ב"ידיעות", מים צוננים על הסקופ, כשפרסם את האייטם הבא:
אז מאורסים או לא מאורסים? מקורות יודעי דבר טוענים כי הפעם ההובלה אצל פינס. איך שלא יהיה, בהמשך אותו יום שיגר עופר מנחם, איש יחסי הציבור של אהרון, את הודעת הוואטסאפ הבאה:
עופר מנחם, מי צדק: צחי קומה או המערכת של פינס?
"אני מסרתי תגובה מסודרת לשניהם, לך ולכל מי שפנה: 'אינני מגיב על חייהם האישיים של האמנים אותם אני מייצג".
הציטוט מול המציאות: אולי אתם, קוראים יקרים, תוכלו למצוא את הסקטבורד
הציטוט: "צהרי שלישי שעבר, הבימה. מיכאל אלוני עובר כביש במעבר חצייה עם הסקטבורד ביד" (אדוה מלמד-לוי, "העלוקה בשישי", "7 ימים", 16.2.2018)
המציאות: איפה הסקטבורד?
דברים בשם אומרם: ראיתי איך השורות נמחקות תחת אצבעו. הרגשתי דופק לא מוכר הולם ברקותיי
תשמעו סיפור קטן. שנת 2004. אני עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" החזק והעוצמתי של אותם ימים. יש לי טור קבוע בספורט, אזור הצבע שמו. טור אפילו די פופולרי, ביקורתי, משפיע לפעמים. הבוס החדש שלי בספורט הוא ניר חפץ שמגיע מהמקומונים של "ידיעות תקשורת". אחרי תקופת גישושים, הוא קורא לי לחדרו ו"מבקש" בגלל שאנחנו בתקופה של הידוק חגורה, להצטרף פעמיים בשבוע לעבודות שכתוב ועריכה. אני, הכותב, מה לי ולזה? אבל חפץ ישב שם והחליט, ואפילו אמר שנוני מאוד יעריך שאסכים לזה. מה לנוני ולזה, אבל מילא. ישבתי מולו די המום, ולפני שיצאתי מהחדר, שאלתי מה התוספת הכספית שאקבל בתלוש על ערבי השכתוב האלו. "לא, זה לא בתשלום", היפנה את מבטו למסך המחשב בלי להישיר אלי מבט. הוא כבר היה בדבר הבא שלו.
ואז היה משחק של נבחרת ישראל מול אזרביג'אן. משחק ידידותי, משעמם וגם לא חשוב. המאמן היה אברם גרנט, לא בדיוק מישהו שאין לי סימפטיה אליו. יש כאלה שאמרו שהייתי חלק מהאשרם שלו. לא הייתי, אבל סיקרתי את הפועל פתח תקוה בשנות הפריצה הגדולות שלו כמאמן, ובאופן טבעי עבדנו צמוד וזיהיתי שיש פה מאמן ואיש מיוחד ולא שגרתי. לא חושב שטעיתי.
הנבחרת של גרנט שיחקה איום ונורא במשחק ההוא. בסיום המשחק הגעתי למערכת וכתבתי טור חריף וביקורתי על הנבחרת. אחרי חצי שעה חפץ קרא לי ללשכתו. הוא ישב ועל מסך המחשב שלו היה הטור שלי. ראיתי שהאצבע שלו נחה על מקש ה-delete, ועוד לפני שהתיישבתי ראיתי איך השורות נמחקות תחת אצבעו. הרגשתי דופק לא מוכר הולם ברקותיי. "אתה לא יכול לכתוב דברים כאלה, זה דיבה", נתן לי הבוס שיעור ראשון בעיתונות. ועל המשפט הזה, נד בראשו – אתה חייב תגובה מאברם.
אמרתי לו שזה טור אישי, שהייתי עד ראייה למשחק, לא עד שמיעה – ואין צורך בתגובה. "צריך צריך", ענה לי בקוצר רוח הבוס החדש שאך זה עתה הכיר חברים חדשים בעולם הספורט והכדורגל, ביניהם את גרנט. אני מזכיר לכם, השנה היא 2004, ואני עובד מול גרנט מ-1989, 15 שנה.
אם ככה, שחרר, אל תכניס את הטור בכלל, אמרתי לו וסגרתי אחרי את הדלת. ידעתי שנפל דבר.
עבדתי תחת לא מעט עורכים. חלקם היו גדולים שלא לומר דגולים. כתבתי מאות טורים, חלקם טורים קשים, ביקורתיים וארסיים, ומעולם לא נתבקשתי לצנזר או "לקחת תגובה". העורכים נתנו לי גב וידעו לסמוך עלי.
כשסגרתי את הדלת, הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם.
(אביעד פוהורילס בדף הפייסבוק שלו, 20.2.2018)
סיפור מהתחת
נדלג לעוד פיאסקו של mako. בשבוע שעבר פרסמה מערכת ערוץ הבריאות של אתר הבית את הכותרת האנינה הבאה:
האייטם פירט משום מה את ממצאיה של ד"ר ג'ילדה קארל, שערכה סקר בנושא בין אלפיים אנשים והגיעה למסקנות מפליגות שעוד ידובר בהן מעט מאוד: אלו שמשאירים את החלק החתוך למעלה (רחוק מהקיר) אוהבים סדר וארגון וככל הנראה יהיו מצליחנים; אלו שמשאירים את החלק החתוך למטה (צמוד לקיר) נוטים להיות רגועים יותר, אמינים יותר ו"מחפשים אחר מערכות יחסים בעלות בסיס איתן"; אלו שאין להם העדפה מסוימת נוטים להיות מעורבים בפחות קונפליקטים, מעריכים גמישות ונהנים מחוויות חדשות. עד כדי כך.
אלא שכל הידיעה המפוקפקת מלכתחילה, מתברר, מבוססת על תוכן שיווקי שענקית הטואלטיקה, חברת קימברלי-קלרק, פרסמה באתר שלה לפני יותר משמונה שנים. במשך הזמן התגלגל התוכן הירוד הזה בין אינסוף אתרים, עד שבשבוע שעבר נחת למרבה הצער גם ב-mako.
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?
"אתה צודק שלפחות בכל מה שנוגע לנייר טואלט – עדיף לא למחזר".
נעים מאוד, הורוביץ מאקו חלאה
אני פורים, אני פורים שמח ומבדח. הלוא רק פעם בשבוע-שבועיים הטלפון מצלצל. מי על הקו? הקונספירטור.
"נו, הורביץ", הוא התעניין. "מה אתה אומר על הסקופ הלוהט של דורון הרמן? הישג או לא הישג? וגם יפה שלמרות הניסיונות המסוימים לטשטש את הזיקה בינו לבין לפרשת המסרונים – עדיין הוא הצליח לשרוד את השבוע הזה והפרסום הבלעדי נותר מזוהה איתו, כפי שצריך להיות".
"איזה ניסיונות?", התעניינתי. "אתה מוכן לפרט?".
"בוודאי", הטעים הקונספירטור. "קודם כל, שים לב לציוץ של דן מרגלית, כמה דקות אחרי פיצוץ הפרשה:".
"ראיתי את זה, אבל דן התבלבל", אמרתי. "די מהר הוא מחק את הציוץ הזה והעלה ציוץ אחר. הנה:".
"זה לא משנה, הורביץ, הנזק כבר נעשה", נזף הקונספירטור. "שלא לדבר על כך שלמחרת הפרסום הבלעדי של הרמן, ובו קטע מחלופת המסרונים בין השופטת לחוקר, הרחיב הפרשן המשפטי ברוכי את גבולות הגזרה, חשף את חילופי המסרונים במלואם ובכך אימץ את הסקופ אל ליבו. הנה:".
"נו הורביץ, קראת?", וידא הקונספירטור. "תגיד, מה לדעתך הרמן חשב על כך שברוכי הגשים במידה מסוימת את הציוץ הגנוז של דן מרגלית? האם לדעתך העובדה הזו יצרה איזושהי מתיחות במערכת?".
"אין לי מושג וזה גם לא משנה", הדגשתי. "לפעמים מה שחשוב בחדשות זו עבודת הצוות. חוץ מזה, לא תצליח לדרדר טור מכובד לענייני תקשורת לתהומות בזויים של רכילות".
"מה אתה סח", גיחך הקונספירטור. "עם גישה כזו, הורביץ, לא פלא שכל מיני אנשים שאתה כותב עליהם מדי פעם קוראים לך בכל מיני שמות מאחורי הגב".
"באיזה שמות?", הזדקפתי.
"אתה לא רוצה רכילות, נכון?", הוא הזכיר. "אז אין לי עניין להגיד לך. אבל קבל טיפ קטן: תוריד לסלולר את האפליקציה me, ושם תוכל בו זמנית גם להפקיר עוד יותר את הפרטיות שלך וגם לגלות תחת איזה שם אנשים שומרים אותך בסלולר. מהמר שמצפות לך הפתעות משמחות. אל תשכח לעדכן אותי".
מיהרתי להוריד את האפליקציה, ואכן – כפי שהבטיח הקונספירטור – ההפתעות היו משמחות. התקשרתי אליו שוב. "שולח לך צילום מסך", עדכנתי אותו:
"אתה רואה, הורביץ?", הוא צהל. "צדקתי. הדס שטייף שומרת אותך בסלולר שלה תחת הכינוי 'חלאה'. וסתם לידע כללי, מי השני שאתה שמור אצלו בשם המדויק הזה?".
"השני הוא בן-זוגה של הדס, גיורא שפר", מלמלתי. "אבל הכינוי הסלולרי הזה ממש לא מדויק! נפלה כאן טעות חמורה".
"אני לא בטוח שנפלה טעות", היגג הקונספירטור. "למה טעות? אתה מנסה לטעון שאתה בעצם לא חלאה?".
"לגמרי לא", עניתי. "הטעות החמורה היא ששם המשפחה שלי הוא לא הורוביץ, עם שני ו', אלא הורביץ, עם ו' אחת".
ואם כבר שמות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".