לא יאה, לא יאה
בסוף השבוע האחרון שודרה ב"אולפן שישי" כתבה חביבה של יגאל מוסקו והצלם אלי בוקר, שהמריאו ושהו בנפאל על חשבון המועצה האזורית תמר. השניים ליוו משלחת של אנשי המועצה, שהביאו פסל מאבני ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם, והציבו אותו במרומי האוורסט, המקום הגבוה ביותר בעולם. במוקד הכתבה עמד דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר וראש המשלחת, שזכה לדקות מסך רבות. כך, למשל, כשנשאל על ידי עיתונאי מקומי איך הוא יבטיח שהפסל הנפאלי יישאר בים המלח לנצח – השיב ליטבינוף: "ובכן, אני אשתדל להישאר ראש העיר לנצח".
יום לפני שידור הכתבה של מוסקו העלה ליטבינוף סוג של פרומו לאתר האינטרנט של המועצה האזורית תמר בדמות אייטם בולט. "את סיקור המסע ותוצאותיו תוכלו לראות מחר בערב ב'אולפן שישי'", הבטיח וקיים. חבל רק שצופי "אולפן שישי" לא עודכנו שהנסיעה של מוסקו מומנה בעזרתו האדיבה של לא אחר מאשר גיבור הכתבה.
ליטבינוף, איך נוצר הקשר עם חדשות ערוץ 2?
"חדשות ערוץ 2 הם הראשונים שפנינו אליהם בנושא הזה. הם הרימו את הכפפה, אבל ביקשו בלעדיות".
לא נראה לך בעייתי להטיס על חשבון המועצה האזורית תמר עיתונאי וצלם, ועוד חמישה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות?
"ממש לא. הפרויקט נולד עוד לפני כן, ואין שום קשר. זה פרויקט שלא נועד לשווק את ראש הרשות, אלא לעשות טוב למדינת ישראל ולים המלח עצמו. זו השקעה טהורה ונקייה שנועדה להציף את הבעיה של ים המלח ואת השיווק של ים המלח. תראה איזה פרסום הדבר הזה מקבל".
זו לא הפעם הראשונה שמוסקו ממריא על חשבון מרואייניו לחו"ל, ומפנק אותם בכתבה מפרגנת. בפברואר 2012 שידר כתבה על איתן סטיבה, טייס לשעבר שהפך לסוחר נשק. מוסקו התלווה אליו במטוסו הפרטי לארבע ממדינות אפריקה. בכתבה עצמה הוצנעה העובדה השולית שסטיבה סוחר נשק. הוא הוצג כסיפור הצלחה דרמטי: הטייס הנערץ שהפך למולטי מיליונר ותורם מזמנו לשיפור איכות חייהם של הילידים.
גילוי נאותצ'יק: בעבר מוסקו ואני עבדנו יחד במשך כחודש בתכנית "נדבר על זה בבית", שהגיש עמנואל רוזן ב"קשת". התרשמתי לטובה מכישרונו, רצינותו ונועם הליכותיו. לכן, כשטלפנתי אליו השבוע הייתי בטוח שהוא ישמח לשמוע את קולו של מכר ותיק. להפתעתי הוא סינן אותי. אחר כך סימס שאשלח לו את שאלותיי במייל. לא נורא. שאלתי את מוסקו, בין היתר, מדוע נמנע ממתן גילוי נאות לכך שהטיסה לנפאל הייתה בהזמנת ובמימון המועצה האזורית תמר, והאם הוא אינו חושב שזה בעייתי שהוא חתום על כתבה כזו בעיתוי כזה.
וזה מה שהמכר הוותיק מוסקו ענה לי במייל: "אכן הוזמנתי על ידי המועצה האזורית תמר לתעד עבור 'אולפן שישי' את המסע לאוורסט, ואכן ראוי היה להוסיף גילוי נאות בפתיח לכתבה. נעים להיווכח בטרחה הדקדקנית שמר הורביץ משקיע למען חיזוק האתיקה של מקצוענו. נעים במיוחד, מכיוון שלפני כשלוש שנים הספקתי לעבוד תקופה קצרצרה עם מר הורביץ, ובמהלכה דאג הנ"ל, בתפקידו כעורך תכנית טלוויזיה, לשלם לעבריין מורשע שישב בכלא תמורת ראיון. התשלום בוצע בגניבה, מאחורי גבו של המראיין עצמו, שהתנגד מראש לכל אפשרות כזאת. איך אני יודע? אני הייתי המראיין שמר הורביץ הונה".
מר הורביץ, אני פשוט בהלם. זה נכון?
"בסך הכול נתתי הוראות".
תגיד, אתה לא מתבייש לשלם לעבריין מורשע תמורת ראיון, ואחר כך להטיף לכולם על אתיקה עיתונאית בטור תקשורת בינוני?
"תשמע, זה לא היה בדיוק ככה. בסופו של דבר העבריין לא קיבל שקל".
"בתקופה שבה ערכתי את 'נדבר על זה בבית', תוכנית האקטואליה של עמנואל רוזן, ניסינו לראיין נהג שהורשע בתאונת פגע וברח. האיש דרש תשלום תמורת הראיון. אישרתי לשלם לו סכום נמוך, בכפוף לכך שהראיון ישודר. מוסקו ראיין את האיש, אך כשנודע לו לאחר מעשה שהסכמנו לשלם לאסיר, הוא ביקש שהחומר לא ישודר והזכיר לי כי עוד בשיחתנו הראשונה הוא הביע התנגדות לתשלום למרואיינים. קצת הצטערתי, אבל נעניתי לדרישה שלו. אני חייב להודות שההערכה המקצועית והאישית שלי למוסקו – שממילא הייתה רבה – רק גברה. אפשר אפילו לומר שהשפענו רבות זה על זה. אני, למשל, למדתי מיגאל לא לתת שום טובות הנאה למרואיינים, ובאמת מאז לא עשיתי את זה, ויגאל למד ממני את ההיפך".
מה זאת אומרת למד ממך את ההיפך? מה, מאז ההיכרות איתך יגאל התחיל לתת טובות הנאה למרואיינים?
"חס וחלילה! הוא לא נתן טובת הנאה לאף מרואיין. הוא רק נהנה לטוס על חשבונם של מרואיינים למסעות ממושכים ברחבי הגלובוס".
אל תעביר נושא. שילמת לעבריין או לא שילמת?
"מודה שהתכוונתי לשלם. בסופו של דבר, מכיוון שהראיון עם אותו אסיר לא שודר, ממילא לא הועבר לו כל תשלום, לא בגניבה ולא מאחורי גבו של מוסקו".
ההתנהגות של מי פחות נאותה, של מוסקו או שלך?
"שאלה קשה. אני חושב שלשנינו יש מה להשתפר. בוא נסכם שבהתמודדות הרטרוספקטיבית על התנהגות לא נאותה בין חברי מערכת 'נדבר על זה בבית', מסתמן כי המנצח הגדול, נכון לעכשיו, הוא עמנואל רוזן".
מבחן אמריקאי: מיהו שמעון שיפר?
התשובה המסקרנת + מכתב מיותם שלא זכה לתגובה, מחכים לכם בהמשך הטור, אבל עכשיו לשאלה:
מיהו שמעון שיפר?
א. הכתב המדיני הוותיק והמוערך של "ידיעות אחרונות".
ב. חבר קרוב של שר הפנים, שהוזמן לחתונתו.
ג. עיתונאי שהבטיח לא לתת לאף אחד לגעת בגאולה אבן ובגדעון סער ואיים להשמיד את כולם.
ד. כל התשובות נכונות.
אתה נגד האויב שלי? ברכות! נוציא אותך מהרשימה השחורה
לפני שבעה חודשים תהיתי כאן האם הבולדוזר, מיקי רוזנטל, יצליח להיחלץ מהרשימה השחורה של "ידיעות". זה היה מיד לאחר שרוזנטל הודיע כי הוא קופץ לפוליטיקה ומתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת. רוזנטל עבד במשך 13 שנה ב"ידיעות אחרונות". בתפקידו האחרון שימש סגן עורך העיתון, עד שעזב בעקבות מחלוקות וחיכוכים. מאז – הס היה מלהזכיר את שמו ב"ידיעות". עד כדי כך, שכאשר הוכנס בעבר ל"פנאי פלוס" אייטם שגרתי על כך שרוזנטל מועמד להגיש את מהדורת החדשות של ערוץ 10 בערב שבת – ניתנה הוראה מגבוה לעצור את הדפסת השבועון והאייטם הוסר. בהזדמנות אחרת, נדרשו עורכי ynet להסיר מהאתר ידיעה על סרטו של רוזנטל, "שיטת השקשוקה". גם לאחר הצטרפותו של רוזנטל למפלגת העבודה – הרי שלמעט מקרים ספורים שבהם שמו נכלל ברשימות פוליטיקאים, ופעם אחת שבה שלמה ארצי הרשה לעצמו את מה שמותר כנראה רק לשלמה ארצי – המשיך "ידיעות" להתעלם בחינניות מרוזנטל ולשים איקס על האקס.
השבוע, בקפיצה נחשונית, הצליח ח"כ רוזנטל להיחלץ מהרשימה השחורה. איך קרה הנס? רוזנטל הגיש הצעת חוק לפיה הציבור לא יממן הוצאות פרטיות של ראשי המדינה, בעקבות הביקורת הציבורית סביב חשבון ההוצאות של בית ראש הממשלה. כלומר בנימין נתניהו, שנוא נפשו של "ידיעות". למחרת זכתה הצעת החוק לעמוד שלם ב"ידיעות", ואילו שמו של רוזנטל הוזכר פעם אחת בכותרת המשנה ועוד שלוש פעמים באייטם של צביקה ברוט. תמונתו של הח"כ החרוץ אמנם עדיין לא התנוססה בעיתון, אבל יש לקוות שאם ישלוף בהמשך עוד הצעות חוק או התבטאויות נחרצות נגד נתניהו – גם זה יגיע.
אותה תמורה חיובית שחלה ביחסו של "ידיעות" כלפי רוזנטל וכספית קרתה גם לרביב דרוקר. בעבר תיארתי כאן כיצד באוגוסט 2008 פורסמה ב"7 לילות" כתבת שער קטלנית נגד דרוקר, שמתחה ביקורת על מקצועיותו ועל דרכי עבודתו הבעייתיות. דרוקר הגיש נגד "ידיעות" תביעת דיבה עוצמתית שהסתיימה בפשרה חלשלושה. כתשעה חודשים לאחר מכן חשף את תחקיר "ביביטורס" המדהד על הנסיעות של שרה ובנימין נתניהו – מה שגרם לפתע ל"ידיעות" לשכוח את הביקורת על מקצועיותו הלקויה של דרוקר ולצטט את ממצאי התחקיר בהתלהבות.
ח"כ מיקי רוזנטל מסר בתגובה: "אני שמח ש'ידיעות אחרונות' מסקרים אותי באופן הגון". בן כספית ורביב דרוקר נמנעו מלהגיב.
גורם ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "משעשע אותנו לראות כל שבוע מחדש איך כיסוי ענייני ומקצועי שמאפיין את 'ידיעות אחרונות' מקבל משמעות קונספירטיבית בביקורות הברנז'ה למיניהן. ובמילים אחרות: נראה כי פינת הקונספירטור השתלטה לה על כל המדור וגם על אחיו החורגים. ואם זו לא הצלחה (או קונספירציה), אני לא יודע מה כן".
אני שי גולדן. וגם אני. וגם אני
ביום ראשון פרסם איתמר ב"ז ב"העין השביעית" כתבת תחקיר מושקעת ומרתקת שעוררה סערה ברשת. על פי המשתמע ממנה, מאחורי אושיית הטוויטר "נועה מלמד", שנהגה לגדף את אויביו של שי גולדן ולהחמיא לידידיו של גולדן, עומד שי גולדן עצמו. ב"ז הביא שפע ראיות נסיבתיות המצביעות על כך. למשל, שלל ציוצי הערצה של אותה "נועה מלמד" כלפי גולדן בתקופה שבה ערך את מוסף "הארץ" והופיע ב"מחוברים", כולל רצון עז לקיים איתו יחסי מין ("כשקשה לי להרטיב אני חולמת שאני עושה שלישייה עם ישי גרין ושי גולדן. לא סגורה על מי ממש מזיין אותי"). זאת, לצד ציוצי ביקורת ושטנה של אותה נועה מלמד כלפי גיא רולניק ורוני שוקן, שגולדן רוחש להם איבה.
ב"ז הראה כיצד בפברואר 2012, כשגולדן כבר היה ב"מעריב", הסתמנה פניית פרסה בנוגע למידת ההערכה של אותה "נועה מלמד" לתוצריה של קבוצת "הארץ". לבסוף תיאר כיצד 13 דקות בלבד לאחר שיחתו עם גולדן, לצורך תגובה, נמחקו בזריזות מחשבון הטוויטר של "נועה מלמד" חמישה ציוצים – ארבעה מהם ביקורתיים עד פוגעניים כלפי רענן שקד, גיא זהר, ארז טל ואסי עזר, וציוץ אחד המשבח את "מחוברים" ושי גולדן. גולדן הכחיש בתגובתו לב"ז כי הוא האיש שעומד מאחורי "נועה מלמד". עד מהרה, נסגר חשבון הטוויטר המדובר, שהיו לו כמה עשרות עוקבים בלבד.
אז האם "נועה מלמד" היא בעצם שי גולדן שנתפס על חם? לא יודע. מה שכן, אותו גולדן כתב וצייץ בעבר כשהוא מסתתר מאחורי לפחות חמש זהויות בדויות שונות. לפני כעשר שנים, בתקופה שבה גולדן עבד באתר "וואלה", הוא תפעל כמה וכמה זהויות פיקטיביות. הפופולרית מכולן, ללא ספק, הייתה רוני שוסטר, נערה בת 17 עשירה ובלונדינית מנאות אפקה שהקדישה טור אישי לתיאור חיי המין העשירים שלה וקיבלה מאות טוקבקים מזועזעים ונלהבים כאחד. כך, למשל, בטור "איך לגעת נכון בבחורה", כתב/ה שוסטר-גולדן: "כל-כך הרבה נקניקים עם חרדל שמתים להיכנס לתוך הלחמניה שלי, קצת מלחיצים אותי, מהסיבה הפשוטה שהם מעוררים בי ישר אסוציאציות של טקס השבעת חיילי שיריון בלטרון. רוני שוסטר אוהבת סקס, בטח שאוהבת, אבל יש לה בעיה עם פלוגות שלמות של חרמנים שמתים לעשות עליה שיעורי סטרצ'ינג". אגב, את כל הטורים האישיים של שוסטר, חתם גולדן במשפט האלמותי: "בנים חולים על התחת הקטן שלי, בנות שונאות את הציצים הגדולים שלי. יש למישהו בעיה עם זה?".
זהות נוספת שגולדן תפעל היה "אלי כהנא", שקיבל קרדיט על אייטמים חדשותיים. במקביל לעשייה האקטואלית של אותו "אלי כהנא", פעלה במהלך שנת 2003 ב"וואלה!" ישות נוספת תחת אותו שם בדוי. היא נהגה לשלוח לפורומים של "וואלה!" שאלות שונות ומשונות. קבלו דוגמית: "נעקצתי על ידי יתוש שעקץ גם את נערת הליווי שהייתי אצלה. יש לי סיכוי להידבק באיידס? ושאלה נוספת: אם אני מוצץ את הפטמות שלה, והיא לא התרחצה לפני, גם אז יש לי סיכוי להידבק?". זהות בדויה שלישית מאותם ימים ב"וואלה" שגולדן אחראי לה הייתה מבקר התרבות הקשיש "שרגא גפן".
גולדן עצמו מאשר שהיו לו זהויות נוספות. לפני קרוב לשנתיים, באוגוסט 2011, הוא התייחס לכך בדיון שהתפתח ב"הגלוב", האתר של יובל דרור. "בראשית דרכי ב'וואלה', כשהייתי אנונימי לחלוטין עבור מרבית הקוראים, התפתח גל טוקבקים באינטרנט שחשד בי שאני עצמי פסבדונים", כתב. "אחרי הכול, טענו שם הגולשים, איזה מן שם הוא 'שי גולדן'? נשמע מומצא במבט ראשון. איך יכול להיות, הם כתבו שם, שמגיע איזה 'שי גולדן' כזה, משום מקום, וכותב ברמה הזאת? בטח מדובר בגיאגיא, בצ׳יקי, היה מי שחשד באדם ברוך. הגיעו הדברים לידי כך שגולשים היו מצלצלים למערכת בכדי לבקש לשוחח עימי כדי לחשוף את האיש מאחורי הפסבדונים".
עד כאן גולדן האמיתי. ללא קשר לפעילותו הגלויה והבדויה ב"וואלה!" הפעילו אלמונים – בשתי תקופות שונות – חשבון טוויטר תחת השם "פייק שי גולדן". הישות הראשונה צייצה באינטנסיביות יוצאת דופן בחודשים אוגוסט ספטמבר 2010, בסמוך להופעתו של גולדן האמיתי בסדרה "מחוברים". "פייק שי גולדן" צייץ עצמו לדעת בכישרון, עם דאחקות, שיגועים, קורט גסויות ואובססיה קלה כלפי דבורית שרגל. למרבה הצער, יד נעלמה סגרה מתישהו את החשבון של "פייק שי גולדן" ומחקה את כל הציוצים. כיום, אגב, פועל בטוויטר "פייק שי גולדן" שונה בתכלית, שאינני יודע מי אחראי לו. גולדן האמיתי מתנער לחלוטין משתי הישויות המזויפות.
גולדן נמנע מלהגיב.
זה לא איום, זו הבטחה
את המכתב הבא שלחתי לשמעון שיפר, הכתב המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות".
שמעון שלום,
נו? אז איך היה בחתונה של גאולה וגדעון? איך חגגתם? על מה דיברתם? אכלתם כמה דברים טובים? שתיתם כמה דברים טובים?רקדתם? ראו שהכלה בהריון? החתן שבר את הכוס בניסיון הראשון? אני מפנה אליך את כל השאלות הללו – שכמותן מן הסתם שמעת הרבה השבוע – לא בגלל שאני מתעניין, חלילה, ברכילות. מה פתאום! אני? סתם מנסה לבצע את עבודתי העיתונאית המקצועית על הצד הטוב ביותר.
ועכשיו, שמעון, אם אפשר, קצת ברצינות.
בערך חמישים קרובי משפחה וחברים קרובים הוזמנו ביום חמישי שעבר, ברגע האחרון ובסודיות מוחלטת, לחתונתם האלק-אינטימית של גאולה אבן וגדעון סער. בזמן שכתבי החברה נאלצו להתמודד עם מסך עשן בנוגע למיקום החתונה – אתה ידעת מספיק זמן מראש מתי והיכן מתרחשת השמחה. ביום האירוע, כשרוב הכתבים והצלמים עדיין חיפשו קצה חוט (ואחד מהם, זה שסיבך אותך קלות, אפילו נקלע בשל כך להופעת יידיש-שפיל לוהטת בבית ציוני אמריקה), אתה יצאת בנחת מדירתך שבמגדלי אקירוב וצעדת 466 מטרים תמימים עד לאירוע בווילה של טל זילברשטיין בקצה רחוב חיותמן המקסים.
סתם שאלה, שמעון, לפני שאמשיך: האם אתה באמת לא רואה בעייתיות כלשהי בכך שכתב מדיני יתארח בחתונתו של שר בכיר בממשלה? כלומר, אני מבין שסער ואתה חברים ושנגד זה אין הרבה מה לעשות – אבל אולי דווקא בגלל הידידות ביניכם, יכולת הרי להרים אליו טלפון ולהגיד לו משהו כמו: שמע, גדעון, זה לא ייראה כל כך טוב שאני גם מסקר את הממשלה שאתה שותף בכיר בה וגם מגיע לחתונה שלך. אחר כך הרי יבואו אליי בטענות על כל מילה שאני כותב עליך, ומישהו עוד יבדוק חס וחלילה רטרואקטיבית את כל הכתבות שבהן הזכרתי "שר בכיר" או "בכירים בליכוד". מה אנחנו צריכים את זה, גדעון? לכן, אני מאחל לגאולה ולך המון מזל טוב, אבל שחרר אותי בבקשה מהאירוע הזה. רחלה ואני נשמח להיפגש אתכם בהזדמנות קרובה. שמעתי שאתם אוהבים אוכל הודי. מתאים?
אלא ששיחה כזו, שמעון, לא התרחשה, וכך הגעת לחתונה ואף נשאת ברכה נרגשת. אני מניח שבשלב הזה אתה כבר יודע על איזה חלק ממנה אני מעוניין להתעכב. רועי צ'יקי ארד מ"הארץ" ציטט אותך אומר את המשפט: "היום גיליתי שגדעון סער הוא לא אדם קר. תמיד נהיה שם ונשמיד את כל מי שיכתוב נגדו". תגובתך הראשונית ל"העין השביעית" היתה הכחשה די גורפת לציטוט של "צ'יקו" (כך קראת לו). "חבל. הוא פיספס הרבה", טענת.
את מי תשמידו, שמעון? ומי זה "אנחנו"? אתה ורחלה? אתה ו"ידיעות"? למרבה הצער בשלב הזה הכתבה ב-ynet עוברת למברך הבא.
לאחר הסערה שעוררו דבריך ברשת, הסברת לאורן פרסיקו מ"העין השביעית" שהכול היה ברמה ההיתולית. "אמרתי שאנחנו נשמיד את כל מי שינסה לפגוע באהבתם", נימקת. "הציטוט של רועי צ'יקו ארד היה שאנחנו נשמיד את כל מי שיכתוב נגד גדעון סער, ואת זה לא אמרתי ולא יכולתי לומר".
יודע מה, שמעון? נגיד שזה באמת המצב. שסיפרת בדיחה שכזו, שיכלה להתפרש בכמה אופנים. העניין הוא שכאשר רחלה ואתה יצאתם מהחתונה – ענית בקצרה לשאלות הכתבים. זה מוקלט, שמעון. "מאיפה אתם?", שאל אותך המראיין, "מהצד של החתן או של הכלה?". "במקרה שלי, אני מוזמן של שניהם, אני חבר של שניהם", ענית כטוב לבך. "מה איחלת להם?", שאל אותך מראיין אחר. "שאני תמיד אהיה לצידם", השבת, הפעם ברצינות. "ושאני לא אתן לאף אחד לגעת בהם".
והשאלה שלי, שמעון, מתייחסת בעיקר לצד של החתן, שהוא כזכור שר בכיר בממשלה: כשאתה אומר שתמיד תהיה לצידו, שלא תיתן לאף אחד לגעת בו ושתשמיד את כולם – האם זה תקף גם לגבי פרסומים בעיתון?
בברכה,
אביב הורביץ, mako
שמעון שיפר בחר שלא להשיב למכתב.
יהודה שרוני VS רוני שוקן, קרן נויבך וגיא רולניק
בשבוע שעבר פרסמתי כאן אייטם על ציוציו של רוני שוקן נגד "העין השביעית". בתגובה קיבלתי אימייל מהפרשן הכלכלי של "סופהשבוע", יהודה שרוני. הנה הוא:
בטור "מי נגד מי" מה-16 במאי, בלהט הוויכוח של עיתון "הארץ" נגד חנוך מרמרי, עורך "העין השביעית", שורבב שמי על לא עוול במקלדתי.
רוני שוקן, הבן של, טען בעניין החלטת בנק לאומי למחוק חלק מחובות נוחי דנקנר, כי "אילו 'העין השביעית' היו עושים את העבודה אולי לונדון וקירשנבאום היו נמנעים מלראיין את יהודה שרוני על ההחלטה האחרונה של לאומי". עוד קונן הבן כי גם אם לונדון וקירשנבאום לא היו נמנעים מלראיין אותי "לציבור הייתה לפחות היכולת לשפוט מה הערך של ראיון כזה". בהמשך הוא התבכיין על עניינים הנוגעים להסדרי החוב בשוק ההון.
לא הייתי נדרש לקיטורי הבן (שהרי אין לשפוט אדם בצערו) אלמלא רותם שטרקמן סגן עורך "דה מרקר", צייץ אף הוא נגדי בדיוק באותו העניין בפוסט שהעלה בפייסבוק.
ב"דה מרקר" חושבים שענייני נוחי דנקנר אמורים להישאר בטריטוריה הבלעדית שלהם. הרי הם, המקצים מדי בוקר את פינת דנקנר/אי.די.בי היומית, הכתירו אותו בזמנו כגאון. לשיטתם הם גם מחזיקים בזיכיון הבלעדי לקבור חי את מי שהפכו בינתיים לטייקון.
מדוע לדעת שוקן ג'וניור אני מנוע להתראיין על בנק לאומי ונוחי דנקנר? האם אני מקבל ממנו משכורת? האם אני כותב היום ב"מעריב"? לא ולא. הסיבה פשוטה: כי אני מעז לחשוב אחרת והפלורליזם המחשבתי מוציא את אנשי "דה מרקר" מדעתם.
לאנשי העיתון קשה לקבל שלמקהלת הא-קפלה של רולניק המיטיבה לזמר בקול אחיד )ואני אומר את זה כזמר מקהלה) את סדר היום הניהיליסטי, מושמע ברקע קול א-טונלי הצורם את ההרמוניה.
ב"דה מרקר" התרגלו לפינוקים בסגנון התכנית "סדר יום" של קרן נויבך, שהפכה עבורם לאוניברסיטה המשודרת. מבלי משים גם נויבך מתבלבלת ומצטטת את כתבי העיתון לדורותיהם, משל המדובר במומחים נטולי אג'נדה מטעם קרן המטבע הבינלאומית.
ומה בסך הכול טענתי ב"לונדון וקירשנבאום"? שבמקביל לצונאמי כנגד דנקנר קיימת, שומו שמיים, גם אפשרות נוספת: שהבנק טעה בהחלטה על ביטול הסדר החוב. שבנק לאומי נלחץ ומאימת ההמונים קיבל החלטה חפוזה. על כך אין היום ויכוח.
יהודה שרוני
גיא רולניק, קרן נויבך ורוני שוקן נמנעו מלהגיב.
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (23)
אמנון דנקנר, כידוע, השאיר אחריו בימי חייו שובל ארוך של חברים וידידים שבמקרה הטוב יחסיו עימם הסתיימו בכעס (ע"ע ישראל סגל, תמר גולן ויוסי שריד), במקרה הרע הם חשו שנבגדו על ידו (ע"ע רון מיברג, יוסי גנוסר ודודו גבע) ובמקרה הגרוע הם ספגו ביוגרפיה הרסנית לאחר מותם (ע"ע דן בן-אמוץ). לכן, מטבע הדברים, מי שנותרו חבריו של דנקנר, כמו למשל טומי לפיד, אהוד אולמרט ויצחק לבני, קצת חששו לעתיד יחסיהם עימו.
גם למו"ל "מעריב" לשעבר, עופר נמרודי, היו סיבות לחשוש. כאשר החליט בשעתו למנות את דנקנר לעורך הראשי של "מעריב" פנו לנמרודי כמה וכמה מדורשי טובתו והזהירו אותו מפני הספר שדנקנר יכתוב עליו בבוא היום. נמרודי לא שעה לאזהרות. יחסיו המורכבים עם דנקנר, שהתחילו בירח דבש שנמשך שנים, ידעו לימים עליות ומורדות, אבל דנקנר מעולם לא פגע בו.
"אמנון היה מודע לכך שבגלל ההיסטוריה שלו כולנו חושבים שהסיכוי להישאר חברים שלו הוא די קטן", מספר לבני. "טומי כל הזמן היה אומר לו: 'נו, אני מחכה לרגע שבו תתקע בי את הסכין ותסובב. אני כבר לא יכול לחכות'. אבל דנקנר לא תקע ולא סובב, וחיבה רבה שררה ביניהם".
דנקנר קיבל בהבנה את החלטת משפחת לפיד לוותר על שרותיו כביוגרף. הוא סייע ליאיר לפיד ומסר לו את כל הקלטות של שיחותיו עם טומי.
כמו טומי לפיד, גם יצחק לבני הביע באוזני חברו דנקנר את חששו מכך שחברותם תסתיים בטונים צורמים. "כמובן שדנקנר ידע שיש בעיה איתו והוא עסק בה", מספר לבני. "הוא התעסק עם הנושא הזה של חברות, כתב על זה מחזה, ניסה לעסוק בזה באופן ספרותי. ואולי הנאמנות שלו לטומי, לאולמרט ואליי – כל אחד לפי דרכו כמובן – הייתה גם מתוך המודעות הזו. להראות לנו שאנחנו טועים במה שאנחנו חושבים עליו. זה עמד למבחנים לא פשוטים".
אתה יכול לתת דוגמה?
"ביום פסק הדין של אולמרט, דנקנר אמר משפט שבעיניי הצליח להרגיז הכי הרבה מאז הביוגרפיה על דן בן-אמוץ, וזה שלדור צריך להתאבד. ומי עמד אז מול המצלמות לידו? אני. הגענו יחד, דנקנר אמר את מה שאמר, ואז המצלמה עברה אליי ואמרתי על המקום את ההיפך המוחלט מדנקנר. התווכחתי איתו באופן סימטרי, ואמרתי שאני תמיד חבר כנופיית שלטון החוק, שיש שופטים בירושלים, שצריך תובע חזק ופרקליטות חזקה ושאני לא מסכים איתו על אף מילה אחת. למרות הרגע הזה, שהיה דרמטי כמו גם הרבה רגעים אחרים, היחסים בינינו לא נפגעו, וגם לא החיבה ההדדית".
אוח יא דן דן דן
עד סוף הקיץ אמצא את התשובה, מלמלתי בתסכול בעודי משליך מעליי בעייפות, אחרי לילה של נדודי שינה, את מוסף "הארץ" עם תשבץ ההיגיון הבלתי אפשרי של יורם הרועה. יומי עלה בהיר וקר, השחר לי האיר, כשהטלפון בדירתי האהובה בדרום חולון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"יום הדין שלך הגיע, הורביץ", הוא פתח את השיחה בדרמטיות.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי בבהלה.
"לזה שיום הדן שלך הגיע", המשיך הקונספירטור במסתוריות.
"התכוונת ליום הדין, ולא ליום הדן", הערתי לו.
הקונספירטור שתק במשך שלוש שניות תמימות. "קודם כל, הורביץ", אמר בכעס מרומז, "ביקשתי ממך לא פעם שלא לתקן אותי. שנית, אם כבר התפרצת לדלת סגורה, דע לך שהתכוונתי גם לזה שיום הדין שלך הגיע, וגם לזה שיום הדן שלך הגיע".
"אני לא מבין", התבלבלתי.
"מה יש כאן לא להבין?", התפלא הקונספירטור. "יש דין ויש דיין".
"אילנה דיין?", ניסיתי.
"יש דין ויש דיין", התעלם הקונספירטור. "ועכשיו יש גם דן".
"איזה דן?", שאלתי בעניין.
"קודם תנחש", הורה הקונספירטור. "משום מה, התחלתי קצת לחבב את הניחושים חסרי התוחלת שלך. אבל עד גבול מסוים, כן? אני מעניק לך חמישה ניסיונות".
"דן חלוץ?", זרקתי שמות. "דן מרידור? דן אלמגור? דן תורג'מן? ואולי דן שכטמן?".
"מה זה, הורביץ, התחלת לנחש בחרוזים?", תמה הקונספירטור. "למה אתה חושב שזה מה שיעזור לך לקלוע הפעם? טעית, כמובן. התכוונתי לדן אחר לגמרי. דן בכיר, שהוא גם עיתונאי נחרץ, גם מגיש טלויזיה ותיק וגם הוציא בשנה האחרונה ספר חדש".
"אז למה לא אמרת מההתחלה שאתה מדבר על דן שילון?", אמרתי בשביעות רצון. "תגיד, גם אתה מצפה בכיליון עיניים כמוני לשובו של המעגל?".
"אני בעיקר מצפה בכיליון עיניים ליום שבו לא אצטרך להאכיל אותך בכפית", זעף הקונספירטור. "לא דיברתי על דן שילון, אלא על דן מרגלית".
"דן מרגלית?", גמגמתי.
"כן", ענה הקונספירטור בחדות. "אני רוצה להעניק לך בונבוניירה על דן מרגלית. למה, הורביץ, יש לך בעיה כלשהי עם זה?".
"לא, לא", מיהרתי להכחיש בקול רפה. "הכל בסדר".
"בטוח, הורביץ?", התעניין הקונספירטור. "אתה נשמע לי קצת חלוש".
"בטוח, בטוח", אמרתי בהיסוס.
"משוכנע, הורביץ?", הוסיף הקונספירטור לחקור. "או שאולי אתה קצת חושש מדן?".
"ממה אני צריך לחשוש?", שמעתי את עצמי שואל בקול רועד.
"אל תעשה את עצמך, הורביץ", לגלג הקונספירטור. "אתה הרי מת מפחד שכמו בשיחתכם הקודמת, דן שוב יצעק עליך, ישאל אם בכלל שמעת על מסמכי זינובייב, ובסוף יגיד לך 'יאללה, לך קיבינימט' ויטרוק, נכון?".
"ממש לא", ניסיתי לשדר ביטחון. "אטפל בכל אייטם ראוי, ואעשה זאת ללא מורא וללא משוא פנים. עכשיו ספר לי מיד איזו בונבוניירה יש לך על דן".
"ככה אני אוהב אותך, הורביץ", אמר הקונספירטור בהנאה סדיסטית למחצה. "מנסה לשווא להיות נחוש. האמת היא שמי שאחראית הפעם ללידת הבונבוניירה זו דווקא שירה".
"שירה גפן?", התפלאתי. "איך היא קשורה לדן?".
"אולי תפסיק לנחש כל הזמן, הורביץ?", צעק הקונספירטור. "עוד לא הבנת שזה מוביל אותך לדרך ללא מוצא? התכוונתי לשירה מרגלית, הבת של דן".
"מה היא כבר עשתה?", התעניינתי.
"או, עכשיו אתה עולה על המסלול", עודד אותי הקונספירטור. "בדיוק היום לפני חודש וחצי שירה העלתה ציוץ היסטורי, וזו לשונו: 'סוף סוף אבא שלי הסכים שאפתח לו חשבון טוויטר'".
"זה הכול?", אמרתי בהקלה. "יופי. אני שמח לשמוע שדן התחיל לצייץ, ומבטיח להצטרף בהזדמנות לעוקבים אחריו".
"לא בטוח שדן יתלהב מזה", אמר הקונספירטור. "וחוץ מזה, הורביץ, זו רק תחילת הסיפור".
"מה ההמשך?", שאלתי בצער.
"ההמשך הוא שדן די התלהב מהצעצוע החדש, וצייץ עד היום לא פחות מ-72 פעמים, כשרבים מהציוצים היו מאוד מאוד מעניינים".
"כמו למשל?", שאלתי בסקרנות.
"כמו למשל הציוצים שלו נגד נתניהו, שמשום מה לא מצאו את דרכם לטורים של דן בביביתון", סיכם הקונספירטור. "נדמה לי שעכשיו קיבלת ממני את כל המידע", הוסיף וטרק.
חלפו ארבעה ימים. ב-10 במאי נחשף במגזין "שישי" של ערוץ 10 סיפור המיטה הזוגית שהותקנה עבור נתניהו במטוס ללונדון. כעבור יממה, בשבת, צייץ מרגלית: "איך ביבי לא מבין בעצמו כי מספיק להזמין 4-5 כרטיסים בטיסה רגילה במחלקה הראשונה, וזהו? איפה מנהיגינו למדו שהמותרות הן זכות טבעית?". למרות זאת, למחרת, יום ראשון, 12 במאי, פרסם מרגלית בעיתונו מאמר המזהיר מקיצוץ מרחיק לכת בביטחון, ולא הזכיר בו את ראש הממשלה. ומה לגבי פרשת נתניהו והמיטה? אף מילה.
וכך זה נמשך גם בימים הבאים, כשהפרשה הייתה בשיאה. ביום שני, 13 במאי, צייץ מרגלית: "איך ביבי לא היה מודע למחיר הטיסה במטוס, אם היה כבר עניין בטיסה לברלין? הלו ביבי, לא כולם איבדו את זיכרונם". ב"ישראל היום", לעומת זאת, פרסם מרגלית מאמר נוסף על הקיצוצים הקרבים, אך שלל את הרעיון של מיקי רוזנטל כי התנהלות הממשלה הקודמת שהובילה לגרעון תיחקר על ידי מבקר המדינה. "רעיון הזוי", ציין מרגלית. "מה ייחקר? חדרי הלב של ראש הממשלה ושר האוצר?", ובהמשך המאמר הוסיף כי "תפקיד המבוגר האחראי מוטל על נתניהו". ומה לגבי פרשת נתניהו והמיטה? עדיין אף מילה.
יום שלישי, 14 במאי, היה יום פורה במיוחד בחשבון הטוויטר של מרגלית. בשעה 00:21 הוא צייץ: "טוב עשתה התנועה לאיכות השלטון, שביקשה לבדוק מחיר נסיעותיו של ביבי לחו"ל. אין הכרח ששרה תצטרף לכל נסיעה. למה ניקיון ביתם כה התייקר?". כעבור עשרים דקות צייץ: "ביבי ועמיתיו אינם מבינים שמנהיג צריך להיות מופת לצניעות וריסון בהוצאות, גם אם לא מדובר בעבירה. זה שורש החולי של ההשחתה". ב-12:39 בצהרים הוסיף מרגלית מסמר נוסף לארון כשצייץ: "אין מה לעשות, בכל שקשור בהוצאות אישיות נהנתניות, הזוג נתניהו סוחב עימו שובל של בזבוז כספים, שיש הצדקה לתבוע מהם הסבר, למרות שאין בזה פלילים". ב"ישראל היום", לעומת זאת, פרסם מרגלית באותו יום ממש מאמר על ביקורו של נתניהו ברוסיה והגדיר אותו כ"מהלך בעיתו". ומה לגבי פרשת נתניהו והמיטה? שוב, אף מילה.
רק בחלוף שלושה ימים נוספים, ביום שישי שעבר, 17 במאי, שבוע אחרי הפרסום הראשון בערוץ 10, התייחס מרגלית בעיתונו, בעדינות מירבית, לפרשת נתניהו והמיטה. לנושא הוקדשו 104 מילים בלבד, שנטמעו היטב במעמקי כפולת העמודים השבועית של מרגלית, ולא קיבלו שום הבלטה בטיזר או בכיתוב תמונה. מרגלית אמנם קבע, כי "רמת ההוצאות הכספיות של בנימין נתניהו בעייתית", אך גם הוסיף כי הסוגיה הזו "מנוצלת על ידי יריביו" והגדיר את הסיפור כ"חלב שנשפך". רק לשם השוואה, ציוציו של מרגלית על הפרשה הסתכמו ב-132 מילים, כולל הציוץ המסכם שהעלה בשבת האחרונה: "מאמין לעו"ד שמרון שיזם בדיקת ההוצאות בבתי נתניהו – לקוחותיו. זאת אומרת שגם הוא הבין שמשהו בהוצאות של נתניהו מופרז, בזבוז".
כיביתי את המחשב, סגרתי את גיליונות "ישראל היום", ובלב כבד חזרתי לקונספירטור.
"נו, הורביץ", הוא צהל. "הפעם אפילו אתה תיאלץ להודות שיש כאן בונבוניירה אמיתית".
"לא יודע", ניסיתי את מזלי. "זה נראה לי כמו סתם צירוף מקרים".
"שום צירוף מקרים", זעם הקונספירטור. "מה, אתה חושב שאני לא יודע מה הולך פה? אתה פשוט מפחד להתקשר לדן, כי אין לך אופי".
"לא נכון", מחיתי חלושות.
"נו, אז תתקשר לדן, נראה אם יש לך אופי", התגרה הקונספירטור.
"מה זה שייך לאופי?", אמרתי לו. "אם אני רוצה אני מיד מתקשר לדן".
"רק לדבר אתה יודע, נראה אותך מתקשר לדן", אמר הקונספירטור וניתק.
לא הייתה ברירה. סגרתי את הווילונות, עמעמתי את האורות, נשמתי עמוקות והרמתי טלפון למרגלית. "מה שלומך?", שאלתי בניסיון מגושם לשבור את הקרח.
"בסדר", השיב מרגלית בלקוניות.
"תשמע", אמרתי לו. "אני כותב השבוע על הציוצים שלך בטוויטר נגד בזבוז הכספים של נתניהו, שהיו הרבה יותר נוקבים וחדים ובזמן אמת לעומת הקטע הקצרצר שהופיע בכפולה השבועית שלך. רציתי לשאול למה? האם זה קשור לעובדה ש'ישראל היום' הוא בעד נתניהו? ואם לא, איך אתה מסביר את זה?".
"תודה רבה לך", השיב מרגלית מתוך רצון כן לסיים את השיחה.
"הלו?", ניסיתי להבין אם הוא עדיין לא ניתק.
"שמעתי את השאלה שלך", אמר מרגלית. "בטוויטר כותבים אחרת מאשר בעיתון, וזה בסדר".
"הבנתי", אמרתי לו. "אבל למה לא כתבת טור על הנושא הזה כשהוא היה בשיאו, אלא טקסט קצר ומאוחר, שהוטמע בכפולה השבועית?".
"אדוני, הוא לא הוטמע בשום דבר", השיב מרגלית. "אני בוחר את הנושאים שאני כותב עליהם. את הנושא הזה בחרתי לכתוב בטור, כמו הרבה נושאים אחרים. שום דבר לא הוטמע. הטור שלי הוא לא מקום שמטמיעים בו".
"אני בכל זאת מזהה הבדל בין הציוצים הנוקבים שלך על פרשת נתניהו והמיטה, לטקסט הקצר והאנמי שכתבת בטור השבועי, הרבה אחרי שהפרשה הייתה בשיאה", אמרתי למרגלית. "אגב, למה לא התייחסת בעיתון לטיסה של ילדי נתניהו לסין, אלא רק צייצת על כך?".
"בזה טעיתי", אמר מרגלית. "עזוב את זה, בחייך. בזה אני באמת טעיתי, כי התברר שהזוג נתניהו שילמו עבור הילדים. לא הייתי צריך להציג את השאלה. מישהו הפנה את תשומת לבי לכך שכאשר אני העליתי את השאלה בטוויטר, היא איחרה את התשובה שכבר ניתנה שהזוג נתניהו משלמים על הילדים. זו סתם הייתה טעות שלי, כי לא ידעתי שהם כבר הודיעו. אילו הייתי יודע על כך כמובן לא הייתי מעלה את הציוץ הזה".
"תודה רבה", אמרתי למרגלית. "אגב, אתה יכול לבקש משירה שתלמד אותך איך מוחקים ציוצים לא רצויים", ניסיתי שוב להפשיר את יחסינו.
"עזוב", הוא אמר. "זה כבר ישן".
מיד בתום השיחה טלפנתי בלב קל לקונספירטור. "לידיעתך, דיברתי עם דן", אמרתי לו. "נו, מה אתה אומר עכשיו? יש לי אופי או אין לי אופי?".
"ברור שאין לך אופי", הוא ענה. "עובדה: כל קונספירטור יכול להשפיע עליך. ואם כבר התדרדרנו לכאן, כדאי שתעיין קצת בכתביו של דן".
"אבל הרגע דיברתי איתו", התמרמרתי.
הקונספירטור נאנח. "אני מתכוון לדן בן-אמוץ", אמר בעייפות. "תפתח את 'ילקוט הכזבים' ותקרא את מה שהוא וחיים סיפרו שם על מורדוך והלוקס. אולי תוכל ללמוד מזה משהו".
ואם כבר אנחות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".