איך קשור אורי בלאו לדייט הגורלי בין בועז הרפז לארז וינר? קבלו תאוריית קשר
האם עיתונאי "הארץ", אורי בלאו, אחראי לא רק לפרשת ענת קם, אלא גם – לגמרי בעקיפין – להתפוצצותה של פרשת הרפז? הייתכן שיש קשר כלשהו בין התחקיר שפרסם בלאו על עסקיהם הפרטיים של גבי אשכנזי ובנו איתי, לבין זימונו לתשאול בשב"כ, ולחקירה הפלילית שהובילה למעצרה של קם?
שאלות מסקרנות, שספק רב אם אי פעם תהיה עליהן תשובה מוסמכת. התהיות הללו מתעוררות בעקבות תשובתו של בועז הרפז לטיוטת דו"ח מבקר המדינה, שנחשפה לאחרונה במסגרת משפט הדיבה שמנהל אבי בניהו נגד חברת הפרסום מקאן אריקסון והעומד בראשה אילן שילוח. בתשובתו למבקר כתב הרפז את המשפט המסקרן הבא: "בפועל, מי שחיבר אותי עם אל"מ ארז וינר היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי. התאריך המדויק שבו ביקש ממני אשכנזי ליצור קשר עם עוזרו האישי, אל"מ וינר, הוא 22 באוקטובר 2009, ערב פרסום הכתבה בעיתון 'הארץ' על בנו איתי אשכנזי, על ידי הכתב אורי בלאו".
מדוע התבקש הרפז, על פי גרסתו, ליצור לראשונה קשר עם וינר ערב פרסום התחקיר של בלאו על עסקיו של אשכנזי ובנו? האם הכתבה של בלאו אכן הייתה העילה להיכרות הגורלית שיזם הרמטכ"ל בין ידידו הוותיק הרפז לעוזרו האישי וינר, שניים מגיבוריה העיקריים של פרשת הרפז? אם כן – מה ביקש אשכנזי להשיג? ואיך קשור לעניין, אם בכלל, מעצרה של ענת קם שבועות ספורים לאחר מכן? שאלות מרתקות. הרפז ואשכנזי נמנעו השבוע מלהשיב עליהן. וינר מסר לנו בתגובה כי הוא והרפז שוחחו לראשונה רק בינואר 2010, כלומר יותר משבועיים לאחר מעצרה של קם.
כדי לנסות ולהתיר את הסבך, צריך לקפוץ כמעט חמש שנים אחורה. ב-28 בנובמבר 2008 פרסם בלאו במוסף "הארץ" תחקיר נפיץ שתיאר כיצד הרמטכ"ל וצמרת צה"ל אישרו חיסול מבוקשים פלסטינים, גם במחיר פגיעה בחפים מפשע. בכתבה הופיעו צילומי מסמכים סודיים, שבדיעבד התברר כי הודלפו לבלאו על ידי ענת קם.
חלפו תשעה חודשים שבמהלכם בלאו לא קיבל כל פנייה ממערכת הביטחון, וכלל לא ידע כי ההדלפה נחקרת. ביולי 2009, החל בלאו לעבוד על תחקיר חדש, בנושא עסקיהם הפרטיים של גבי אשכנזי, ובנו איתי. עסקיו של אשכנזי בכלל, וכל מה שקשור לבנו האהוב בפרט, היו ונשארו נושא רגיש אצל הרמטכ"ל לשעבר. עד כדי כך רגיש, שכאשר הגיש רונן ברגמן בשעתו ל"מוסף לשבת" של "ידיעות" כתבת תחקיר נרחבת על פרשת הרפז, קטעים רגישים מתוכה – בהם פרטים לא מחמיאים על איתי אשכנזי – צונזרו בהוראת ראשי העיתון.
האם יתכן שאשכנזי ידע כבר ביולי 2009 שאורי בלאו מכין תחקיר עליו ועל בנו? גם השאלה הזו נותרת פתוחה. מה שברור הוא, שב-3 באוגוסט 2009, שבועות ספורים לאחר שבלאו החל לעבוד על הכתבה, הוא זומן לפגישה במשרדי השב"כ. בלאו התבקש למסור את כל המסמכים המסווגים שברשותו, והובטח לו כי לא יינקטו הליכים פלילים נגדו ולא ייעשה כל שימוש במסמכים לאיתור המקור. שני הצדדים לא עמדו בהסכם: בלאו מסר לחוקרים רק חלק קטן מהמסמכים, והשב"כ המשיך להתחקות אחר המקור. בינתיים הוסיף בלאו לעבוד על תחקיר אשכנזי, ושלח שאילתות בנושא לרמטכ"ל בעקבות הממצאים שאסף. התחקיר פורסם ב-23 באוקטובר 2009. כעבור פחות מחודשיים, ב-15 בדצמבר 2009, נעצרה ענת קם. בעת מעצרה, בלאו כבר לא היה בארץ. רק כעבור יותר מעשרה חודשים, בעקבות הסכם שנחתם עם הפרקליטות, חזר בלאו לישראל, נשפט ונדון לארבעה חודשי עבודות שירות.
ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, נזכר במסגרת רב שיח שהתקיים בפברואר 2011 בבית סוקולוב, כי הפעם הראשונה שהכתבה של בלאו הובאה לידיעתו הייתה במהלך שיחות שקיים עם הרמטכ"ל, אשר ביקש ממנו לחקור את ההדלפה. מתי התקיימו השיחות הללו? גם השאלה הזו, שהועברה השבוע לאשכנזי ולדיסקין, לא זכתה למענה.
גורם ב"הארץ" אמר השבוע כי "בכל מערכת נורמלית ניגוד העניינים של אשכנזי מול בלאו, בשל הכתבה, היה מונע ממנו לטפל בכל מה שקשור אליו. הוא לא עשה את זה, וניגוד העניינים האינהרנטי שלו הוא ברור".
בתקופה שבמהלכה הכין בלאו את התחקיר על אשכנזי פנה דובר צה"ל דאז, אבי בניהו, למערכת "הארץ". בניהו סיפר על כך בערב עיון שהתקיים לפני כשנה באוניברסיטת בר אילן תחת הכותרת "אחריות עיתונאית". עיקרי דבריו פורסמו באתר "העין השביעית". לפי בניהו, בעוד החקירה נגד בלאו נמשכת, התקבלו במשרדו עשרות שאלות על עסקיו הפרטיים של אשכנזי, "ואני מסרב להבין את הרמז", אמר. בניהו הוסיף כי פנה לעורך "הארץ" ושאל אותו האם הוא מודע לכך שבלאו מעביר אליו עשרות שאלות לצורך תחקיר כלכלי. לדברי בניהו, העורך דאז דב אלפון אמר לו "לא הזמנתי אצלו כעורך 'הארץ' שום תחקיר כלכלי על גבי אשכנזי".
אלפון העריך השבוע, כי דבריו הוצאו מהקשרם. "אני זוכר את הפנייה של בניהו למערכת במעומעם", אמר. "בשלב הזה העיתון היה בחקירה של השב"כ. בניהו שאל האם אתם מנסים להפעיל לחץ, אמרנו לו שאנחנו לא יודעים על מה הוא מדבר. הוא אמר שיש כתבה במוסף, ונאמר לו שבכל רגע נתון עובדים על 12 כתבות וזה תחקיר עיתונאי לכל דבר. אני חושד שבכל התגלגלות פרשת אורי בלאו מה שהרגיז אותם זו לא כתבת השער המפורסמת, המתארת איך הרמטכ"ל מנסה לעקוף את בג"צ בהוראות פתיחה באש בגדה. מה שהקפיץ אותם זה התחקיר על העסקים הפרטים של ברק ואשכנזי".
למה אתה חושב שזה מה שהקפיץ אותם?
"כי בישראל הכול אישי. אני לא חושב שהמערכת באמת נבהלה כאשר פרסמנו שהצבא עוקף את בג"ץ. גם הציבור לא הזדעק מהכתבה שפירטה כיצד במטכ"ל חושבים איך לעקוף את בג"ץ. מה שמקפיץ אנשים כאלו אישית זו התקפה אישית. גם השיחה של בניהו זו שיחה אישית, זה היה ניסיון לבדוק האם זה אישי נגד אשכנזי".
האם התיאור של בניהו באוניברסיטת בר-אילן הוא ספין? האם קיים סיכוי כלשהו שהסיפור הוא בעצם הפוך, ושהחקירה נגד בלאו, שהובילה למעצרה של ענת קם, תפסה תאוצה בעקבות תחקירו על עסקיו הפרטיים של אשכנזי? בניהו שולל זאת בתוקף ומסר השבוע בתגובה את הדברים הבאים: "למיטב זכרוני, אורי בלאו הגיש את השאלות בעניין אשכנזי בשלב החקירה הסמויה של השב"כ שהתנהלה בעניינו, תחת צו איסור פרסום, והוא קיבל תשובות מלאות לכל שאלותיו".
"אני עומד מאחורי דבריי ביום העיון באוניברסיטת בר אילן, כפי שהוקלטו על ידם, בעניין השאלות של בלאו, מועד ואופי שליחתן והתחושה במערכת הביטחון", אומר בניהו. "אינני יכול לעמוד אחרי הפרסום ב'העין השביעית'. דיברתי בנושא זה אך ורק עם אבי זילברברג, אז סגן עורך 'הארץ', והוא השיב לי כי אינו מכיר תחקיר כזה שהוזמן על ידי המערכת. רק אחר כך פורסמה הכתבה ב'דה מרקר', ללא כל ממצאים משמעותיים של תחקיר. מעולם לא דיברתי בנושא זה עם דב אלפון, אותו פגשתי פעם אחת באירוע חברתי. ייתכן וקיבל דיווח מאבי זילברברג. אני מעיד כי בניגוד לתחושתו של דב אלפון, הידיעות של אורי בלאו – ובעיקר החשש הכבד כי הוא מחזיק בביתו ובמחשביו הבלתי מוצפנים, מידע מסווג מאוד שנפסל בצנזורה – הדירו שינה מעיניי אנשי הביטחון בצה"ל ובשב"כ יותר מאשר התחקירים של בלאו על שר הביטחון ברק או על הרמטכ"ל אשכנזי".
יובל דיסקין סירב להגיב. מטעמו של גבי אשכנזי נמסר בתגובה: "הטענות מופרכות באופן בדיוני, מרושעות ואינן ראויות לתגובה. אין ולא היה לאשכנזי שום עניין אישי עם אורי בלאו".
מה זה פה, גנון?
באחד מימי שישי האחרונים התגאה "ידיעות אחרונות", גם בעמודו הראשון וגם בעמוד השער של "המוסף לשבת", בחשיפת תמלולי החקירה של שאול גנון בפרשת הבר-נוער (למעלה). אלא שבאותו יום ממש התפאר גם ynet בפרסום ראשון של אותן עדויות ממש (באמצע).
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
כמה כמה? 0:14. העיקר שהבוכרי עושה קציצות חובזה
אחרי הביקורת של אמנון לוי בפייסבוק על חבריו יגאל סרנה, יוסי קליין וסוניה וחנוך מרמרי, ואחרי שהתגלה כי שמעון שיפר הוא העיתונאי שהתבטא נגד בני עדות המזרח בפגישת בכירי מערכת "ידיעות אחרונות" עם אריה דרעי, קבלו עוד קצת בענייני השד העדתי:
לפחות חלק קטנטן מ-4,272 העוקבים בטוויטר אחר עיתונאי "ידיעות אחרונות", יהודה נוריאל, תהו מן הסתם מדי פעם לפשר המספרים שהוא נוהג לצייץ מעת לעת, כמעט תמיד בימי שישי, ללא כל פירוט או הסבר. הציוץ חסר הפשר נראה כמו תוצאת משחק כלשהו, שבו קבוצה אחת מביסה את האחרת. כך, למשל, בתחילת החודש, 2 באוגוסט, העלה נוריאל את צירוף המספרים 14:1. ב-19 באפריל העלה את הצירוף 17:1, ושבוע לפני כן את הצירוף 19:0.
מדי פעם מוסיף נוריאל הערה קצרצרה לצד המספרים. ב-7 בדצמבר 2012 צייץ: "שבוע צנוע, 13:0". כעבור שבועיים, ב-21 בדצמבר 2012, התאריך שבו על פי נבואת בני המאיה היה אמור לבוא קיצו של העולם, צייץ נוריאל: "סוף העולם או לא, 15:0 כרגיל". ב-25 בינואר 2013, שלושה ימים אחרי הבחירות, צייץ: "בחירות או לא, 16:0".
לאחר התייעצות עם נומרולוג מוסמך ובדיקה דקדקנית של מוספי "7 ימים", "7 לילות" ו"המוסף לשבת" בחלק מסופי השבוע, מתגלה התאמה מפתיעה בין המספרים שצייץ נוריאל, מזרחי גאה, לבין מוצאם העדתי של כותבי טורי הדעות, טורי הביקורת והטורים האישיים ב"ידיעות". כך, למשל, כשבוחנים את רשימת כותבי הטורים ביום שישי, 19 באפריל, מגלים מקרב עדות אשכנז את שלמה ארצי, רענן שקד, חנוך דאום, קרן פלס, דניאלה לונדון-דקל, דנה ספקטור, חגי סגל, יועז הנדל, יגאל סרנה, סיון רהב-מאיר, מאיר שלו, עינב שיף, יהודה סתיו, בנימין טוביאס, רונה קופרבוים, ורדית גרוס ושי בר-יעקב. מקרב עדות המזרח יש רק כותב אחד, יהודה נוריאל עצמו. התוצאה, 17:1, חופפת לציוץ של נוריאל באותו סוף שבוע.
כמו רבים מהדברים היפים בחיים, גם הספירה של נוריאל החלה לגמרי במקרה. ב-26 באוקטובר אשתקד הצטרף חנוך דאום לנבחרת כותבי הטורים של "7 ימים", וכולם, משלמה ארצי ועד דנה ספקטור, הוצגו בעמוד השער. בעקבות זאת צייצה העיתונאית אפרת זמר-ברונפמן: "ללא קשר לתוכן, הטורים ב'7 ימים' החדש מרגישים כמו אוטובוס ברמת בית שמש: כל הגברים מקדימה, כל הנשים בסוף". נוריאל צייץ לה בחזרה: "בסוף הלכתי וספרתי. 13 טורים, כולם מאותו צבע. סיכוי הסתברותי של 1 ל-8,000. למה את צריכה להרגיז אותי לפני שבת?". זמר-ברונפמן צייצה לנוריאל חזרה בהתלהבות: "אהרוני בוכרי!". ונוריאל השיב לה: "מצטער, לא התייחסתי לאוכל בתור טורים, ואני מת על אהרוני. טוב, הדוגמה מקבלת עכשיו צבע של סרט בורקס אמיתי". זמר סיכמה במילים: "רסטינג יור קייס. ההסתברות הנ"ל פשוט בלתי נסבלת. משערת שבדיקה אצל הקולגות תעלה ממצאים דומים, אבל לא אבאס לך את יתר השבת".
כך החלה המסורת המוכרת רק ליודעי ח"ן. כעבור שבועיים צייץ נוריאל: "אל תעצרו את נשימתכם, גם השבוע 14:0". זמר-ברונפמן איחלה לו קריאה מהנה, ונוריאל השיב: "והבוכרי עדיין עושה את האוכל". וזמר-ברונפמן שוב סיכמה: "על נהרות בבל, שם ישבנו ועשינו קציצות חובזה".
יהודה נוריאל, מה אתה אומר על ההתאמה בין המספרים המשונים שאתה מעלה לטוויטר לבין מוצאם העדתי של כותבי הטורים האישיים ב"ידיעות"?
"פרשנות מעניינת".
כל אחד והדוגמן שלו
בתחילת השבוע אישרה הממשלה את מינויו של סגן ראש המוסד היוצא, יוסי כהן (שיש מי שמכנים אותו "הדוגמן", בשל חזותו המצודדת יחסית ומלבושיו המוקפדים), לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי. שלושה ימים קודם לכן דיווחו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" על החלטת נתניהו למנות את כהן לתפקיד. בעוד "ידיעות" (למעלה) חגג את המינוי והציג את כהן כמי ש"מצטיין בראייה רחבה" וכן כ"איש העולם הגדול, מדבר אנגלית משובחת, רהוט ובעל גינונים ראויים", הרי ש"הארץ" (למטה) הסתייג מהמינוי והציג את כהן כ"לא אסטרטג, לא דיפלומט ולא מומחה למדיניות חוץ".
איך אתם מעדיפים את ראש הממשלה שלכם?
את שמו המפורש של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנוא נפשו של "ידיעות אחרונות", אוהבים שם להזכיר בעיקר כאשר הוא מזגזג או מתקפל. כאשר נתניהו משגר לאויבי האומה מסר תקיף, מה שעלול רחמנא ליצלן להציג אותו כמנהיג חזק ששומר על בטחון ישראל, ב"ידיעות" לא ממש נלהבים לתת לו קרדיט.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
אפריקה, עכשיו במבצע קיץ מפנק
מה יקרה אחרי החגים למבקשי המקלט מאפריקה שהיגרו לישראל ו/או הסתננו באופן לא חוקי? תלוי את מי שואלים. "ידיעות אחרונות" (למעלה) מדווח היום כי הם צפויים להיות מגורשים מישראל. גם "מעריב" (מתחתיו) יודע לספר שהמסתננים יגורשו לאפריקה, וכמוהו גם "הארץ" (שלישי מלמעלה) שמדווח כי ישראל תחל בגירוש המוני של מהגרים למזרח אפריקה.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
אשר יגורתי
כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלי. צלצולו של הסלולרי כמעט החריד משנתם את בני הבית השלווים למחצה בדרום חולון. על הקו היה הקונספירטור.
"הורביץ, תרשה לי לומר לך שאתה תותח", הוא פתח במתקפת חנופה לא בלתי נעימה. "אני מסיר בפניך את הכובע ומוחא לך כפיים. תמיד ידעתי שתגיע רחוק".
"די, תמשיך", הסמקתי. "תרצה אולי לשתף אותי למה מגיע לי כל הטוב הזה?".
"כאילו שאתה לא יודע", גייס הקונספירטור קול דובשני במיוחד. "חשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל שאתה תצליח לגייס לצדך את אשר? ועוד בפרק זמן כל כך קצר? ועוד נגד עיתונאית עוצמתית? בכזה דבר אפילו אני עוד לא נתקלתי".
"רגע, על איזה אשר אתה מדבר?", גמגמתי.
"די כבר להצטנע, הורביץ", נזף בי הקונספירטור. "על איזה אשר אני כבר יכול לדבר? נו, תנחש. נראה אותך".
"על אשר שכטר מ'דה מרקר'?", ניסיתי את מזלי.
"אשר יגורתי", נאנח הקונספירטור בטון השמור לניחושיי הקלושים.
"אבל אני לא מכיר עוד הרבה עיתונאים שקוראים להם אשר", אמרתי בתסכול.
"תוציא כבר את הראש מביצת התקשורת הקטנטנה שלך, הורביץ", פקד הקונספירטור בעליצות. "מי בכלל אמר שמדובר בעיתונאי?".
"אז למי אתה מתכוון?", שאלתי לתומי.
"עוד לא הבנת שאני מדבר על ה-אשר הכי חשוב מבין כל האשרים שחיים כיום במדינת ישראל?", אמר הקונספירטור ביראת כבוד. "אני מתכוון כמובן לכבוד השופט אשר גרוניס".
"נשיא בית המשפט העליון?", שאלתי בהפתעה. "מה לי ולו?".
"מה לי ולו, מה לי ולו", חיקה אותי הקונספירטור בלעג קל. "כאילו שלא ראיתי איך הפעלת אותו נגד הדס".
"הדס מגן מ'גלובס'?", שאלתי בעניין. "מה לי ולה?".
"מה יהיה, הורביץ?", רטן הקונספירטור. "אולי תמלא טוטו? מה פתאום הדס מגן? אני מדבר כמובן על עיתונאית ותיקה שאתה מאוד מעריך את עבודתה, כתבת המשטרה המצוינת של גלי צה"ל, הדס שטייף".
"איך השופט העליון אשר קשור לעיתונאית הדס, ואיך לעזאזל שניהם קשורים אליי?", שאלתי בחשד.
"אל תיתמם, הורביץ", התריע הקונספירטור. "נכון שביום שני סיפרת לקוראי mako איך בתוך חצי שנה ארבעה אייטמים של הדס התבררו כבלתי מדויקים בעליל?".
"מודה באשמה", אישרתי.
"ונכון שהדס החליטה לא לשתוק", המשיך הקונספירטור בתנופה. "ופירסמה נגדך שורה של סטטוסים קטלניים בפייסבוק?".
"גם זה נכון", נאלצתי להודות.
"ונכון, הורביץ", שאל הקונספירטור בהתלהבות הולכת גוברת. "שבסטטוסים האלה הדס סוף סוף חשפה את פרצופך האמיתי?".
"מה זאת אומרת?", הרמתי גבה.
"זאת אומרת שאכלת אותה, הורביץ", סיכם הקונספירטור. "הדס הרי לא פרייארית. נכון שבאחד הסטטוסים שלה היא השיגה אקדח מעשן, הוכחה עובדתית מוצקה וחותכת, כפי שהיא תמיד מקפידה לעשות, לכך שאתה כותב נגדה אך ורק בגלל שאתה חבר של עמנואל רוזן?".
"אבל אני בכלל לא חבר של עמנואל", מחיתי בתוקף. "ההיפך, כבר כתבתי בעבר על יחסינו המורכבים".
"הדס עיתונאית רצינית ואמינה", פסק הקונספירטור. "וכשהיא אומרת – היא יודעת. לכן, לא ייתכן שאתה לא חבר קרוב של עמנואל. אבל בעצם, מה זה חשוב בכלל? יותר חשוב ויותר מדהים שהצלחת להפעיל כל כך מהר את חברך הטוב האחר, השופט אשר".
"אבל אני בכלל לא חבר של כבוד השופט אשר", התפלצתי. "וחוץ מזה, איך השופט אשר קשור להדס?".
"זה ברור כשמש", אמר הקונספירטור בשלווה. "שעות ספורות אחרי שהדס טענה בפייסבוק שאתה מנסה לקעקע את אמינותה רק בגלל שאתה חבר של עמנואל, עלה השופט אשר לנאום בטקס של לשכת עורכי הדין".
"עדיין לא הבנתי מה הקשר", אמרתי בקוצר רוח.
"סבלנות, הורביץ", אמר הקונספירטור. "תוך כדי הנאום שלו, לגמרי במקרה, קבע כבוד נשיא בית המשפט העליון שסיפור הדגמת האונס, שהדס דיווחה עליו בהרחבה ושאתה טענת שהיו בדיווח שלה שגיאות עובדתיות, הוא עלילה שהכפישה שופטים".
"נו, אז מה זה אומר?", שאלתי בחוסר סבלנות.
"זה אומר שאתה והשופט אשר חברים, ושאחרי הסטטוסים שהדס העלתה נגדך מיהרת להתקשר אליו ובטח ביקשת שהוא ייחלץ לעזרתך בשעתך הקשה", קבע הקונספירטור. "אחרת איך אתה מסביר את סמיכות הזמנים המפתיעה בין הסטטוסים של הדס לביקורת של אשר נגדה?".
"יש שתי אפשרויות", עניתי מהורהר. "האחת היא שיכול להיות שמדובר במצב שבו בין שני מאורעות חסרי קשר נוצרת זיקה נקודתית הנחשבת למעניינת".
"ומה האפשרות השנייה?", שאל הקונספירטור.
"האפשרות השנייה", אמרתי בנחת, "היא כמובן שסתם מדובר בצירוף מקרים".
"ידעתי, הורביץ", התעצבן הקונספירטור.
"מה ידעת?", שאלתי בתימהון.
"ידעתי שלא תוכל לעבור טור אחד קטן בלי לחזור כמו תוכי מרוט על הביטוי הבלתי נסבל הזה, צירוף מקרים", המשיך הקונספירטור. "אבל הפעם לא תוכל להתחמק כל כך בקלות".
"למה אתה מתכוון?", התעניינתי.
"אולי תסביר לי, הורביץ", המשיך הקונספירטור בטון מסתורי, "איך זה שבסמיכות זמנים מפתיעה לנאום המשובח והפסקני של אשר, הדס מיהרה להסיר את כל הסטטוסים שלה נגדך והם נעלמו כלא היו?".
"אה, העניין הזה?", אמרתי בהקלה. "ברור לגמרי שמדובר בצירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".