פגישה, חצי פגישה, צילום אחד מהיר
האם שר הכלכלה, אלי כהן, חיזק את מעמדו ברשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות" לדורותיו? לא מן הנמנע שייתכן שכן. בשבוע שעבר חשף איתמר ב"ז באתר "העין השביעית" כי על פי יומנו של השר כהן הוא קיים ב-11 בספטמבר פגישת עבודה עם חיים רוזנברג. יומן הפגישות נחשף בעקבות בקשת חופש מידע של עמותת הצלחה. בתפקידו הרשמי, נזכיר, אחראי רוזנברג על המשק והאבטחה בבית "ידיעות אחרונות". למעשה, כבר יותר מרבע מאה שהוא יד ימינו של מוזס, איש סודו הקרוב ביותר, המוציא והמביא מטעמו של המו"ל. שעה לפני פגישתו עם רוזנברג קיים השר כהן פגישה גם עם עורכת מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", אילאיל בן-צור, ועם סגנה אסי חיים. על פי היומן, כהן ורוזנברג שבו ונפגשו גם ב-21 בדצמבר.
ב-28 בספטמבר 2017, שבועיים וחצי לאחר פגישתם הראשונה של כהן ורוזנברג (שאז עדיין איש לא ידעה עליה), פורסמה כאן רשימת הפינוקים המלאה שקיבל השר כהן מ"ידיעות אחרונות" בשלושת החודשים שקדמו לאותו תאריך. בדיקה שמקורה בשילוב קסום של שעמום קל והפרעת אישיות מתונה, העלתה אז נתון סטטיסטי שעוד ידובר בו מעט מאוד: 93.3 אחוזים מהצילומים של השר כהן שפורסמו ב"ידיעות" באותו הרבעון (19 תמונות בסך הכול) היו בהקשר חיובי, ורק 6.7 אחוזים מהם היו בהקשר שלילי.
עד כמה השתפרו נתוניו הסטטיסטיים של השר כהן ב"ידיעות" (המצוינים ממילא) מאז פגישתו הראשונה עם רוזנברג? מתברר שלא מעט: מאז 29 בספטמבר 2017 ועד 9 באפריל 2018 (שני האחרון), במשך שישה חודשים ו-11 ימים, זכה שר הכלכלה ללא פחות מ-39 (!) תמונות ב"ידיעות" (ממוצע של תמונה אחת מדי 4.9 ימים). 34 מהצילומים הופיעו בהקשר חיובי, 5 בהקשר ניטראלי, ואף לא אחד מהם בהקשר שלילי. בניכוי התמונות הניטראליות יוצא ש-100 (!) אחוזים מהצילומים של השר כהן שפורסמו ב"ידיעות" בתקופה הנ"ל היו בהקשר חיובי. ציון מושלם, לכל הדעות. נחמד להיווכח שלנפתלי בנט, איציק שמולי, ישראל כץ, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, אילת שקד ואהוד אולמרט (ועוד רבים וטובים) מרשימת המצ'ופרים של "ידיעות" יש עוד לאן לשאוף.
איזה מין נשיא
כיצד אמור יומון ישראלי, המחולק בחינם, לסקר רומן מחוץ לנישואים שניהל נשיא ארצות הברית? האם יש להבליט את הסיפור או להצניעו? תלוי, כמובן, מי הנשיא וכמה פעמים הוא העניק ראיונות לעורך העיתון. הנה הפרטים:
לפני שבועיים התראיינה שחקנית הפורנו סטורמי דניאלס לתכנית "60 דקות", סיפרה כי קיימה בעבר יחסי מין עם הנשיא טראמפ, בעת שאשתו מלניה הייתה בהיריון, ואף הוסיפה כי ספגה איומים מאדם אלמוני לאחר שניסתה לחשוף את הסיפור. למחרת פירסם "ידיעות" הפניה בולטת בעמוד הראשון ואייטם ענק בכפולת האמצע בשטח 1,000 סמ"ר, פלוס שתי תמונות:
"מעריב" פירסם גם הוא אייטם גדול בשטח 862 סמ"ר, פלוס שתי תמונות ואפילו טור פרשנות:
גם "הארץ" פירסם אייטם בולט למדי בשטח 224 סמ"ר, פלוס תמונה אחת:
ומה ב"ישראל היום"? שם הסתפקו בטור צד קצרצר נטול כל תמונה, בשטח 74 סמ"ר בלבד (קטן יותר מפי 11 משטח האייטם ב"ידיעות"), ועם כותרת העוינת את דניאלס:
האם טראמפ זכה להנחה מתוקף היותו ידיד המחלקה? לא מן הנמנע שייתכן שבהחלט. לפני שמונה שנים כמעט, ב-1 במאי 2010, טען הצהובון "נשיונל אינקוויירר" כי ב-2004 בגד ברק אובמה באשתו מישל עם ורה בייקר, שסייעה לו אז בגיוס תרומות. עד מהרה התברר הסיפור כפלופ, מה שלא מנע מעורך חדשות החוץ של "ישראל היום" דאז, בועז ביסמוט, להקדיש חצי עמוד בולט לסיפור המצוץ מהאצבע על הנשיא שמעולם לא התראיין אליו. במקביל זכתה הידיעה גם להפניה בולטת בעמוד הראשון (ותודה לחיים לוינסון):
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
בעיני המתבונן הסלקטיבי
כבר שנו חכמים כי מי שחמאה מרוחה על ראשו בל ייצא אל השמש הקופחת. בשישי האחרון קטל אלון עידן בטורו המוצלח בדרך כלל "בעיני המתבונן", המופיע בימי שישי בעמודי הספורט של "הארץ", את רועי גלדסטון, לשעבר כתב ערוץ הספורט שסיקר את מכבי תל אביב ושמונה לאחרונה לסמנכ"ל התקשורת של המועדון הצהוב. "זה הרי לא כמו רמטכ"ל שצריך צינון של שלוש שנים כדי להיכנס לפוליטיקה. בסך הכול ספורט, בקטנה כזה. יום אחד אתה פה, שלושה חודשים אחרי אתה שם. ביזנס, יו נואו", כתב עידן בסרקזם. "נכון, אתה אמור לסקר קבוצה, אמור לחשוף את היצרים, מאבקי הכוחות, ניגודי האינטרסים; אתה אמור להיות מישהו שהמועדון מתעב, שחושש ממנו כמו ממרגל, שמרחיק אותו בכוח מחורי הצצה. אבל איך אומרים החבר'ה, אמור זה סוג של דג, לא? מה גם שאם אתה מסקר מועדון שאחד מבעליו הוא גם אחד מבעלי הערוץ בו אתה עובד – אודי רקנאטי – אז בכלל אין בעיה. ואם אין בעיה, אז גם אין בעיה לעבור מהצד של אלו ש'רק מדברים כל היום' לצד של 'אלה שעושים'. נו, להתקדם בחיים. אז גלדסטון התקדם, נהיה סמנכ"ל". בראש הטור, אגב, התנוססה כותרת עם הביקורת המרומזת "רועי גלדסטון: עיתונאי לשעבר, יחצ"ן של אובדן זהות ומוסר בהווה".
אלא שלמקרה גלדסטון יש תקדים, שאותו משום מה לא הזכיר עידן בטורו האחרון ולו במילה: לפני כמעט חמש שנים, ביוני 2013, התמנה שלומי ברזל, מי שהיה עד אז עורך מדור הספורט של "הארץ" (שגם באותם ימים פורסם בו הטור של עידן) לראש מערך ההסברה של ההתאחדות לכדורגל, תפקיד שאותו הוא ממלא עד היום. כמו במקרה של גלדסטון, גם תקופת הצינון של ברזל הייתה קצרה למדי, ובכל זאת באותם ימים, כאשר ברזל עבר מצד לצד, לא סבר עידן כי מדובר ב"יחצ"ן של אובדן זהות ומוסר בהווה", וגם אם כך חשב – הרי שלא כתב זאת. מזל שכמה מהטוקבקיסטים טרחו להזכיר זאת הפעם. "מי אמר שלומי ברזל ולא קיבל?", גיחך הטוקבקיסט בן. "מעניין שהכתב החרוץ מזדרז לתקוף את גלדסטון אבל לא זכורה לי מילת ביקורת ב'הארץ' על הדילוג המקפץ של עורך מדור הספורט שלומי ברזל לתפקיד 'ראש מערך ההסברה' של ההתאחדות לכדורגל", הוסיף המגיב רועי.
אלון עידן, תרצה להגיב?
"לא, אני מוותר. שוב אותיר ואקום שאליו ייכנסו הטוקבקיסטים".
הציטוט מול המציאות (1): ארבעת המינים של פסח
הציטוט: ביום שני של חול המועד, 2 באפריל, נערכה בכותל ברכת הכוהנים שבה נטלו חלק עשרות אלפי מתפללים. במבזק החדשות שלפני התכנית "שש" עם עודד בן-עמי שמחו לדווח על כך וגם צירפו את התמונות הבאות.
המציאות: למרבה הפדיחה, לא היה מדובר בברכת הכוהנים של פסח, אלא בצילום ארכיון של ברכת הכוהנים שנערכה בעבר, בחול המועד סוכות. איך יודעים? קל לזהות כי המתפללים אוחזים בידיהם את ארבעת המינים. כך צייץ ח"כ יהודה גליק לאחר הדיווח:
מחברת החדשות נמסר בתגובה: "אכן נרשמה תקלה בשידור חומרי ארכיון בידיעה שעסקה בברכת הכוהנים. מיד לאחריה התקיימה בדיקת הנושא והדבר תוקן. בעקבות המקרה חודדו נהלים על מנת שלא יישנה".
הציטוט מול המציאות (2): הניפו את הדגל הלא נכון
הציטוט: בהמשך אותו יום, 2 באפריל, הציגה יונה לייבזון במהדורה המרכזית את הפער בין ימי החופש שמקבלים ההורים בארץ, לבין מה שמקבלים ההורים בחו"ל.
המציאות: למרות מה שכתוב, הדגל האמצעי באינפוגרפיקה אינו של צרפת, אלא של שוודיה.
מחברת החדשות נמסר בתגובה: "אנחנו גאים על כך שאנו עושים שימוש תדיר בטכנולוגיית המציאות הרבודה המתקדמת והיחידה מסוגה בארץ שהוכנסה באולפננו החדש, ומאפשרת לנו לספר סיפור ולהציג לצופינו חדשות בדרך מקורית וחדשנית".
דברים בשם אומרם: ואז, פוף, הפוסט נעלם
טוב. אז הנה הסיבה שאני משתף גם את זה, למרות שאין לי שום דבר נגד נדב איל, ואני לא חושב שהוא טעה יותר לגבי טראמפ מאשר כל עיתונאי אחר במערב, בערך, מה'ניו יורק טיימס' ועד 'מעריב'. אבל להסיר תוכן סאטירי כשהוא מכוון אל הערוץ שלך, זה דבר שערוץ טלוויזיה לא צריך לעשות.
הסיפור שהיה כך היה:
שיתפתי בהתחלה את הסרטון המקורי שבו נראה נדב איל בשלל סינקים אומר שלטראמפ אין סיכוי. הוספתי הערה קצרה, שזה משעשע בדיעבד. נדב הגיב וטען שזו עריכה מגמתית, שיוצרת מצג שווא לגבי הפרשנות שלו. לא סתרתי את הטענה הזאת, אני לא זוכר שעקבתי מספיק אחרי פרשנותו בזמן הקמפיין, אבל עניתי וחזרתי על זה שהוא לא טעה יותר ממאות אחרים, וזה עדיין מצחיק, ואפשר לקחת את זה בהומור. הומור עצמי זו תכונה טובה. הוא ענה לי שזה יפה שיש לי הומור עצמי כשהעצמי הוא לא אני. שזה נכון. זה באמת יותר קל. הוספתי גם שאם זה מאוד מבאס אותו, מאחר שלא מדובר פה באיזה פוסט חשוב או עקרוני, אני מוכן להוריד את זה. לזכותו ייאמר שהוא לא ביקש שאעשה כן. התכתבנו גם קצת בפרטי. לא אצטט משם כי לא קיבלתי את רשותו.
בפומבי כתבתי שעיתונות זה מקצוע שיש בו יחס הפוך בין מידת הכוח למידת ה-accountability. עיתונאים לא מתפטרים, ולא מפוטרים, גם אם הם טועים בדברים ענקיים כמו אוסלו, וגם אם הם מדווחים באופן שהוא לא רק מוטה בשוגג, אלא מגמתי במודע, מה שאמנון אברמוביץ' קרא פעם איתרוג. גם לא זכורים לי הרבה עיתונאים שהודו באיזו טעות בסדר גודל כזה למען נוכל לקיים בהם מודה ועוזב ירוחם. אז אחרי כל זה, זה נראה לי קצת פרימדונאי לדרוש שגם לא תהיה עליהם סאטירה.
ואז, פוף, הפוסט נעלם.
מורן העירה את תשומת ליבי ראשונה וגם אחר כך הבהירה לי איך זה קורה. וכך כתבה: "פייסבוק יכול לאתר את מקור הערוץ שממנו לקוח סרטון/שיר - ובעל "זכויות היוצרים" יכול לדרוש להסיר אותו בטענה להפרת זכויות יוצרים". וכך דרך עוד מגיבים הגעתי לפוסט הזה, מושא השיתוף הנוכחי, מהעמוד המכונה "טראמפ כחול לבן". קראתי שם שערוץ 10 הוא שגרם להסרת הסרטון המקורי ששיתפתי אז. שאלתי אם הם יודעים בוודאות שזה הוסר על ידי ערוץ 10, וכך ענה לי האדמין: "פייסבוק כתבו לנו בריש גלי בסיבת ההסרה שזה בעקבות בקשה של ערוץ 10".
עכשיו הפוסט ההוא, היה משעשע ותו לא. אבל הפוסט הזה הוא כבר כן בעניין עקרוני. זאת חוצפה של גוף חזק כמו ערוץ טלוויזיה להגן על עצמו מביקורת וסאטירה באמצעים ביריוניים. מי שמבקר את כל העולם, ויתרה מזאת, מתקיים מתוקף ההגנה על חופש הדעה והביטוי, צריך להיות האחרון שפוגע בזכות הזאת אצל קטנים וחלשים ממנו, בחסות ענקית השליטה במידע, פייסבוק. זה מביש. וספק אם זה היה עומד בבית משפט. מפני שלא זכור לי שערוץ עשר לא אוהב שמשתפים תכנים שלו, כך שזה גם שקרני. בקיצור, מעשה נקלה ועלוב. תתביישו לכם.
(גדי טאוב בדף הפייסבוק שלו, 30.3.2018)
בחדשות עשר נמנעו מלהגיב.
איפה הקרדיט: 8 דקות מאוחר מדי
הפרסום: בחמישי האחרון, בשעה 18:15, שיגר ערוץ עשר את הודעת הפוש הבאה:
המקור: 8 דקות קודם, בשעה 18:07, שיגר אתר 0404 את הודעת הפוש הבאה:
בחדשות עשר נמנעו מלהגיב.
הפלופ של הקוף
איך נפל רון קופמן במתיחת 1 באפריל? הסכיתו ושמעו: בראשון שעבר, יום הכזבים הבינלאומי, פתח קופמן את תכנית הספורט של FM103 בסוג של סקופ (כאן, החל משנייה 0:50) על אורי אלון, הבעלים של הפועל ירושלים. "מליניאק, בוא נפתח איתך", אמר קופמן. "אורי דגון, העורך באתר האינטרנט של ספורט 5, הרגע צייץ בטוויטר שקומפאס, החברה של אורי אלון, סיכמה עכשיו עם היורוליג, עם יול"ב, כספונסרית הראשית בסכום של 5 מיליון דולר". מיד אחר כך רמז אריה מליניאק כי סכום כזה עשוי להגדיל משמעותית את סיכויי הפועל ירושלים להשתתף ביורוליג, גם אם לא מגיע לה. "אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה אומרת שכשבאה חברה טורקית בשם דוגוש ושמה את אותו סכום, אז דרושפאקה של בלאט שיחקו ביורוליג. אז כל פעם – אבא יביא 5 מיליון, אתה תקבל כרטיס השתתפות... זה לא מסחר, זו פרטיה, ואני אגיד לך: אני אשמח שהפועל ירושלים יהיו ביורוליג, אני לא אוהב את העניין הזה".
אלא שבהמשך אותו ערב התברר שמדובר בפלופ. למחרת, 2 באפריל, נאלץ המגיש (כאן, החל מדקה 4:00) לתקן בדרכו הפיוטית. "אריה הזכיר לי: אתמול אני התקלתי אותו עם הקטע של אורי אלון והיורוליג", אמר קופמן בזמן שמליניאק עדכן כי קיבל מסרון מאורי אלון המכחיש לחלוטין את הידיעה. לאחר מכן הוסיף קופמן כי "חבר'ה מה-1 באפריל, רוטר נדמה לי, 0404, איזה אתר בזוי, הפילו אותנו... בואו נאמר שגם בשאר ימי השנה לא צריך להאמין לאתר ההימורים הזה. אין מה לעשות".
זמן קצר אחר כך, בפורום הסקופים של אתר רוטר, עלתה תגובתו של מבצע המתיחה, גולש שכינויו CarpeDiem. "אתמול, ה-1 באפריל, בהחלטה ספונטנית, החלטתי להעלות ידיעה מונפצת ברוח היום, בה כתבתי כי בעלי קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל חתם על הסכם ספונסריות עם מנהלת היורוליג ובכך קנה את מקומה של הקבוצה בליגה", כתב. "הגדיל לעשות מפקח הפורום דה סנטה, שהיה שותף למזימה, והעלה הסכם מפוברק שלוטש קלות בפוטושופ, להגברת אמינות הידיעה. היו גולשים שלא קנו את הסחורה, אבל גם היו כאלה שנפלו בפח. אחד מהם היה עורך ערוץ הספורט אורי דגון שלקח את הידיעה וצייץ אותה, ללא מתן קרדיט כמובן, אנחנו כבר רגילים. זמן מה לאחר מכן, הכריז רון קופמן בתוכנית הרדיו שלו ושל מליניאק ב-FM103 את הידיעה, תוך כדי מתן קרדיט למצייץ היקר... בהמשך השידור, יכול היה קופמן לבחור להתנצל בפני המאזינים על ההטעיה, להכות על חטא, לומר למאזינים כי לא בדק ולא ביקש תגובה לידיעה טרם פרסומה, הוא גם יכול היה לבחור שלא לומר דבר, או לצחוק על המקרה ולפרגן על מתיחת 1 באפריל מוצלחת, או רק להסתפק בהכחשה לידיעה בלבד. אבל לא, 'הקוף', בברוטאליות אופיינית ובגסות רוח, בחר ללעוג לאתר רוטר, לקרוא לו 'אתר בזוי', 'אתר הימורים' ועוד. לנו אין אגו, וגם לא לקחנו ללב, אני בכלל טוען שאין דבר כזה 'פרסום רע', אבל כל זלזול הוא מביש. הוא מביש בעיקר את המזלזל עצמו, אותו אחד שלעג לגולשי ומנהלי הפורום שתורמים מזמנם וממרצם לעשות פה תקשורת אחרת, תקשורת שבאה מהעם ולא עוברת סנני אג'נדה".
רון קופמן, תרצה להגיב?
"תפנו לאור צלקובניק. הוא המגיב של 103".
ב-FM103 נמנעו מלהגיב.
טעות לעולם חוזרת
לאן, לאן הולכת את הדרך? לאן, לאן הולכת את דרכי? אל יום שמחה וחג, אל שתי יונים על גג. אל כליזמרים שתויים אשר שירם צובט את לב הערב, ואל הסלולר שלא חדל מלצלצל מיד לאחר הצפירה. על הקו הקונספירטור.
"תודה שסוף סוף ענית, הורביץ", הוא פתח. "רוצה בונבוניירה מיוחדת לרגל יום השואה?".
"לא בטוח שהייתי משתמש דווקא במילה 'בונבוניירה' ביום שנועד לזכור ולהזכיר שישה מיליון קורבנות", זעתי בחוסר נוחות.
"אל תטיף לי מוסר", אמר הקונספירטור. "גם לי יש מניות בשואה, בדיוק כמו מתי גולן שדאג לציין את זה בכותרת לטור שלו שהתפרסם ב'גלובס'. בכל מקרה, מה שרציתי להגיד הוא ששוב הוכח שאבן אחת שהושלכה בטעות לבאר – אפילו אלף חכמים יתקשו להוציא".
"באיזה הקשר אתה אומר את זה?", השתוממתי.
"בהקשר לטור של מתי, כמובן", ענה הקונספירטור. "ואם להיות יותר ספציפיים, אז זה בקשר לנושא הבא מתוכו, שגם זכה להבלטה ולאיור של הקורבן התורן:".
"נו, אז מה הבעיה?", שאלתי. "דרעי לא אמר את זה? עד כמה שזכור לי, הציטוט הזה שלו, מלפני חמש שנים, אפילו קיבל כותרת לאייטם של יהודה שלזינגר ב'ישראל היום'. הנה, תסתכל בעצמך:".
"נכון, הורביץ", הטעים הקונספירטור. "וזו בדיוק אותה האבן שדיברתי עליה. זו שנזרקה לבאר, ושמאז לא ממש מצליחים להוציא אותה".
"לא הבנתי מה הקשר לאבן", גירדתי בראשי.
"אז כרגיל, אני שוב אאכיל אותך בכפית", נאנח הקונספירטור. "תקשיב היטב: זה ששלזינגר פירסם את הכותרת הזו על דרעי ב'ישראל היום', לא אומר שהיא נכונה. חבל שאתה לא זוכר ששלזינגר בעצמו התנצל עליה לפני שנתיים:".
"קיבלת, הורביץ?", וידא הקונספירטור. "ואגב, אם אתה רוצה הסבר יותר מפורט איך בכלל נולד האייטם המסולף שעליו התבסס השבוע מתי גולן – תוכל למצוא אותו בדף הפייסבוק של אבישי בן-חיים, הכתב והפרשן לענייני חרדים של חדשות עשר".
"רגע אחד", עצרתי אותו. "שלזינגר כבר קרא את הטור של מתי?".
"לא רק שקרא אלא אפילו הספיק לצייץ", השיב הקונספירטור. "שולח לך:".
"עכשיו נזכרתי והכול ברור", אמרתי בהקלה. "נותר רק לקוות שהידיעה המסולפת הזו לא תצוץ שוב ביום השואה הבא. מה אתה אומר, זה עלול לקרות?".
"אני מקווה שלא, אבל מעריך שכן", סיכם הקונספירטור וניתק.
ואם כבר סיכומים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור משבוע שעבר: מה יש לערוץ 20 נגד יאיר לפיד?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
mako תרבות בפייסבוק