מלחמת שלום הסילבן

שלום ולהתראות (1): מה ההבדל בין ינון לסילבן?

עם שוך קרבות הדמים בין רביב דרוקר לבין אורלי וילנאי וגיא מרוז, יצאנו לשטח כדי לבדוק איך טופלה פרשת סילבן שלום בתכנית הבוקר של השניים, בהשוואה לאופן הטיפול בפרשת ינון מגל.

למה להשוות? כי בשני המקרים פורסמו עדויות של נשים שטענו להטרדה מינית ולמעשים מגונים כלפיהם, וכי שני הפוליטיקאים פרשו בשפל זמן קצר לאחר מכן. אבל יש גם הבדלים: אצל מגל שתיים מהנשים נחשפו בשמן (והוא לא הכחיש את הנטען נגדו); אצל שלום הנשים העדיפו שלא להיחשף אבל הצטברו הרבה יותר עדויות (והוא הכחיש בתוקף את הטענות). במקרה של מגל לא הוגשה תלונה למשטרה. במקרה של שלום הוגשה בעבר תלונה אחת, אבל התיק נסגר מפאת התיישנות.

זה לא סוד שוילנאי ומרוז מצויים בקשרי חברות עם ג'ודי שלום-ניר-מוזס וסילבן שלום (הגם שלא נתנו לכך גילוי נאות בתכנית). בניגוד לג'ודי וסילבן, מגל רחוק מלהיות ידידם של וילנאי ומרוז. נהפוך הוא. רק לפני כחודשיים וחצי הוא התכסח איתם בשידור חי. הערה נוספת: היחס של מרוז לסוגיות שעולות סביב הטרדה מינית אינו זהה ליחסה של וילנאי. מרוז אמנם הודה כי קיווה שסיפור סילבן שלום ישקע, אבל כמעט באותה נשימה הוסיף שלדעתו שלום אינו יכול להמשיך בעבודתו. וילנאי חשבה אחרת.

בתכנית הבוקר ששודרה בחמישי שעבר, וגם למחרת, ביום שישי, לא הותירה וילנאי מקום לספק בשאלה לצדו של מי היא נוטה בפרשה. "הכול זה ספקולציות", אמרה ביום חמישי. "כי ברגע שאין תלונה במשטרה, ואין כזאת, וככל הנראה גם לא צפויה להיות כי אותן נשים מסרבות להתלונן, אז זה בעצם לשפוך דם בלי שום יכולת להתמודד עם זה". למחרת, כשמרוז ציטט מהעיתונים כי מספר הנשים שטענו להטרדה מצידו של שלום כבר טיפס לשש או שבע, הוסיפה וילנאי בביטול: "נו, באמת. נשים שמה? שסיפרו לעיתונאים? אף אחת לא הגישה תלונה במשטרה". כאשר מרוז הציג את הקריקטורה שפורסמה באותו בוקר ב"הארץ", שבה נראה סילבן יושב נזוף על המיטה בעוד ג'ודי אומרת בכעס "צריך להוציא את הארגון הזה, שוברות שתיקה, מחוץ לחוק", סיננה וילנאי את המילים "קריקטורה מגעילה".

ומה לגבי פרשת ינון מגל? "כל הסיטואציה הזו היא סיטואציה לא נעימה, בלשון המעטה", אמרה וילנאי בתכנית הבוקר למחרת פרוץ הפרשה, ואחר כך הוסיפה בסרקזם כי "יש אנשים שנורא בטוחים שכולן רוצות להיכנס איתם לשירותים. בכלל לא משנה מה את משדרת לו". עוד ציינה וילנאי: "מדהים, המון פעמים אנחנו אומרים שינו את הכללים, לא הודיעו לדור הוותיק – כאן זה כבר דור חדש אם הדברים אכן נכונים", ואף הוסיפה כי "האיש הזה עשה את זה לכאורה כשהוא היה עיתונאי, כשהיה עורך, וזה קורה בלא מעט מערכות ששם מעדיפים להשתיק את זה". דברי ביקורת מסוג זה לא הושמעו מפיה של וילנאי בפרשת סילבן שלום.

בשלושה מקרים קודמים של פרשיות מין ובמקרה נוסף של הערה סקסיסטית, העיסוק של אורלי וגיא עורר תגובות מעורבות. התחקיר שערכו ב"אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" על תרבות האונס סביב הסרט "מציצים" נתקל בביקורת קטלנית. הפרק שהקדישו לנשיא המורשע משה קצב באותה תכנית עורר התנגדויות עזות של גורמים בבית הורד לפני שידורו והסתייגויות לא מעטות אחרי השידור. העיסוק באייל גולן בתכנית הבוקר הסתיים בתביעה, גישור ופשרה. וההערה הסקסיסטית של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי גררה מאות טוקבקים, לכאן ולשם. 

אורלי וילנאי, תרצי להגיב?

"יושרי העיתונאי אינו מוטל בספק, למרות ניסיונות של 'עמיתים' לעשות זאת. אני אמשיך לא להיות צבועה ולהאיר גם זוויות ועמדות שמקהלות של עיתונאים לא אוהבים לשמוע, ובמקביל אמשיך לעבוד קשה למען הציבור כדי לסייע לרבים בדברים החשובים באמת בחיים. בעקבות עלילת הדם שמופצת נגדי עכשיו ואשר נגד מפיציה הגשתי תביעה משפטית וגם תלונה במשטרה,  הבונטון הוא להמשיך להכפיש אותי. לא, אני לא חברה של סילבן שלום; לא, אני לא בעד הטרדות מיניות, נהפוך הוא. אם מקשיבים לדבריי מבינים זאת היטב, אבל גם חוסר ההקשבה הפך לנורמה. נעבור גם את זה והאמת תצא לאור".

שלום ולהתראות (2): מה ההבדל בין אורלי וגיא?

בערבו של היום שבו פוצץ יניב קובוביץ' ב"הארץ" את פרשת סילבן שלום 2016, הביא רביב דרוקר בחדשות 10 עדות של אישה נוספת הטוענת כי בשתי הזדמנויות בשנים האחרונות שלום ניסה לכפות עליה מגע פיזי. דרוקר ציין כי מדובר באישה שלא הועסקה תחת סילבן שלום, אבל כן הייתה מצויה בקשרי עבודה איתו. "היא מספרת פעם אחת על ניסיון שהוא מנסה לנשק אותה בכוח והיא מרחיקה אותו מעליה, ופעם שנייה בנסיעה באוטו, במושב האחורי, הוא מנסה להכניס יד מתחת לחצאית שלה", דיווח דרוקר. בהמשך שודרה כתבה של עקיבא נוביק שבה צוטט ציוץ של אישה אחרת שטענה כי שלום "ליטף לי את הרגל כשנתן לי טרמפ מהכנסת בשנת 93'".

למחרת לקחו אורלי וילנאי וגיא מרוז בתכניתם "אורלי וגיא" את שני הדיווחים הללו, של דרוקר ושל נוביק, על שתי נשים שונות בתכלית, ועשו מהם סלט. כך התנהלה שיחת העיתונים ביניהם:

גיא מרוז: "יש שתי נשים. האישה הנוספת שאתמול נחשפה בערוץ 10...".

אורלי וילנאי: "היא לא נחשפה. רק רביב דרוקר אמר...".

גיא מרוז: "סופר עליה, שהיא לפני כמה שנים?".

אורלי וילנאי: "ב-1993 לקח אותה סילבן שלום טרמפ מהכנסת. הוא לא היה הבוס שלה, היא לא הייתה נתונה למרותו...".

גיא מרוז: "אבל הוא שם לה יד על הרגל תוך כדי נסיעה".

אורלי וילנאי: "והוא שם לה יד על הברך. בשנת 93'".

גיא מרוז: "זה לא בסדר, את מבינה, נכון?"

אורלי וילנאי: "למה זה לא בסדר? יש בן אדם אחד שאם זה נעשה זה לא בסדר כלפיו, וזאת רעייתו. זה הכול... היא אומרת: נגע לי בברך. בשנת 93'!... נגע לה בברך. הוא לא היה הבוס שלה".

גיא מרוז: "מה?! לא, זה לא בסדר גם ב-93', גם ב-94', גם ב-95'. לא בסדר לגעת בברך של אישה כשהברך לא רוצה שיגעו בה. את לא מבינה את זה?".

אורלי וילנאי: "אני מבינה את זה, אני מבינה את זה... אבל אתה יודע, אתה גם יכול להגיד: בבקשה אל תיגע לי בברך. ובזה זה נגמר".

גיא מרוז: "זה עדיין לא בסדר שעושים את זה. את צריכה לדעת שהברך רוצה שייגעו בה".

אורלי וילנאי: "כן, וזאת סיבה לחקור את זה 22 שנה אחרי. אוקיי... תיזהר, כי אני אגע לך בברך".

שלום ולהתראות (3): כמה כמה אצל סימה?

איך הזמן טס. רק לפני שלושה שבועות הועלתה כאן התהייה למה סימה קדמון כתבה על ינון מגל שהוא גמור בפוליטיקה, אבל לפני כמעט עשור ייחלה לשובו לכנסת של חיים רמון. קדמון מסרה אז בתגובה כי קיים הבדל בין פרשת מגל לבין פרשת רמון. "מגל הודה שהדברים אכן קרו, ומיד לאחר שפורסם המקרה הראשון הייתה עוד מתלוננת ועוד אחת ועוד אחת. היה ברור שמדובר בהתנהגות סדרתית", ציינה. "במקרה של רמון, אנשים נוטים לשכוח, אבל למעט אותה תלונה, ולמרות הזמן הארוך שההליך נמשך,  לא היו מתלוננות נוספות. נדמה לי שלא היה ויכוח שלא מדובר פה במטרידן סדרתי".

עד כאן דבריה של קדמון מתחילת החודש. מה יש לומר? הכול נכון, וזה כמובן בלי קשר לעובדה שרמון (שהורשע) מככב כבר שנים בצמרת רשימת המיוחסים של "ידיעות" בעוד שמגל (שנכון לכתיבת שורות אלו לא נחקר במשטרה) זוכה למקום מכובד ברשימה השחורה של אותו עיתון ממש. אלא שדצמבר עוד לא הסתיים, והנה צצה לה מחדש פרשת סילבן שלום (שגם הוא, מעת לעת, סוג של מיוחס). בסיבוב הקודם, לאחר שהוגשה נגד שלום תלונה על הטרדה מינית (שנסגרה מפאת התיישנות) תקפה קדמון את המהלך של המתלוננת כמו גם את מי שמנסים לחסל את התמודדותו של שלום לנשיאות. "כשמעלים מהאוב אחרי 15 שנה אירוע שהיה או לא היה, בדיוק ערב התמודדותו של שלום לתפקיד הנשיאות – כשברור שלא צריך יותר מזה כדי לחסל את השאיפות הפוליטיות שלו – זה מריח לא טוב", כתבה במרץ 2014.

אלא שבסיבוב הנוכחי התברר – ממש כמו אצל מגל – כי גם שלום לוקה בסדרתיות. האם קדמון תקפה הפעם את התנהגותו כשם שעשתה במקרה של מגל? התשובה שלילית. אמנם גם כעת וגם במקרה של מגל המסר הכללי היה דומה (שניהם צריכים לפרוש), אבל בעוד הטיפול במגל נעשה בכפפות אגרוף, שלום דווקא זכה מקדמון לטיפול בכפפות של משי. הבה וניגש היישר להשוואה:

ינון מגל? תיכוניסט חרמן. סילבן שלום? ערמומי ומיומן

על פרשת מגל: "יו"ר סיעה שמתנהג כמו תיכוניסט חרמן" (25.11.2015).

על פרשת שלום: "הוא היה פוליטיקאי ערמומי ומיומן" (21.12.2015).

ינון מגל? הנ"ל ז"ל. סילבן שלום? שמשון הגיבור שקצצו את מחלפותיו

על פרשת מגל: "הנ"ל ז"ל. לא חלילה ז"ל במובן המקובל של המילה, אבל בכל מה שקשור לפוליטיקה – מגל גמור" (1.12.2015).

על פרשת שלום: "בשביל שלום להיפרד מהחיים שאותם הוא חי כבר 23 שנים, ושבהם ביצע לא מעט תפקידים של שר בכיר, זה בטח כמו שהרגיש שמשון שקצצו את מחלפותיו" (21.12.2015).

ינון מגל? הקריירה שלו הסתיימה. סילבן שלום? ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה

על פרשת מגל: "הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה כשהמילה הראשונה של רחלי רוטנר הוקלדה בפייסבוק" (25.11.2015).

על פרשת שלום: "מרגע שהתפרסמו דבריה של המוטרדת הראשונה, תקרת הזכוכית של שלום ירדה בבת אחת והתנפצה על ראשו. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה" (18.12.2015).

ינון מגל? כמה טמבל צריך להיות. סילבן שלום? אם רק היה מקשיב לעצות

על פרשת מגל: "כמה טמבל צריך להיות כדי לרוץ ברשימה דתית כשכמה שבועות קודם, בערב שבו נפרדת מחבריך לעבודה כדי ללכת לפוליטיקה, עוד החמאת לאישה נשואה על הציצי והטוסיק שלה, אחרת ניסית לנשק על הפה, ולשלישית הצעת לבוא איתך לשירותים" (25.11.2015).

על פרשת שלום: "אם רק היה מקשיב לעצות שקיבל, הוא כבר לפני שנה וחצי היה מאייד את עצמו לאט לאט מהפוליטיקה. לא בבת אחת, מה שהיה יכול להתפרש כהודאה באשמה, אלא בתחכום, כפי שהוא יודע לעשות" (18.12.2015).

סימה קדמון, תרצי להגיב?

"החלטתי שאני לא מגיבה למדורים ולכותבים שאני לא קוראת".

שלום ולהתראות (4): נו באמת, איך אפשר להשוות?

וכיצד טיפל "ידיעות" בכלל בפרשת סילבן שלום בהשוואה לפרשת ינון מגל? הנה המספרים:

בששת הגיליונות שפרסם "ידיעות" מאז פיצוץ פרשת ינון מגל ועד שמגל הודיע על התפטרותו, הופיעו בעמוד הראשון של העיתון הפניות בשטח כולל של 1,254 סמ"ר, כלומר כל הפניה קיבלה בממוצע שטח של 209 סמ"ר. לעומת זאת, בארבעת הגיליונות שפרסם "ידיעות" מאז פיצוץ פרשת סילבן שלום ועד ששלום הודיע על התפטרותו פרסם העיתון בעמוד הראשון הפניות בשטח כולל של 547 סמ"ר, כלומר כל הפניה קיבלה בממוצע שטח של 136 סמ"ר. שורה תחתונה: שטח ההפניות הממוצע שהקדיש "ידיעות" בעמוד הראשון לינון מגל היה גדול ב-54 אחוזים משטח ההפניות הממוצע שהקצה העיתון בעמוד הראשון לסילבן שלום.

ומה בעמודי החדשות הפנימיים? ובכן, בימי פרשת מגל סיקר "ידיעות" את הנושא לאורך שישה גיליונות על פני 11,311 סמ"ר. כלומר, מדי יום הסיקור הממוצע היה בשטח של 1,885 סמ"ר. פרשת סילבן שלום, לעומת זה, סוקרה ב"ידיעות" לאורך ארבעה גיליונות על פני 5,040 סמ"ר. כלומר, מדי יום הסיקור הממוצע היה בשטח 1,260 סמ"ר. שורה תחתונה: שטח הסיקור הממוצע של "ידיעות" לינון מגל היה גדול ב-49.6 אחוזים משטח הסיקור הממוצע של העיתון לסילבן שלום.

ואם זה לא מספיק: לפני חודש הקדיש "המוסף לשבת" לינון מגל את תמונת השער, פלוס כתבה בת שני עמודים, פלוס התייחסויות בטוריהם של נחום ברנע ושל סימה קדמון. במקרה של סילבן שלום הסתפק המוסף רק בהתייחסותה של קדמון.

ולמרות העוינות המוגזמת למגל, הסיקור החד צדדי ופער האחוזים המשמעותי – מגיעה ל"ידיעות" מילה טובה. די מאתגר, לכל עיתון בעולם, לטפל בפרשה מביכה שגיבורה הראשי הוא גיסו של המו"ל, בשבתו כבן זוגה של בעלת מניות בעיתון. השטח שהקדישו ב"ידיעות" לפרשת סילבן שלום היה די דומה לשטח ב"הארץ" (ובעמודים הפנימיים אף יותר מזה של "הארץ"). "ידיעות" התמודד בכבוד עם הסיטואציה הממולכדת, ולא העניק לשלום הנחות מפליגות (מהסוג שבהן זכה בשעתו הקטנה חבר המערכת חיים רמון). ואם במקרה תרצו לדעת איך עיתון מלטף חבר מערכת שהסתבך – קיפצו לארכיון הקרוב וראו איך סיקר "ישראל היום" את פרשת נתן אשל.

שלום ולהתראות (5): פחות מעניין לקרוא "מעריב"

בשיאה של פרשת סילבן שלום, כלומר בארבעת הימים שחלפו מאז פיצוץ הפרשה ועד הערב שבו הודיע שלום על פרישתו מהפוליטיקה, פרסם "הארץ" ארבע כותרות ראשיות, יום אחרי יום, מרביעי עד ראשון, בשטח כולל של 965 סמ"ר. שאר העיתונים הצטרפו למחרת. שטח ההפניות של "ישראל היום" ושל "ידיעות" היה כמחצית מזה של "הארץ". שטח ההפניות בעמוד הראשון של "מעריב", לעומת זאת, היה פחות משמינית מזה של "הארץ", 113 סמ"ר בלבד.

ביום שישי, בעיצומה של פרשת סילבן שלום, "מעריב" היה העיתון היחיד שנמנע מלהעניק לה הפניה בעמוד הראשון. ומה בעמודים הפנימיים? שם פרסם העיתון ידיעה קטנה. בניגוד לכותרות בעיתונים האחרים, שהתמקדו בעדויות הנשים נגד שלום, הכותרת של "מעריב" בחרה לצטט דווקא את תגובתה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס: "אני לא אשתוק גם אם אכנס לכלא".

יכול להיות שזה קשור בעקיפין להיכרות בת 30 השנים של סילבן שלום ושל מו"ל "מעריב" אלי עזור, עוד מהימים שבהם שלום היה בעל טור צנוע במדור הספורט ועזור היה סקופר מצטיין? לא מן הנמנע שייתכן שאולי.

שלום, אגב, הוא לא חבר המערכת הראשון של "מעריב" ושל עזור שזוכה ליחס מועדף כשהוא מסתבך. קדם לו מאיר שטרית.

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב. 

הציטוט מול המציאות (1): לא קטיושה ולא נעליים

הציטוט: 

המציאות: זו לא הייתה נפילת קטיושה, אלא פיצוץ מבוקר של משטרת קריית שמונה לנפל של פגז ישן. בחדשות 10 צייצו בלי לבדוק, וכעבור זמן קצר נאלצו למחוק את הציוץ בבושת פנים ולפרסם עדכון.

מחדשות 10 נמסר בתגובה: "מתנצלים על הטעות".

היו 1,000 הרוגים, מספרם ירד ל-500

הציטוט (1): "עכשיו הם כבר פרושים מעיבורי חאלב בצפון ועד הגולן הסורי. והם משלמים מחיר יקר: כ-500 הרוגים" (אהוד יערי על מספר הרוגי החיזבאללה מאז שהארגון השיעי הצטרף למלחמה בסוריה, "המהדורה המרכזית", 15.12.2015).

הציטוט (2): "חיזבאללה ספג אבדות כבדות. כ-1,000 נהרגו עד כה בגזרה זו, והארגון אינו מצליח להדוף את יריביו החוצה" (דיווח של אהוד יערי מלפני כחצי שנה על מספר הרוגי חיזבאללה בחזית הסורית, 16.6.2015, ותודה לגולש "עכביש" מפורום הסקופים של אתר רוטר).

אהוד יערי, איך זה שלפני חצי שנה אמרת שיש לחיזבאללה 1,000 הרוגים בסוריה, ועכשיו אתה אומר שיש רק 500?

"בפעם הקודמת הייתה שגיאת הגהה".

כל עיתון והפייבוריט שלו

איך סיקרו שני העיתונים הגדולים יוזמות שנויות במחלוקת של ראשי שתי המפלגות הגדולות לשנות את מועד הפריימריז? תלוי, כמובן, באיזה עיתון ובאיזו מפלגה מדובר.

בסוף השבוע שעבר התברר כי בנימין נתניהו מתכנן להקדים את הפריימריז לראשות הליכוד ולקיים אותם בתוך כחודשיים. ביום ראשון, הקדיש "ידיעות" לסיפור לא פחות מאשר את הכותרת הראשית "סערה בליכוד". כותרת המשנה ציטטה גורמים בליכוד שהגדירו את המהלך כ"מחטף" וציוץ של גדעון סער שתיאר את הקדמת הפריימריז כ"פוליטיקה קטנה". ומה לגבי ציטוט מטעמו של אקוניס או שטייניץ כלשהו המקורב לראש הממשלה? לא תודה, אולי בהזדמנות אחרת. במקום זה סימה קדמון (בטור לצד הכותרת) קבעה כי נתניהו "מתעסק אך ורק בבחירות הבאות" וב"הישרדותו". בתוך העיתון נפרס האייטם על פני עמוד שלם, שבו צוטטו בהרחבה מתנגדי המהלך גדעון סער והשר ישראל כץ.

ומה ב"ישראל היום"? שם הסתפקו באותו בוקר בהפניית השער הצנועה והקורקטית "נתניהו שוקל להקדים את הפריימריז לראשות הליכוד". בעמודים הפנימיים פורסמה אותה כותרת, ותחתיה צוטטו בזה אחר זה תומכי המהלך ח"כ צחי הנגבי, ח"כ יריב לוין, ח"כ מיקי זוהר וראש עיריית מודיעין ומקורבו של נתניהו חיים ביבס. מתחת לאייטם – הפתעה הפתעה – פורסם טור של הכתב הפוליטי, מתי טוכפלד, שכותרתו תיארה את הקדמת הפריימריז כ"צעד שהוכיח את עצמו בעבר". סערה בליכוד? התנגדות מסוימת? ביקורת מפורשת? לא תודה, לא אצלנו.

עד כאן סיקור הפריימריז בליכוד. אלא שחמישה ימים קודם לכן פקדה סערה גם את מפלגת העבודה. יוזמתו של יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, לדחות את הפריימריז לראשות המפלגה עד אוגוסט 2017, עוררה את כעסם של כמה ח"כים במפלגה, ביניהם מיקי רוזנטל, אראל מרגלית ויוסי יונה. איך טיפלו במהלך הזה שני העיתונים הגדולים? ובכן "ישראל היום", בניגוד לגיבוי שהעניק לנתניהו, פירסם למחרת אייטם תחת הכותרת "זעם במפלגת העבודה: 'הרצוג עושה תרגיל מסריח'". ומה לגבי ב"ידיעות"? שם לא תקפו את הרצוג כפי שעשו לנתניהו, אלא פשוט התעלמו בחינניות ונמנעו לחלוטין מלסקר את הנושא. שנאמר: כל עיתון וראש המפלגה המועדף עליו.

מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "האייטם הזה כל כך מופרך ומעיד על חוסר הבנה חדשותית עד שאין מה להגיב עליו, ובכל זאת: יש הבדל גדול בין החלטה דרמטית להקדים את הפריימריז בליכוד לבין הדלפה על יוזמה ערטילאית (חצי מוכחשת על ידי הרצוג) אולי לדחות אותם. שכחת לציין שאפילו החינמון, שאינו חשוד באהדת הרצוג, קבר את סיפור העבודה על טור, כמו גם יתר אמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים שלרוב התעלמו מן העניין".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (2): מי פנוי ברחוב קישון?

הציטוט: "אפרים קישון, שלא הסתיר את אהבתו לצה"ל ולציונות, שילם את המחיר בחייו ובמותו: אין כמעט רחובות על שמו" (אמילי עמרוסי, "ישראל היום", 18.12.2015).

המציאות: כמעט זה עניין יחסי. על פי גוגל, עד כה נקראו על שמו של קישון, חתן פרס ישראל, ארבעה רחובות: אחד בהרצליה, אחד ברמלה, אחד בבאר יעקב ואחד בדרום חולון (!). לא רע. לשם השוואה: על שמו של חנוך לוין, לא כוס התה במגזר של עמרוסי, שנפטר שש שנים לפני קישון, נקרא עד היום רק רחוב אחד ברמלה. על שמו של חתן פרס ישראל נסים אלוני, שנפטר שבע שנים לפני קישון, נקרא עד היום רק רחוב אחד בתל אביב.

אמילי עמרוסי, תרצי להגיב?

"שמחה שזה כל מה שאתה מוצא. עד מתי תימשך האובססיה של המדור הזה לכל מה שאני כותבת?".

יגל בר קמא VS צחי קומה

אי אפשר כמובן בלי מעט סוגה עילית: ביום רביעי שעבר פירסם צחי קומה במדור הרכילות שלו "העלוקה" אייטם בזו הלשון: "אלירז שדה, שמתגורר עם בת הזוג אילנית לוי וילדיה ברחובות, החליט למכור את הדירה שרכש במגדל יוקרה בתל אביב מכספי הזכייה ב'האח הגדול'. חוץ מנוף מרשים, הקונה יקבל גם את בר רפאלי כשכנה".

אלא שיום לפני כן פורסם אותו אייטם ממש ב"וואלה! סלבס", כולל תמונות פפראצי של יגל בר קמא, שבהן נראים אלירז שדה והמתווך. בר קמא לא עבר בשתיקה וכתב בדף הפייסבוק שלו כדלהלנצ'יק: "אני כבר מזמן לא בתחום של הרכילות ופפראצי, אבל עדיין מצליח להתעצבן מכל מיני 'כתבי רכילות' שבטוחים שהם סלבריטאים שבמקום לעשות עבודה עיתונאית ולחפש אייטמים הם מעדיפים לעשות 'קופי פייסט' ולמחזר אייטמים שהופיעו בבלעדיות רק יום קודם באתרי רכילות מובילים. בושה למקצוע. אולי הגיע הזמן לרענן את השורות ולגייס דם חדש ורעב".

צחי קומה נמנע מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (3): בעזרת השם

הציטוט: "מעכשיו תקראו לי אלינה" (הפניה לראיון של הדס בשן עם אלין לוי, מגזין mako, 17.12.2015).

המציאות: למה מעכשיו? אלין לוי שינתה את שמה לאלינה כבר לפני יותר מחצי שנה, וזה פורסם בהבלטה גם ב-Pplus, גם ב-mako וגם ב"אנשים".

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, תרצה להגיב?

"לא מדובר באייטם שמתיימר לחשוף לראשונה את שינוי שמה של אלין, אלא בראיון מגזיני איתה על מגוון של נושאים, שממנו בחרנו להוציא כמה ציטוטים, וזה אחד מהם".

מניין הימים: איפה הבונוס? (1)

חלפו כבר 14 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ״א לרגל העובדה המשמחת שהאתר השנוי במחלוקת עבר סוף סוף לרווחיות. רק עובד אחד לא הוזמן ליטול חלק במעמד ההיסטורי. אותו עובד בודד גם לא קיבל עד לרגע זה אפילו שקל.

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, מה עם הבונוס שלי?

"דווקא תכננתי להעניק גם לך בונוס, אבל כבר תקופה שאני מנסה להגביל את מספר האינטראקציות איתך לאחת בשבוע, ומאחר שבשבועות האחרונים אתה מנצל את האינטראקציה השבועית ללקיחת תגובה ממני על כל מיני אייטמים קטנוניים, לא הייתה הזדמנות מתאימה. בוא נחכה ונראה מה יקרה בשבועות הבאים".

זכאי מחמת אשמה

ריח ים ורוח סתיו, ומיץ של תפוחי זהב, ומין סגריר מתוק חמוץ קידם את פניי בדיוק כשהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"הורביץ הגאון, הטור שלך מעולה!", הוא הכריז בחגיגיות.

"אל תגזים", הסמקתי. "די, תמשיך".

"אין בעיה", כחכח הקונספירטור בגרונו. "הורביץ האפס, הטור שלך איום ונורא. פשוט גרוע!".

"מה?!", נדהמתי. "אבל הרגע אמרת בדיוק להיפך! לא שמת לב שבתוך דקה אחת סתרת את עצמך ב-180 מעלות?".

"חשבתי שזה הסגנון שאתם אוהבים ב-mako", השיב הקונספירטור.

"איזה סגנון?", התבלבלתי.

"להגיד דבר והיפוכו תוך דקה", גיחך הקונספירטור. "אחרת איך אתה מסביר את זה?". 

"לא אני צריך להסביר את זה", התחמקתי. "הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של mako הוא שתקלות כאלה אינן קורות. הן נגרמות. הנה, תראה בעצמך". 

"לא תירוץ מספיק טוב, הורביץ", נהם הקונספירטור. "הרי ברור שגם nrg וגם "מעריב" התבלבלו רק בגלל הכתבים שלכם בחדשות 2".

"למי אתה מתכוון?", שאלתי בדאגה.

"אני מתכוון ספציפית לחברך הטוב גיא פלג, ששידר מחוץ לאולם בית המשפט העליון, ולעזר שנגדו, שבאמת היה הפעם קצת נגדו, עזרי עמרם, שסימס לו היישר מהאולם", סינן הקונספירטור. "הנה הראיות הפורנזיות, בזו אחר זו".

"נראה לי שזה סתם צירוף מקרים", הפטרתי בקול נכאים.

"ונראה לי שאני במקומך לא הייתי מצייץ, הורביץ", סיכם הקונספירטור. "בדיוק כמו עמית סגל ועקיבא נוביק שגם הם לא צייצו".

"על מה אתה מדבר?", התפלאתי. "ע"ע הרי מצייצים בלי סוף".

"לא על פרשת ינון מגל", הבהיר הקונספירטור. "עליה הם לא צייצו אף מילה, וגם לא דיווחו עליה באף אחת מהמהדורות המרכזיות של ערוצים 2 ו-10. מה שלא הפריע להם לצייץ השבוע לא מעט פעמים נגד גילה גמליאל על כך שהיא עצמה, במשך כמעט חמישה ימים, העזה שלא לצייץ על פרשת סילבן שלום. הנה, אני שולח לך שניים מהציוצים שלהם".

"קצת מוזר שגם עמית וגם עקיבא נמנעו בזמנו מלעסוק בפרשת ינון מגל", הרהרתי בקול רם.

"מה מוזר?", נבח הקונספירטור. "שום מוזר. הם חברים של ינון".

"אני לא יודע עד כמה הם באמת חברים קרובים שלו", מדדתי את מילותיי. "לא בטוח שזו הסיבה".

"אז מה הסיבה, הורביץ? איזו עוד סיבה יכולה להיות?", שאל הקונספירטור בחוסר סבלנות.

"דווקא לא מה שחשבת", אמרתי בשלווה. "ייתכן שהבוסים בחדשות 2 החליטו שנושא מורכב וסבוך כמו פרשת ינון מגל לא כל כך מתאים לכתבנו הפוליטי, עמית סגל, והרבה יותר מתאים לכתבתנו בכנסת, דפנה ליאל, שהתחום שלה מכסה בדיוק מקרים כאלה".

"כזה הסבר אידיוטי כבר מזמן לא שמעתי, אפילו לא ממך", הפטיר הקונספירטור. "אבל נניח, רק נניח, שאתה צודק. מה לגבי חדשות 10?".

"שמח ששאלת", אמרתי ברוגע. "ייתכן שהבוסים בחדשות 10 החליטו שנושא מורכב וסבוך כמו פרשת ינון מגל לא כל כך מתאים לכתבנו בכנסת, עקיבא נוביק, והרבה יותר מתאים לכתבנו הפוליטי, ספי עובדיה, שהתחום שלו מכסה בדיוק מקרים כאלה".

"תהיה בריא, הורביץ, כי אותי כבר עשית חולה", השתעל הקונספירטור וניתק.

ואם כבר בריאות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

הטור של שבוע שעבר: דגל שק

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר