פגישה קטנה אחת – והעניין מסודר

המהפך של אופיר אקוניס 

אופיר אקוניס, סגן שר בלשכת ראש הממשלה, הוא מהפוליטיקאים המקורבים ביותר לבנימין נתניהו. לפני 17 שנים, בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, שימש אקוניס סגן יועץ התקשורת שלו. בהמשך, מונה ליועץ התקשורת של ביבי בעת שזה כיהן כשר האוצר. גם כיום ממוקם אקוניס  (אידאולוגית ופיזית) קרוב מאוד לראש הממשלה. כמקורב לשנוא נפשו של "ידיעות אחרונות", ספג אקוניס לאורך תקופה ממושכת מכיוון רחוב מוזס 2 יחס צונן עד מתעלם.

לפני שבעה חודשים, בתחילת יוני, מאחורי גבה של שרה, יזם אקוניס פגישה עם צמרת "ידיעות אחרונות". הוא הגיע למערכת, שם נפגש עם עורך העיתון, רון ירון, ועם ראש מערכת החדשות, נטע ליבנה. עוד באותו שבוע נרשם מפנה לטובה ביחס של העיתון כלפיו. זה התחיל ב-6 ביוני, כשאקוניס זכה לאייטם  מפרגן. תחת הכותרת "טאבלט לכל ילד", סיפרה הידיעה, שלוותה בתמונה של  סגן השר, על ישיבה במשרד ראש הממשלה, בראשות אקוניס, שאמורה לאשר חלוקת כמה מאות טאבלטים.

הפרגונים של "ידיעות". אופיר אקוניס הגיע להציל את המצב

חלף כחודש, וב-10 ביולי, בעקבות חשיפת "ידיעות אחרונות" לפיה בחברות ממשלתיות יש ייצוג מועט לבני העדה האתיופית, יזם אקוניס דיון בוועדת העלייה והקליטה כדי לבדוק מדוע החוק לייצוג הולם אינו מיושם. למחרת שוב קיבל סגן השר ידיעה בולטת, ושוב זכה לתמונה.

כעבור חודש נוסף, פרץ אקוניס את גבולות העיתון הארצי: במקומון "ידיעות תל אביב" פורסמה כתבה על מצבה העגום של סיעת הליכוד במועצת עיריית תל אביב. בין השאר, הועלתה האפשרות המסקרנת כי בבחירות הבאות יתמודד אקוניס על ראשות עיריית תל אביב. סגן השר זכה לתמונה גדולה ולציטוט של דבריו באותיות בולטות.

בתחילת החודש שעבר דיווח "ידיעות" על מבוכה דיפלומטית שנגרמה כאשר נשיא גואטמלה נחת בנתב"ג ואף שר בממשלה לא קיבל את פניו. "בסופו של דבר סגן השר במשרד ראש הממשלה, אופיר אקוניס, הגיע להציל את המצב וקיבל בחמימות את פניו של הנשיא", פרגנה הידיעה למקורבו של נתניהו. חלפו שישה ימים בלבד, ושמו של אקוניס הופיע בטור שהוא משאת נפשו של כל מפורסם –"העלוקה", מדור הרכילות של צחי קומה – שם הוזכר סגן השר כאחד מני רבים שנתקעו בירושלים ונשארו ללון בה בגלל השלג. וואו.

האזכור המפרגן האחרון (בינתיים) לאקוניס הופיע ביום חמישי האחרון, והיווה מעין סגירת מעגל לאייטם הראשון שקיבל סגן השר לאחר פגישתו עם ראשי "ידיעות": עם הכותרת "אופקים חוגגת: טאבלט לכל ילד", הופיעה תמונתו המחויכת של סגן השר לצד ילדי היישוב שקיבלו מחשבים ו/או טאבלטים. נותר רק להמתין ולראות האם וכיצד יצ'ופר אקוניס בהמשך.    

שי חייק, יועץ התקשורת של אופיר אקוניס, נראה שדי השתלם לסגן השר לבקר  במערכת "ידיעות".

"סגן השר אופיר אקוניס מקיים, כמקובל, פגישות רקע ועדכון עם עורכים, עיתונאים ופרשנים מכל קשת התקשורת הישראלית, ותמיד שמח לסיקור חיובי שמביא לידי ביטוי את פעילותו הציבורית. סגן השר יודע גם לקבל ביקורת עניינית ושמח שזה לא קורה לעיתים קרובות".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

אולי אתם, ילדים, תוכלו למצוא את בוז'י?

ובעוד אקוניס מקבל משום מה תופינים מ"ידיעות אחרונות", אצל המתחרים נמשכת משום מה הענקת הרוח הגבית לראש הממשלה. כמעט חודש וחצי חלף מאז שיצחק הרצוג גבר על שלי יחימוביץ' ונבחר ברוב מוחץ לראשות מפלגת העבודה. למרות זאת, ביום שישי האחרון, נעדר הרצוג משום מה מסקר "ישראל היום" שנשא את הכותרת "מי לדעתך מתאים בעת הזאת לעמוד בראש ממשלת ישראל?". היועץ האסטרטגי ליאור רוטברט הבחין שדווקא יחימוביץ', משום מה, קיבלה עמודה לצדם של ראשי המפלגות בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, ציפי לבני, נפתלי בנט ויאיר לפיד, ודאג לצייץ זאת בטוויטר.

אייל שויקי, דוברו של הרצוג, מה תגובתכם להיעדרותו מהסקר?

"כבר ביום שישי עורך החדשות של העיתון טילפן והתנצל. מבחינתנו זה עבר וחלף. עם זאת, אני בטוח שאם הרצוג היה מופיע בסקר התוצאות היו נראות אחרות".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

עמיר רפפורט, מה הכותרת שלך?

כל פרשן מתחיל יודע שעם כל הכבוד לטור שהוא שלח למערכת, ושלעתים נכתב בדם לבו, מה שקובע באמת איך הטקסט שלו ייתפס בעיני הקוראים הם כותרת הגג, הכותרת, כותרת המשנה והציטוט המובלט (הבה נקווה) שהעורך בחר.

ביום ראשון שעבר נמנע בנס פיגוע באוטובוס בבת ים. למחרת, בשני בבוקר, פרסם הפרשן לענייני ביטחון של"מעריב", עמיר רפפורט, טור שזכה לכותרת המזלזלת למחצה "פיגוע של חובבים" (למעלה). מתוך כל המילים בטור בחר העורך להבליט את הפיסקה שבה נכתב כי "האירוע דומה לפיגוע באוטובוס בתל אביב לפני כשנה. אז עלה השב"כ בתוך כיממה על עקבות המחבל. זו לא תהיה הפתעה אם האחראים ייעצרו באותה מהירות". הרושם שנוצר בעיני הקורא שדפדף ורפרף על פני הכותרות: לא נעים, אבל לא נורא.

עמיר רפפורט, מה דעתך על המניפולציה שנעשתה בכותרות הסותרות לטור שלך?

"אני לא רואה את הבעייתיות. למחרת היו עוד אירועים ביטחוניים. ולכן הכותרת הפכה להיות גל של פיגועים. ובלי קשר, מה שהיה כתוב בטור הוא נכון".

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

התחזית: שיבושים בקבוצת "ידיעות"

זוכרים את הסופה הקשה שהתחוללה רק לפני שלושה שבועות? את האנשים שישבו ימים שלמים נצורים בבתיהם ללא חשמל? את הנזקים הכבדים שנגרמו לתשתיות? ובכן, כאילו כל זה לא מספיק, התברר בשבוע שעבר כי מזג האוויר החריג גרם לשיבושים גם בתוך קבוצת "ידיעות".

ביום שני שעבר פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כותרת ראשית של עמיר בן-דוד לפיה "בגלל הסופה: מחיר החשמל עלול לעלות". בעמודים הפנימיים הפעיל "ידיעות" אמצעים מגוונים כדי לגרום לקוראים להתעצבן על חברת החשמל. תחת כותרת הגג "רשות החשמל תחליט אם להעלות מחירים בעקבות הסופה" והכותרת "מחיר הסופה על חשבוננו" (למעלה) דווח כי החברה צפויה לבקש מרשות החשמל להכיר בהוצאות הסופה החריגות, וכי "במידה שהבקשה תתקבל צפויה עלייה של כארבעה אחוזים בתעריף החשמל".

ההכחשה של "כלכליסט" לפרסום של "ידיעות" היא נדבך נוסף במאבק החרישי שבין ראשי שני העיתונים המתקיים מזה תקופה, ושלאחרונה מתחיל לצוף אט אט על פני השטח. מה שהיה עד לא מזמן שלום קר הופך בהדרגה למלחמה קרה. ברקע החיכוכים ניצבת השאלה מי מבין ראשי המערכות יעמוד בעתיד בראש מערכת "ידיעות" המאוחדת. ביום שני פרסם "ידיעות אחרונות" כיתוב תמונה בולט על זכייתה של הקריקטוריסטית דניאלה לונדון-דקל בפרס דוש, אך נמנע מלהזכיר כי באותו מעמד הוענקו גם פרסי סוקולוב, ביניהם גם לעיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי. כעבור יומיים התראיין אמסטרדמסקי לאתר "העין השביעית". כשנשאל על ההבדל בין "ידיעות", המשופע באינטרסים, ל"כלכליסט" החופשי יותר, השיב המרואיין כי עיתון הוא תמונת האנשים שעושים אותו – תשובה שעוררה כמה שיחות מסדרון בקבוצת "ידיעות".

אם לחזור לסיפורנו: להכחשה שהופיעה ב"כלכליסט" לכותרת הראשית של "ידיעות" הצטרפו כלי תקשורת נוספים, מה שגרם ל"ידיעות" לפרסם ידיעת פולו אפ עצבנית, המתעקשת כי הכותרת הראשית שהופיעה יומיים קודם לכן הייתה נכונה. אז האם מחירי החשמל יעלו או לא? ימים יגידו. בינתיים, זה תלוי בעיקר בשאלה איזה עיתון (גם בתוך קבוצת "ידיעות") אתם קוראים.

"ידיעות אחרונות" ועמיר בן דוד נמנעו מלהגיב.

קבלו את החתן

ואם כבר פרס סוקולוב, קבלו לינק לטקסט המלא של חתן הפרס, גיא רולניק, האיש והדה מרקר.

סליחה, לא שכחתם משהו?

האם עיתונאי שפרסם לראשונה ידיעה בלעדית, צריך לקבל קרדיט על הסקופ מקולגות שכותבים לאחר מכן על אותו נושא? ברור שכן. האם עיתונאי שפרסם לראשונה ידיעה בלעדית, אכן יקבל קרדיט על הסקופ מהקולגות שלו שכותבים על הנושא? על פי רוב לא. עד כדי כך נפוצה התופעה המכוערת, שרוב הכתבים כבר למדו לקבל אותה כסוג של גזירת גורל, ולעבור לסדר היום. המעטים שכן מוחים על הקרדיט הנשכח נתפסים לא אחת כנודניקים. זה חבל, כי קרדיט מקנה לעיתונאי מוניטין. במקצוע שבו השכר והתנאים בדרך כלל לא משהו, חשיבותו של המוניטין רבה במיוחד.

עד כמה עניין הקרדיט מהותי? תקנון האתיקה של מועצת העיתונות חד משמעי. "לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים", נאמר בסעיף 21 לתקנון. "בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי".

גיא פלג, הכתב לענייני משפט של חדשות ערוץ 2, הוא עיתונאי עתיר סקופים. בחודשיים וחצי האחרונים פרסם לא פחות משבעה סיפורים בלעדיים שעוררו הדים. הראשון שבהם היה על הסדר טיעון שנחתם בין הפרקליטות לדני דנקנר.  גם "ידיעות אחרונות", גם "ישראל היום" וגם "הארץ" – שטיפלו למחרת בסיפור – לא נתנו קרדיט לערוץ ו/או לפלג. "מעריב" בחר שלא לעשות פולו-אפ.

כעבור כמעט חודש חשף פלג את פרשת הזמר המפורסם החשוד בקיום יחסי מין עם בת 15. למחרת פרסם "ידיעות" הפניה בולטת לסיפור, והקדיש לו את כפולת האמצע, אך לא נתן כל קרדיט. כך גם "ישראל היום" ו"הארץ". רק "מעריב" נתן קרדיט לחדשות ערוץ 2.

ארבעה ימים בלבד לאחר מכן פרסם פלג לראשונה כי הפרקליטות החליטה לסגור את התיק בעניינו של עמנואל רוזן. "ידיעות" הקדיש לנושא עמוד שלם, אך לא מצא לנכון לתת קרדיט. גם "הארץ" לא נתן שום קרדיט, מה שלא הפריע לעיתון לטפוח לעצמו על השכם כמי שחשף ראשון את הפרשה. "ישראל היום" ו"מעריב" העניקו קרדיט לחדשות ערוץ 2.

חלפו שבועיים וחצי ובאמצע חודש דצמבר פרסם פלג לראשונה כי מסתמן שהפרקליטות לא תערער על זיכויו של אביגדור ליברמן. "ישראל היום" לא נתן קרדיט לפלג ו/או לערוץ 2. "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" לא סיקרו את הסיפור.

בחלוף חמישה ימים חשף פלג את הסדר הטיעון מעורר המחלוקת שהשיגה הפרקליטות עם העבריין שושן ברבי, אשר דרס למוות שלוש נשים ונמלט, ובמקום לעמוד לדין על הריגה יואשם בגרימת מוות ברשלנות. למחרת פורסם הסיפור בכל ארבעת העיתונים הגדולים: "ידיעות", בצעד נדיר, נתן קרדיט לחדשות 2. "ישראל היום" ו"הארץ" לא נתנו קרדיט, ואילו "מעריב" לא עשה פולו-אפ.

כעבור יומיים נוספים פרסם פלג לראשונה כי ארבע נערות, שהעידו על היחסים האסורים בפרשת אייל גולן, נחקרו בחשד לעדות שקר. כל ארבעת העיתונים הגדולים עשו פולו-אפ לסיפור. "ישראל היום" ו"מעריב" נתנו קרדיט לחדשות ערוץ 2. "ידיעות" ו"הארץ" לא.

מניתוח הנתונים עולה התמונה העצובה הבאה: מתוך 21 פולו-אפים שפרסמו ארבעת העיתונים הגדולים לסיפוריו השונים של פלג – רק באחד מתוך שלושה ניתן קרדיט לחדשות ערוץ 2. בחלוקה לפי עיתונים עולה כי במקום הראשון נמצא "מעריב", עם מאזן מושלם של שלושה קרדיטים מתוך שלושה פולו-אפים (100 אחוז). הרבה אחריו ממוקם "ישראל היום" עם שני קרדיטים מתוך שבעה פולו-אפים (28.5 אחוז). במקום השלישי נמצא "ידיעות", עם קרדיט אחד מתוך חמישה פולו-אפים (20 אחוז). ואילו במקום האחרון, למרבה הבושה, ממוקם "הארץ", עם קרדיט אחד בלבד מתוך שישה פולו-אפים (16.6 אחוז).

גיא פלג, מה תגובתך לתוצאות העגומות?

"התפקיד שלי הוא להביא סיפורים. זה אכן מתסכל שלפעמים שוכחים את הקרדיט, ואני מקווה שאני לא חוטא בחטא הזה".

"ישראל היום", "מעריב" ו"הארץ" נמנעו מלהגיב. מקור ב"ידיעות" מסר: "בעיתון מקפידים על מתן קרדיט לידיעות בלעדיות של גופים מתחרים, אולם המושג ידיעה בלעדית עבר בשנים האחרונות פיחות זוחל. צריך להבחין בין ידיעה בלעדית לבין מי שמפרסם ראשון, רק כי יש לו אפשרות כזו. 'ידיעות' יוצא לאור בבוקר, ומה לעשות שלעתים ידיעות שהוא עובד עליהן ומכיר אותן מוצגות כידיעות בלעדיות במהדורת חדשות כזו או אחרת. לשמחתנו, במרבית המקרים הידיעות הבלעדיות שלנו נשמרות ככאלה".

בלב כבד כפול שלוש

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

נאה דורש, נאה ממחזר

לפני חצי שנה הבאתי כאן שתי דוגמאות לסיפורים שאמנון דנקנר זצוק"ל נהג למחזר ולפרסם בכל מיני עיתונים, בתקופות שונות. אחד הסיפורים הממוחזרים היה על רון מיברג, חברו הטוב בדימוס. מיברג עצמו, במקום מושבו במדינת מיין שבארצות הברית, לא הבין מה הבעיה. "דנקנר הוא לא העיתונאי היחיד שפרסם שוב טקסט שלו", הגיב מיברג בסלחנות מכילה כלפי המנוח וברוגז מתון כלפי "מי נגד מי", ואף נימק: "הוא רצה לחלוק את הטקסט בצורה הטובה ביותר. אני מניח שאולי המקור המיידי לזה היה מצוקה שיש לעתים לכותבי טורים כשהדד ליין מתקרב ואין להם טור". כעבור זמן קצר החמיא לי מיברג בחום בטורו בעיתון "סופהשבוע", כשציין כי "ברנז'ה היא התנכלות למתים ב'מי נגד מי' אצל אביב הורביץ ב-mako". עד כאן תקציר הפרקים הקודמים.

בשישי שעבר הקדיש מיברג את טורו לסופר האמריקאי ריימונד צ'נדלר, לרגל צאת אחד מספריו בעברית. לא מעט שורות בטור ב"סופהשבוע" היו מוכרות לחלק מקוראיו האדוקים. חיטוט במכמני גוגל העלה טור אחר שפרסם מיברג על צ'נדלר באוגוסט 2004 ב"מעריב". הנה 5 דוגמאות:

מיברג, גירסת 2013: "בפעם האחרונה שבדקתי ריימונד צ'נדלר היה עדיין מת, 54 שנים למען הדיוק, מאז 24 במרץ 1959, והוא טמון עדיין בסמוך לסיסי היקרה שלו בבית הקברות בלה-הויה, קליפורניה, המקום שבו גלי האוקיינוס השקט מלחכים חופים זהובים ושחפים צועקים ללא סיבה. זה מורבידי ונקרופילי להגות בשייריו המתכלים של צ'נדלר חצי מאה אחרי מותו, שנגרם מצירוף של שתיית יתר, שיברון לב ומיאוס גורף מפעולת הנשימה; אבל אלה החומרים שמהם שזר צ'נדלר קריירה קצרה, מיתית, איקונית ותקפה עד עצם הימים הללו".

מיברג, גירסת 2004: "'השינה הגדולה' היה מונח על שולחן הכתיבה שלי חמש שנים תמימות, ממתין שאממש את חלקי בחוזה עם אוהד זמורה זצ"ל ואתרגם אותו לעברית".

מיברג, גירסת 2013: "'השינה הגדולה' היה מונח על שולחני חמש שנים תמימות, ממתין שאממש את חלקי בחוזה עם אוהד זמורה זצ"ל ואתרגם אותו לעברית".

מיברג, גירסת 2004: "ברוח הקלגסות התרבותית המנשבת במקומותינו והמעדיפה את הקאנון הפרנקופילי של ז'ורז' סימנון על פני צ'נדלר".

מיברג, גירסת 2013: "רוח הקלגסות התרבותית שנשבה במקומותינו העדיפה את הקאנון הפרנקופילי של ז'ורז' סימנון על פני צ'נדלר".

מיברג, גירסת 2004: "הדעת אינה תופשת מדוע נוהה צרכן הספרים הישראלי (בכוונה אינני כותב קורא הספרים הישראלי) אחרי אותן קוביות הונגריות משמימות בדמות 'צופן דה וינצ'י' מאת דן בראון, ושאר זוטות ספרותיות המדיפות צחנה אינטלקטואלית ואקדמית עזה, ואינו מאמץ אל חיקו את המיטב האמיתי של ספרות הפשע. פיסקה צ'נדלריאנית אחת – ולו גם נכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות – שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם, גם יחד".

מיברג, גירסת 2013: "הדעת לא תופסת מדוע נהה צרכן הספרים הישראלי אחרי אותן קוביות הונגריות משמימות בדמות 'צופן דה וינצ'י' ושאר זוטות ספרותיות המדיפות יומרה, צחנה אינטלקטואלית ואקדמית עזה ולא אימץ לחיקו את המיטב האמיתי של ספרות הפשע. פסקה צ'נדלריאנית אחת – שנכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות – שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם גם יחד".

מיברג, גירסת 2004: "כשהחל לכתוב בגיל 44, שם יותר מאשר את עינו בכוס. הוא זחל לבקבוק וויסקי ולא יצא ממנו, חוץ מתקופות יובש מזדמנות, עד מותו ב-26 במרס 59'".

מיברג, גירסת 2013: "כאשר החל לכתוב בגיל 44 זחל צ'נדלר לתוך בקבוק וויסקי ולא יצא ממנו עד מותו".

רון מיברג, נאה דורש – נאה ממחזר?

"אני מבין את הלגיטימיות בטענה נגד מי שמנכס לעצמו טקסט של הזולת הנקרא פלגיאט. לא נאה. מי שנדרש, כמוני, לשוב לתופעות ואנשים שכבר כתב עליהם כדי להתייחס לספר או סרט חדש, אינו אמור להמציא את סיפור חייו, של צ׳נדלר למשל, כל פעם מחדש. בעיקר משום שהנ״ל מת מ-1959. את עצמי אני מצטט ואין כל רע בלצטט עיתונאי רציני.

"מכיוון שאני סומך עליך שאתה מצוי בתנודות מזג האוויר בעולם, אתה יודע שבשבועיים האחרונים ויותר הוכתה מיין בה אני חי בסופות קרח קשות. זמן רב היינו ללא חשמל והאינטרנט חזר אתמול אחרי שבועות. כדי לעמוד בהבטחה לכתר שהדפיסה צ׳נדלר חדש, ובאפס זמן ויכולת לחקור ולחדש, נעזרתי בטקסט ישן שלי כדי להיות מסוגל להגיש כתבה בזמן. לא קל להבין את החיים תחת צליפות האקלים מתל אביב, אבל גם עתה אני מקיש באצבע אחת בטלפון.

"אם אינני נשמע אפולוגטי אני מתנצל. אני מתקשה להבין את התלונה. מרתקים אותי מי שנסערים בשל ההנחה שתפסו אותי בדבר עבירה ורצים לספר לך. כדי להרגיע את סקרנותך, אני מנחש שיהיו מקרים דומים בעתיד, בעיקר בהתאם לנסיבות בשטח".

תל אביב לוס אנג׳לס

מה טיבו של פרויקט שנועד לחזק את הזיקה לישראל בקרב בני היורדים, אבל בניגוד למיזמים אחרים לא מנסה להפעיל עליהם לחץ לעלות לארץ? זה טוב ליהודים? זה רע ליהודים? זו דוגמה מצוינת לחשיבה מחוץ לקופסה? ואולי זה בכלל מיזם שנוי במחלוקת?

ביום שלישי שעבר פרסם הנוסע המתמיד עקיבא נוביק במוסף "24 שעות" של "ידיעות" כתבה בת שני עמודים על פרויקט "מתחברים" של ההסתדרות הציונית, שנועד לחזק את הסנטימנט הישראלי והיהודי בקרב ילדיהם של ישראלים שירדו לארה"ב. נוביק המריא לארצות הברית, ביקר בלוס אנג'לס ובניו יורק, ופרסם כתבה המציגה את המיזם באור חיובי, עם ציטוטים בהתאם של מנהל הפרויקט בארץ ("הבנתי שזו משימה לאומית קריטית"), מנהל סניף "מתחברים" בברוקלין ("בחנוכה הגיעו יותר מאלף איש לערב שערכנו") ושל אחד ההורים היורדים ("בלי המרכזים האלה, הילדים שלנו לא יידעו עברית").

יעקב חגואל, מנהל הפרויקט, לקחתם איתכם את נוביק לארצות הברית?

"נכון, הוא בא לראות את הפרויקט".

והטסתם אותו גם ללוס אנג'לס וגם לניו יורק? 

"כן, זה היה ביקור של שבוע בברוקלין ולוס אנג'לס".

עד כמה לדעתך יש קשר בין העובדה שמימנתם טיסה ושהייה של כתב בארצות הברית לכך שקיבלתם כתבה חיובית?

"לא תמיד זה ככה. היו לי פעמים שזה לא היה ככה".

עקיבא נוביק, למה לא נתת גילוי נאות?

"אני לא מעוניין להגיב".

רוקדים בשתי חתונות

טלי פרקש היא הכתבת לענייני חרדים של ynet. בחודש שעבר פנתה לאתר "קוקר", העוסק בחדשות המגזר החרדי, וביקשה לפרסם ידיעה שהופיעה אצלם. האייטם, שפורסם לראשונה ב"קוקר" שבועיים קודם לכן ואחר כך גם זכה לפולו אפ באותו אתר, עסק בחתונה שעוררה התנגדות עזה בקרב רבנים וברחוב החרדי. הסיבה: בעלה לשעבר של הכלה המיועדת טען כי הגט שחתם עליו הוצא ממנו בכפייה.

מכיכר השבת נמסר בתגובה: "אנחנו מסקרים את הפרשה מזה שנה וחצי".

חיים בנדיקט, עורך אתר "קוקר", מי היה קודם?

"ביום חמישי 5 בדצמבר, פנתה אלינו פרקש בבקשה לקבלת מידע על אודות הכתבה 'החתונה שמסעירה את המגזר החרדי'. בהיותנו הראשונים שפרסמו על כך, ביקשה לקבל מאתנו את המידע המלא והמפורט ובתמורה לכך, הבטיחה קרדיט כראוי. העברנו לכתבת מידע רב, וכן את מקורות המידע שלנו לכתבה. להפתעתנו התברר כי הקרדיט המובטח ניתן לאתר אחר, שבמקרה, או לא, ynet שותף בו, בטענה כוזבת שהם פרסמו את הידיעה ראשונים. בדיקה פשוטה מוכיחה מעבר לכל ספק, שהכתבה התפרסמה לראשונה ב'קוקר'. ראשוניות ודיווח מהיר הן לב הפעילות של העיתונות האינטרנטית. מעט הכרת תודה ונדיבות עוד לא הפילו שום עסק באינטרנט".

טלי פרקש, איך זה ש"כיכר השבת" קיבלו פתאום קרדיט?

"אני מפנה אתכם למערכת".

באתר ynet נמנעו מלהגיב.

דרור יקרא אותי לסדר

לפני שבועיים – בעקבות החשיפה של לילך ויסמן ב"גלובס"  כי ראש הממשלה נתניהו ביקש למנות את פרשן "ישראל היום", בועז ביסמוט, ל"פרויקטור להרחקת מסתננים – ערכתי השוואה בין עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" שעבדו בשירותם של ראשי ממשלה. בין השאר ציינתי כאן כי טנק המרכבה דרור אידר, פובליציסט "ישראל היום", כתב נאומים עבור בנימין נתניהו. בעקבות זאת קיבלתי ממנו את המסרון הקצר הבא:

לא ביקשת תגובה. הנה תגובתי (לא בדיוק תגובה אלא תיקון): מרכבה, זה בסדר. אני גם משמש חובש קרבי במילואים בגדוד מרכבות. אבל בניגוד למה שכתבת, לא הועסקתי על ידי משרד ראש הממשלה בכתיבת נאומים (הוספת גם "הרצאות" – שזה יפה לעיתונאי חוקר כמוך, אבל עוד יותר לא נכון). כתבתי כפרילנס נאומים למשה יעלון בהיותו השר לנושאים אסטרטגיים, במשך כשנה וחצי (סיימתי לפני כשנתיים וחצי). הדין וחשבון שלי היה רק, ואך ורק, מול המשרד הזה. כל הסיפור של משרד ראש הממשלה שהשתרבב לסיפור, נבע מכך שהמשרד לנושאים אסטרטגיים (כמו משרדי ממשלה קטנים אחרים) אינו מעסיק חשב פרטי (מטעמי חיסכון) ולכן משתמש בשירותי החשבות של משרד ראש הממשלה. על החוזה שחתמתי מול המשרד לנושאים אסטרטגיים היה גם אישור של חשב משרד ראש הממשלה. זה לא נקרא "הועסק במשרד ראש הממשלה". בקיצור, זה לא 3:3.

ועוד הערה: הנושא שביסמוט נתבקש לנהל אינו "שנוי במחלוקת" כקביעתך, אלא רק בקרב הקבוצה הקטנה שאתה מסתופף בצלה. רוב מוחלט של הציבור מבקש לפתור את בעיית המסתננים בצורה אנושית ומתחשבת, אבל לא בגבולות ישראל. מכל מקום, לא מדובר ביועץ אישי או מנהל לשכה, אלא בפרויקט לאומי שכישוריו של ביסמוט אכן הולמים אותו. ואחרון: החבורה מ"ידיעות" עבדה בפועל, בעוד שביסמוט לא עבד, אלא סירב לקבל את ההצעה.  מדוע זה שווה בעיניך? 3:1 נראה יותר מדויק. 

רכילות? חס וחלילה!

יום אחד זה יקרה. בלי שנרגיש, משהו ישתנה, הרהרתי כשהטלפון צלצל לפתע, בדירתי הצנועה בדרום חולון. על הקו היה הקונספירטור.

"תגיד לי, הורביץ", הוא עט עליי מיד. "איך זה שעד היום עוד לא הזכרת במילה אחת את דידי, שנפטר כבר לפני שבועיים? אתה לא חושב שראוי היה שתקדיש לו כמה מילים חמות בטור שלך?".

"מה כבר אני יכול להוסיף על דידי שעוד לא נאמר?", שאלתי בייאוש.

"אתה יכול לספר על עברו המפואר כמנעולן", אמר הקונספירטור.

"הייתי שמח לספר", אמרתי. "במה בדיוק מדובר?".

"אני המום ממך, הורביץ", אמר הקונספירטור. "אל תגיד לי שדווקא אתה, שמתיימר להבין משהו בתקשורת, לא מכיר את הסיפור המיתולוגי על מבצע החלפת הצילינדר, באמצע שנות השמונים, בקומת ההנהלה של 'ידיעות'".

"מה אתה סח?", שאלתי.

"אני סח שהכול קרה כשלמדת בכיתה ו' בבית ספר שפרינצק במזרח חולון", אמר הקונספירטור. "באוקטובר 1985, זמן קצר אחרי שהבוס הגדול נח נהרג בתאונת דרכים טרגית, קרוב משפחתו דב, שכיהן אז כמרכז המערכת, ניסה להשתלט על 'ידיעות'. במהלך השבעה, הוא פחד שנוני, הבן של נח, ירצה לשבת על כסא הבוס, ולכן ביקש שיחליפו בבהילות את הצילינדר של דלת הכניסה ללשכה מספר אחת".

"או קיי", אמרתי. "אבל איך לעזאזל זה קשור לדידי?".

"קשור מאוד", השיב הקונספירטור, "דב פנה לדידי, ודידי החליף במו ידיו את הצילינדר, והתגלה כמנעולן בעל פוטנציאל".

"מפתיע", אמרתי.

"אכן מפתיע", אמר הקונספירטור, "מפתיע שלא שמעת על זה עד היום, ועוד יותר מפתיע ש'ידיעות' התעלה על עצמו ולא נקם בדידי לאחר מותו. תגיד, למה שלא תכתוב על זה משהו?".

"מה יש לכתוב על זה עכשיו?", שאלתי בתימהון. "זה הרי קרה לפני 28 שנים ומריח לי כמו רכילות נושנה".

"קלטתי אותך, הורביץ", אמר הקונספירטור. "מה שאתה בעצם אומר לי הוא שאתה מחפש מידע קצת יותר אקטואלי".

"אם אפשר, זה יכול להיות נחמד", מלמלתי.

"אז למה שלא תכתוב משהו על יואל מ'כלכליסט'?", ירה הקונספירטור.

"כי כבר כתבתי עליו לא פעם ולא פעמים", אמרתי בשביעות רצון.

"לא על התנהגותו המפרגנת והאצילית בטקס הענקת פרס סוקולוב השבוע", הוסיף הקונספירטור.

"מה זאת אומרת?", שאלתי בחשד.

"בכל פעם שאחד הזוכים ניגש לקבל את הפרס, יואל שישב בקהל, מחא כפיים בהתלהבות", אמר הקונספירטור. "יואל מחא כף גם לשאול, שכותב אצלו בעיתון, גם לברוכי מערוץ 10, שכתב אצלו פעם ב'הארץ', וגם למגישת הטלוויזיה גל, שלא עבדה אצלו אף פעם".

"רגע אחד", שאלתי בחשד. "ומה יואל עשה כשגיא מ'דה מרקר' נקרא לקבל את פרס סוקולוב על מפעל חיים?".

"דווקא כשגיא ניגש לקבל את הפרס יואל ישב בשקט ולא זז", אמר הקונספירטור בטון מהורהר. "תגיד, יכול להיות שיואל בכלל לא שמח בשמחתו של גיא?".

"לא סביר", אמרתי בהחלטיות. "וגם אם כן, זה בטח סתם צירוף מקרים, או לכל היותר רכילות".

"אם כבר רכילות, הורביץ", המשיך הקונספירטור באותו נושא. "למה שלא תכתוב על יפעת, כתבת הרכילות שלכם ב-mako, שבחודש שעבר ילדה במזל טוב בן בכור?".

"כי כבר אמרתי לך שאני לא עוסק ברכילות", אמרתי בתקיפות. "בטח לא כאשר מדובר בקולגות שלי באתר האהוב שהפך לביתי השני".

"היית בברית?", התעניין הקונספירטור.

"לצערי לא", אמרתי בעצב. "גם בגלל שהיו לי התחייבויות קודמות, אבל בעיקר מפני שלא הוזמנתי".

"חבל מאוד, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "היה אירוע מאוד מושקע, כמיטב המסורת של אולמי 'אצולת העמק' בעפולה. אגב, ידעת שמדובר בדיוק באותו אולם שלפני חמישה חודשים בלבד קיבל ב'מעריב' אייטם סופר מפרגן שעליו היה חתום יונתן, אבא של יפעת? נראה לך שייתכן שישנו איזשהו קשר בין שני הדברים?".

"מה פתאום", אמרתי בביטול. "אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".

"ומה לגבי מסיבת בת המצווה המושקעת והמפוארת של ליהי שהתקיימה בחמישי שעבר במלון קרלטון בירושלים?", המשיך הקונספירטור.

"איזו ליהי?", התעניינתי.

"ליהי הבת של אבי, שעד לפני רגע כיהן כיו"ר ערוץ 10", אמר הקונספירטור. "למה שלא תכתוב על זה משהו? היו שם המון אח"מים וקודקודי תעשייה, כולל אפילו רון בכבודו ובעצמו".

"איזה רון?", ניסיתי לנחש בעיניים נוצצות. "רון ירון? רון גזית? רון מיברג? רון לשם? רון בן-ישי? רון פודכלבניק?".

"רון לאודר", אמר הקונספירטור בלקוניות. "וכמובן שגם שמעון התייצב, וחוץ מלברך את הילדה, הוא גם נאם בשבחו של רון".

"מה שמעון אמר על רון?", שאלתי.

"שהוא עזב את הערוץ כמו ג'נטלמן", ענה הקונספירטור.

"נו", שאלתי, "וזה לא נכון?".

"אם לשדל את יוסי לקנות ממך את המניות כדי להפסיק לדמם, להשאיר לו עשרה מיליון דולר ולנוס על נפשך נקרא להיות ג'נטלמן, אז אכן מדובר בניסוח מדויק להפליא", הסכים הקונספירטור. "אולי תכתוב על זה משהו?".

"אני מעדיף שלא", אמרתי בהסתייגות. "רון השקיע בערוץ יותר מ-350 מיליון שקל, והוא ראוי לכל שבח. כל השאר הם דברים בעלמא".

"אז מה אתה בעצם אומר לי, הורביץ", שאל הקונספירטור בתסכול. "שגם אין סיכוי שתכתוב אי פעם משהו על מערכת היחסים ההדוקה והחמה בין יעל ועידן?".

"חס וחלילה לי מלהתקרב לזה", אמרתי בחלחלה. "לא אתן לך לדרדר את הטור שלי לתהומות של רכילות".

"אבל אני מדבר כמובן אך ורק על מערכת היחסים המקצועית ביניהם", אמר הקונספירטור בקול קטיפתי. "עידן הרי ירש לא מזמן את יעל בתפקיד, והיא בטח עשתה לו חפיפה כמו שצריך. למה שלא תכתוב על זה משהו?".

"כי הרבה עיתונאים עוברים כל הזמן המון חפיפות למגוון של תפקידים", אמרתי בנחרצות. "אין בזה באמת עניין לציבור, וגם אם יש – זה בטח סתם צירוף מקרים".

"אז אולי תכתוב רק על הקשר הזוגי החדש והיפה שנרקם לאחרונה בין עירית לאיתן?", הפתיע הקונספירטור.

"עירית ואיתן?", שאלתי בסקרנות בוערת. "רגע אחד, אתה מדבר על עירית עירית?".

"עזוב, הורביץ, ממילא רכילות זולה לא מעניינת אותך", אמר הקונספירטור וטרק.

ואם כבר טריקות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות'".

בחנו את עצמכם: חידון "מי נגד מי" הגדול

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר