אתם שם בתקשורת

אמנון לוי מבקש סליחה מפואד בן-אליעזר: הוא שאל רק דבר אחד. אמנון, איך עשית לי את זה? על זה לא ידעתי להשיב

למעשה הריאיון כבר נגמר כאשר פואד התחיל באמת לדבר. הימים היו ימי מבצע עמוד ענן בעזה, והלכתי אל מי שהיה אז כבר שר ביטחון לשעבר, בנימין בן אליעזר, כדי לשאול אותו על חיסול אחמד ג'עברי, שעמד בלב אותו מבצע. פואד ענה מה שענה, הבנתי שמיציתי את הריאיון, וביקשתי מהצלם לקחת אינטרקאטים. כלומר לצלם את פואד מזוויות שונות בהן נשתמש בחדר העריכה. לא אמרתי לפואד שהריאיון הסתיים, אבל הוא היה כבר ותיק בראיונות כאלה והבין שזה המצב. ואז, כשהרגיש משוחרר, הוא התחיל באמת לדבר. "ברור שאחמד ג'עברי היה רוצח. ורבין לא היה רוצח? ושרון? גם הם היו רוצחים. רק רוצחים עם דם על הידיים מסוגלים לעשות שלום". פואד המשיך ואמר שטעות הייתה להרוג את ג'עברי כי הוא היה חזק מספיק לעשות שלום.

הייתי המום מהדברים. פואד אומר שרבין היה רוצח? הסתכלתי בצלם. הוא המשיך לצלם כל הזמן. חזרתי למערכת והתלבטתי. פואד הניח בצדק שהריאיון הסתיים ולכן דיבר כך. מצד שני אני לא אמרתי לו שום דבר כזה. המצלמות צילמו. הוא ראה אותן מצלמות. הוא לא ביקש שזה יהיה אוף דה רקורד. דווקא כשחשב שהוא לא מצולם אמר אמת גדולה וחשובה שבאופן אחר לא היה אומר. עושים שלום עם רוצחים. ככה זה. מצד שלישי, הוא לא ביקש אוף דה רקורד כי בטח בי שלא אכשיל אותו והיה בטוח שהריאיון נגמר. הכרנו שנים מעבודתי ככתב בכנסת והוא חיבב אותי. ואם להוסיף מורכבות, הוא עמד אז לפני בחירה מחדש, ופרסום הדברים שאמר היה יכול להיות קטלני עבורו.

התייעצתי עם כמה עיתונאים שאני מעריך. רובם אמרו לי שאם לא הוכרז אוף דה רקורד, זה ראוי לשידור. פואד אדם מנוסה והיה צריך להיזהר. שידרתי. הריאיון עשה כותרות והביא להתנפלות קשה עליו. חיכיתי בחרדה לטלפון ממנו,  התכוננתי להסברים על זה שלא הוכרז אוף דה רקורד, או אפילו סוף הריאיון, הכנתי עותק לא ערוך להראות לו שנהגתי כשורה, אבל הוא שאל רק דבר אחד,  אמנון, איך עשית לי את זה? על זה לא ידעתי להשיב.

בבסיס כל ראיון עיתונאי טמון קונפליקט נפיץ של נאמנויות. מראיין יושב מול אדם, מפתח איתו יחסים, לפעמים ממש מחבב אותו, אבל הנאמנות הבסיסית שלו היא לא למרואיין אלא לעובדות, לצופים, לאמת, לסיפור, למשהו אחר תקראו לו איך שתרצו. היחסים האישיים עם המרואיין, טובים ככל שיהיו, משניים לעומת הסיפור העיתונאי.

הרבה זמן חשתי צער גדול על מה שגרמתי לפואד. השאלה המבועתת שלו, אמנון מה עשית לי, רדפה אחרי. ברמה האישית התביישתי במה שעשיתי. לו יכולתי להתנצל בפניו עכשיו, לבקש סליחה, הייתי שמח לעשות זאת. אבל, אודה ביושר, גם היום הייתי עושה אותו דבר. בבחירה בין הנאמנות לו לבין הנאמנות לצופים, בחרתי באחרונים. זו הבחירה העיתונאית היחידה לדעתי. לא יכולתי לנהוג אחרת, אבל תמיד אצטער על מה שגרמתי לו.

(הכותב, אמנון לוי, הוא עיתונאי ומגיש טלוויזיה בערוץ עשר)

נעה לנדאו מבקשת סליחה מהקולגות: אני מהרהרת בכל מה שיכולתי לעשות לטובת הכותבים ולא עשיתי

אין תחתית לנהרות החרטה בעיתונות. במקצוע שבו השעון מתקתק ולחץ הדדליין הולם, מי שאין לו שום חרטות כנראה לא עשה דבר. כותרות שפוספסו, מחדלים שהוזנחו, צווי פרסום שלא הוסרו, עובדות שלא דויקו, ציטוטים שלא לובנו, ווליום גבוה מדי, ווליום נמוך מדי; מלים שיכולות להרוג מטאפורית – או ממש – מודפסות הרי מדי יום כעניין שבשגרה.

אבל את ההזדמנות להכאה פומבית על חטא אנצל הפעם לא להתנצלות בפני המסוקרים או הקוראים, שעומדים בדרך כלל בחזית ההשלכות של כישלונות העיתונות, אלא דווקא בפני עמיתיי למלאכה. בשנה האחרונה התמודדתי עם אתגר מחודש: אחרי יותר מעשור בצד הפלורסנטי של המקצוע, נפרדתי מכיסא העריכה המשרדי לטובת שיבה אל ההתרוצצות בשטח ככתבת. כצפוי וכידוע וכמאמר הקלישאה, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. פעמים רבות אני מהרהרת כעת בכל מה שיכולתי לעשות כמנהלת לטובת הכותבים ולא עשיתי ממנו מספיק. בכל הפעמים בהן העיסוק הסיזיפי בטקסטים, בתמונות ובקבצי אקסל בלתי נגמרים גבה משאבים ניכרים מהעיסוק באנשים. סליחה על כל הפעמים שבהן התעניינתי קודם כל בכותרת במקום במה נשמע ובפרטי הפרטים של סיפורים ותגובות במקום באיך הולך. אמנם אני מאלה שמעדיפים, גם כיום בצדו השני של הטלפון, לחתור לנקודה, אבל ממרחק הזמן וההתבגרות, מעמדת התצפית החדשה שבה רואים לפעמים גם את אור השמש, אני מבינה עוד ועוד עד כמה החדשות תמיד חוזרות על עצמן – ובני האדם יחודיים.

(הכותבת, נעה לנדאו, היא הכתבת המדינית ולשעבר ראש מערכת החדשות של "הארץ")

ירון דקל מבקש סליחה משמעון פרס: בראייה לאחור, אני חושב שהגזמתי עם הציניות כלפיו

שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת היו זירת היריבות בין רבין לבין פרס זיכרונם לברכה. התקופה הייתה "גן עדן" לכתבים פוליטיים. פסטיבל הזמר והפזמון לשוחרי האקטואליה הפוליטית. כל מהלך, כל דיון, כל החלטה וכל מערכת בחירות עמדו בצל אותו מאבק. שמעון פרס הצחיק אותי. הוא דאג בעקביות, אולי בעצם באובססיה, לטעון שהכול, אבל ממש הכול, בשם טובת המדינה. הוא שב והדגיש, שוב ושוב, שמעמדו, כבודו וכוחו הפוליטי אינם מעניינים אותו. בשידוריי נהגתי לצלוף בו בציניות, בארסית לעיתים, בלי לרחם. ידעתי שכאשר הוא יתראיין, והוא, כמו רבין, הירבה לעשות כן, אמירה צינית מושחזת שלי תהפוך את הריאיון לשואו רדיופוני של ממש. פרס יתעצבן, וכשהוא מתעצבן, הוא במיטבו.

באחת הפעמים שצלצלתי לביתו (בימי טרום הטלפון הנייד נהוג היה להתקשר לראש הממשלה ולשרים הביתה), הרימה סוניה זיכרונה לברכה את השפופרת. כאשר שמעה את קולי, נזפה בי בלי למצמץ: "אתה מגזים עם הציניות שלך". גם הגערה שלה לא כילתה את מאגרי הסרקזם והציניות. פרס התעצבן. הוא חשב שהסיקור שלי מוטה ומחמיר איתו. בהופעות בסיעת העבודה, אחרי פרשנות שלא אהב, נהג לתקוף אותי חזיתית. 

בראיה לאחור, נדמה לי שהיה מן הצדק בדבריו. פוליטיקאי, ציני ומחושב ככל שיהיה, ראוי למידה מוגבלת של ציניות, לצד ענייניות ושיקול דעת בסיקור. לא בהכרח מכיוון שזה מגיע להם, לפוליטיקאים הציניים שלנו, אבל זה בהחלט מגיע לציבור הצופים והמאזינים. קל להיות ציניקן מוחלט בעולם הציני של הפוליטיקה. לעיתים צריך ונכון להיות ציני, סרקסטי וביקורתי. אבל אם הכול רק אישי, מרוכז באדם ובמניעיו, אין להשקפת עולמו של נבחר הציבור שום תפקיד, והיא לכאורה אינה קיימת. הכול בעצם מגרש משחקים אחד גדול של ספינים, אגואים ויצרים, ואנחנו – העיתונאים – משתתפים במחזה.

בראייה לאחור, אני חושב שעם פרס הגזמתי. אפשר להיות נוקב ומשפיע גם כשמורידים דרגה אחת או שתיים של ציניות. מעקב רב שנים אחרי התקשורת האמריקנית – כולל אחרי גדולי העיתונאים – מלמד שיש גם דרכים אחרות.

ואגב – ברבות הימים פרס ואני השלמנו. בתקופה שבה כיהנתי כשליח קול ישראל וערוץ 1 בוושינגטון, נפגשנו בקביעות כשהיה מגיע לבירה האמריקנית, לשיחות ממושכות. פרס היה במיטבו – מבריק, חד, ידען וקולח. באותן שיחות אפסנתי את הציניות במקפיא. אבל לא שכחתי את השנים הארוכות שבהן היא שלטה בכיפה. איני יודע האם גם הוא זכר, או ששכח.

(הכותב, ירון דקל, הוא פרשן פוליטי ב"רשת", מגיש "דקלסגל" ולשעבר מפקד גלי צה"ל)

סיון רהב-מאיר מבקשת סליחה מהצופים: יצאתי מהמשחק הזה שפתאום נראה תפל ומטופש

אני זוכרת איך לפני שנים יצאתי ממסיבת חנוכה בגן של הבן שלנו, כי מקור בש"ס צלצל לספר לי כמה אנשים באו להדלקת נרות חנוכה של מחנה אריה דרעי. אחר כך יצאתי שוב, כי מקור ממחנה אלי ישי צלצל לתדרך עם מידע הפוך. משם מיהרתי למהדורת החדשות כדי לדווח על הדרמה: מי ימלל גבורות ישראל, אלי או אריה.

יותר מעשור השקיעה התקשורת הישראלית – ואני בתוכה – בסיקור אובססיבי ופטרוני של שני גברים חרדים ספרדים שגרים באותה שכונה בירושלים. מי משניהם בראש, את מי מועצת החכמים תכתיר, למי הרב עובדיה נתן יותר צ'פחות. כל בן דוד של המקורב של הנהג של הרב כדורי יכול היה להרעיד את תכניות האקטואליה ברדיו בבוקר עם ספין כמו "דרעי פורש! דרעי חוזר!" (תבדקו, זה עבד כל חודש מחדש). כל עוזר של צלם חתונות סיפק לי אז תמונות בלעדיות למהדורה, של השניים רוקדים בחתונה של הנכדה של משולם נהרי ("אבל אריאל אטיאס ביניהם, אז הם לא נתנו ידיים במעגל!"). לא לדאוג, ערוץ 10 כבר איזן למחרת עם תיעוד בלעדי מחגיגת השבע-ברכות. 

במסגרת קצרה כזו לא אצליח לשתף בשלל השיקולים האישיים והמקצועיים שבגללם שיניתי כיוון ויצאתי מהמשחק הזה שפתאום נראה תפל, מטופש, עמוס בפייק-ניוז עוד לפני שהביטוי הזה הומצא. הרגשתי שמגיע לקהל יותר. שהשיח הזה מעליב דתיים וחילוניים כאחד, ובוודאי מעליב את התורה עצמה. חשתי שמשהו פגום במרוץ התמידי בין אלק-סערה לאלק-שערורייה, במרדף אחרי "פסקי הלכה" ושברי משפטים מתוך דרשות (באותם ימים המשחק החדש של התקשורת, חיפוש "הדתה" בכל מחיר, טרם החל). הרגשתי שאשכרה אפשר למכור כל אייטם, מקושקש ככל שיהיה, כי יש לו כיפה וזקן.

זה לא שאין בעיות לדווח עליהן בתחום היהדות, אבל הבעיה הכי גדולה היא לחפש אך ורק בעיות. לא סתם רק 28% (!) מהציבור הביעו אמון בתקשורת בסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בעיני זה קשור באופן עמוק גם ליחס שלנו למורשת, למסורת, לזהות ואולי עוד קודם לכן – לאינטליגנציה שלנו.

(הכותבת, סיון רהב-מאיר, היא מגישה בחברת החדשות, בעלת טור ב"ידיעות אחרונות" ומרצה)

רן רזניק מבקש סליחה ממנהל תיכון ביפו: לא הבנתי עד כמה נישואים מעורבים הם עניין רגיש

בשנים הראשונות לעבודתי העיתונאית, אי שם בתחילת שנות ה-90, הייתי גם כתב לענייני חינוך של המקומון "העיר" (תחת העורכים המצוינים גל אוחובסקי, יוסי קליין ורמי רוטהולץ, ואם כבר קורט נוסטלגיה אז גם תחת עורכי החדשות המצוינים רותי רודנר, רוגל אלפר ושמואל רוזנר). כמיטב האתוס של "העיר" סיקרתי באופן תוקפני מאוד, אינטנסיבי מאוד וביקורתי מאוד את מערכת החינוך בתל אביב וביפו, כשאחד המוקדים היה מערכת החינוך הקשה, הכושלת בחלק מהמקרים, המקופחת ומופלית לרעה של ערביי ביפו.

במסגרת זו הכרתי אז גם היטב את מנהל אחד מבתי הספר התיכוניים ביפו (לא אחזור כאן על שמו, כדי לא להוסיף חטא) שנחשב אז לאחד התיכונים המאתגרים והקשים ביותר לניהול. לאותו מנהל, ערבי ישראלי, היו אז הצלחות גדולות, אבל גם לחצים כבדים של העירייה ומשרד החינוך ומנגד גם של ההורים והתלמידים. אותו מנהל נאלץ לעבוד מול מנהלי בתי ספר אחרים שחלקם עודדו אלימות וענישה פיסית של המורים את התלמידים (!), ומול טענות קבועות, מוצדקות ברובן, של אפליה וקיפוח מצד הממסד השלטוני היהודי.

ואז קיימתי עם המנהל ראיון בלעדי ומקיף, שהיה נוק אאוט למקומון המתחרה "תל אביב" של ידיעות אחרונות. בראיון הוא נשאל וענה על מרבית השאלות ולא היה ספק שהיה מדובר בראיון חשוב ומעניין. אבל הוא גם ביקש שלא אתייחס בראיון ולא אזכיר ולו ברמז בכתבה את הזוגיות האוהבת שיש לו עם אישה ישראלית יהודייה. הוא אמר שפרסום של דבר הזוגיות המעורבת הזו עלולה לפגוע בו, במשפחתו ובעבודתו כמנהל התיכון המרכזי ביפו.

ואולם, אני ידעתי שהפרט הזה הוא פיקנטי מאוד ומעניין מאוד ויכולה להיות לו גם דווקא משמעות חיובית חברתית, פוליטית וחינוכית גדולה מאוד. אני גם זוכר שלא הבטחתי באופן מפורש לו ולרעייתו שלא לפרסם את דבר הזוגיות המעורבת שלהם, אבל אני כן זוכר את הבקשות החוזרות שלהם שלא לעשות זאת.

בכתבה לא עמדתי בפיתוי ופרסמתי את הפרטים על הקשר הזוגי של מנהל בית הספר. הכתבה עצמה הייתה מחמיאה מאוד ומלאה סופרלטיבים. אבל זה לא עזר לי: הוא מאוד מאוד כעס, גם רעייתו מאוד מאוד כעסה ונפגעה עד עמקי נשמתה. לא עזרו גם המחמאות הגורפות שהם קיבלו על הכתבה, לא עזרו דברי הסליחה שלי, ולא עזר זר הפרחים ששלחתי לביתם. לא הבנתי אז עד כמה נישואים מעורבים הם עניין רגיש כל כך ולמעשה עשיתי, בלי שהתכוונתי, הוצאה פומבית בכוח מהארון.

עם השנים, אני מקווה, מנהל בית הספר ורעייתו כבר סלחו לי, אבל נראה לי שאני בכל זאת חייב לבקש מהם סליחה ומחילה.

(הכותב, רן רזניק, הוא הפרשן לענייני בריאות של "ישראל היום")

נעמה סיקולר מבקשת סליחה מקרנית פלוג, מיכל הלפרין וחדווה בר: שלוש התחזיות שלי התבדו

על הראשונה כתבתי שהיא עוד מאותו הדבר, על השנייה שמונתה כדי להגשים את רצונו של ראש הממשלה והשלישית זכתה ממני לפקפוק ביחס ליכולת שלה לייצג את האינטרס הציבורי לאחר שעבדה באחד הבנקים הגדולים.

קרנית פלוג, מיכל הלפרין וחדווה בר קיבלו ממני, כפרשנית, כל אחת בתורה מקלחת מים צוננים עם כניסתן לתפקיד.

שלוש התחזיות שלי התבדו.

הנגידה, הממונה על ההגבלים העסקיים והמפקחת על הבנקים התגלו במרוצת הזמן כנשות מקצוע מהמעלה הראשונה, כרגולטוריות עצמאיות נחושות ויצירתיות וככאלה שלא עושות חשבון לאינטרסים צדדים של גורמים עסקיים או ממשלתיים. 

גם היום, אני לא מסכימה עם כל מהלך שלהן ואמשיך למתוח ביקורת גם אחרי כתיבת שורות אלה. אבל אפשר לומר במידה רבה של ודאות שחלק ניכר מסימני השאלה שהדבקתי להן התנפצו אל קרקע המציאות. מזל.

זו הזדמנות לחזור אל האמירות הפסקניות שלי ביחס למינוין של השלוש ולנצל את הבמה כדי להזכיר לעצמי: לשים יותר סימני שאלה וקצת פחות סימני קריאה, לקטלג פחות, לפרגן כשאפשר ולהמשיך לבקר כשמגיע. שנה טובה.

(הכותבת, נעמה סיקולר, היא עורכת "גלובס")

רון ירון מבקש סליחה מהקונספירטור: מצטער על כל הפעמים שהרסנו לך סיפור טוב עם העובדות

אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו.

וגם כשהטלפון מצלצל מישהו חייב לענות - גם כשהוא רואה על הצג שמדובר בקונספירטור המעיק ולא במשוררת הנערצת עליו ויסלבה שימבורסקה.

אז מה, ירון, ככה נוטשים? הוא יורה בלי שהות. כן, אני משיב. הביקורת השבועית שלכם שברה אותי.

אז אולי תזרוק לנו איזה עצם לזכר ימים עברו, הוא ממשיך. מגיע לנו, אנחנו הרבה פחות רעים משוקי. מי כמוך יודע כמה קשה להורביץ למלא את גיליונות החג – אז הוא נאלץ הפעם לרדת ממש נמוך וחזר לפרויקט סליחות מפוקפק שנעשו כבר אלף כמוהו וייעשו עוד אלף בעתיד. והפעם במקום סלבים דוגמת אביבית בר זוהר (נתנה בלעדיות לרז התותח) הלכנו על אנשי תקשורת מובילים, כלומר מי שהסכים. לא תאמין, אפילו אמנון לוי משתתף. ואמנון אברמוביץ' התלבט ממש עד הרגע האחרון לפני שסירב.

תן לי לחשוב על זה, אמרתי בעודי מביט בשמש השוקעת מאחורי המגדלים החדשים שצצו בדרום הוד השרון, מזיעים ממאמץ להידמות לקו הרקיע של מלכת הפרובינציה הנערצת מחולון.

ואז במורד הגרון התגנבה לה איזו מועקה. זו ההזדמנות האחרונה שלי לככב במדור. אמנם איש לא ממש קורא אותו מרצונו, אבל האלגוריתם הארור ודאי יציף אותו בפיד של כמה אנשי תקשורת שאני עוד עשוי להזדקק להם בדרכי החדשה.

יודע מה, אמרתי, יש לי רעיון. אמנם אמרתי לא לדנה, לרינה לאשרת וגם למפיק העיקש מגל"צ שחשב שזה יהיה רעיון מגניב אם בועז יראיין אותי בשבתו כ"מראיין אורח" אצל רזי. אבל כמה מילות חרטה במדור נידח הן לא באמת "שבירת שתיקה" או "ריאיון מקיף ראשון לדיגיטל".

אז קונסיפרטור יקר, קבל את הסליחה שלי. אני מבקש סליחה ממך. סליחה שתצטרך למחוק אותי מהרשימה שלך. סליחה שלא תוכל להתקיל אותי שוב בימי רביעי בלילה עם שאילתות מנג׳סות, על קרדיט שלא נתנו או על כך שחשבת בטעות שצחי הגדול נפל, כשבעצם – כמו תמיד – הוא צדק. סליחה על כל הפעמים שהרסנו לך סיפור טוב עם העובדות. סליחה שפעלנו בהגינות, שלא טעינו יותר מדי, שאין אצלנו שערוריות או הדלפות ושהרשימות היחידות שיש לנו אלו רשימות של סקופים, הישגים וראיונות בלעדיים.

ואם הסליחה שלי לא נראית לך – זה גם בסדר. ממילא הכול זה רק צירוף מקרים.

(הכותב, רון ירון, הוא עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר)