שרה שרה שיר שמח

גבירותי ורבותיי, סוג של מהפך (1): המייק-אובר של שרה נתניהו

חשבתם שהסטייליסט ואיש האשכולות ז'אן כהן הוא האחראי היחיד ללוק החדש והנוצץ של שרה נתניהו? תחשבו שוב. בחודש האחרון נרתמו למשימה הנכבדה אנשי מקצוע מיומנים נוספים, לרבות עורכי צילומים וראשי דסק, מקבוצת "ידיעות אחרונות". בעוד ז'אן כהן, ממעריציה המובהקים של הגברת הראשונה, עושה זאת בחדווה, אנשי "ידיעות" עשו זאת בעל כורחם. איך אמרו חז"ל? לא כייף להתחנף.

נתחיל מהאמצע. בדיוק חודש פחות יום חלף מיום הבחירות (תודו שזה מרגיש הרבה יותר). עם שוך הקרבות וניצחונו בנוק-אאוט של נתניהו ניצבו מקבלי ההחלטות בקבוצת "ידיעות" בפני דילמה לא קלה: האם להמשיך במלחמה האובססיבית נגד ראש הממשלה ולהסתכן בהגברת אובדן האמון של לפחות רבע מהקוראים הפוטנציאלים? או לזנוח את הנקמה במנהיג המזוהה עם "ישראל היום" ולהתחיל לסקר אותו (ואת אשתו!) ללא משוא פנים, בניסיון מאוחר מדי לבלום את השחיקה בתפוצה הנמכרת?

אמנם חודש אינו תקופה ארוכה דיה כדי לקבוע באופן נחרץ כיצד "ידיעות" הכריע בסוגיה, אבל כבר עכשיו מסתמנת נטייה שהרוח נושבת לכיוון ספציפי. בעוד שבחודש שקדם לבחירות, בין 18 בפברואר ל-17 במרץ, ספג נתניהו בעמודים הראשונים של העיתון 14 כותרות שליליות, שש כותרות ניטראליות ואפס כותרות חיוביות, הרי שבחודש שחלף מאז הבחירות, בין 18 במרץ ל-15 באפריל, זכה נתניהו בעמודים הראשונים של "ידיעות" לכותרת חיובית אחת (!) פלוס תמונה מחמיאה (!!), לשבע כותרות ניטראליות (!!!) ולכותרת שלילית אחת בלבד (!!!!). היינו כחולמים.

האם מדובר בהיפוך מגמה דרמטי או בסתם צירוף מקרים? עוד יגיע זמנן של הסטטיסטיקות המפורטות, אבל בינתיים קבלו את המייק-אובר הפנטסטי של שרה נתניהו. הנה שלוש תמונות לא מאוד עדכניות ודי לא מחמיאות שלה מ"ידיעות" מהחודש שקדם לבחירות:

והנה תמונותיה של אותה נתניהו ממש שהתפרסמו ב"ידיעות" בחודש האחרון לאחר הבחירות:

למען ההגינות יצוין כי בחודש שקדם לבחירות השתרבבו ל"ידיעות", פה ושם, גם תמונות סבירות מעט יותר של שרה נתניהו. לעומת זאת, בחודש שלאחר הבחירות לא אותרה בעיתון אף לא תמונה אחת בלתי מחמיאה ו/או בלתי עדכנית של אשת ראש הממשלה.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

גבירותי ורבותיי, סוג של מהפך (2): מחזקים את האחדות

סימן נוסף לשינוי נקודתי ביחס של קבוצת "ידיעות" כלפי נתניהו הוא מקבץ הכותרות החיוביות שעלו ב-ynet מאז הבחירות. כן, כן. אותו אתר שעד לפני חודש לא היה חולף יום מבלי ששיפד את נתניהו במישרין או עקיפין לפחות בכותרת ראשית אחת, החל לפרסם כותרות המצטטות את דברי ראש הממשלה בכובד ראש, בליווי תמונות מחמיאות, ואפילו מצא מקום לראיין ערבי טוב שהצביע לביבי.

הנה שלוש דוגמאות מהשבוע שלפני הבחירות:

והנה שלוש דוגמאות מהחודש שאחרי הבחירות:

קלינטון? לא תודה. אצלנו הכוכב הגדול הוא מרקו רוביו

אבל מי בכלל אמר שהבחירות מאחורינו? ביום ראשון האחרון הכריזה הילארי קלינטון על כוונתה לרוץ לנשיאות. למחרת הקדיש לה "ידיעות אחרונות" את הכותרת הראשית הממלכתית "המטרה: הבית הלבן", פלוס תמונה פרונטלית מחמיאה מתוך הסרטון שבו הודיעה קלינטון על מועמדותה, פלוס הלוגו "גברתי המועמדת". ב"ישראל היום", לעומת זאת, החביאו בחמיצות את תמונתה של קלינטון מהסרטון אי שם בעמודים הפנימיים. בעמוד הראשון, לעומת זאת, הסתפקו בתצלום זערורי ולא מאוד מחמיא שלה, לצדו של הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו, שהודיע על התמודדותו לנשיאות רק בהמשך היום.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

כתבתנו לענייני משטרה מוסרת (1): כת דה בולשיט

התגעגעתם לסיפורי הדס שטייף? גם אני, ולכן הנה שני אייטמים ברצף: ביום ראשון פרסמה הכתבת הוותיקה לענייני משטרה של גלי צה"ל סיפור שהוכתר בתואר "בלעדי". על פי הפרטים ששידרה שטייף בתכנית "עושים צהרים", בני משפחותיהן של מספר צעירות חושדים כי רב המנהל סמינר לבנות בירושלים הפך את המקום לכת. שטייף דיווחה כי מהעדויות שהגיעו לידיה עולה שהצעירות פותו להגיע למקום ואז שודלו לנתק את הקשר עם בני משפחותיהן.

כעבור כמה שעות טיפל עודד בן-עמי בסיפור בתכנית "שש עם". הוא ראיין את הכתב לענייני משטרה, משה נוסבאום, ואת מירי וקנין, אישה שבתה הצטרפה למדרשת באר מרים, בראשותו של אהרון רמתי, בשכונת סנהדריה בירושלים, ומאז ניתקה עימה קשר. ומה לגבי קרדיט לאייטם של שטייף? זה דווקא לא היה, ובצדק. "החשד שהועלה נגד המדרשה הזו הוא לא מהיום ולא מאתמול", רמז נוסבאום בעדינות תוך כדי שידור.

ואכן, סיפור הכת נחשף כבר לפני יותר מארבע שנים באתר "כיכר השבת", ומאז טופל גם על ידו וגם בכלי תקשורת אחרים. שבועיים ויומיים בלבד לפני החשיפה הבלעדית של שטייף, פרסמו משה הלר ואלישע בן-קימון במקומון "ידיעות ירושלים" כתבת שער על הסמינר בעל סממני הכת. לשטייף, אגב, כל זה לא הפריע להעלות ביום ראשון פוסט עם תמונות של עצמה כשהיא משדרת את הסיפור הלוהט לגלי צה"ל (ואם כבר תמונות של שטייף: ייתכן שתגלו עניין כלשהו באייטם הבא).

"אני מלווה את הסיפור הזה שלוש שנים בדיוק, ואני היחידה שהייתה בקשר עם המשטרה לגביו. אני בקשר עם המשטרה כמעט שנתיים בסיפור הזה, ולכן גם יש עכשיו חמש תלונות שאותן אני הבאתי. לא סתם הסיפור הזה התחיל לעורר הדים אחרי שאני פרסמתי אותו".

בכל זאת, לא כדאי לעשות איזה גוגל קטן ולוותר על המילה "בלעדי"?

"ממש לא, כי באותו בוקר זה באמת היה בלעדי. מה זה משנה? נגיד שהיום יש לנו ראיון בלעדי עם המפכ"ל, אז העובדה שהוא התראיין קודם לא עושה את זה בלעדי? הסיפור בלעדי כי בסשן הזה הוא היה בלעדי. את כל הסיפור עם המשטרה אני עשיתי. עבדתי על זה קשה, ליוויתי את הנשים, הבאתי את העדויות, הייתי איתן עד מאוחר בלילה. עבדתי עם המשטרה, ישבתי להם על הזנב. וזה ההבדל. ולכן יש לי זכות גדולה להגיד שזה סיפור בלעדי שלי".

כתבתנו לענייני משטרה מוסרת (2): תעלומת תשע השנים

ויש עוד שטייף, הפעם בניחוח נוסטלגי: בתחילת החודש, 2 באפריל, העלתה כתבתנו לפייסבוק את התמונה הבאה שלה, מתוך מגזין שוויצרי ישן. חבר נאמן דובר גרמנית רהוטה תרגם לי את הכתוב בדף, שכותרתו למעלה היא "נערת פברואר של LIVE", ולהלן התרגום: "הדס (29) מציריך ותל אביב. מזל: קשת. מקצוע: עיתונאית/ כתבת. תחביבים: בישול והמקצוע שלה. שחקן אהוב: ריצ'רד גיר, רובין וויליאמס, שון קונרי. שחקנית: ג'וליה רוברטס, קמרון דיאז, מריל סטריפ. זמר: דמיס רוסוס, ליונל ריצ'י. זמרת: סלין דיון, ברברה סטרייסנד".

לתמונה הצמידה שטייף סטטוס קצר בן ארבע מילים בלבד: "לפני עשרים שנה בדיוק". בעמוד המגזיני הישן נכתב ששטייף היא בת 29, כך שאם מסתמכים על עדותה אפשר להגיע למסקנה המתבקשת שהיא בת 49 בימים אלה. אלא ששטייף חגגה לפני ארבעה חודשים וחצי את יום הולדתה ה-58 ומכאן משתמע שביום ההולדת הבא היא תהיה בת 59. כל זה, כמובן, העלה אצלי את החשד המטופש שהתמונה צולמה לפני קרוב לשלושים שנה, ושהפרט היחיד המדויק בפוסט בן הארבע מילים של שטייף היא המילה "לפני", אלא שאז נכנסה לתמונה כתבתנו המוסמכת, ושפכה בכישרון דלי של מים קפואים על חשדותיי המגוחכים.

"הייתי בת 38. בטעות כתוב במגזין שאני בת 29, אבל התמונה צולמה בדיוק לפני 20 שנה. למה זה מעניין?".

כי זו פשוט נראתה לי טעות קצת קיצונית.

"נכון, העורך טעה בכיתוב, וזה למרות שהוא יודע בדיוק בת כמה אני, כי הוא הדוד שלי, אבל הוא בכל זאת טעה. הסיפור הוא כזה: הדוד שלי הוא עיתונאי ידוע בשוויץ ורצה להכין לי הפתעה ליומולדת 38. לכן הוא הכניס תמונה שלי למגזין שלו, שאגב כבר לא קיים יותר".

אבל איך זה מסתדר אם המגזין שבו פורסמה התמונה שלך יצא בפברואר, ואת בכלל נולדת ב-4 בדצמבר?

"בטח הייתה חסרה לו תמונה למגזין אז הוא גם לא דייק בתאריך. את התמונה צילמה טל אריאל-אמיר בארץ ואני שלחתי לדוד שלי לבקשתו, בלי לדעת מה הוא מתכוון לעשות איתה. הוא החליט לעשות לי הפתעה, אבל כשהמגזין הגיע אליי לארץ טלפנתי אליו ואמרתי לו שהוא טעה בגיל. אתה יודע מה הייתה התגובה שלו? שלוש מילים. 'אה, אוקיי. מצטער'".

תבעת אותנו? הפסדת? מצוין. בוא תכתוב אצלנו

האם נולד האדם שיעז להגיש תביעת לשון הרע נגד "ידיעות אחרונות", להפסיד בה בבושת פנים ובכל זאת לקבל טור בעמודי הדעות? מסתבר שכן. תשמעו סיפור: מזה חמישה חודשים מופיע מעת לעת במדור "דעות אחרונות" טור פובליציסטי תחת הלוגו "הרהורים של אחרים" בחתימתו של הראל נוף. עד כה פורסמו שבעה טורים פרי עטו של נוף, שבכל אחד מהם מונולוג בגוף ראשון המיוחס לדמות בדיונית אחרת. כך, למשל, הטור הראשון היה מונולוג של צעיר ערבי, ובהמשך הוקדשו טורים למונולוגים של פסיכולוגית תל אביבית, מושבניקית שעברה לעיר הגדולה, חבר כנסת צעיר, שוטר ותיק, חבר ועדת פרס ישראל וצעיר ממשפחת מצוקה. 

ולמה טקסטים לא מאוד שנונים של כותב אנונימי למחצה בעמודים די נידחים צריכים לענייני את קוראי "מי נגד מי"? שמח ששאלתם. כאן מגיע הטוויסט בעלילה: לפני קצת פחות מ-17 שנים, ביוני 1998, פרסם גיל ריבה במדורו הלוהט "שליחות קטלנית" במוסף "7 ימים" כי במהלך טיסת טאוור אייר מניו יורק לישראל, בעודו במחלקת תיירים, קיבל השחקן הראל נוף מין אוראלי מבחורה אלמונית. חודשים ספורים לאחר מכן הגיש נוף תביעת דיבה מפוצצת נגד "ידיעות", טען שלא היו דברים מעולם ודרש שהעיתון יפצה אותו בחצי מיליון שקל. חלפו קצת יותר משנתיים של עדויות די מעניינות ובפברואר 2001 זרק בית המשפט את נוף מכל המדרגות. בעקבות זאת הקדיש ריבה לגיבורו כפולת עמודים יוקרתית ב"7 ימים" תחת הכותרת המתבקשת "מצוץ, ולא מהאצבע". וכך כתב ריבה ב"ידיעות": "בית המשפט, בדיון הראשון בישראל בסוגיית 'מין אוראלי במטוס, היה או לא היה', קבע שהראל נוף שיקר תחת שבועה. שהוא קיבל גם קיבל טיפול מוניקה לוינסקי באוויר מבחורינה אלמונית ושיש בזה עניין לציבור". 

למרבה ההפתעה והצער, מעיון בארכיון מתברר כי סיפור תביעת הדיבה הגרנדיוזית שנכשלה הוא לא האירוע החמור ביותר שנקשר לשמו של נוף. כעת נותר רק להתעניין כיצד בחלוף עשור וחצי התגלגל הטיפוס הבעייתי משהו לכתוב טורים פובליציסטיים בעיתון שאותו תבע.

הראל נוף, מה תגיד?

"לא רוצה להתייחס". 

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

קלמן ליבסקינד VS אסף ליברמן, ברוך קרא ואטילה שומפלבי

ביום שלישי בלילה כבר ממש התחלתי להיות מודאג שמא יעלה טור של "מי נגד מי" בלי ויכוח טוב שקלמן ליבסקינד מעורב בו. למרבה המזל, למחרת בבוקר הרגיע ליבסקינד את כל חששותיי. והפעם: קרב משולש מול אסף ליברמן (גלי צה"ל), ברוך קרא (חדשות 10) ואטילה שומפלבי (ynet). לא נגענו.

קלמן ליבסקינד: "אכזבה קשה נרשמת ב"בוקר טוב ישראל" בגל"צ מהרעיון שבית המשפט יבדוק את הבעלות על הקרקע של מצפה כרמים, בטרם ייהרסו הבתים.

אסף ליברמן: "שום אכזבה. אתה פשוט במסע צלב נגד גל"צ, ומה שבפועל נשמע בשידור פשוט לא מעניין אותך".

קלמן ליבסקינד: "הפוך, אסף, הפוך. המסע הוא בגלל מה שאני שומע בשידור, אבל אני מניח שעם התוכנית היומית החדשה של רינו העסק יתאזן סוף סוף".

אסף ליברמן: "כדי להוכיח את הטענה שלך נגד הסיקור שלנו הבוקר אתה צועק 'אבל רינו צרור'? זה מוכיח כמה הטענה שלך רצינית".

ברוך קרא: "קלמן, עכשיו כשרזי מדבר על יום השואה הוא מחדיר מסרים שמאלניים. שים לב".

קלמן ליבסקינד: "ליאור שליין, זהירות, ברוכי מאחוריך".

אטילה שומפלבי: "קלמן, הבטחת לי שעד סוף אפריל מתקן העינויים לשמאלנים המשוקצים יתחיל לפעול. אל תאכזב".

קלמן ליבסקינד: "ואתה הבטחת לי שתלך ללשכת העיתונות הממשלתית ותבקש שם לבטל את תעודות העיתונאי של כל מי שמנהלים את מקום העבודה שלך. אל תאכזב".

נצח ישראל לא ידייק

ביום ראשון, מיד לאחר החג, סיקרו כל העיתונים את מותה הנורא של הנערה שני מריל ממודיעין, שנספתה בשריפה במעבורת בתאילנד. גם "ידיעות אחרונות" וגם "הארץ" דיווחו כי משפחתה של שני שבה בטיסה מבנגקוק לישראל ללא גופתה, אשר נותרה בתאילנד להשלמת תהליך הזיהוי. רק ב"ישראל היום" פרסמה נצחיה יעקב דיווח שגוי בעמוד הראשון ולפיו "שני בת ה-12 תובא היום למנוחות". בידיעה בעמוד 5 הוסיפה ותיארה יעקב כיצד בני המשפחה "עלו אמש לטיסת אל על מבנגקוק לישראל, ובה ארונה של בתם הבכורה שני". בפועל, נכון ליום רביעי, גופתה של שני טרם נחתה בארץ.

"אני מסרבת להגיב. תפנה לעורכים שלי".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

כשאווירת הנכאים מדשדשת בביטחון לעבר שקיעה של שכחה

האם נולד ל"הארץ" מבקר שמצליח להקדים את זמנו? בסוף השבוע האחרון פרסם אבי פיטשון במוסף "גלריה שישי" של "הארץ" ביקורת אכזרית עד קטלנית על "The Magic Whip", האלבום החדש של להקת בלר הבריטית. הנה מבחר פנינים מתוך הטקסט: "מדובר באלבום חלושס מדכדך, בינוני ומלא באווירת נכאים המדשדשת לה בביטחון לעבר שקיעה של שכחה", "את כל זה אני מקליד בזמן שהאלבום החדש של 'בלר' מבאס לי את התחת באזניות", "איזה אלבום בכייני ויבבני, איזה אלבום עייף ומרדים, איזו שביזות מייבשת עוברת דרכו מההתחלה ועד הסוף" וגם "כן, יש ייאוש באוסף השירים הזה".

את תגובתו של אבי פיטשון לא ניתן היה להשיג.

ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.

הנאים השכנים בעיניך? סבבה. רק תדע שרבע מהם כבר לא גרים כאן יותר (אבל אלי טביב דווקא כן)

אצלנו בדרום חולון זה לא היה יכול לקרות, אבל מי שרוצה לגור בכפר שמריהו צריך לשלם את המחיר.

בגיליון ערב החג השני של פסח פורסם במוסף "ממון" של "ידיעות" פרויקט מיוחד, אם גם ממוחזר, שהציג את תמונותיהם של נכסי נדל"ן יקרים ממעוף המסוק. לכל צילום של אחוזה (בין היתר של גיל שויד, עידן עופר, לב לבייב ושרי אריסון) נלווה טקסט קצר של הכתב לענייני נדל"ן, עפר פטרסבורג, שתיאר מיהו בעל הנכס, מה מיוחד בבית, ומיהם השכנים המפורסמים. האחוזה הזולה ביותר שהוצגה בפרויקט (בשווי מוערך של 60 מיליון שקל, בקתה ממש) הייתה זו של צביקה בארינבוים בכפר שמריהו.

עופר פטרסבורג נמנע מלהגיב.

דברים בשם אומרם: יעקב אחימאיר VS נורית קנטי

ערב טוב. זו הרוח הנושבת, זה הסגנון, מגלי צה"ל: נורית קנטי אומרת כי לא מגיעות תלונות מכיוון שמאל לתוכנית "מה בוער" שהיא העורכת שלה. אבל מכיוון ימין, מגיעות "נביחות" כהגדרתה. לא פחות. אז זה נכון מה שאומרים על גלי צה"ל! בלי בושה, בלי התנצלות כמובן, זה עובר, כמו שאומרים. אפילו לא הערה של קצין חינוך ראשי של צה"ל, או של מפקד התחנה. כי זה פשוט ומקובל, ומותר ומובן. זו הרוח.

(יעקב אחימאיר בדף הפייסבוק שלו, 10.4.2015)

בסטטוס שלו התייחס אחימאיר לשיחה שהתקיימה באולפן "וואלה! ברנז'ה" בין נורית קנטי, עורכת התכנית "מה בוער" בגלי צה"ל, לבין רזי ברקאי, מגיש התכנית. והנה תמלול הקטע הרלוונטי:

רזי ברקאי: "יש אצל אנשי השמאל, לפחות אצל אנשי השמאל שמאזינים לנו, איזה סוג של ריספקט להגינות שלנו, והם לא ינבחו עלינו בטלפון. וכן, הטלפונים שאת מקבלת זה טלפונים של נביחות בעיקר מצד ימין".

נורית קנטי: "נכון, לרוב נביחות. פה ושם יש גם מחמאות, אבל הרבה פחות מנביחות ונאצות".

נורית קנטי, תרצי להגיב?

"מחתן פרס ישראל בעיתונות הייתי מצפה לבדיקה עיתונאית מינימלית שכוללת הקלקה על הפליי ב'וואלה!' ולא לצטט שרשורי פייסבוק. אם החתן הנכבד, הוותיק והמנוסה היה טורח להאזין לדבריי לפני ששיתף אותנו בהגיגיו, היה למד כי דבריי עסקו בכך שלא מגיעות אלינו תלונות מצד שמאל בדבר העלאה לשידור של אנשי ימין, לעומת נאצות וקללות שמגיעות אלינו מצד ימין כאשר אנו מעלים לשידור אנשי שמאל. תחקירון דל מאמץ היה מסייע לעיתונאי עתיר הניסיון להתרשם  מרוח הדברים ומהעובדה שלא רק שלא אמרתי שמימין מגיעות רק נביחות, אלא הגבתי לביטוי, בהתייחסי לתגובות ככלל שמגיעות לשידור. אז נכון מה שאומרים על עיתונאים ותיקים. בלי בושה בלי התנצלות, כמובן, זה עובר, לצטט פוסט בפייסבוק מבלי לבדוק. אם זו העיתונות של חתן פרס ישראל, וגו'".

הציטוט מול המציאות: שקיעתה של הזריחה

הציטוט: "החזון: הדיירים ביקשו להרגיש בבית הרחק מן הבית... כמו כן ביקשו למקם את מיטת הזוג מול הים כך שיוכלו לחזות ביופייה המרהיב של הזריחה מדי יום" (מעצבת הפנים אלינור קלדרון, על דירה שעיצבה למשפחה ספרדית, המשקיפה לחוף הים של תל אביב, mako, 6.4.2015).

המציאות: מקווה שהדיירים של קלדרון לא התאכזבו לגלות שעם חלון שפונה מערבה, זריחה מרהיבה לא כל כך ייצא להם לראות. לא נורא, הם תמיד יוכלו להתנחם בשקיעות מרטיטות.

אלינור קלדרון, תרצי להגיב?

"טעות כתיבה קטנה. אכן, לא מדובר בזריחה אלא בשקיעה".

נא להכיר: נהגת האוטובוס המוסלמית הראשונה השנייה 

השביל הזה מתחיל כאן. בין סניף בנק למעיין. לא סלול, לא תמיד מסומן, אבל בכל זאת החלטתי לצעוד דרכו. למרבה הצער בדיוק אז טלפן הקונספירטור.

"אתה עוד שם, הורביץ?", הוא התפלא. "לא הבטחת לצאת לחופשה? למה אתה מועל באמונם של קוראיך המתמעטים שמקווים לפוש ממך מעט?".

"לא מועל ולא נעליים", התחלתי להתעצבן. "החופשה תתקיים כמתוכנן בשבוע הבא ואפילו תכלול ביקור מרתק ביעד אקזוטי מסקרן".

"באמת?", התעניין הקונספירטור, "על איזה יעד חשבת? טרק בהרי מזרח אסיה? שיט בנהרי מערב אירופה? קפיצה ממפלי צפון אמריקה?".

"אני דווקא נוטה יותר לכיוון של פיקניק בחולות חוסמסה, אחד מאתרי התיירות העוד יותר אטרקטיבים בדרום חולון", הרהרתי בקול רם.

"תבזבז את החופשה שלך איך שאתה רוצה, הורביץ", אמר הקונספירטור ביבושת. "רוצה בונבוניירה לעוסה לדרך?".

"בשמחה", אמרתי בעצב.

"קבל תמונה", אמר הקונספירטור בלאקוניות.

"כבר נתקלתי באייטם הזה השבוע", אמרתי בהתלהבות. "איזה יופי ש'אגד' פותחת את שורותיה גם לנהגות אוטובוס ערביות. כבנו של חבר 'אגד' ותיק אני מברך על כל צעד שתורם להטרוגניות של הקואופרטיב שלנו. וכל הכבוד גם לטלי חרותי-סובר מ'דה מרקר' שהצליחה לאתר את נהגת האוטובוס המוסלמית הראשונה בישראל".

"אתה מוכן להירגע עם התקף הפומפוזיות, הורביץ?", רטן הקונספירטור. "קודם כל, סוהילה פדילה מטירה בכלל לא עובדת ב'אגד' אלא בחברת האוטובוסים האהובה עליי, 'מטרופולין'. חוץ מזה, היא ממש לא נהגת האוטובוס המוסלמית הראשונה בישראל. הנה, קבל תמונה מתוך האייטם של דודי אביטן שפורסם ב-mynet כבר לפני שנה וארבעה חודשים".

"עוד נהגת אוטובוס מוסלמית? זה פשוט מדהים", קראתי בהתלהבות. "אתה רואה? כנראה שבכל זאת 'אגד' היו הראשונים להעסיק בנות מיעוטים ולתרום לשילובן באוכלוסיית נהגות ונהגי האוטובוסים. אין ספק שיש כאן סיבה טובה לגאווה ישראלית".

"מה שבעיקר אין ספק הוא שאתה מאבד את זה, הורביץ", הכריז הקונספירטור. "קודם כל, גם גדיר אל-נאבי מוואדי ג'וז בכלל לא עובדת ב'אגד' אלא בחברת 'קווים'. וחוץ מזה, אתה לא חושב שהשאלה הנכונה שצריכה להישאל היא למה טלי מ'דה מרקר' לא טרחה לעשות גוגל לפני שהכריזה על נהגת האוטובוס המוסלמית הראשונה?".

"הרעיון הזה דווקא עבר לי במוח", הודיתי, "אבל לאחר בחינה מחדש של מכלול הראיות, הגעתי למסקנה שמדובר כנראה בצירוף מקרים".

"צא, צא כבר לחופש שלך", אמר הקונספירטור במיאוס וניתק.

ואם כבר חופש, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

לכל כתבות המגזין

ממסיבה למלחמה

כתבו לאביב הורביץ

• אביב הורביץ
• מי נגד מי