איך הזמן טס כשמתכסחים. שבועיים וארבעה ימים (אבל מי סופר) חלפו מאז שגיא פלג פוצץ את הפגישות הלוהטות בין בנימין נתניהו לנוני מוזס, במגעים הבל ייאמנו על הון-שלטון-עיתון. נכון לשעה קשה זו טרם זכינו לתמלילים חדשים (גיא, להמשך טיפולך המסור), אבל רעידות המשנה בהחלט מורגשות. מה זה אומר? עלייה תלולה בכמות ההשתלחויות הבילטרליות. מי נגד מי? כמעט כולם.
מרדכי גילת VS נוני מוזס: איבד את הבושה
בשישי האחרון תקף מרדכי גילת במדורו ב"ישראל היום", את נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", העיתון שבו עבד גילת עד שנת 2008. "בקרב המר בין בני אור לבני חושך, כלשונו של דן מרגלית, ניצחו האחרונים. בהשפעתם החליף מוזס דיסק, חצה קווים – הפך את "ידיעות" מעיתון הלוחם בשחיתות שלטונית לעיתון המגונן עליה ומשרת אותה", כתב גילת. "הוא עשה זאת בגלוי, בגאווה, בסיפוק. הוא איבד את הבושה. הוא מעל בשליחותו העיתונאית והציבורית פעם אחר פעם... מספר האנשים שמוזס בחר להגן עליהם הלך וגדל. באותה נשימה ממש התחיל העיתון לרדוף מתריעים בשער, להתנפל על מערכת המשפט, לנעוץ סכינים בראשי אגף החקירות ובשומרי סף אחרים – לנסות להשחית כל חלקה טובה. באחת השיחות הקשות בינינו אמרתי לו שהוא הורס את מפעל חייו של אביו; שהוא שוחט את התרנגולת שמטילה ביצי זהב; שהעיתון מאבד את היושרה המקצועית שלו. הזהרתי אותו שהוא יאבד בסוף את העיתון – אבל לא מצאתי אוזן קשבת. דיברתי אל הקיר".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "עצוב, עצוב לראות את מוטי גילת, מגדולי התחקירנים של 'ידיעות אחרונות', הופך להגיגן בשירות נתניהו ואדלסון. האיש, שייצג פעם את המצפון המוסרי בעיתונות, הוא גם האיש שמכר את נשמתו ואת כל עקרונותיו בשביל שכר נאה. גילת, שכתב ב'ידיעות אחרונות' תחקיר נרחב על הקשר הבעייתי בין נתניהו לאדלסון, הוא גם זה שפועל היום כעט להשכיר למען שניהם? האם לעיתונאי שחשף את פרשת עמדי ושפרסם את התחקירים הגדולים על נתניהו, אין יותר ממילה אחת להגיד על מילצ'ן? על המתנות של שרה? על מני נפתלי? על הצוללות? הוא מסתפק בכמה משפטים כדי לצאת ידי חובה – ומסתער על האויב האמיתי שלו (או של מעסיקיו): 'ידיעות אחרונות'. תארו לעצמכם איך גילת היה מתייחס לאירועים האחרונים, אם היה כותב בכלי תקשורת חופשי. האם היה מסכים שהמאמרים שלו ייקברו עמוק בתוך המוסף ולא יקבלו הפנייה בעמוד הראשון, כפי שהוא דרש כשעבד בעיתון אמיתי. לפני תשע שנים עזב גילת את 'ידיעות אחרונות' בטענה שלא נתנו לו לפרסם תחקירים משמעותיים. מאז הוא כותב בחינמון, וכשלא מרשים לו – גם בפייסבוק. בעיקר הגיגים. איפה תחקירי ההון שלטון שלו? איפה בכלל התחקירים שלו? האם ייתכן שב'ישראל היום', הדרג הכי בכיר שמותר לו לכתוב עליו זה מזכ"ל הסתדרות המורים?".
מרדכי גילת VS נחום ברנע: מה גלגול העיניים הזה?
שבוע לפני כן לא היסס גילת להשתלח גם בקולגה מ"ידיעות", נחום ברנע. "פתחתי שלשום את 'ידיעות אחרונות', קראתי את עמיתי לשעבר, נחום ברנע, וגיליתי להפתעתי שבאותה תקופה שבה כתבנו באותו עיתון, עבדנו בעצם בשני עיתונים שונים", כתב. "אני עבדתי בעיתון שמאז שנת 2000 התערב המו"ל שלו מוזס אישית בתחקירים רגישים וניסה לגנוז או לגדוע חלק מהם לטובת אנשי שררה וממון. ברנע, למרבה האירוניה, עבד כנראה בעיתון נפלא, מקצועי וערכי, שהמו"ל שלו לא העז להתערב בפרסומים השונים לטובת יקירי הממלכה. הוא לא שמע על כך מעולם – לא ממני ולא מאחרים. ברנע צודק: מדוע שמוזס יטלפן אליו? על רקע איזה תחקיר בדיוק? מתי הוא חשף פרשת שחיתות נוראה של ראש ממשלה, של שרים, של אחד מראשי המשק? מתי קידש מלחמה באריאל שרון המנוח, בחבר המשותף שלו ושל מוזס, אהוד אולמרט; בנוחי דנקנר ובדומיהם? מתי גרם לפתיחת חקירה נגד אחד מקברניטי המדינה? מה צריך להיות גלגול העיניים הזה של ברנע?".
נחום ברנע נמנע מלהגיב.
קלמן ליבסקינד VS מרדכי גילת: חיסל במשך שנים אנשים
ביום שבו גילת תקף את מוזס, חבט קלמן ליבסקינד, במדורו השבועי ב"מעריב", בגילת עצמו. "אם מדברים על שיטה של רשימות שחורות ורשימות לבנות, או נכון יותר רשימות של שחורים ורשימות של לבנים, מוטי גילת הוא אבי השיטה", כתב. "כך פעל האיש הזה במשך שנים. היו לו בכל המערכות אנשים שאותם הוא קידם ואנשים שסומנו כיעד, היו לו 'טובים' ו'רעים', ומשורה ישחרר רק המוות. גילת חיסל במשך שנים אנשים, בלי קשר לשאלה אם היו בצד של המושחתים או בצד של חושפי השחיתויות. היו לו חברי כנסת וקציני משטרה ופקידי ציבור שעבדו איתו ושעליהם הגן בכל עוצמתו, גם כשסרחו. מה זה הגן? רתם את כל הצוות שלו, בימים שבהם מה שהיה כתוב ב'ידיעות' היה האמת ואין בלתה. במילים בומבסטיות. ברוע. בכותרות מנופחות ומוגזמות. באלימות עיתונאית שלא הייתה שנייה לה".
מרדכי גילת נמנע מלהגיב.
קלמן ליבסקינד VS דן מרגלית: הר של מזומנים בעיתון של ביבי
בהזדמנות חגיגית זו תקף ליבסקינד גם את דן מרגלית. "נוכח ההקלטות המתפרסמות בערוץ 2 טיפין טיפין, הבהיר מרגלית שאת מה שעשה נתניהו – אפרופו דבריה של המבקרת מרים בן פורת על 'קניית שלטון בכסף' – ניתן להגדיר כ'קניית שלטון בעיתון'. ולא רק זה. 'במובנים רבים', הסביר, 'זה יותר גרוע. האם הציבור נותן דעתו כמה זה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית?'. אתה קורא את הדברים ולא יודע מה לומר לאיש שבחר לעבוד בשביל הר של מזומנים בעיתון שנולד כדי לעשות טוב לבנימין נתניהו ושכל הווייתו מסז' אחד גדול לראש הממשלה, ובדף הפייסבוק שלו מדבר על 'קניית שלטון בעיתון'".
דן מרגלית, תרצה להגיב?
"קלמן מגיב בחמיצות. אני אחראי לקו של 'ישראל היום' כמו שהוא אחראי למעשים של המו"ל שלו בדימוס ב'מעריב' שישב אז פעמיים בכלא. כבר כמה שנים אני כותב ביקורת חופשית על נתניהו ב'ישראל היום' וזה מה שקובע".
ג'ודי שלום-ניר-מוזס VS קלמן ליבסקינד: תמשיך לעבוד אצל הביבים
במוצאי שבת, לאחר שהטור של ליבסקינד עלה לרשת, הצטרפה גם ג'ודי שלום-ניר-מוזס אל זירת הקרבות (לא נגענו):
ג'ודי שלום-ניר-מוזס VS גיא רולניק: מעז להטיף לנו
בתחילת השבוע המשיכה שלום-ניר-מוזס להמטיר אש וגופרית בטוויטר. הפעם על הכוונת: מייסד "דה מרקר", גיא רולניק, שעשרה ימים קודם לכן פרסם טור נרחב על שיטת "החיסולים והפרוטקשן" של "ידיעות אחרונות" (לא נגענו):
גיא רולניק נמנע מלהגיב.
ב. מיכאל VS רון ירון: פניו נפלו, נרעשו, כמעט חוורו. זה היה פתטי
במקביל לגילת ולליבסקינד פרסם ב. מיכאל באותו יום שישי טור משלו ב"הארץ". תחת הכותרת "שיטת נוני: כך זה עבד", סיפק סיפור לא ידוע על אינטראקציה שהייתה לו מול רון ירון, אז עורך "המוסף לשבת" וכיום עורך "ידיעות".
וכך תיאר ב. מיכאל את חוויותיו ב"ידיעות" ב-2007: "בעולם המשפט התנהלה אז מלחמה מרה. שר המשפטים, דניאל פרידמן, שפע הצעות ורפורמות לסירוס בית המשפט העליון. מולו ניצבו אהרן ברק ותומכיו, שביקשו להגן על בית המשפט. תימרות עשן עלו מן הקרב. ואז גויס שחקן חיזוק אמריקאי לעזרת פרידמן. ריצ'רד פוזנר שמו. שופט, הוגה, שמרן קיצוני, מוזר. עד כמה מוזר? מוזר עד כדי תמיכה בסחר בילדים 'בתנאי שוק חופשי', ובעינויים. מאמר ארוך-נגן שלו תורגם לעברית ופורסם ב'ידיעות אחרונות'. כולו התקפה פראית, משולחת, כמעט אלימה, על ברק. כולו גדוש טעויות, בורויות, הבלים ו... איך אומרת שרת הספורט? — בולשיט. התעצבנתי. הלכתי אל מי שהיה אז עורך 'המוסף לשבת', רון ירון, ואמרתי לו שאני מתכוון לכתוב מאמר תגובה לפוזנר. פניו נפלו. נרעשו. כמעט חוורו. 'תעשה לי טובה', הוא אמר, 'אל תעשה את זה'. 'למה?' שאלתי. 'תעשה לי טובה', הוא שב והפציר. 'אבל למה?', הקשיתי, "למה זה כל כך חשוב לך?'. ''תגיד', הוא אמר כמי שמסביר את המובן מאליו לילד דביל, 'אני צריך להסביר לך מאיפה הגיע המאמר של פוזנר? אתה לא מבין מי הנחית אותו עלי?' הוא שאל, ובקולו בהלה אמיתית, 'בבקשה, אל תסבך אותי איתו', הצביע באצבעו כלפי מעלה (רק לרגע קט תהיתי האם הוא מתכוון לקב"ה, או למוזס). זה היה משונה. זה היה פתטי. זה היה כמעט נוגע ללב. לבושתי – הסכמתי.
"חלף זמן מה, ולאחר פרסום עוד איזשהו קטע שלי על השר פרידמן, צועד לקראתי העיתונאי מוטי גילת (כבר בשלבי עזיבת 'ידיעות') ואומר לי בעליצות רצינית: 'תמשיך לכתוב ככה על החברים של הבעלבית, ובעוד חודשיים אתה בחוץ'. צחקנו. המשכתי לכתוב. גילת טעה בגדול. זה לקח שמונה חודשים".
שמעון שיפר VS ב. מיכאל: נסע על חשבון חברות רכב
כעבור יומיים, בראשון, פרסם "הארץ" מאמר תגובה מאת הכתב המדיני של "ידיעות", שמעון שיפר. "מלבד המשפט 'גם אני כתבתי ב'ידיעות אחרונות'', המאמר שלו מלא טעויות עובדתיות", כתב שיפר על ב. מיכאל. "העובדות: מאמרו של פוזנר פורסם ב–27 באפריל 2007. שבוע לאחר מכן הוקדש המוסף לשבת כולו למסקנות ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. האם מישהו מאמין שתגובה להתפלפלות בין שני שופטים בכלל הייתה מייצרת התנגדות ב'ידיעות אחרונות'? ב. מיכאל התפטר מ'ידיעות אחרונות' ולא פוטר. באותה תקופה היה בעיתון גל קיצוצים על רקע מצבו הכלכלי. ב. מיכאל, שפרסם רק שני טורים קצרים בשבוע, התבקש לכתוב יותר או לקצץ מעט בשכרו (שהיה גבוה באופן ניכר משכר ממוצע של כתב בעיתון). הוא סירב בתוקף לשתי ההצעות והתפטר. אם 'ידיעות אחרונות' לא חפץ בכתיבתו, מדוע הציעו לו עורכי העיתון לכתוב יותר? ב. מיכאל כעס באותם ימים על עורך 'ידיעות אחרונות', שהחליט מטעמים אתיים להפסיק את הנוהג שבו הוא נסע לחו"ל כמה פעמים בשנה על חשבון חברות רכב, תמורת כתיבה בעיתון. ב. מיכאל ביקש שוב ושוב לבטל את האיסור. משלא נענה, החל לנסוע ולכתוב, ללא אישור, במקומון. גם היום, בעודו כותב ב'הארץ', נוהג ב. מיכאל לנסוע לחו"ל במימון חברות מסחריות ולפרסם את רשמיו ב'גלובס'. כך הוא העיתונאי היחיד שמצליח לכתוב בו זמנית בשני עיתונים מתחרים. לסיכום, נראה שראוי להוסיף לכותרת שניתנה למאמרו של ב. מיכאל, 'כך זה עבד', את המלים 'על כולם'".
ב. מיכאל VS שמעון שיפר: מגרד בצייתנות את תחתית הפח
תגובתו של ב. מיכאל לא איחרה לבוא והופיעה ב"הארץ" כבר למחרת. "אילוּ הייתי צריך לנחש על מי תוטל המשימה ללחום את מלחמת כבודו המתרפט של 'ידיעות אחרונות', הייתי מהמר בבטחה, כי שמעון שיפר יישלח למשימה", כתב. "תמיד השאיר עלי רושם צייתני. נראה שהוא זומן אל העורך, קיבל ממנו הכתבה, רשם בצייתנות ושיגר ל'הארץ'. למרבה הצער, שיפר לא טרח לבדוק את פרטי ההכתבה שקיבל... התפטרתי? שוב בולשיט. אפילו לא העליתי בדעתי להתפטר. לנוחות שיפר, להלן לוח הזמנים האמיתי: מאי 2007, תקרית פוזנר. פברואר או מארס 2008, הפגישה עם מוטי גילת. אוקטובר 2008, העורך דאז מודיע לי שהוחלט לקצץ 50% (חמישים אחוז) ממשכורתי. רק לי. לא 'גל קיצוצים' ולא בטיח. סירבתי להצעה הנדיבה, ודרשתי מן העיתון להמשיך לקיים את החוזה שנחתם עמי. ניסיונות נאיביים שלי ושל אחרים למצוא איזושהי פשרה נכשלו. היה ברור כי דיני נחרץ. כשמונה חודשים אחרי הפגישה עם גילת הגיע מכתב הפיטורין. פוטרתי. בכותבו שהתפטרתי, שיפר פשוט משקר, או התבקש לשקר.
"מה עניין נסיעותיי ונסיעות עיתונאים אחרים מן העולם כולו לאירועי השקה של מכוניות, ולפיטורי? לשיפר הפתרונים... נראה, כי עם הידלדלות ההכפשות אין מנוס מלגרד את תחתית הפח. לסיכום: שיפר לא מפתיע אותי. הוא הרי לא 'עובד על כולם'. הוא רק עובד את אדוניו. אני רק מקווה, שבשכר עמלו קיבל לפחות ליטוף חם על החוטם וכמה רקיקים טעימים".
בן דרור ימיני VS קרן נויבך וגיא רולניק: אלה מטיפים מוסר?
לא רק מ"ישראל היום", "מעריב" ו"הארץ" נורו השבוע צרורות בעקבות שורת הגילויים על פגישות נתניהו ומוזס, אלא גם מכיוונו של העיתון המותקף, "ידיעות אחרונות". בשישי האחרון יצא למשימה בן-דרור ימיני. "קרן נויבך ראיינה את גיא רולניק, ואפשר היה להבין שמדובר בסמל לאתיקה", כתב ימיני ב"מוסף לשבת". "סליחה? האיש ששבר את העבודה המאורגנת של עיתונאים והפך אותם להרבה יותר תלויים במו"לים? האיש שקיים ועידה נוצצת של 'דה מרקר', ועידת הון-עיתון, בחסות יצחק תשובה במלון פלאזה ניו יורק מטיף מוסר? הרי שוב ושוב הועלו טענות שהסיקור של בנק הפועלים ובנק לאומי ב'דה מרקר' לא היה מנותק מיחסי העיתון עם הבנקים. אם כבר עוסקים בסוגיית ההון עיתון, וראוי לעסוק, רולניק צריך להיות בצד הנבדקים. לא בצד המדריכים המוסריים. נויבך, יורשה לי להזכיר, המשיכה לעבוד ברשות השידור גם בימים שחבורה בעייתית שלטה שם. כמו רוב עיתונאי הרשות, היא לא מכרה את נשמתה. אבל השבוע נשאלתי משהו כמו עשר פעמים: מדוע אתה לא מתפטר. עיתונאי הרשות שתקו לנוכח ההשתלטות העוינת. עיתונאי 'הארץ' שתקו כמו דגים כשנבזלין קנה מניות. לא נרשמו מחאות ולא התפטרויות. אבל הם חכמים על אחרים".
קרן נויבך וגיא רולניק נמנעו מלהגיב.
סימה קדמון VS דן מרגלית, מרדכי גילת וגיא רולניק: טלו קורה מבין עיניכם
שבוע לפני ימיני יצאה גם סימה קדמון למתקפה. היא אמנם לא נקבה בשמות, אבל לא צריך להיות מומחה לסכסוכים בתקשורת כדי להבין למי כיוונה. "אני מרגישה טוב מאוד. בטח לא פחות טוב מכפי שמרגישים, או לפחות צריכים להרגיש, אלה שמדלגים מדעה אחת שאותה הם מביעים בעיתון היומי שבו הם כותבים לדעה ההפוכה בדיוק, שאותה הם מפרסמים בטוויטר או בפייסבוק", שיגרה קדמון טיל מונחה לעברו של דן מרגלית. "לאלה הייתי רוצה להגיד שאני, לעומתם, לא נאלצתי מעולם למתן או לרכך או לוותר על משהו שרציתי לכתוב. ושאני, בניגוד להם, לא זקוקה לבמה אחרת כדי לכתוב בה את מה שיש לי להגיד כי בעיתון שלי לא נותנים לי לומר אותה. ושאותי, בניגוד אליהם, לא מצניעים בעמודים אחוריים כשהדעה שלי לא עומדת בקנה אחד עם 'הקו המערכתי'".
בכך לא הסתיימה המתקפה. "לכל הצדיקים הגדולים, אלה שישבו על כיסאות עור הצבי בעיתון שלי, שחתומים על תחקירים מעוררי השראה נגד נתניהו ועכשיו הם חלק ממערכת של עיתון שבו אסור להם לכתוב מילה בגנותו... טלו קורה מבין עיניכם", רמזה קדמון למרדכי גילת ולאחר מכן שלחה עקיצה גם לכיוונם של "דה מרקר" וגיא רולניק: "עיתונאים ומערכות שידעו יפה מאוד לשמור על שלדון אדלסון כשהוא מימן את עיתונם ויום לאחר שצינור הכסף יבש פתאום נזכרו לתקוף אותו ואת עיתונו".
דן מרגלית, תרצה להגיב?
"סימה יצאה ידי חובתה כשכתבה שהיה לה 'בוקס' כלשונה. נו ומה? ומיד החלה לתמרן במקלדת, ולא כתבה בחריפות אלא בריכוך מה שכתבתי חד וחלק במאמרי בעיתון: בושה וכלימה לביבי ולנוני. אפשר שהתכוונה אליי בקטע המצוטט, ואולי לא. אם כן התכוונה – ובכן, לא השתתפתי במלחמת העיתונים ולא אצטרף עתה, אבל אין עניין אחד שלגביו הבעתי דעה סותרת בטוויטר ובפייסבוק בהשוואה לטורי בעיתון. ברור שבטוויטר כתבתי על יותר נושאים (שלוש-ארבע פעמים ביום) וגם הניסוח אינו זהה בגלל השוני בין כלי התקשורת".
מרדכי גילת וגיא רולניק נמנעו מלהגיב.
אלי ציפורי VS נוני מוזס ועמוס שוקן: בריונים ושיכורי כוח
גם אנשי "גלובס", כמובן, לא עמדו מהצד והשתלבו בתגרה ההמונית. בשישי האחרון, כהרגלו בקודש, פרסם סגן העורך, אלי ציפורי, טור מתון, מידתי ושקול, שבו קשר את הפרשה האחרונה להיחלשותם של העיתונאים וכינה את נוני מוזס ואת עמוס שוקן "בריונים". "המו"לים הבולטים, ובראשם נוני מוזס ועמוס שוקן, מו"ל 'הארץ דה מרקר', שברו די בבריונות את העבודה המאורגנת בעיתוניהם והעסיקו מנכ"לים שדגלו בשבירה הזאת", הסביר ציפורי. "שבירת הארגונים והאידאולוגיה הקפיטליסטית להחריד שהנהיגו השניים תרמה להחלשת העיתונאים וכושר המיקוח שלהם. העבודה המאורגנת בכלל והעבודה המאורגנת בעיתונות בפרט, היא הדבר היחיד שיכול לשמש כוח מאזן להנהלות כוחניות ובריוניות וגם למו"לים בריונים ושיכורי כוח, כפי שקיימים כיום בישראל".
עמוס שוקן, תרצה להגיב?
"עם כל הכבוד, אני לא מוכן להתחלק עם נוני מוזס בהעברת העיתונות הממוסדת מהעסקת עובדים (עיתונאים ואחרים) בהסכמים קיבוציים, להעסקתם בחוזים אישיים. התהליך הזה הוא כולו תוצרת 'הארץ' ומה שנעשה ב'ידיעות אחרונות' בתחום הזה, נעשה הרבה אחרי הדוגמה שלנו.
"מנקודת ראותו של ציפורי אני רואה בדבריו משום הודאה שכהונתו כעורך בכיר ב'גלובס', והכתיבה שלו ב'גלובס' כל השנים נבעה מחולשתו כעובד בחוזה אישי מול מו"ל ביריוני (והרי עובדי 'גלובס' התאגדו רק לפני כשנה) ולכן הוא נאלץ לכתוב כך שכתיבתו תשרת את האינטרסים של המו"ל שלו – כפי שאכן הקפיד לעשות במשך שנים.
"ב'הארץ' המצב הפוך: עיתונאים בחוזים אישיים כתבו בחופשיות נגד האינטרסים של הבנקים המספקים אשראי ופרסום לחברה וקידמו בנחישות את הרפורמה בבנקאות (רפורמת בכר); הם המציאו למעשה וקידמו בנחישות את הרפורמה בסלולר וגרמו ל'סלקום' ול'פרטנר' להפסיק פרסום ב'הארץ' וגרמו לעיתון הפסד עצום; הם תמכו בנחישות בנגיד בנק ישראל ובמפקח על הבנקים בדרישתם לסלק את דני דנקנר מתפקיד היו"ר בשנת 2009, והתוצאה הייתה לחצי אשראי חמורים מצד פועלים, הבנק של 'הארץ', שכמעט הביאו את החברה לפשיטת רגל. הם כתבו בנחישות, ולמעשה מנעו, את חילוץ הטייקונים פושטי הרגל באמצעות כספי הפנסיה של הציבור, והם התנגדו למתווה הגז ולפחות הביאו לשיפורו. את כל זה הם עשו כשהם מועסקים בחוזים אישיים, ללא ארגון, ותחת מו"ל 'קפיטליסטי להחריד' שלפי ציפורי עשה הכל כדי להחליש את מעמדם.
"ב'גלובס', גם כן בחוזים אישיים, בדרך כלל נקטו עמדות הפוכות, וכפי שהתברר, נכשלו לאורך כל הדרך, ושירתו אינטרסים שאינם של הציבור. למעשה הוליכו את הציבור שולל שהם עושים עבודה עיתונאית לטובתו.
"אחרי ההתאגדות ב'גלובס' יש לקוות שציפורי הפסיק להיות מנוצל, ושכרו עלה. במה שנוגע לכתיבתו, היא לא השתנתה עקב ההתאגדות, אלא רק אחרי שאליעזר פישמן חדל להיות בעל השליטה. אז התחלנו לשמוע את הדברים שציפורי כל השנים החזיק בבטן ולא גילה לקוראיו".
שי ניב VS נחום ברנע: לא נקי יותר, רק נפוח יותר
שבוע לפני ציפורי, תקף הפרשן הפוליטי של "גלובס", שי ניב, את בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות": "תמיד אירוני ועצוב לראות כיצד עיתונאים שקיבלו לידיהם את הכוח האדיר להטיף, לבקר, למחות ולהניף את דגלי הדמוקרטיה וחופש הביטוי – מתגלים כאוכלוסייה מפוחדת ומוחלשת, כמעט אסקופה נדרסת, כשזה מגיע אליהם לחצר. אל מקום עבודתם", כתב. "עורכים ראשיים הופכים לעתים לקבלני ביצוע, לשומרי הסף של אדוניהם, לא של קוראיהם. בעלי טורים כמו נחום ברנע נזעקים להגן על המו"ל, כמו במקרה של אותה עסקה אפלה שלא יצאה אל הפועל, במקום על העובדים שבהם ספסרו משיקולים ציניים של כוח, כסף ושליטה. 'אליי הוא מעולם לא צלצל' – זה אותו תירוץ עלוב שמשמיעים כל אותם 'חברים של בוכריס' למיניהם, בבואם לטעון: 'מעולם לא ראינו אותו מטריד'. להיות מנותק מהמקום שבו אתה עובד לא הופך אותך נקי יותר, רק נפוח יותר".
נחום ברנע נמנע מלהגיב.
יצחק טוניק VS ירון דקל: הגיב רע, בדרך לא חוקית
התכסחויות העיתונאים השבוע לא עסקו רק בספיחי פרשת נתניהו-מוזס. בשישי התראיין מפקד גל"צ לשעבר, יצחק טוניק, לשרון כידון וטלי בן-עובדיה ברדיו תל-אביב. הנושא: החלטתו של מפקד גל"צ הנוכחי, ירון דקל, לפטר את שדרנית גלגל"צ, חן אלמליח, לאחר שכתבה בדף הפייסבוק שלה שגם היא הייתה דורסת שוטר אילו היה בא לפנות אותה מהבית. מאוחר יותר מחקה אלמליח את הפוסט, ופרסמה סטטוס נוסף שבו הסבירה כי ניסתה להעביר מסר קצת יותר מורכב, כתבה כי ירון דקל התיר את דמה והדגישה כי לא תיתן לאף אחד להוציא אותה סהרורית שתומכת ברצח.
"קראתי את הפוסט שחן אלמליח כתבה, קראתי גם את מה שהיא כתבה אחר כך. ביני לביני אני מוכרח להודות שלא הזדעזעתי", תקף טוניק. "בעיניי חשוב יותר שהיו שדרים שפרסמו בעידן הטוויטר וכולי, דברים חמורים יותר מהדברים שהיא אמרה וטופלו בצורה אחרת לגמרי. אני מדבר על אראל סג"ל, שדר בגלי צה"ל, הרבה יותר משמעותי, שמשדר בפריים טיים. את אראל סג"ל הביאו בגלל השייכות הפוליטית שלו, הוא פרסם בטוויטר פוסט שערורייתי, השווה את סגן הרמטכ"ל לקצין של הוורמאכט, ואני לא זוכר שהייתה איזושהי תגובה. אני לא זוכר שהשעו אותו או פיטרו אותו". כידון ביקשה לחדד ושאלה האם ההחלטה של דקל להדיח את אלמליח הייתה מוטעית. "בוודאי, אין לי שום ספק", השיב טוניק. "הדרך שהוא עשה את זה לדעתי גם לא חוקית. אתה לא יכול להוציא הודעה שאתה מפטר אותה בגלל שהיא פרסמה פוסט. אין שום ספק שהוא הגיב מהר מדי, ולדעתי הוא הגיב רע. אנשים שמשרתים בגל"צ לא מבינים את העניין. לא מבינים. הם מבולבלים כי הם לא בדיוק יודעים מה מותר להם, מה אסור להם. זה תלוי גם מי השדר. הלוא ברור לכן שאם את אותו פוסט היה כותב שדר ותיק אחר, התגובה כמובן הייתה אחרת לגמרי. אין כאן מסר לגבי מה מותר ומה אסור להגיד. יש כאן מסר לגבי למי מותר ולמי אסור להגיד".
גורמים בגל"צ מסרו בתגובה: "תמוה בעינינו כי אדם אשר הודח מתפקידו, ובתקופתו נרשם דו"ח מבקר משרד הביטחון החמור ביותר על התחנה, מרשה לעצמו להפוך ליועץ מטעם עצמו ולהטיף לניהול תקין ואחראי בתחנה".
דורון כהן VS נדב איל: למה לתת לעובדות לקלקל את התדמיות?
ערב השבעתו של דונלד טראמפ פרסם נדב איל, יוצר סדרת הכתבות המשובחת "טראמפלנד" (שאף הפכה לסרט) ועורך חדשות החוץ של ערוץ 10, פוסט ארוך על הנשיא החדש. "לרגל האירוע הוא נותן ראיונות ובאחד מהם הוא נשאל איזה ספר הוא קורא, או על איזה ספר הוא ממליץ", תיאר איל. "טראמפ לא הצליח לתת שם של ספר אחד, ואמר לעיתונאי 'תביט שם, יש כמה ספרים די טובים'. הוא הצביע על מדף. אבל הוא אמר שהוא 'אוהב ספרים'. התשובה שלו הייתה כל כך ארוכה ומחוסרת כל ספר שהיא נפוצה באמריקה; האיש לא קורא. שזה משעשע עבור יורשו של אובמה, וושינגטון, אדאמס ולינקולן".
כמה שעות לאחר מכן עלה למתקפה דורון כהן, עורך "מעריב", שהעלה פוסט משלו וכך כתב: "נדב איל טען היום בפוסט מאוד ויראלי ונחרץ שדונלד טראמפ, אבוי, לא קורא ספרים ואוי לבושה וכו' וכו', אבל הנה מה שגיליתי תוך כדי עיון קצר ומהיר בספרו של טראמפ 'לחיות כמו מנצח', שנחת לאחרונה על שולחני: ובכן, טראמפ ממליץ שם בכל לב ובכל פה על קריאת ספרים וגם מפרסם בסוף רשימה מיוחדת של ספרים ששינו את חייו (אגב, ביניהם גם אחד, 'חיתוך הזהב', ספרו המשובח של המדען והסופר הישראלי מריו ליביו). למעשה, כמעט לאורך כל ספרו חוזר טראמפ ומדגיש שוב ושוב ושוב עד כמה ספרים וסופרים השפיעו עליו והעניקו לו השראה. זאת ועוד: ההפתעה הגדולה של הספר מגיעה כשטראמפ מגלה שהוא ולא אחר היה הראשון בארה"ב שזיהה את כשרונו יוצא הדופן של הסופר הטורקי המופלא אורהאן פאמוק, שזכה מאוחר יותר בפרס נובל ובתשואות רמות של חוגים ספרותיים בעולם כולו. מתברר כי כבר ב-2005 שלח טראמפ מכתב לניו-יורק טיימס שבו הביע את התפעלותו העמוקה מכתיבתו של הסופר האלמוני אז, וכאשר שנה אחר כך הוא זכה בפרס והפך בן לילה למפורסם, אנשים רבים זכרו את המכתב והחמיאו לו על כך שראה את הנולד והכיר בגדולתו עוד לפני מבקרי הספרות של העיתון הנחשב. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את התדמיות. אני כמובן לא תומך של טראמפ ואין לי כל מושג איזה נשיא הוא יהיה, אבל אחרי שאני קורא את הביקורות המלומדות עליו של פרשנים-יודעי-כל, נראה לי שיש איזשהו יסוד סביר להניח שהוא דווקא יהיה נשיא מצוין. אגב, לקראת סוף הספר כותב טראמפ שהמוטו שלו בחיים הוא: 'התייחס לעבודתך ברצינות – ולעצמך בפחות רצינות'. בהחלט לא יזיק לכמה פרשנים ומומחים כאן בארץ לאמץ את המוטו הזה".
איל לא נשאר חייב והגיב לכהן: "הפוסט שלי עסק בעניינים רבים, ועניין הקריאה של טראמפ היה השולי שבהם", כתב. "נתחיל מהסוף: טראמפ לא חשוד כמי שכתב את ספריו בעצמו, והיחיד ביניהם שהיה רב מכר מטורף נכתב על ידי סופר שנחשף לציבור. בשמו. ללא דיבה של טראמפ. אז אין סיבה להאמין שכתב את הספר שאתה משתמש בו כהוכחה מוחלטת. הבאתי קטע מריאיון, והנה פה עוד קטע מריאיון מוזכר עם מייגן קלי. בשניהם וברבים אחרים טראמפ לא מצליח למנות ספר שהשפיע עליו לבד מספר שנמצא בתכנית הלימודים לבתי ספר בחטיבת ביניים ("במערב אין כל חדש"). באורח מעניין, כאשר טראמפ כותב ספר או מכתב, הוא דווקא מצליח לצטט בהצלחה רבה ספרים שהשפיעו עליו. להבדיל מריאיון עם עיתונאי. מעניין איך זה קורה. או קורא. אז הבאת ציטוטים מטראמפ שאומר שהוא קורא ספרים המון – ואז אמרת 'למה לתת לעובדות לקלקל את התדמיות'. חתיכת קפיצה.
"ואז בסוף כמובן - אם פרשנים אומרים משהו, סימן שהוא יהיה מצוין! וואלה, אני קורא מידי פעם תגובות כאלה. גם כתבו לי שאובמה הרס את הכלכלה האמריקנית, הוא לא ייבחר לפעם שנייה בחיים, טראמפ זה בדיחה ולא כדאי להתייחס אליו וכולנו נצטער על היחס המקל לג'ורג' בוש שייצא מלך מהפלישה לעיראק. ואם אתם אומרים משהו אחר - סימן שהכול הפוך. מאחל הרבה בהצלחה לטראמפ ומציע לא לזלזל באיש; לא בו, גם אם הוא לא קורא ספרים, וגם לא בפרשנים והמומחים".
דרור אידר VS נדב איל: הביקורת הכי מגוחכת שקראתי
ואם כבר נדב איל והשבעתו של טראמפ, הנה ציוצים קרביים ממוצאי שבת האחרון:
ולמקרה שלא שמתם לב
אתר "העין השביעית" השיק פרויקט "שוברים שתיקה".
בנק של מרואיין
לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מיליונר, להתעורר אחר הצהרים, בגלל הטלפון שלא מפסיק לצלצל. על הקו, כמובן, הקונספירטור.
"תגיד, הורביץ", הוא מיד ירה בלי להסס. "לא נמאס לך להתעסק כל היום רק בתקשורת? למה שלא תגוון קצת? הגיע הזמן שתכתוב על נושאים אחרים".
"מה רע בתקשורת?", שאלתי בתימהון. "וחוץ מזה, אני בקושי מבין בתקשורת ולא מבין מספיק בשום נושא אחר. על מה עוד אני יכול לכתוב?".
"אולי על נדל"ן, למשל?", הציע הקונספירטור. "תאמין לי, הורביץ, רוב הקוראים מתעניינים הרבה יותר בדירות ובבתים מאשר בביצת התקשורת העכורה, ובמיחזור של השמצות חבוטות שהתפרסמו במקומות אחרים לפני שאספת אותן לטור קלוש וארוך מדי. ויש לי אפילו טיפ חלומי בשבילך".
"איזה טיפ?", התעניינתי.
"תלמד מהטובים ביותר!", המליץ הקונספירטור, "פנה עוד היום לכתב הנדל"ן הוותיק של 'ידיעות', עופר פטרסבורג, ותבקש ממנו עזרה בצעדים הראשונים שלך בתחום החדש. עופר נחשב – ובצדק – למאסטר של הענף. הוא מקצוען מהשורה הראשונה".
"באמת? אני שמח לשמוע", אמרתי בהתלהבות. "האמת שכבר יצא לי פה ושם לכתוב על עופר. רגע, אבל במה הוא יותר טוב מכתבי נדל"ן אחרים?".
"פשוט מאוד", הסביר הקונספירטור. "לעופר, בניגוד לכל כתב אחר, יש מרואיין מושלם, נדיר ובלעדי. ממש בנק של מרואיין".
"בנק של מרואיין?", הרמתי גבה.
"בדיוק ככה", אישר הקונספירטור. "אני אסביר לך לאט, כדי שאולי תצליח להבין: נניח שאתה כתב נדל"ן, ואתה צריך לכתוב על מצוקת הדיור. במקרה כזה, הורביץ, תחפש בנרות מרואיין שאין לו כסף לקנות את הדירה הראשונה שלו, נכון?".
"מן הסתם", המהמתי.
"יופי", אמר הקונספירטור. "אבל עופר לא צריך לחפש, כי יש לו בנק של מרואיין. הוא מיד פונה לעידו אבישר מרמת גן, שגר עדיין אצל אמא שלו ולא יכול לקנות דירה, בגלל שאין לו מספיק הון עצמי. הנה, תסתכל בעצמך:".
"נו, הורביץ, מה אתה אומר?", שאל הקונספירטור.
"אני אומר שהמרואיין די מוצלח, אבל זה לא מספיק", הפטרתי ביובש. "מה קורה, למשל, אם עופר מתבקש לעבוד על אייטם לגמרי שונה?".
"כמו למשל?", התעניין הקונספירטור.
"כמו למשל, לראיין בעלי דירות שמתכוונים להעלות את גובה השכירות שהם גובים בגלל המס על דירה שלישית, שמשה כחלון מתכנן? למי עופר פונה במקרה כזה?".
"יש לעופר בנק של מרואיין, שכחת?", הזכיר הקונספירטור בעליצות. "במקרה כזה הוא מיד מתקשר לעידו אבישר מרמת גן".
"לאותו עידו אבישר?!", תמהתי.
"בהחלט", הטעים הקונספירטור. "מסתבר שהמשפחה של עידו מחזיקה כמה דירות. וחוץ מזה, לידיעתך, עידו מתכוון לדרוש מהדיירים שלו דמי שכירות גבוהים יותר, בגלל המס החדש. הנה, תסתכל בעצמך:".
"לא רע", הגבתי. "אבל זה עדיין לא יכול להתאים לכל נושא. מה אם עופר, למשל, ירצה לראיין עובד מתוסכל שכבר הרבה זמן לא העלו לו את המשכורת? הרי ברור שבמקרה כזה הוא לא יוכל לפנות לעידו אבישר".
"למה לא, הורביץ?", השתומם הקונספירטור. "שכחת שמדובר בבנק של מרואיין? מיד אשלח לך ראיה פורנזית מוסמכת:".
"לא הייתי נחפז להסיק מסקנות", אמרתי, "כי תמיד יתכן שבסוף יתברר שמדובר בצירוף מקרים".
"אז למה שלא תתקשר בעצמך לעידו אבישר ותבדוק?", הציע הקונספירטור. "ככה גם תוכל לתרגל את יכולותייך הדלות בתחום הסיקור החדש שלך".
עידו אבישר, אתה עדיין ללא דירה משלך?
"כנראה".
מה זאת אומרת "כנראה"? אפשר לראיין אותך ל-mako בתור מי שמתקשה לקנות דירה?
"בטח. רוב האזרחים במדינה, וגם אני, מרוויחים בין 6,000 ל-9,000 שקלים. אני לא מבין איך אנשים עם משכורות כאלה, רוב המדינה, יכולים לקנות דירה במיליון וחצי או שני מיליון. זו בדיחה".
תודה, עידו. עכשיו אשמח לראיין אותך בתור בעל דירות, שנאלץ להעלות את גובה השכירות בגלל המס על דירה שלישית. אוקיי?
"זה נכון שיש למשפחה שלנו כמה דירות, ואם המס הזה יתחיל אני מניח שלא רק אנחנו נעלה את דמי השכירות, אלא כולם. ברור שזה לא יפתור שום דבר. הטריקים האלה לא עובדים".
מעולה. עכשיו אני רק מתלבט רק באיזה משני הכובעים להציג אותך.
"תכניס אותי לכתבה על אלה שלא יכולים לקנות דירה. אני עם העם".
עופר פטרסבורג, תרצה להגיב?
"בין השנים 2014 ל-2016 מצבו של אבישר השתנה בעקבות ירושה, ולכן הוא היה רלוונטי כמרואיין בסטטוס שונה".
עידו אבישר, קיבלת דירה בירושה?
"לא קיבלתי שום דירה בירושה".
אבל ב"ידיעות" אמרת שחלק מהדירות במשפחה שלך רשומות על שמך.
"זה היה ציטוט לא מדויק. אני לא אחראי על איך שמצטטים אותי בעיתון. הדירות רשומות על שם קרובי משפחה שלי מדרגה ראשונה, אבל אף דירה לא רשומה על שמי".
ואם כבר ציטוטים לא מדויקים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: מה מסתתר בכספת של נוני מוזס?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il