מיסטר אילן וד"ר רבינוביץ'
האם אפשר בתוך פרק זמן קצרצר גם לצאת חוצץ נגד עיתון גדול בטענה שהוא מרבה לכתוב נגד נתניהו, וגם להציע לאותו עיתון ממש חומר לוהט נגד אותו נתניהו? מסתבר, למרבה ההפתעה, שהתשובה חיובית. תשמעו סיפור:
ביום רביעי שעבר, למחרת הבחירות, פרסם ד"ר אילן רבינוביץ' מאמר נוקב ב"גלובס". תחת הכותרת "נוני המליך את ביבי, עיתונאיו גרמו לי לחזור למחל", יצא הפסיכיאטר נגד הסיקור המוטה של "ידיעות אחרונות" כלפי נתניהו, ואף גייס את השואה (!) למסכת טיעוניו. "לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין שנוני מוזס המליך את ביבי ברביעית", כתב ד"ר רבינוביץ'. "שרה צריכה לשלוח פרחים לסביון. פרנויה משותפת, 'אנחנו מול העולם', היא היסוד המחבר כה חזק והקושר בעבותות בין ביבי לשרה. נוני סיפק דלק לפרנויה והוציא מנתניהו את מיטבו. כשתדחוק פרנואיד לפינה, תוציא ממנו קסמי עשייה וכריזמה תפעולית על-אנושית. זו חרדה תפקודית ולא חרדה משתקת. העם שלנו אולי מטומטם, אבל לא מוכן לתכתיבים. כחולה שליטה, אני דורש דיווח מהימן כשהבחירה והשליטה בידיי. עיתונות חד צדדית, שחוטאת לתפקידה, גורמת לפסיכולוגיה הפוכה. איש אינו רוצה ואינו מוכן שיכתיבו לו את המציאות ובמי לבחור. כטראומה מלקחי השואה, אנו מסרבים להיות מובלים כצאן".
למחרת המשיך רבינוביץ' לתקוף את "ידיעות", כשהתארח בתכנית "העולם הבוקר" ב"רשת" והסביר גם שם מדוע חזר להצביע ליכוד אחרי 18 שנים. "כשאני קורא עיתונאים כמו נחום ברנע, חתן פרס ישראל שאני מעריץ אותו ואת כתיבתו, סימה קדמון, מלכת הפרינט הישראלי, איתן הבר, שמעון שיפר, אני רואה שיש פה קו מוטה מגמתי שברור לי שהוא מוכתב מגבוה", אמר ד״ר רבינוביץ' למגישים אברי גלעד והילה קורח. "לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין שיש פסיכולוגיה הפוכה. ברגע שאני מרגיש שיש ציבור שלם שיש לו הדרה בעיתון, שאפילו אין איזה פלורליזם דעתני שאמור לשקף את העיתון של המדינה, הדבר הזה יוצר אצלי אנטגוניזם".
עד כאן רבינוביץ' נגד "ידיעות". אלא ששבועות ספורים לפני כן ניסה אותו רבינוביץ' לשכנע את ידידתו, מוניק בן-מלך, לפרסם את הקלטת שבה תיעדה את שרה נתניהו נוזפת בה וצועקת עליה. לצורך כך אף טרח והתלווה אליה לפגישה מסקרנת ברחוב מוזס 2.
"אני באמצע פגישה. לא יכולה לענות לך, מותק. דבר איתי יותר מאוחר".
מעורבותו המינורית בפרשת הקלטת הלוהטת של שרה נתניהו אינה הפעם הראשונה שבה מקיים ד״ר רבינוביץ' יחסי אהבה-איבה עם "ידיעות". במרץ 2011 פרסם מוסף "7 לילות" תחקיר נוקב על רבינוביץ', שבו נטען בין השאר כי במקרים מסוימים לא שמר על חיסיון רפואי של מטופלים. רבינוביץ' הפגוע הגיש תביעת דיבה נגד "ידיעות", שכללה טענות קשות וחמורות בגנות העיתון. כעבור חודשים אחדים הגיעו הצדדים לפשרה. במסגרתה, קיבל רבינוביץ׳ פיצוי כספי צנוע ומשך את התביעה. במרץ 2012 נחשפה באותו מוסף פרשת "הכדורים הפסיכיאטרים" בבית האח הגדול (גילוי נאות וכו'). גם הפעם מיהר רבינוביץ' להצטייד בעורכי דין ולתקוף בחריפות את "ידיעות". זה לא מנע ממנו לעבור די מהר מעוינות הדדית לחיבוק חם עם העיתון שהכפיש אותו בשתי כתבות שער. כחלק מהחיבוק, ביוני 2012 התפרסם יומן פרי עטו של רבינוביץ' על תופעת הריאליטי במוסף "7 ימים". הביקורת של "ידיעות" על רבינוביץ' והביקורת של רבינוביץ' על "ידיעות" היו כלא היו. ואם זה לא מספיק, אותו רבינוביץ׳, שיוצא כעת חוצץ נגד "ידיעות" והמו"ל שלו, אמור לפרסם בעתיד ספר חדש. מי יוציא את הספר לאור? לא טעיתם. הוצאת "ידיעות ספרים".
ד"ר אילן רבינוביץ', לנסות להכניס ל"ידיעות" חומר נגד נתניהו ואחר כך לתקוף את "ידיעות" על כך שהוא נגד נתניהו זה לא טיפה צבוע?
"אין תגובה".
כפסיכיאטר מומחה, היית מגדיר את טיב הקשר שלך עם "ידיעות" כמערכת יחסים בעלת מאפיינים סכיזופרניים?
"אין תגובה. מן המפורסמות שאינני נוהג להגיב על יחסיי עם התקשורת בכלל ובטורי ברנז'ה בפרט. הפרטים אינם מדויקים".
אל: רביב דרוקר. הנדון: אראל סג"ל, חנוך דאום, ינון מגל, שרון גל ומיקי רוזנטל
רביב שלום,
גם אני קראתי את הטור שפרסמת ביום ראשון ב"הארץ" ושהוביל לקרב פייסבוק חביב בין עמית סגל לבינך. למרות שנהניתי, לא אכנס לוויכוח ביניכם. כבר דשו בו מספיק. גם אדלג על העובדה שבאותו טור הבכת שני קולגות – חנוך דאום וקובי אריאלי – כשפרסמת פרטים משיחה פרטית איתם בליל הבחירות, פרטים ששניהם לא ממש שמחו למצוא מעל דפי העיתון (איך כתב אריאלי? "כמה טוב ששלושה אנשים שמעו את שיחתי עם רביב דרוקר בליל הבחירות ומבינים עד כמה מעוות וסר טעם הציטוט שלו"). אני מניח שהעניין הזה ילובן בינך לבינם. בינתיים, אם יורשה לי, אני רק שאלה:
בטור שפרסמת אתה מתלונן בין היתר על המעבר ו/או הזגזוג המהיר של עיתונאים מהתקשורת לפוליטיקה ולעיתים בחזרה. איך כתבת (בסרקזם הנדרש)? "לאראל סג"ל מותר להיות לשנייה וחצי מספר 11 ברשימת הליכוד ולאחר מכן לחזור לשדר כאילו כלום. חנוך דאום יכול להתהדר בחברותו עם נתניהו ולאייש פאנלים פוליטיים מכובדים (בהם יתבכיין על כך שלימין אין ביטוי), ינון מגל ושרון גל יכולים לעבור מהתקשורת לרשימות ימין בלי יום צינון, הכול בסדר".
כשקראתי את השורות האלה, רביב, נזכרתי במיקי רוזנטל, שותפך לשעבר להגשת "המקור". בטח זכור לך אותו יום מטורף, 7 במאי 2012, שבו נתניהו הכריז רשמית בפתח ישיבת הממשלה על בחירות בחודש ספטמבר. הבחירות הללו בוטלו בלילה שבין 7 ל-8 במאי (בדיעבד התברר שהן רק נדחו בארבעה חודשים), לאחר ששאול מופז ומפלגת קדימה הודיעו על הצטרפותם לקואליציה. אבל לא זה הסיפור: ביום ההודעה על הבחירות פורסם כי רוזנטל בוחן את האפשרות להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת. האמת שהמשחק המקדים שלו עם הפוליטיקה היה ידוע לך עוד לפני כן. שלושה חודשים קודם, בפברואר 2012, רוזנטל אישר שכמה מפלגות פנו אליו ושהוא חושב על זה. למרות זאת, עם ביטולן של הבחירות, המשיך רוזנטל להגיש לצידך את "המקור". רק שלושה חודשים לפני הבחירות הקודמות, באוקטובר 2012, הואיל רוזנטל להודיע, כשהוא יושב לצידך בסיום תכנית פתיחת העונה של "המקור" – הפתעה הפתעה – כי פניו לפוליטיקה. תרשה לי להניח שאתה עצמך ידעת על החלטתו הסופית של לרוץ לכנסת לפני השידור, גם כשאת מסך ערוץ 10 הציפו עשרות פרומואים אישיים מאוד עם הסלוגן "לאן נעלם מיקי רוזנטל?", שבטח לא הזיקו לטאלנט כאשר התמודד מיד אחר כך בפריימריז. יכולתי להזכיר, בנוסף, את קודמו של רוזנטל בכיסא המפלט שלצדך, עפר שלח, אבל אני לא רוצה לטרחן.
וכעת, רביב, לשאלה: מדוע התלוננת על הקפיצות ו/או הזגזוגים של אראל סג"ל/ חנוך דאום/ ינון מגל/ שרון גל, כשמונחת לפניך דוגמה הרבה יותר קרובה?
בברכה,
אביב
וזו התשובה ששלח לי רביב דרוקר:
אביב היקר שלום,
הציטוט של קובי אריאלי מדויק במיליון אחוז מילה במילה.
לפני כמה ימים התקשר אליי ינון מגל לשאול אותי מה רציתי ממנו. נדמה לי שמה שאמרתי לו בעניין הזה בדיוק עונה לתהייתך. אמרתי לו שכשמיקי רוזנטל עזב מ"המקור" לפוליטיקה הוא ספג ביקורת, בעוד המעבר של עיתונאי ימין עבר חלק לחלוטין ובלי מילת ביקורת. תן לי להוסיף לך עוד כמה עובדות רק כדי שהתמונה תהיה שלמה:
1. הפרומו על מיקי נעשה ללא שום קשר לפוליטיקה. זו הייתה תכנית ספיישל בה הוא "נעלם" וחוקרים פרטיים מחפשים אותו באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים. אף אחד לא העלה על הדעת שהפרומו ירוץ בזמן שיוכרזו בחירות ושהוא יעזוב וישאיר אותי להגיש את העונה לבד.
2. חבל שאתה משרבב את עפר שלח לעניין. הוא הלך לפוליטיקה הרבה אחרי שעזב את "המקור" וערוץ 10. מה הוא קשור?
3. את עמדתי בנושא צינון לעיתונאים כבר שטחתי מספר פעמים בטרחנות, שרק אתה יכול להזדהות איתה. ככל שהם יותר נוגעים לסיקור שוטף של נושאים פוליטיים, ובוודאי במקום בו הציבור לא יודע את עמדתם, כך זה בעייתי יותר וראוי שיגזרו על עצמם צינון. לפי הפרמטרים האלה, לא היה שום היגיון שאורי אורבך וניצן הורוביץ יגזרו על עצמם איזשהו צינון. לעומת זאת, מישהו שהיה עורך ראשי ב"וואלה!" ואחראי על כל סיקור החדשות והגיש את המהדורה המרכזית שלהם, בהחלט היה ראוי שיצטנן מעט לפני שיקפוץ פנימה.
עוד לא הבנתי מה הטענה כלפיי. אם יש לך טענות לרוזנטל, כתוב לו מכתבים. מה הייתי אמור לעשות, לבקש ממנו שיעוף מ"המקור" ברגע ששמעתי שיש סיכוי שייכנס לפוליטיקה? הרי ברור לך שזה לא הגיוני ולא מעשי, מה עוד שכל תקופת החשיבה שלו בנושא, התכנית ממילא הייתה בפגרה כך שהוא לא היה על מסך "המקור" אפילו דקה אחת.
רביב
נדב איל וברוך קרא VS קלמן ליבסקינד
בשישי שעבר, יומיים לפני הטור של דרוקר, פרסם קלמן ליבסקינד מאמר ב"מעריב", שבו קבע כי "התנהלות התקשורת בבחירות 2015 היא מחדל יום הכיפורים שלנו". דרוקר לא שכח לעקוץ את ליבסקינד וכתב כי הוא "פרסם בפעם האלף את אותו מאמר נגד התקשורת השמאלנית. זו פרנסה לכל החיים". במקביל התפתח קרב ציוצים בין שניים מהקולגות של דרוקר בערוץ 10, נדב איל וברוך קרא, לבין ליבסקינד. לא נגענו:
נדב איל: "'שדירקטוריון חברת החדשות יזרוק כמה אנשי שמאל קיצונים שמחוברים לעצמם ולחבריהם'. קלמן ליבסקינד, טיהור פוליטי הוא תמיד אפל. תחזור בך. אתה כותב על ז'בוטינסקי, אבל הטקסט שלך הוא מניפסט של נקמה בסגנון מפא"י אחרי רצח ארלוזורוב. המחנה שלך ניצח. מאיפה תאוות הנקם?".
אבישי עברי: "שום נקם. קריאה מתבקשת לסדר שהייתה צריכה לבקוע מתוך המערכות עצמן. קלמן תמים. לא מבין שאין סיכוי לתיקון מבפנים".
נדב איל: "תגיד, כולם התחרפנו לגמרי? אני לא מכיר אנשי שמאל קיצוני בטלוויזיה ולא צריך לפטר אף אחד על דעותיו אלא אם קרא לאלימות".
ברוך קרא: "קלמן, קדימה, אם אתה כל כך מיליטנט, תהיה גם ספציפי: את מי לזרוק מהמערכת? יאללה, בוא נתחיל לערוף ראשים. קדימה".
נדב איל: "חשבתי על זה. לא משתתף יותר במלחמה המכוערת בתוך התקשורת. מי שרוצה לטהר שיטהר. מי שרוצה לתקוף – בבקשה. כל כך חבל מה שקורה עכשיו".
קלמן ליבסקינד: "1. אל תסתמכו על הפרשנות המניפולטיבית של נדב איל וברוך קרא על הטור שלי. קראו במקור. 2. אל תתנו להם לברוח מהשאלה שממנה הם בורחים: למה מפחיד אתכם כל כך שיישבו לידכם באולפן גם אנשים שחושבים אחרת?".
ברוך קרא: "קראתי שוב ישר והפוך, והגעתי ל'שדירקטוריון חברת החדשות יזרוק כמה אנשי שמאל קיצוני שמחוברים רק לעצמם'".
קלמן ליבסקינד: "ממליץ לך לקרוא את השורות הקודמות ובעיקר לא לברוח מהשאלה המרכזית. ממה אתם מפחדים? איך אנשים הגונים מתנגדים לגיוון? זה שתחזור שוב על הקשקוש שלך, לא ישנה דבר. תענה לי איך אדם הגון יכול לשבת במערכת כשלך ולא לדרוש גיוון? ממה אתה מפחד?".
ברוך קרא: "נו קראתי, קלמן. כמי שעוסק בביקורת התקשורת לא יקרה כלום אם פעם אחת תגיד כשלתי בלשוני. אולי בלהט הקרבות".
קלמן ליבסקינד: "עם כל הכבוד, אתה לא כומר ואני לא בווידוי. האולפן שלך מנותק מרוב מוחלט של הציבור וזה לא מזיז לך. תתנצל אתה. ולא יקרה כלום אם כמי שעוסק בתיקון העולם, תעשה משהו שיתקן קודם את האולפן שלך. תפתח חלון ותשמע מה קורה בחוץ".
ברוך קרא: "אוקיי, יבוצע. אז עכשיו רק כוון אותי על מי להמליץ להדחה מיידית בפני הדירקטוריון?".
קלמן ליבסקינד: "אותך החד צדדיות שלכם מצחיקה, אותי פחות. תמשיך לתקן את כל האחרים, זה הכי קל".
ברוך קרא: "קלמן, אתה ממש לא מצחיק אותי. אתה קצת מעציב אותי. אתה כותב משכרות ניצחון. אבל נתגבר כולנו ביחד. בשורות טובות".
נדב איל: "מוחק את כל הציוצים שלי כאן כעת. הטיעון שלך לגיוון קיים. אל תתדלק אותו בטוקבקיזם ובטיהור".
לא רוצה לקלקל את החגיגה, אבל חטפנו סטירת לחי
ואם כבר ויכוחים סביב שאלת השמאלניות – בתקשורת בכלל ובערוץ 10 בפרט – למחרת הבחירות, כשפורסמו נתוני הרייטינג, התברר שמדגם חדשות 2 השיג ממוצע צפייה של 38.6 אחוזים (לעומת 44.7 אחוזים בבחירות 2013), בעוד זה של חדשות 10 השיג 19.1 אחוזים (לעומת 10.7 אחוזים במדגם 2013). סיבה למסיבה בבית הוורד? בהחלט. ואכן, בקבוצת הוואטסאפ "חמל 10" חגגו עם אייקונים של גביעי יין, מחיאות כפיים ולייקים (כן, טל מוסקוביץ' ואדוה גרינברג-גלנטי, אני מדבר בעיקר עליכם), עד שכתב השטחים של חדשות 10, רועי שרון, העלה הסתייגות קלה וחטף תגובה צוננת עד קפואה מהכתב הפוליטי, נדב פרי (לא נגענו):
רועי שרון: "הישג מדהים וכל הכבוד לכולם. אני לא רוצה לקלקל את החגיגה אבל חטפנו סטירת לחי מהציבור. לא סופרים את התקשורת באמת, והגיע הזמן שנבין שאי אפשר להשתיל בכוח אמונות ודעות. זה עובד כמו בומרנג".
נדב פרי: "תודה רועי על התובנה".
רועי שרון: "בכיף פרי, כאן בשבילך".
קמיל פוקס, מאחוריך
בתחילת השבוע שעבר, זמן קצר לפני שתוצאות האמת היכו בהלם ו/או יגון את רוב חברי מערכת "הארץ", הכריז עורך עמודי הדעות של העיתון, אלון עידן, על טוטו בחירות. כל מי שהביע עניין להשתתף התבקש להפקיד עשרה שקלים ולמסור את תחזית המנדטים שלו.
באופן לא מפתיע, התחזיות שנמסרו לעידן התגלו כרחוקות מאוד מתוצאות האמת. נצחונו המוחץ של נתניהו עמד בסתירה לסקרים שפורסמו בשבועות שלפני הבחירות, כולל אלה שערך פרופ' קמיל פוקס עבור "הארץ". עד כדי כך הסקרים פספסו, שבמערכת העיתון אפילו התחילו לדון לאחרונה באפשרות לוותר בעתיד על השימוש בהם.
למחרת הבחירות, התראיין באולפן "החדשות הלילה" של ערוץ 2 גדעון לוי, ממשתתפי ההתערבות במערכת. לוי מתח בין השאר ביקורת על התקשורת שעסוקה כל הזמן ברכילות על משפחת נתניהו במקום בסוגיות עקרוניות, מה שלא מנע ממנו עצמו לשתף את הצופים בסוגיה עקרונית וכבדת משקל. "אני רוצה לספר לכם שאנחנו חולי הימורים אז עשינו במערכת טוטו לקראת הבחירות", עדכן לוי את המגישים דוריה למפל וליאור פרידמן. "השתתפו כל הידענים וכל הצעירים וכל המומחים, והיחידי שניבא ניצחון לליכוד זה יואל מרקוס, זקן השבט שלנו, שאמרנו נו, מה הוא מבין כבר ממרומי גילו? איך הוא יכול לדעת הלכי רוח? ובסוף יואל מרקוס הוא היחידי שקלע".
יואל מרקוס, ברכות. כמה כסף יצא לך מזה?
"בהתערבות ב'הארץ' לא קיבלתי גרוש. אמנם אמרתי שנתניהו ינצח, אבל בהתערבות עצמה ניצח מי שתחזית המנדטים שלו לגבי כל המפלגות קלעה יותר".
על סמך מה הערכת שנתניהו ינצח?
"מפעם לפעם אני נוהג לעשות איפכא מסתברא והפעם זה הצליח. יש לי נוהג שבכל יום שני אני סועד עם חברים. בפגישה יום לפני הבחירות הייתי היחיד סביב השולחן שאמר שביבי יזכה, מה שעורר דיון ער שבסופו התערבנו על מאה שקל. כתבתי במאמר שלי ביום שישי שאמנם הרווחתי כמה שקלים, אבל זה פיצוי קטן מדי לעובדה שקיבלנו את נתניהו לכהונה רביעית".
חיים לוינסון, מה אתה מתכוון לעשות עם כספי הזכייה הגדולה?
"כבר הלכתי למסעדה עם זוגתי והילדה. במצב העיתונות של היום, אם נותנים לך כסף לא מתמהמהים".
פרסום שני!
איך הזמן טס כשטובעים בערימות עיתוני טרום החג: רק בשבוע שעבר תואר כיצד מוספי "ידיעות" (שוב) הביסו את אלה של "ישראל היום". אלא שעלעול במהלך סוף השבוע שעבר ב"7 ימים" וב"7 לילות" גילה – לצד ההישגים – גם כתבות שדומות להן פורסמו לפני כן ב"ישראל היום", ואפילו מאוד לא מזמן. צלילה למוספי "7 ימים" מהחודש הזה העלתה עוד שתי כתבות שפורסמו קודם לכן במוסף "שישבת" של "ישראל היום". צירוף מקרים? קנאת סופרים? או שאולי החרם המטופש של "ידיעות" על "ישראל היום" נמשך גם מעל דפי העיתון?
פו"ש אחד קטן, והופ – גם אני ביח"צ
לפני כשנתיים וחצי פרסם ד"ר רפי מן באתר "העין השביעית" מאמר על תופעה נפוצה ועגומה: מעבר של כתבים ועורכים מעבודה במערכת עיתונאית למשרדי יח"צ. "מבחינת מעמדה של העיתונות ויכולתה למלא את תפקידה, כל מעבר של עיתונאי למשרה יחצנית הוא בבחינת מהלומה כפולה", תיאר מן. "ראשית, עזיבתו של עיתונאי שצבר ניסיון, ידע, מערכת קשרים ענפה והבנה בתחום הסיקור שלו מותירה חלל בארגון התקשורת. שנית, לצד השני של המתרס, זה שבו מבקשים לעצב את דעת הקהל בהתאם לאינטרסים צרים של גורמים עסקיים ופוליטיים, מצטרף העיתונאי לשעבר כשחקן רכש מנוסה. הוא מכיר את הזירה העיתונאית, את דרך העבודה בארגוני תקשורת ואת מנגנוניה. הוא יודע עם מי כדאי לדבר ומתי, מהן העדפות של עורכים מסוימים ואיזו טקטיקה תהיה יעילה יותר לקידום נושא".
למה נזכרתי בטקסט הזה? כי בתחילת החודש הצטרף עמיר קורץ, עורך המדור פו"ש (פרסום ושיווק) ב"כלכליסט", למשרד יחסי הציבור "יפה אפרתי תקשורת". כחודש לפני הצטרפותו לאפרתי, בתחילת פברואר האחרון, פרש קורץ מתפקידו ב"כלכליסט". העורך שחלק חשוב מתפקידו ב"כלכליסט" היה לזרוק לפח את רוב הקומוניקטים היחצניים שנשלחו אליו, ינסה עכשיו בין היתר, לדאוג לכך שהקומוניקטים שהוא ישלח ממשרדה של אפרתי יראו אור בעיתון שבו עבד עד לא מכבר.
מדור "פרסום ושיווק" מתפרסם ב"כלכליסט" מדי יום, ומופיעים בו בדרך כלל בין שניים לארבעה אייטמים מורחבים. בין 8 בינואר (כחודש לפני פרישתו של קורץ מ"כלכליסט") ועד 8 במרץ 2015 (יום הצטרפותו של קורץ לאפרתי), פורסמו חמישה אייטמים על יוניליוור ישראל ועל יינות ביתן, שתיים מהחברות הגדולות המיוצגות על ידי יפה אפרתי. ייתכן כמובן שכל האייטמים האלה היו מתפרסמים במדור בכל מקרה, כפי שמיטיב קורץ לתמצת בתגובתו.
עמיר קורץ, לא קצת בעייתי לעבור כל כך מהר מתפקיד של עורך פו"ש, שאמור בעיקר לסנן יחצנים, לצד השני של המתרס?
"כל מי שמכיר אותי יכול להעיד על המקצועיות והיושרה שלי. במהלך יותר מעשר שנות עבודתי בעיתונות ככתב וכעורך לא עניין אותי אף פעם מי מייצג את הגופים המסוקרים ולא עניינו אותי שיקולים של גוף מסחרי זה או אחר. השיקולים שהנחו אותי היו מקצועיים בלבד, וכך פעלתי עד ליומי האחרון בעיתון. הניסיון שלך לרמוז אחרת הוא בוטה, מטעה ולא הגון.
"מבין חמש הידיעות שהצגת, שלוש פורסמו בתקופה בה לא עבדתי כלל – לא ב'כלכליסט' ולא אצל יפה אפרתי – ולא הייתה לי השפעה כלשהי על פרסומן. שתי ידיעות אחרות שאתה מציג מהתקופה שלפני עזיבתי את העיתון נוגעות לשתי שחקניות מרכזיות בשוק המזון – יוניליוור ויינות ביתן. מדובר בידיעות בלעדיות של העיתונאיות במדור על מהלכים אסטרטגיים בעלי משמעות בשוק שהמדור מסקר, ואני שלם במאה אחוז עם האופן בו הן טופלו.
"במהלך עבודתי כעורך מדור פו"ש פורסמו בו מאות אם לא אלפי ידיעות על כל הגופים העסקיים הגדולים במשק, אותם מייצגים כל המשרדים המובילים בארץ, וביניהם המשרד של יפה אפרתי. מדובר במשרד הפועל ביושרה, מקצועיות והגינות מעל ל-27 שנה, וכך נמשיך לנהוג גם בעתיד".
המנצח: ברק אובמה
מספיחי הבחירות האחרונות: זמן קצר לפני סגירת הקלפיות דיווחה הכותרת הראשית של ynet על "קרב צמוד, ראש בראש", בין הרצוג לנתניהו. התמונה, לעומת זאת, כבר הכריזה בטעות על המנצח. ב-ynet נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: התחפשתם למדענים. את, והפרופסור בערוץ השכן
מינה צמח: "סגרנו את קלפיות המדגם בשעה שמונה וחצי בערב, אבל ראינו שככל שהשעה הופכת להיות יותר מאוחרת, כך הליכוד מתחזק". הקלפיות נסגרו בעשר. המדגם שלך פורסם בעשר. היו לך שעה וחצי לעסוק במקצוע שבו רכשת את המוניטין שלך ושבגלל שאת נחשבת טובה בו הזמינו אותך. אז למה לא שקללת את הידע הזה לתוך התוצאות שלך, דוקטור? אולי כי זו חוכמת הבדיעבד? אולי כי הפרש גבוה מביא רייטינג נמוך? אני העדפתי, מראש, כדורגל על פנייך. ואני, אפילו תואר שני אין לי. קראתי שמכנים את אתמול "יום כיפור של הסוקרים". יש לכם יום כיפור פעם אחת בשנה, ופורים בשאר ה-364. התחפשתם למדענים. את והפרופסור בערוץ השכן, שהצטלם כל כך יפה ליד המחשב.
(ארז טיקולסקר בדף הפייסבוק שלו, 18.3.2015)
"הציטוט שהוא נתן מדויק, אבל צריך להבין שאם צריך לפרסם תוצאות מדגם בעשר, חייבים לסגור את הקלפיות בשמונה וחצי כדי לפתוח את המעטפות, למיין למפלגות, לספור פעמיים ליתר ביטחון, להעביר את הפרטים, להקליד ולבדוק שוב פעמיים שלא יהיו טעויות. את הפתקים הוצאנו מקלפיות המדגם שלוש פעמים. בחמש וחצי אחר הצהרים, בשבע וחצי בערב ובשמונה וחצי בערב. ראינו את המגמה של התחזקות הליכוד, והטעות שלי באמת הייתה שהייתי צריכה להגיד בשידור את מה שאמרתי רק אחר כך וזה שככל שהשעה תתאחר אנחנו מצפים שהפער בין המפלגות יגדל. לשקלל את זה בכל מקרה לא הייתי יודעת. אני לא נביאה. לסטטיסטיקאי אסור להכניס נתונים שיש לו השערות לגביהם".
אח, יא דן, דן, דן
מאהבתי הלכתי אל בורות המים, אבל בדיוק כשהתקרבתי לבור הראשון הסלולרי צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"אני באזור ללא קליטה", התרעתי בפניו.
"זה בסדר, הורביץ", הרגיע הקונספירטור. "גם בדרום חולון אתה לא ממש קולט הרבה. תוכל להסביר לי איך זה שחלפו 28 ימים מאז שהבטחת להגיב למתקפה של 'ידיעות' כלפיך וכלום לא קרה? נראה לך סביר שכמעט חודש עבר מאז שהעיתון סיפק לך שלל הוכחות שהוא נהג באולמרט באופן מאוזן וראוי ועדיין לא התנצלת?״
"אל דאגה", הרגעתי אותו. "אמסור את תגובתי המלאה עד אחרי החגים".
"שמענו עליך", פקפק הקונספירטור. "מה קורה חוץ מזה? קראת את הריאיון של דן ל'ליברל'?".
"טרם הספיקותי", התחמקותי. "אבל קראתי את התקציר".
"יותר טוב מכלום", מלמל הקונספירטור. "תגיד, אם כבר בכיר עיתונאי 'ישראל היום' אומר בראיון שביבי נהנתן, מהסס יותר מדי ושיש לו בעיית אמינות, לא היה עדיף שהוא פשוט יגיש מכתב התפטרות לעמוס?".
"על מה אתה מדבר?", התפלאתי. "דן זוכה לחירות מלאה בעיתון שלו, והוא גם אמר את זה מפורשות בראיון ל"ליברל". עובדה שהוא פרסם יותר ממאמר אחד שמסתייג מהנאום של ביבי בקונגרס ומההתנהלות שלו בפרשת פרס ישראל. חוץ מזה, בחודשיים האחרונים דן הגביר את תדירות הציוצים שלו נגד ביבי וב"ישראל היום" לא נגעו בו. ויש לי גם הסבר מנומק למה".
"למה?", התעניין הקונספירטור.
"כי עמוס לא בטוויטר", אמרתי.
"אז יש לי חדשות בשבילך, הורביץ", התפרץ הקונספירטור. "אתה אולי לא שמת לב, אבל אני בדקתי מקרוב והבחנתי במה שנראה לכאורה כמו ניצנים לפיחות זוחל במעמדו של דן ב'ישראל היום'".
"באמת?", פערתי עיניים.
"ממש ככה", הודיע הקונספירטור.
"ואיך זה בא לידי ביטוי?", הקשיתי.
"קודם כל, הורביץ, תרשה לי לפרגן לך", הפתיע הקונספירטור. "בזכותך גיליתי את העבודה הכי משעממת ביקום".
"אל תגזים", אמרתי. "להיות שומר בארמון בקינגהאם זה קצת יותר משעמם, לא?".
"לא כמו לצלול לארכיון ולנסות לדלות ממנו מסקנות עבשות", תיקן אותי הקונספירטור. "אבל עשיתי את זה. ונחש מה גיליתי?".
"מה גילית?", שאלתי בחשש.
"גיליתי שמ-26 בנובמבר 2014 ועד 25 בינואר 2015, בחודשיים שקדמו לתקופה שבה דן התחיל לצייץ במרץ נגד ביבי, פורסמו 60 טורים שלו ב'ישראל היום'. 19 מהם, כלומר כמעט שליש, קיבלו הפניות בעמוד הראשון".
"ומה לגבי החודשיים האחרונים, שבהם דן פרסם כמעט עשרים ציוצים נגד ביבי?", התעניינתי.
"סוף סוף שאלה לעניין, הורביץ", החמיא הקונספירטור. "ובכן, בחודשיים האחרונים, שזה מ-26 בינואר ועד יום רביעי האחרון, 25 במרץ, כלומר בתקופה שבה דן הרבה לצייץ נגד ביבי, פורסמו ב"ישראל היום" 37 מאמרים של דן, אבל פחות מרבע מהם, כלומר תשעה בלבד, קיבלו הפניות בעמוד הראשון. מה יש לך להגיד על זה, הורביץ?".
"שהנתונים אינם מובהקים ושהניסיון לימד אותנו שראוי להיזהר ממדגמים", עניתי.
"טלפן לדן", פקד הקונספירטור.
"לא הייתי רוצה להטריח אותו בזוטות", ניסיתי להתחמק.
״טלפן עכשיו או שאנתק לנצח", איים הקונספירטור, ולא הותיר לי ברירה.
דן מרגלית, תגיד לי שזה סתם צירוף מקרים.
"אני לא עוסק בנושא. אתה צריך לשאול את עמוס רגב".
ואם כבר עמוס רגב, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר