אז למי באמת ניתנה הנבואה? התשובה מיד אחרי הפרסומות
סתיו 1993 בישר מהפך של ממש. אחרי 45 שנות עצמאות למדינת ישראל ו-25 שנות בלעדיות של רשות השידור הממלכתית, ערוץ טלוויזיה חדש עמד לעלות לאוויר ולהעניק לנו סוף סוף את חדוות הזפזוף.
במוסף "הארץ" נערכו כמובן בהתאם. ב-29 באוקטובר 1993, שבוע לפני עלייתו לאוויר של ערוץ 2, פורסמה בו כתבת שער לא חתומה תחת הכותרת "מי יחיה ומי ימות". הרעיון של הפרויקט: מכיוון שלראשונה גורל התוכניות תלוי ברייטינג שלהן, הבה נהמר אילו מהתוכניות יצליחו לשרוד על המסך לאורך זמן ממושך ואילו יעופו ממנו מהר מאוד. אז הנה מה שחזה המוסף ההיסטורי ההוא לכמה מתכניות בערוץ 2. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.
"מרגול" עם מרגלית צנעני: "מרגול מלכת הרייטינג – שיעור הצפייה הגבוה ביותר באותה משבצת שידור".
"בילי בדרכים" עם בילי מוסקונה-לרמן: "התוכנית תהפוך לשיחת היום. חברת 'רשת' תעביר אותה תוך חודשיים לפריים-טיים".
"החמישייה הקאמרית": "קבוצת הקומיקאים איננה 'מוכרת ואהובה מהשורה הראשונה'. הטקסט עלול להתברר כלא כל כך מצחיק. הצבת תכנית קומית מול 'מרפי בראון' נראית כהתאבדות. ההימור שלנו: זוזו או תמותו".
"גלגל המזל" עם ארז טל: "ארז טל, מומחה גדול בהמצאת פורמטים תקשורתיים חדשים, לא הוכיח שליטה במתכונת מרובעת וקשוחה שלא הוא פיתח. ההימור שלנו: הצלחה סבירה מאוד, ללא היסטריה".
דב אלפון, עורך מוסף "הארץ" באוקטובר 1993, איך פספסתם?
"אני זוכר את הכתבה הזו. יש בה פדיחות רציניות, כמו 'החמישייה' ועוד כל מיני תכניות. אם אני זוכר נכון, הפרויקט התבסס על סבב שיחות עם התעשייה, ואפשר לראות, אני חושב, את הפער בין האמונה לבין התוצאה. בעיקר מעניינת העובדה שערוץ 2 תפס חיים משלו והפך ליצור לא רק מאוד דומיננטי, אלא גם בעל כיוונים שאז לא ידעו לחזות. אבל כן, אני זוכר את הלהט ואת ההיסוסים ואני זוכר במעומעם שבראייה לאחור גורלה של התחזית הזו היה כמו גורלן של רוב התחזיות".
לזכותכם ייאמר שהצלחתם לנבא את ההצלחה של "לילה גוב" ו"עובדה".
"אז יש קצת הצלחה, אתה רואה?".
רגעים בלתי נשכחים, שמוטב היה לא לזכור
עשרות סקופים מהדהדים, דיווחים ראשוניים, אייטמים בלעדיים וחשיפות מטלטלות של אמנון אברמוביץ' רשומים על שמה של חברת החדשות של ערוץ 2. תסמכו על וייסי ולהקתו שידאגו לשווק לכם בכישרון את מיטב הרגעים הגדולים, כחלק מפסטיבל 20 השנה. אבל מי יזכיר את הרגעים הקטנים, שבנווה-אילן היו מעדיפים לשכוח? בשביל זה אנחנו כאן. הנה שלושה:
ובמקום הראשון: בלילה של אסון המסוקים, 4 בפברואר 1997, התמקדה מצלמת חברת החדשות, שסיקרה את האירוע בשידור חי, בקיטבג של אחד מהרוגי האסון, סמל משה (שיקו) סבן ז"ל, מהוד השרון. כך נודע למשפחתו של סבן על מותו, הרבה לפני שהגיעה אליהם ההודעה הרשמית מקצין העיר. "מאז שההורים שלי ראו בטלוויזיה את הקיטבג של שיקו המשפחה פשוט התפרקה", אמרה אחת מאחיותיו למחרת האסון. "איך ערוץ 2 הרשה לעצמו לשדר צילום כזה? הידיעה על האסון הגיעה אלינו דרך המרקע. אני רוצה שהצלם שצילם בקלוז אפ את הקיטבג של שיקו יסתכל לי בעיניים". חברת החדשות התנצלה בהמשך בפני המשפחה.
רגעים זכורים היטב, שעדיף היה לשכוח
כמו בחברת החדשות, כך גם זכייניות ערוץ 2 לדורותיו – "טלעד" זצוק"ל, "רשת" ו"קשת" – התכבדו באי אלה רגעים מביכים, מבישים ומיותרים. התחרות לא היתה קלה, אבל קבלו שלושה מהם, אחד לכל זכיינית, מהמקום השלישי עד המקום הראשון.
איפה הימים שלא היו
"ידענו אש, ידענו רעם, ואהבה בת עשרים", לחשתי בשעת לילה מאוחרת לשלט הטלוויזיה שלי ומיד לחצתי על הספרות 22. התלבטתי האם לצפות בשידור חי בפצצת הרייטינג "ישר ללב", או אולי להעביר את הזמן עם תכנית הדגל המוקלטת "לומדים ביחד". צלצולו החד של הסלולרי קטע את הרהוריי.
"לילה טוב, הורביץ", פתח הקונספירטור בטון צוהל. "התקשרתי אליך כדי להיפרד".
"להיפרד?", שאלתי בהפתעה. "למה? לאן אתה נוסע?".
"הפעם לא מדובר בי", אמר הקונספירטור במתק שפתיים. "אני לא מתכוון לנסוע עכשיו לשום מקום. אתה, לעומת זאת, עומד לטוס בקרוב".
"נדמה לי שיש לך איזושהי טעות", אמרתי בהקלה. "לא מתוכננת לי שום טיסה בחודשים הקרובים, ולכן מן הסתם מדובר בצירוף מקרים".
"לא הפעם, הורביץ", אמר הקונספירטור בקול שמח להחשיד. "לא אחרי שהבוסים שלך ב'קשת' ישמעו ממני, לראשונה ובאופן בלעדי, על הפרט הביוגרפי האפל שלך. כשזה יקרה, יש סיכוי לגמרי לא רע שהם יטיסו אותך מראול ולנברג. זוכר את הלהיט 'one way ticket'?!".
"על מה בדיוק אתה מדבר?", גמגמתי.
"כאילו שאתה לא יודע", התפרץ הקונספירטור. "מה חשבת לעצמך, הורביץ, שאם תיטול חלק בפסטיבל הטפיחה העצמית על השכם ותקדיש טור שלם של חנופה זולה לערוץ 2, תצליח להשכיח את השלד המצחין שמסתתר אצלך בארון?".
"תסלח לי מאוד, אבל אצלי בארון אין שום שלדים", הצהרתי בביטחון. "וגם אם תמצא שם אחד או שניים הוא בטח לא מצחין, אלא אם כן מדובר בצירוף מקרים".
"באמת הורביץ?", שאל הקונספירטור בטון לועג. "ואם אני אגיד שתפסתי אותך על קר? שגיליתי איך העזת להטיל רפש בתוכנית ריאליטי מובילה ועתירת אחוזי צפייה של 'קשת'? שניסית להתחפש לרז התותח, שחשף ללא מורא וללא משוא פנים את עוולות הריאליטי של 'קשת', וכמובן שאני לא מתכוון לתקופה שבה אותו רז ממש פרגן מעת לעת ל'קשת' משל הייתה סוכנות ADD? מה תגיד על זה?".
"אני אגיד שאתה הוזה", עניתי בתחושת פניקה מסוימת. " לא סביר שידבק רבב ב'קשת' ובטח שלא מתקבל על הדעת שתהיה ביקורת כלשהי על תכניות הריאליטי המובילות של 'קשת'. על אחת כמה וכמה שאין שום סיכוי שאני עצמי אהיה מעורב, חלילה וחס, בהטלת דופי, רחמנא ליצלן, ב'קשת'. לעולם לא אפגע במטה לחמי. 'קשת' מבחינתי היא בית, ואם לדייק: בית חם. זה בטח עוד צירוף מקרים".
"תמיד כשאתה בלחץ אתה בורח לצירופי המקרים האלה שלך", גיחך הקונספירטור. "אבל הפעם לא תצליח להתחמק. סודך האפל נחשף. גיליתי הכול. הלכתי לארכיון ומצאתי את כל מה שפרסמת לפני עשר שנים על שרון".
"אריאל שרון?", שאלתי בפליאה. "הוא אמנם היה אז ראש ממשלה, אבל היום הוא לא כל כך עושה טלוויזיה. חוץ מזה, מה לעזאזל הקשר בינו לבין 'קשת'? זה קשור למוזי? אל תסבך אותי עם שרון".
"מי דיבר על אריאל שרון?", התעצבן הקונספירטור. "אני מתכוון לשרון אילון, שבדיוק לפני עשר שנים חיפשה בן זוג בתוכנית הכי נצפית אז של 'קשת'".
"אתה מתכוון ל'קחי אותי שרון?'", שאלתי באי אמון.
"אולי רק טיפ-טיפה מוכר", נאלצתי להודות ברפיון חושים. "אבל ממש קצת. מין זיכרון עמום שאפשר בהחלט לומר שהוא על גבול השכחה".
"אז תן לי לרענן עבורך את הפרטים שאתה כל כך מעוניין לשכוח ולהשכיח", אמר הקונספירטור בטון שקט וארסי. "הימים היו ימי סתיו 2003, והמילה 'ריאליטי' עדיין לא הייתה כל כך בשימוש. זה לא הפריע ל-815 אלף צופים מתוחים לעקוב בדריכות אחרי פרק הסיום של 'קחי אותי שרון', תכנית המציאות הראשונה בישראל".
"גם אני הייתי ביניהם", אמרתי בהתלהבות. "זוכר איך שרון החליטה לבחור ביואב ולא ברודריגו? זה היה טוויסט מדהים בעלילה, אתה לא חושב?".
"אני חושב שעדיף שתסתום", אמר הקונספירטור בצינה. "בעיקר בגלל שנדמה לי שסופך קרב ושאתה בטח כבר מתחיל לשער מה אני תיכף עומד לחשוף".
שתקתי בתוגה.
"חמישה ימים בלבד אחרי פרק הסיום", המשיך הקונספירטור בקול קפוא, "בעוד עם ישראל עדיין משתתף בשמחתם הכנה של שרון ובח"לה יואב, שהמריאו בדיסקרטיות לאיטליה, פורסמה ידיעת שער במקומון זניח וכושל שקראו לו 'העיר'. הידיעה הזו נוסחה ברוע לב ובחוסר כישרון, תחת הלוגו האנכרוניסטי 'מי נגד מי', וניסתה משום מה להעכיר את החגיגות הנפלאות של שרון ויואב במסווה של 'עיתונות חוקרת' דה לה שמטע. רוצה לנחש, הורביץ, מי העיתונאי הקטן, שלא לומר קטנטנן, שהיה חתום על הידיעה המבישה הזו?".
"שום צירוף מקרים", הרעים הקונספירטור. "באיזו רשות הכתמת ריאליטי יוקרתי של 'קשת' ופרסמת ששרון ויואב הכירו זו את זה עוד לפני התוכנית?!".
"אבל זו האמת", הזדעקתי. "שבועיים לפני ששודרה התוכנית הראשונה התקיים אירוע יחצ"ני של חברת שעונים, שבו שרון ויואב שוחחו כל הזמן. היה ברור שהם מכירים מראש! זו האמת".
"אמת? אמת?!", צעק הקונספירטור. "מדובר בריאליטי, הורביץ. איפה אתה חי? האמת היא שבכלל לא היית צריך לפרסם את האייטם הזה, ובטח שלא להוסיף חטא חמור על פשע נתעב".
"מה זאת אומרת?", התחלתי להזיע.
"אני אסביר את זה לאט, הורביץ, כדי שאולי סוף סוף תבין", אמר הקונספירטור בקול מתכתי. "מילא שכבר פרסמת ששרון ויואב הכירו לפני התוכנית. אבל להוסיף שגם ההפקה של התוכנית ידעה מראש על ההיכרות הזו, ושבכל זאת היא לא טרחה ליידע בכך את הצופים? זה, תסלח לי מאוד, כבר ממש להשתין מהמקפצה בקשת".
"מה, יש מקפצה בקשת?", ניסיתי נואשות להסיט את הדיון.
"אתה יודע טוב מאוד לאן אני חותר, הורביץ", התעלם הקונספירטור. "וחוץ מזה גם תדע לך שהכעסת מאוד את יובל".
"יובל קרניאל?", שאלתי בחשש, "המומחה לתקשורת ואתיקה שהשתתף בוועדה הנכבדת של 'קשת' שבחנה סוגיות אתיות בתכניות טלוויזיה? למה שיובל יכעס עליי?".
"אל תיתמם, הורביץ", אמר הקונספירטור, "אתה יודע טוב מאוד שאני לא מתכוון לד"ר קרניאל, אלא ליובל אחר לחלוטין".
"יובל שטייניץ?", ניסיתי את מזלי, "יובל סמו? יובל בנאי? יובל נח הררי?!".
"יובל יש רק אחד", פסק הקונספירטור, "אך ורק אחד. תראה לי עוד מישהו בתעשייה הדוחה הזו, שהיה מסכים להעסיק אותך אחרי שניסית להכפיש אותו ופרסמת עליו השמצות חמורות ומסמרות שיער".
"כל מה שפרסמתי היה אמת לאמיתה", אמרתי, "האמת הייתה נר תמיד לרגליי".
"זו לא סיבה לפגוע לשווא ביובל", אמר הקונספירטור, "איך לעזאזל העזת לכתוב באייטם הנלוז שלך במקומון הירוד שיובל, שערך אז את שבועון הטלוויזיה 'רייטינג', ידע גם הוא על ההיכרות המוקדמת והשערורייתית בין שרון ליואב אבל העדיף שלא לפוצץ את הסקופ? זה כבר באמת עבר כל גבול".
"אני לא כל כך בטוח שעברתי את הגבול", מיהרתי לפקפק. "בעיקר לאור העובדה שככל שזכור לי יובל קיבל את האייטם שלי בהבנה, בספורטיביות וברוח טובה".
"בהחלט", הסכים הקונספירטור בסרקזם. "יובל קיבל את זה ברוח כל כך טובה ששבוע אחר כך הוא הכניס לך באבי אביך בטור העורך שלו ב'רייטינג'. איך הוא תיאר בתמצות אז את מה שפרסמת ב'העיר'? 'הררי דיו מופרכים על נייר נחות'. צודק".
"פשוט מאוד", השיב הקונספירטור בשלווה מפתיעה. "יום בהיר אחד, בלי שום התראה מוקדמת, יובל החליט שהגיע הזמן לפרסם ב-mako טור ביקורת עיתונות".
"באמת?", השתוממתי. "איך עלה בדעתו רעיון משונה כזה?".
"אין לי מושג", אמר הקונספירטור. "כולם מסביב אמרו ליובל שטור ביקורת עיתונות לא יתפוס, שבקושי יהיו לטור כזה 50 כניסות, כי מי בכלל קורא היום עיתונים? הסבירו לו שעצם העיסוק בפרינט הוא בסתירה למטרות האסטרטגיות של mako להחליש את הפרינט, הזהירו אותו שאתה עצמך לא ניתן לשליטה מרחוק והוכיחו לו שהיחס בין העלות הכלכלית לבין התועלת לא מצדיק את הטרחה. יובל עמד על שלו, נאבק בכל הספקנים, גייס לצדו את שלומית ובסוף – כיאה למנהיג תקשורתי בעל חזון – גם העז וגם ניצח".
דמעות של התרגשות חנקו את גרוני. "אתה בטוח שיובל נלחם כל כך קשה למעני?", שאלתי את הקונספירטור בקול רועד.
"אני מנוע מלפרט", אמר הקונספירטור. "אבל מה זה משנה עכשיו? יובל כבר עזב את mako, ולאור הגילויים החדשים לא אוכה בתדהמה אם יתברר שסופך ב'קשת' ונגזרותיה קרוב כעת מתמיד".
"אבל למה?", שאלתי בייאוש. "בסך הכול מדובר באירוע קטן ונקודתי שקרה לפני עשור במקומון שנסגר מזמן".
"אתה צודק", אמר הקונספירטור. "אבל שכחת דבר אחד חשוב: בחיים יש גם צירופי מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".
הודעה חשובה לקוראים עופר נמרודי, רוני שוקן, אלון עידן ורז שכניק
נאלצתי בצער לדחות את פגישתנו. מתנצל. נתראה בשבוע הבא!