סרנה נגד נתניהו (1): מציאות אפשרית
יגאל סרנה שוב הוכיח השבוע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא בן אדם רציני ועיתונאי הגון, שמילה שלו היא מילה. לא רק שהאמת היא נר תמיד לרגליו, סרנה מגובה דרך קבע בעובדות מוצקות, פרי ניסיון עשיר, לא רק לעשייתו העיתונאית אלא אפילו לפוסט זניח בפייסבוק. אם חלילה יתעקש מאן דהוא להגיש בכל זאת תביעת דיבה נגדו – שומה על סרנה שישלוף מיד הוכחה ניצחת, ראיה פורנזית או לכל הפחות עדות מוסמכת שתסייע לו להזים על נקלה את טענותיו המופרכות של התובע החצוף ולהותיר אותו בוש ונכלם. וכל זה, כמובן, אינו עומד בשום אופן בסתירה לכך שאם בכל זאת תיפול שגגה חד פעמית במעשיו, ניחן סרנה בתבונה ובגדלות רוח שיגרמו לו להודות בטעות ולהתנצל במהירות (ניתן לראות בפרסום דנן גם משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית, אלא של מציאות אפשרית).
סרנה נגד נתניהו (2): מציאות ריאלית
מעשה שהיה. ביוני 2011 הוכרז יגאל סרנה כחתן פרס סוקולוב. בצדק. "הוא עיתונאי המצויד בעט של סופר, וסופר המצויד ביכולת איסוף של עיתונאי", קבעה אז ועדת הפרס. "הוא משלב עבודת שטח שקדנית בכתיבה רגישה, המעניקה אמפתיה וכבוד אנושי לגיבוריו באשר הם". המלים החמות היטיבו לתאר את עשייתו העיתונאית הראויה והמשובחת בתקופה שקדמה להחלטה להעניק לו את הפרס.
היו זמנים.
מאז חלפו שש שנים כמעט, ונדמה שמלאכת איסוף העובדות, שבה הצטיין סרנה הישן – שיצא לשטח, בירר וחקר, והוציא תחת ידיו כתבות מוסף רחבות יריעה ובלתי נשכחות – קצת פחות מלהיבה את סרנה החדש. מה חבל. הלך העיתונאי המיומן, נותר פובליציסט בינוני. לא מעט קוראים ותיקים זוכרים עד היום כתבות נפלאות שלו מהאייטיז, מהניינטיז ואפילו מתחילת המילניום. אינני מכיר אישית מישהו שזוכר טקסט מכונן שלו מהשנים האחרונות. הפוסט של סרנה ממרץ אשתקד, זה שבגללו הגישו נגדו בנימין ושרה נתניהו תביעת דיבה מוצדקת בסך 279 אלף שקלים, היה הכול חוץ מ"שילוב עבודת שטח שקדנית בכתיבה רגישה, המעניקה אמפתיה וכבוד אנושי לגיבוריו באשר הם". ארבעה ימים לאחר שפרסם את הפוסט, וארבעה ימים לפני שהתביעה בגינו הוגשה, נשאלו כאן ארבע שאלות: האם יגאל סרנה איבד את זה? האם הפייסבוק דרדר את שיקול דעתו של מי שהיה אחד העיתונאים היותר מוערכים בסביבה? האם סרנה הפסיק להאמין בצורך הקטנוני והמנג'ס לבדוק באופן מוסמך עובדות לפני פרסומן? האם הוא חושב שבשם השנאה היוקדת למשפחת נתניהו מותר מדי פעם לחרטט ו/או לפרסם סיפורי מעשיות? למרבה הצער, שלב העדויות שהתקיים בשלישי האחרון באולמו של שופט השלום עזריה אלקלעי, קירב מאוד את האפשרות לכך שהתשובה הסופית לכל ארבע השאלות הללו תהיה חיובית, עם חותמת של בית המשפט.
בדרך להפסד צורב, בחרו משום מה סרנה ופרקליטיו, עורכי הדין אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין, ללכת רחוק ולרדת נמוך. כך למשל, בסעיף 80 בכתב ההגנה רמזו לכך כי הם עשויים להשתמש ביומנו של דורון נויברגר, בעלה לשעבר של שרה נתניהו (ולקוח לשעבר של פלדמן), כדי להוכיח שאשת ראש הממשלה "שרויה בעולם לא רציונלי". ההגנה ניסתה להלך אימים על הזוג נתניהו. זה לא הסתייע. השופט הודיע כי לא ירשה לעסוק בדפוס מערכת היחסים בין בני הזוג נתניהו והדגיש כי הדיון יהיה אך ורק בשאלה אם האירוע בכביש 1 שסרנה תיאר היה או לא היה. "היה צפוי מראש", צייץ עמית סגל. "התוצאה נראית די ברורה. נשאר רק הסכום". בהגנה נמנעו ברגע האחרון מלזמן לעדות את ראש השב"כ, יורם כהן, למרות שזו דווקא אושרה להם על ידי השופט. "סרנה ויתר על עדות ראש השב"כ כשהתברר כי גם הוא לא יוכל לבדות אירוע שלא התרחש", צייץ יואב יצחק. בתום הדיון צייץ גם דן מרגלית את סיכומו: "המשפט תם. נראה לי שסרנה במצב קשה".
אחד מדורשי טובתו של סרנה העריך אתמול כי הוא עשוי ליזום גיוס המונים למימון הקנס שבית המשפט עלול לפסוק. אפשר להניח, שלא יתקשה לגייס את הכסף. אפשר להניח שמאות תומכים יזדהו עם ה"קורבן". הקורבן האמיתי הוא אמינות התקשורת. הנזק שסרנה גרם לאמינות הזו גבוה בהרבה מכל סכום כספי שייגזר עליו, יהיה אשר יהיה.
גם עכשיו, אחרי שלא עלה בידו להוכיח את נכונות הפוסט שלו ("שמעתי מחבר ששמע מחבר") סרנה מממשיך לטעון בעזות מצח שדבריו אמת ("היום אני בטוח שזה קרה הרבה יותר מאשר אז"). מה גודל הנזק שימיט על אמינותה של העיתונות בציבור אם וכאשר יקבל השופט את תביעת נתניהו? גדול יותר מזה שעלול לגרום כל אחד מאותם אנשי תקשורת, אוהדי נתניהו, שאותם נוהג סרנה לכנות בלעג בשלל פוסטים מעודנים "לקקני תחת חצר", "לקקני חלחולת השליט", "ליצני חונטה" ו"פרקליטי השטן".
אין מקום לשמחה לאידו של סרנה. חבל שהוא פרסם את החירטוט. חבל שהתעקש להציג אותו כ"מעשה שהיה". חבל שלא הסיר את הפוסט והתעלם ביהירות זחוחה ממכתב ההתראה שקיבל מפרקליטם של בני הזוג נתניהו. חבל שהתראיין וחזר על הדיבה. חבל שהתבשם מאהדת הגרעין הקשה של חבריו לפיד, שעודדו אותו לצאת לקרב הרואי כביכול על "האמת שלו". חבל שהוא גרם לי לכתוב שבע פעמים נגד עיתונאי שהערכתי. וחבל שהוא אילץ אותי לתמוך שוב ושוב ושוב בראש ממשלה שמתנכל לעיתונאים ושונא את התקשורת.
תסמכו על בנימין נתניהו שהוא ימנף את נצחונו המסתמן על סרנה לעוד הסתה נגד התקשורת העוינת. מה יהיה המסר שלו? "אני טוען כבר שנים שכל מה שאומרים עליי זה שקר. עכשיו יש לי הוכחה. בית המשפט קבע". ואת סרנה לא נותר אלא לשאול: יש כל כך הרבה דברים נכונים רעים לכתוב על ראש הממשלה, אז למה לכתוב דברים לא נכונים?
"ידיעות אחרונות" נגד יגאל סרנה: עיתונות רעה
נחזור ל-2011, שהייתה שנה רבת תהפוכות בחייו של יגאל סרנה. בפברואר אותה שנה נכנס רון ירון לתפקידו כעורך הראשי של "ידיעות". אחת הפעולות הראשונות שביצע היה זימונו של סרנה לשימוע. מחאה רבתי של עיתונאים מכלי תקשורת שונים הביאה ברגע האחרון לביטול הפיטורים, אבל לגמרי לא בטוח שדעתו של ירון על סרנה השתפרה מאז.
למה נזכרתי דווקא עכשיו בסיפור הישן הזה? כי השבוע, למחרת הדיון בבית המשפט פירסם "ידיעות" אייטם בולט, שגם בכותרת וגם בכותרת המשנה שלו הובלטו אך ורק העדויות של בנימין ושרה נתניהו. סרנה, איש "ידיעות", לא פונק אפילו במינימום של רוח גבית מעיתון הבית שלו (שאותה יודע "ידיעות" להעניק בשפע למי שהוא חפץ ביקרו). עיתונו של סרנה ב-31 השנים האחרונות תפס צד בסיקור, אבל לא את הצד שלו. העוינות שנשבה מ"ידיעות" בולטת בהשוואה לסיקור המשפט בכלי התקשורת האחרים. תחת הכותרת "עיתונות רעה" פרסמה יפעת ארליך מאמר נחרץ שבו ציינה כי סרנה "רווי בשנאה תהומית לשרה נתניהו", "העלה סטטוס הזוי לפייסבוק", "שכח מה זה עיתונות" ובעיקר עושה עיתונות רעה כמו זה של שמעון ריקלין (שבא מהקצה השני, של הפרופגנדה המביכה).
לפני כחודשיים פירסם גידי וייץ ב"הארץ" כי באחת השיחות הסודיות בין נתניהו לבין נוני מוזס, בשלהי 2014, אמר מו"ל "ידיעות" כי היה שמח להיפטר מסרנה. הסיקור של משפט נתניהו-סרנה בדפי העיתון בהחלט הלם את שאיפתו של המו"ל. לא זכור לי תקדים למקרה שבו "ידיעות" יצא באופן חריף כל כך נגד עיתונאי שעדיין פעיל במערכת. "עם כל הכבוד לנוני, בית 'ידיעות אחרונות' גדול ממנו", הגיב סרנה למחרת הפרסום ב"הארץ" אצל אילנה דיין בגל"צ. "נוני הוא אמנם המוציא לאור והבעלים, אבל ב'ידיעות', בניגוד ל'ישראל היום', הדברים עדיין מתנהלים קצת אחרת", הוסיף.
מי שכן העניק לסרנה תמיכה מוראלית חשובה ומופגנת היה חתן פרס ישראל, נחום ברנע, מבכירי עיתונאי "ידיעות אחרונות". לפני שש שנים שימש ברנע יו"ר הוועדה שהחליטה להעניק לסרנה את פרס סוקולוב. ביום שלישי האחרון הוא טרח להגיע לאולם בית משפט השלום והסתחבק בחום עם הנתבע. זו לא הפעם הראשונה שברנע מוכיח קולגיאליות לחבר בצרה. בשני מקרים קודמים של עיתונאים שפוטרו – ב. מיכאל ואורי משגב – התייצב ברנע לימינם, התעמת עם העורך הראשי (שילה דה-בר שפיטר את מיכאל ורון ירון שפיטר את משגב), פנה למו"ל ארנון מוזס ופעל כמיטב יכולתו לביטול רוע הגזירה. ללא הצלחה.
יגאל סרנה, תרצה להגיב?
"איבדת את זה".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אכן איבדת את זה".
כשריקלין פגש את נתניהו (1): לאן נעלם הציוץ החם?
מתי לאחרונה העניקה שרה נתניהו, בתוך שבועיים בלבד, שני ראיונות שונים לאותו מראיין באותו כלי תקשורת? רמז קל: מעולם לא. עד עכשיו. ב-26 בפברואר הועלה בחשבון הפייסבוק והטוויטר של ערוץ 20 קטע מריאיון (יש שיאמרו "הנהונון", פרטים באייטם הבא) של שמעון ריקלין עם שרה נתניהו. הריאיון צולם במטוס שהחזיר את משלחת ראש הממשלה מביקור בסינגפור ובאוסטרליה. כעבור 16 יום, ב-14 במרץ, שודר בערוץ ריאיון אוהד נוסף שקיימו ריקלין וטל מאיר עם שרה נתניהו, הפעם באולפן.
איך ערוץ בעל רייטינג מועט זכה להישג כפול שכזה? ולמה למען השם שגוף שידור יחשוק בראיון כפול עם אותה מרואיינת? שאלות מסקרנות. תשובה אפשרית, מהצד של הכלה: נתניהו יודעת איפה תזכה ליחס ביתי ואוהד (ולא תסתכן בשאלות נוקבות וביקורתיות). תשובה אפשרית, מהצד של החתן: ערוץ 20 זכה לאחרונה באישור נחשק לשדר מהדורות חדשות (אז מגיעה תודה חמה לשלטונות) ומתמודד בימים אלה במכרז נחשק על ערוץ הכנסת (כך שתודה מראש לא תזיק).
עד כמה נדירה תדירות הראיונות המחבקים של אשת ראש הממשלה בערוץ 20? לשם השוואה, למיטב בדיקתי, בכל ערוץ 2 התראיינה נתניהו בשש השנים האחרונות ארבע פעמים: הראשונה במרץ 2011, אצל סיון רהב-מאיר (חדשות 2); השנייה באוקטובר 2014, אצל שרון כידון (רשת); השלישית בדצמבר 2015, אצל נדב בורנשטיין (קשת); והרביעית בספטמבר 2016, אצל יונית לוי (חדשות 2). שלושה מהם היו ראיונות נקודתיים ורק הראשון היה "כללי". לזכותו של ערוץ 20 יצוין שגם בשלושה מבין ארבעת הראיונות הללו, בערוץ 2, קיבלה אשת ראש הממשלה חיבוק חם ולא אותגרה בשאלות קשות במיוחד. להגנת חדשות 2 ורשת ייאמר כי יונית לוי ראיינה את נתניהו על שמעון פרס, עם מותו, בעוד ששרון כידון שילבה ראיון מקצועי איתה – בשבתה כפסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי – בסרטה הדוקומנטרי "איבחונים בהפרעה". באף אחד מהמקרים לא הטריחה עצמה נתניהו לשבת יחד עם המראיין/נת בתכנית אולפנית.
שני ראיונות מפרגנים עם האישה החזקה מרחוב בלפור לא עלולים לפגוע בסיכוייו של ערוץ 20 לזכות בשידורי ערוץ הכנסת. מי שהשתתף בשני הראיונות הוא שמעון ריקלין, אחד שיודע להיות שנון, ביקורתי וחד כתער, כשהוא רוצה. מסתמן שמול שרה נתניהו הוא לא כל כך רוצה, אבל זה לא תמיד היה כך.
כשמקישים בגוגל את שמו של ריקלין, את שמה של שרה נתניהו ואת המילה "טוויטר", מתקבל בתוצאה השלישית הציוץ הבא, שריקלין צייץ לפני קרוב לשנתיים, בתקופת המשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות האחרונות:
לעומת זה, כאשר לוחצים על הקישור כדי לראות את הציוץ, מתקבלת ההודעה המצערת הבאה:
שמעון ריקלין, לאן נעלם הציוץ? יכול להיות שזה קשור לקירבה המפתיעה שלך לגברת נתניהו, או שמדובר בצירוף מקרים?
"מדובר כנראה בצירוף מקרים".
כשריקלין פגש את נתניהו (2): לאן נעלם הריאיון המהונהן?
ובינתיים הולך ומקנן חשש מסוים כי ערוץ 20 לא שש למהר ולשדר את השיחה שקיים ריקלין עם נתניהו במטוס בסוף החודש שעבר. המילה "שיחה" טיפ טיפה מוגזמת, שכן לאורך כל הקטע שהערוץ עצמו הפיץ (שאורכו דקה ו-22 שניות) ריקלין מהנהן ואינו פוצה פה בעוד שרה נתניהו נושאת מונולוג על הביקורים המוצלחים ועל הכימיה הנפלאה בינה לבין רעיותיהן של ראשי המדינות. ברוך קרא, הפרשן המשפטי של חדשות 10, כבר גיחך על ההנהונים הרבים ועל כך שריקלין לא הפנה למרואיינת שום שאלה קשה על פרשת המעונות, "אני נהנה לראות את הביקורת על הריאיון שעשיתי עם שרה, בגלל שזה בא מאנשים שלא דיברו מילה כאשר התלקקו כאן והתחנפו בראיונות לאנשי שמאל. אחלה מראה", צייץ אז ריקלין בתגובה.
ב-26 בפברואר הבטיחו בערוץ 20 כי הריאיון המלא של ריקלין עם נתניהו במטוס ישודר במשדר מיוחד ב-7 במרץ לרגל יום האישה הבינלאומי. אפילו עירית לינור, מגישת המשדר, כבר פרגנה והתכוננה לראיון החגיגי. "כיוון שזה יום האישה אין בתכנית אף גבר", כתבה בדף הפייסבוק שלה. "אוקיי, לא מדויק: יש גבר אחד ויחיד. תגידו ברוס וויליס, הריסון פורד, אורי ששון? לא. זה דווקא שמעון ריקלין שראיין במטוס את שרה נתניהו ובטח יתנשא עליי עד אחרון ימיי כי גם לתכנית שלי הוא הצליח לפלוש".
אבל אז החלו השינויים: תחילה המשדר המיוחד לרגל יום האישה פוצל לשני חלקים, והריאיון עם שרה נתניהו תוכנן לחלקו השני, שאמור היה להיות משודר למחרת, ב-8 במרץ. אחר כך הוחלט להוציא את הריאיון מהמשדר ולשבץ אותו בסרט קצר בשם "יחסים בינלאומיים", המסכם את ביקורו של נתניהו בסינגפור ובאוסטרליה. בסוף השבוע שובץ הסרט, שאמור היה לכלול את הריאיון, ליום רביעי, 15 במרץ, בשעה תשע בערב. אלא שברגע האחרון שוב נדחה מועד שידורו.
בינתיים (ר' באייטם הקודם) התייצבה שרה נתניהו באולפן ערוץ 20 והצטלמה לראיון נוסף עם ריקלין ועם טל מאיר, ששודר בשלישי האחרון. גם הריאיון החדש שויך ליום האישה הבינלאומי, למרות שזה צוין כבר שישה ימים קודם לכן. במהלך השיחה הזו לא נראה ריקלין מהנהן. ומה עם הריאיון במטוס? נמשיך לעקוב. עד אז, נתנחם בעוד קרב עקיצות בטוויטר שקיים ריקלין בשבוע שעבר בנוגע להנהונים, הפעם עם לא אחר מאשר כתב חדשות 2, אילן לוקאץ' (לא נגענו):
שמעון ריקלין: "מצד אחד מדווחים לנו על עדות דרמטית וחדשה של מילצ'ן, ומצד שני מדווחים לנו שאתמול נתניהו לא נשאל על העדות הזו אפילו שאלה אחת. מוזר, לא?".
אילן לוקאץ': "אולי החוקרים ישבו מולו והנהנו בעיניים מעריצות במקום לשאול שאלות נוקבות. שמעתי שיש עכשיו סטייל כזה".
שמעון ריקלין: "רק עכשיו? כמו עודד בן עמי הערב עם סתיו שפיר? או יונית ואובמה? המצאתם את הז'אנר הזה ממזמן".
אילן לוקאץ: "נו, אז קיבלת תשובה בעניין החוקרים. על לא דבר".
שמעון ריקלין, לאן נעלם הריאיון המלא מהמטוס? כבר ידוע האם ומתי הוא ישודר?
"אני מבין שבקצב הזה בשבוע הבא תעשה עליי מוסף. הריאיון שולב בסרט 'יחסים בינלאומיים' שעשינו על המסע שלי עם ראש הממשלה".
ומה שטוב זה שבכל מקרה נוכל להגיד: אמרנו לכם
מה באמת התרחש במהלך עדותו השנייה של ארנון מילצ'ן בפרשת תיק 1000? האם חזר בו מחלקים מעדותו הראשונה, או שמא חיזק אותה? מוקדם לדעת, אבל דבר אחד די בטוח: בבוא היום, אם וכאשר תמלילי העדויות ייחשפו, יוכלו בחדשות ערוץ 2 להתגאות בכל מקרה בכך שידעו בזמן אמת מה התחולל בשיחה בין מילצ'ן לבין חוקרי המשטרה. למה בכל מקרה? מפני שבתוך יומיים מסרו שניים מבכירי העיתונאים בחברה דיווחים הפוכים בתכלית.
ביום רביעי שעבר פתח אמנון אברמוביץ' את המהדורה המרכזית עם פרסום ראשון על התפתחות מפתיעה בתיק המתנות נגד ראש הממשלה. "ארנון מילצ'ן ביצע נסיגה די משמעותית לעומת עדותו מנובמבר האחרון", דיווח אברמוביץ'. "הוא ריכך את עדותו הקודמת, באופן די דרמטי, נדמה לי בעיקר בשתי נקודות. האחת: סך כל הסכומים שהוא העביר למשפחת נתניהו. והנקודה השנייה: על מודעותו של נתניהו עצמו לסכומים שכן הועברו. במשרד המשפטים הוגדר השינוי הזה כתקר, כתקלה, כפנצ'ר".
חלפו יומיים בלבד עד שבתכנית "אולפן שישי", אי שם בשעה 20:49, בוצעה נסיגה טקטית זהירה מהכותרת הדרמטית של אברמוביץ'. "משה נוסבאום, בוא נדבר קצת על חקירות נתניהו", פנה דני קושמרו לכתב לענייני משטרה. "השבוע היו פרסומים לפיהם מילצ'ן הקל עליו. אחר כך שהוא חזר בו. איפה זה עומד?". נוסבאום המשיך אחריו. "לא היה שינוי מהותי בעדות השנייה של ארנון מילצ'ן", עדכן. "הוא לא חזר בו מדברים שאמר בעדות הראשונה, ולכן התמונה שהצטיירה בעדות הראשונה על מתנות שארנון מילצ'ן העביר לבני משפחת נתניהו בעיקרה נותרה בעינה. מכאן שבעינה נותרה ההערכה שבמשטרה מתגבשת ההמלצה להעמיד לדין את נתניהו בתיק 1000, בתיק המתנות". לא קושמרו ו/או לא נוסבאום ציינו כי הפרסום לפיו מילצ'ן נסוג מעדותו פתח את מהדורת החדשות שלהם בסך הכול יומיים קודם לכן.
בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.
תירגם את זה מוזר אריאל כהנא
מה פירוש הביטוי האנגלי "to hold back"? תלוי את מי שואלים.
בשלישי שעבר הזכיר דובר משרד החוץ האמריקאי, מארק טונר, במסיבת עיתונאים, כי הממשל בוושינגטון מצפה מישראל "to hold back" את הפעילות בהתנחלויות, ואף הדגיש כי זה מה שהנשיא טראמפ אמר בפגישתו עם נתניהו בבית הלבן.
על פי מילון אוקספורד הפירוש של "to hold back" הוא "לעצור התקדמות" של משהו או מישהו, "להדוף", "לעכב" או "לרסן" (תלוי בהקשר של המשפט). ואכן, רוב כלי התקשורת שדיווחו על כך השתמשו במילה "לרסן". כך עשו, למשל, למחרת ב"ישראל היום" וגם בכותרת הזו, שפורסמה ב"מעריב":
רק בכלי תקשורת אחד הומצא תרגום חדש לביטוי "to hold back". זמן קצר לאחר מסיבת העיתונאים של טונר פרסם אריאל כהנא, הכתב המדיני של "מקור ראשון" ו-nrg את הכותרת הבאה:
"לחכות" משמעו לצפות לקראת משהו שיקרה.
אבל אילו טראמפ היה רוצה שישראל "תחכה" עם הפעילות בהתנחלויות, האם לא היה משתמש במילה המבטאת בבירור משמעות זו (כמו למשל המילה הפשוטה "wait")? כעבור שלושה ימים, ב"מקור ראשון" של יום שישי, מצא כהנא תרגום חדש לביטוי "to hold back", שגם הוא לא מופיע במילון. "טראמפ ביקש ש'נירגע' עם הבנייה ביו"ש", כתב.
בתחילת החודש שעבר, שבוע וחצי לפני פגישתם של נתניהו וטראמפ, פירסם כהנא מאמר תחת הכותרת "אור ירוק מטראמפ: עתיד ההתיישבות בידיים של נתניהו". כותרת המשנה הצהירה על "מהפך היסטורי ביחס האמריקאי להתיישבות ביהודה ובשומרון". איך זה נגמר (בינתיים) – כולם יודעים.
אריאל כהנא, יכול להיות שאתה מתקשה במקצת להשלים עם עמדת הממשל ולכן אילתרת שני תרגומים מקוריים ל-to hold back?
"אני שמח על ההתעניינות העמוקה והפרשנות המלומדת בכתבותיי. אין שום ספק שטראמפ חולל מהפך היסטורי ביחס של ממשל ארה״ב להתנחלויות. הגדרתן כ״מכשול לשלום״, ״בלתי לגיטימיות״ או ״שורש הסכסוך״ כפי שנהגו אובמה וקודמיו ירדה מהשולחן. גם הגינויים התכופים היו ואינם עוד. האם אפשר יותר? בהחלט עודני סבור שדרישה נחושה של ממשלת ישראל לבנות ללא מגבלות הייתה מתקבלת בהבנה. העניין שאין דרישה כזו.
"אשר לסוגיית התרגום: אכן בתדרוך העיתונאים ולאחריו היו ספקות למה בדיוק התכוון המשורר. למעשה גם היום זה לגמרי ברור. בזמן אמת זה התרגום שבחרתי ואינני מתחרט עליו. מאידך הטענה שכתבנו 'לחכות, מלשון ציפייה מופרכת ונובעת כנראה מעיני המתבונן שהזין אותך באייטם הזה. גם המחשבה שטראמפ 'פשוט היה צריך להגיד wait', סלח לי אבל די מגוחכת. מילא שאתה יורד על האנגלית שלי אבל אל תעליב את עצמך".
דברים בשם אומרם (1): למה ל"ארץ נהדרת" מותר ולגלעד ארדן אסור?
"ארץ נהדרת" היא לטעמי תכנית הטלוויזיה הטובה ביותר ששודרה אי פעם בישראל. אם משקללים את הרייטינג, ההומור, השחקנים, הרלוונטיות וההשפעה שלה על השיח הציבורי לאורך שנים – אין שנייה לה. באמת. לזכות יוצריה צריך לומר גם כי בשונה מכמה מעמיתיהם בתקשורת ועל המסך, רובם מעולם לא הסתירו את עמדותיהם הפוליטיות (מרצ ואולי אף שמאלה מכך). לזכות הצופים הישראלים (הנוטים ימינה ברובם) ייאמר, כי חלקם אמנם מקטרים פה ושם, אבל הם מזהים גדולה כשהם פוגשים בה, וחרף ההטיה שמאלה, הם לא מוכנים לוותר על הצפייה בתוכנית.
ודווקא בשל כך, ובשל חשיבותה של "ארץ", ארשה לעצמי להתפלמס עימה מעט: בתוכנית השנייה של העונה שודר מערכון המספר על ציד שמאלנים שקיים בישראל. על השתקה. יש בישראל יחידה מיוחדת, כך על פי המערכון, שדואגת לקנוס אנשים על שמאלנותם. לאחר התוכנית טען השר גלעד ארדן בטוויטר כי זה מוזר שתוכנית עם תכנים סאטיריים כה שמאלניים, שמשדרת יותר מעשור לעם שרובו ימני, מתבכיינת על סתימת פיות. בנקודה הזו הגיבה מערכת "ארץ נהדרת" לדבריו וטענה שהשר ארדן מצטרף למנהג שיש כאן "להשתיק ביקורת באמצעות מילים כאנטישמי ומגה-שמאלני".
ראשית, זה היה מוזר: יש לכם פאקינג מיליון צופים מדי שבוע (וזכיתם בהם בצדק), מה אתם מוציאים תגובת דובר על אמירה ביקורתית בטוויטר? מה בעצם הלחיץ אתכם כל כך בטענות של ארדן, שנדרשתם לנושא? יתרה מכך: מדוע לכם מותר לעשות מערכונים ביקורתיים על כולם, אבל עליכם אסור להגיד שאתם "מגה-שמאלנים", מה גם שחלקכם מגדירים את עצמם ככה? למה זו "השתקת ביקורת" לבקר את "ארץ נהדרת"? הרי במערכון על ארדן, וזו דוגמה בלבד, הבדיחה התבססה על הטענה שלפיה הוא קבע ללא ביסוס שהיה פיגוע באום אל-חיראן. זו טענה לגיטימית. אבל מנגד, יש טענה שארדן התבסס על תחקיר המשטרה, הגורם המקצועי בשטח, אז מדוע מותר לתוכנית לאמץ עמדה, אבל לציין שיש עמדה סותרת זו השתקה? המערכון גם קבע כי "לא היו הצתות". שוב, טענה לגיטימית. אבל גם לטענה שגורסת כי היה טרור הצתות מותר להישמע, הלא כן? אם יש מלחמת נרטיבים בנושא, בין שמאל לימין, אז מדוע ל"ארץ נהדרת" מותר לייצר נרטיב ולבקר (בביצוע מושלם) את ארדן, ואילו לו אסור להתגונן? האם התוכנית הזו לא מספיק גדולה וחזקה כדי לספוג גם טענות שמופנות כלפיה?
(חנוך דאום, "7 ימים", 10.3.2017)
ב"ארץ נהדרת" נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם (2): הכול צפוי, והרשות נסגרת
איטית היא דעיכת הערוץ הראשון. המסדרונות בבניין הטלוויזיה מתרוקנים, אינם הומים כמו פעם. אחד המדדים לשקיעה, הוא חדר האוכל, המזנון. יותר ויותר שולחנות פנויים, מספר הנזקקים לשירותי המזנון פחת מאוד. ואם קיים שולחן אשר סביבו יושבים הסועדים והשותים, הרי השיחה מתנהלת בקול רם על הנושא: "מה יהיה?". שואלים אותי, כמי שעובד ברשות השידור כיובל שנים. שואלים ואני משיב תשובת אמת: "איני יודע". התרגשתי מאוד כאשר מאחורי גבי, שמעתי את אחת העובדות המסורות מתייפחת: "הרי אני מפרנסת", ייבבה בהמתנה עצובה ל-30 באפריל, היום שבו יירד המסך, יוחשכו האולפנים, והיא, העובדת הבוכייה לא תקבל עוד שכר. וכבר אמרתי לא אחת: סגירת רשות השידור לא הייתה הכרחית! הרי ראש הממשלה אמר בכנסת, מפורשות: "נשקם את רשות השידור". נו?! ותהליך שקיעה זה מתנהל בלא מחאות ציבוריות. עצוב. מאוד. אמירתו של השר-לשעבר יאיר לפיד: "היום חתמנו על תעודת הפטירה של רשות השידור" מקבלת ממשות מצמררת. לפיד וארדן יכולים להרים כוסית.
(יעקב אחימאיר בדף הפייסבוק שלו, 12.3.2017)
בעוד חודש וחצי ייסגרו שערי רשות השידור – קול ישראל והטלוויזיה הממלכתית, ערוץ 1 – ובמקומם יתחילו שידורי תאגיד השידור החדש. מאות עובדים של רשות השידור ייפלטו ללשכות התעסוקה, לאבטלה. מפיקות ועורכים, כתבים ומגישים, תחקירנים ועובדי במה יפוטרו כדי לפנות מקום לעובדים חדשים, גל"צניקים ולא גל"צניקים. אלה מעובדי רשות השידור שהתקבלו לתאגיד ייאלצו להסתפק בשכר מקוצץ – עשרות אחוזים פחות משכרם, הנמוך ממילא, ברשות השידור.
המעשה הנפשע הזה – שילוח שרירותי של מאות עובדים לאבטלה ללא צורך וללא הצדקה – הוא מעשה ידיהם של פוליטיקאים יהירים, של עמיתים שעמדו על הדם ושתקו או הריעו ושל נציגי עובדים שלא נקפו אצבע. ואלה יעמדו על הקללה: גלעד ארדן, שבתפקידו כשר התקשורת יזם את הסגירה כדי לקשור לעצמו כתר של רפורמטור; יאיר לפיד, שכשר אוצר זחוח הצטרף למהלך הפופוליסטי של ביטול האגרה הכריז בצהלה על פטירתה של הרשות; יו"ר ההסתדרות ניסנקורן, ששלוש שנים מקפיד לשתוק ולא השמיע ציוץ נגד פיטורי מאות עובדים שלא חטאו; מרבית כלי התקשורת, שלא סיקרו את האסון שמתרגש על עמיתיהם ברוממה; ומכוערים מהם – אלה שכמו הקהל צמא הדם בזירת הגלדיאטורים סימנו בבהונותיהם כלפי מטה; ועוד אחד – ובהחלט לא אחרון – משה כחלון, שר האוצר 'החברתי' שסיכל כל ניסיון להעביר את רוע הגזרה.
אלה יישאו את הכתם – ועוד אחרים.
(חיים זיסוביץ' בדף הפייסבוק שלו, 12.3.2017)
הציטוט מול המציאות (1): ומי כן בא? נתניהו
הציטוט:
רזי ברקאי: "איפה ראש הממשלה יהיה בעוד שעתיים וחצי, את יודעת?".
רינה מצליח: "לא. בוועדת השרים לענייני חקיקה?".
רזי ברקאי: "לא, מה פתאום. הוא יעיד במשפט הדיבה של משפחת נתניהו".
רינה מצליח: "אה, נכון".
רזי ברקאי: "לצערי זה לא ייפול בתכניתנו".
רינה מצליח: "אתה יודע מה? לדעתי הם לא יגיעו".
רזי ברקאי: "זאת אומרת מה, הם יבריזו?".
רינה מצליח: "כן".
רזי ברקאי: "ביזיון בית המשפט?".
רינה מצליח: "לא, הם יודיעו שהם לא באים והם יורדים מזה. הם לא יבואו. תאר לך שראש הממשלה ורעייתו הגברת, המכונה "הגברת", יישבו וייאלצו לענות על שאלות על היחסים ביניהם. נראה לך שהם יעשו את זה?... עכשיו הם רוצים להוכיח שהוא דיבר לא אמת ובשביל זה הם יצטרכו לעמוד מול המון עדויות של אנשים אחרים שידונו ביחסים ביניהם שהיו בעבר, מהקלטת ועד היום".
(דיאלוג בפתח התכנית "מה בוער" של יום שלישי, 14.3.2017)
המציאות: כעבור כשעתיים וחצי דווקא התייצבו בנימין ושרה נתניהו בבית משפט השלום בתל אביב, להעיד בתביעת הדיבה שהגישו נגד יגאל סרנה. גם לסברה שהזוג נתניהו לא יגיע כדי להימנע כי משאלות על היחסים ביניהם בעבר לא היה בסיס: כבר לפני חודש וחצי החליט השופט עזריה אלקלעי לא לאפשר להגנה להעלות עדים שיעידו בכלליות על "דפוסי התנהגות" של שרה נתניהו, וקבע כי הדיון יתמקד אך ורק בשאלה "האם האירוע שפרסם הנתבע אירע או לא".
רינה מצליח, תרצי להגיב?
"זו לא ההערכה הראשונה שבה טעיתי ובטח לא האחרונה".
הציטוט מול המציאות (2): בריאן אדמס כן יגיע. או שלא
הציטוט: "גם בריאן אדמס מגיע לכאן לאחר שכבר ביטל בעבר... הפעם אדמס הקנדי אמור להופיע ב-18 במרץ ביד אליהו, בין היתר עם הבלדות המרגשות והמאוד אהובות שלו" (mako, 30.1.2017).
המציאות: במוצאי השבת הקרובה, 18 במרץ, לא תתקיים הופעה של בריאן אדמס בישראל.
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?
"לא סתם השתמשנו במילה 'אמור', זה נועד לסייג את הידיעה. אבל שמע, אם כבר הזמנת בייביסיטר למוצאי שבת ואין לך מה לעשות, אני יכול להצטרף אליך למשחק של הפועל חולון נגד מכבי אשדוד שאמור להתקיים בשבת ב-20:30 בהיכל הספורט החדש בפארק פרס בדרום חולון".
איפה הקרדיט: לידיעת שאולי ואירנה (אוקיי. וגם לידיעתנו)
הפרסום (1): ביום ראשון פרסם "ישראל היום" את הכותרת הראשית הבאה עם הלוגו "פרסום ראשון":
המקור (1): בתגובה, העלה "ידיעות אחרונות" את הציוץ הבא, מלווה באייטם שפירסם כמעט חודש לפני כן, ב-15 בפברואר:
הפרסום (2): ביום חמישי האחרון התפאר "ידיעות" ב"חשיפה" של הרובוט הישראלי שיחסל מחבלים:
המקור (2): הרובוט נחשף עשרה ימים קודם לכן בכתבה ששודרה במהדורה המרכזית של חדשות 2.
ב"ישראל היום" וב"ידיעות" נמנעו מלהגיב.
פעמיים ליברמן
האביב בפתח, שוב חשים בריח, לא צריך שבשבת כדי לדעת שיהיה שמח, אבל הקונספירטור לא בא, ואפילו לא מצלצל. אז טלפנתי אליו.
"מה אתה רוצה ממני, הורביץ", הוא נהם. "אין לך מספיק חומר לעוד טור טרחני וארוך מנשוא אז פתאום זכרת בי? עוד לא הגעת ל-4,000 המילים השבועיות שיגרמו גם לאחרון הקוראים שלך לפרוש באמצע?".
"חס וחלילה", אמרתי. ״גם השבוע עמדתי בכבוד במשימה".
"חבל מאוד", רטן הקונספירטור. "בכל מקרה, אין לי מה לתת לך הפעם, חוץ מהעניין הזה של ליברמן".
"איזה ליברמן?", התעניינתי. "אסף או אביגדור?".
"האמת שגם וגם", הודה הקונספירטור. "הנה, תסתכל בעצמך מה צילמתי מהאפליקציה של גל"צ:".
"אז מה אתה אומר, הורביץ?", המשיך הקונספירטור. "יכול להיות שהייתה כאן דאחקה פנימית של מישהו בתחנה לרגל פורים?".
"לא נראה לי", עניתי.
"אז אולי זו איזו מתנת פרידה ביזארית לאסף ליברמן, לרגל שידור תכניתו האחרונה בגל"צ והמעבר שלו לתאגיד?", תמה הקונספירטור.
"אני לא חושב", מלמלתי.
"אז איך זה קרה, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור.
"אני מניח שזו סתם טעות", הסברתי. "הרי אסף ראיין באותה תכנית את אביגדור ואחר כך נפרד מהמאזינים. מכיוון ששני האייטמים עלו בסמיכות, מישהו התבלבל בין התמונות. קורה".
"זה הכול?", התאכזב הקונספירטור.
"אלא אם כן התרחש משהו מסעיר לא פחות", פיהקתי.
"כמו למשל?", הסתקרן הקונספירטור.
"סוג של צירוף מקרים״, אמרתי וניתקתי.
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתרmako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: מי איחר את ג'סטין ביבר בשנה ושבעה חודשים?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il