שוויון בנטל

לאחרונה עברתי לגור עם בן זוגי, וכיף לנו יחד מאוד. שנינו בני עשרים וארבע, ביחד כבר שנה ומאוהבים נורא, זה היה צעד טבעי ומתבקש. הבעיה – הוא לא יודע לבשל כלום, בקושי חביתה, על אורז אין מה לדבר, הוא רגיל שאוספים ומסדרים אחריו (גר עם הוריו עד לאחרונה), הוא לא יודע להפעיל מכונת כביסה, לקפל בגדים, הוא נגעל לנקות שירותים וככה יוצא שלמרות שהוא הכי פמיניסט ומתקדם, אני עושה את הרוב בבית. איך אפשר לשנות את המצב הזה?
תודה,
ב'

קודם כל, שמחה לשמוע שבן זוגך הוא פמיניסט ומתקדם. במה זה בא לידי ביטוי?
שנית, הייתה כאן טעות מסוימת בשיקול הדעת, שאותה אשייך לגילכם הצעיר, והיא המעבר ממגורים עם ההורים למגורים עם בת זוג. בעבר, ובאזורים מסוימים גם היום, אלו היו נשים שהיו עוברות מחזקת בית האב לחזקת הבעל, וכך הייתה נמנעת מהן עצמאותן הכלכלית והאישית. בימינו, בחברה מערבית השואפת לשוויוניות, בעיה נפוצה יותר היא גברים (לא כל הגבריםםםםםם) שעוברים מתחזוקת האם לתחזוקת בת זוג, וכך נמנעת מהם האופציה להפוך לבני אדם מתפקדים. גברים צריכים לגור לבד לפחות שנה כדי להתרגל לקונספט המשונה הזה שבמסגרתו אין להם עבדים. נשים עדיין מחונכות לעזור יותר בבית ולכן הן יוצאות לעולם עם ידע בסיסי בקיפול כביסה, גברים רגילים שהגרביים המסריחות שלהם מופיעות באורח פלא במגירה מגולגלות בצורת כדור. גברים רבים יוצאים לעולם חסרי אונים לחלוטין, מגורים לבד מאפשרים להם לרכוש ידע בסיסי ולהגיע, כעבור כמה שנים, למערכת יחסים כשברשותם קולפן, פותחן בקבוקי יין, שתי מנות בסיסיות שלמדו לבשל מסרטון יוטיוב ומודעות כלשהי לעבודת הפרך שהיא תחזוקת בית.

אבל בהנחה שאת לא מעוניינת להפריד כוחות בשלב זה, וגם לטוס לבד לחודש ולתת לו להתמודד לא על הפרק, השינוי חייב לבוא מבפנים. והוא חייב. קודם כל כי זה מפריע לך, אבל גם כי זה רק הולך להיות גרוע יותר. את צריכה לתקן את זה כשאתם אוהבים, כי אם הקשר ביניכם ימשך ויגיע – כמו שאולי אתם מקווים – להקמת משפחה, המרמור הקל הזה יהפוך לשנאה (מוצדקת). בשנייה שיהיה ילד בתמונה, הסיטואציה הלא שוויונית ביניכם תהפוך ללא שוויונית אפילו יותר, כי זה בדרך כלל מה שקורה כשנולד ילד. פמיניזם ושוויון, זה מהמם כאידיאולוגיה, מאתגר בפרקטיקה, וכמעט בלתי אפשרי כשזה מגיע להורות.

ולאחר שזרעתי בליבך ספקות לגבי המהלך, בואי נדבר פרקטי. היום בערב תקחי את בן זוגך וערימת בגדים, תראי לו איך את מכניסה אותם למכונה, איפה את שמה את הג'ל, באיזה תא את המרכך ובאיזה תכנית את בוחרת. פעמיים כאלו והוא יבין, בהנחה שאינו בעל מגבלה כלשהי (ואם הוא כן, כל הכבוד לכם והניחי לו). אחרי זה תאלצי, באותה סבלנות איטית שתוציא אותך מדעתך, להראות לו איך מתקינים ארוחת ערב קלה שלא כוללת אפליקציית משלוחים. זה יהיה סיזיפי ומפרך, אבל ישתלם לך בעתיד. לגבי ניקיון וכלים – אם ידכם משגת, קנו מדיח, דייסון וקחו מנקה, ולו אחת לשבועיים. ואם אין היתכנות לשרשרת הפריבילגיות הזאת, פשוט נסחי תורים וחוקי בסיס (כל בגד מלוכלך הולך לסל הכביסה. הכלים נעשים בתורנות) שממש תאלצו לעמוד בהם. בן הזוג צריך להבין, בדיוק כמו שאת מבינה, את כל הדברים שנעשים בבית, ולו הקטנים ביותר. אם את משחקת את הקדושה המעונה שפעם בשבוע מנקה את הכיריים בלי לומר כלום, הוא יחשוב שהכיריים מתנקים מעצמם, הוא לא ישים לב. ובכלל, זה גם דפוס התקשרות פאסיבי אגרסיבי. זה לעמוד מולו עם מטלית ולהיאנח - זה באמת יגמור לכם את הקשר.

זה לא עומד להיות קל. אתם תריבו, זה בהחלט מסמל את סיומו של ירח הדבש, אבל זה יבנה בסיס לקשר הרבה יותר נכון ושוויוני בהמשך, שגם מבוסס על תקשורת פתוחה. לא פתוחה לגמרי, אגב, כי התהליך הזה מתסכל ודורש סבלנות. את תצטרכי לא להעיר, לא להתרגז או להילחץ כשהוא יעשה הכל לא נכון. בהתחלה יהרסו כמה סבבי כביסה ויישרפו כמה סירים, זה בסדר. שטף של ביקורת רק יגרום לו לזוז הצידה ולעמוד בפינה בזמן שאת מתלוננת על כך שהוא לא עושה את כל הדברים שאת מעירה עליהם כשהוא כן עושה. כלומר, תני לו לעשות, קחי בחשבון שהוא יעשה את זה באופן מסורבל ואיטי וגרוע ואידיוטי, אבל זה עדיף מאשר שלא יעשה את זה בכלל.