סצנת פתיחה. הפגנה. עשרות אנשים צועדים ברחוב לכיוון שעריו הנעולים של מפעל, בסולידריות עם עובדיו השובתים. הם מגיעים לשורה של שוטרים שמונעים מהם את המעבר למפעל. תוך שניות מתחילה מהומה.
המפגינים מנסים לפרוץ קדימה, השוטרים מכים בהם ללא רחם.
אבל רגע, משהו כאן חורק. הכאוס הזה נראה נורא מעושה. ממש רואים שהאלות עשויות מגומי, והכל נראה קצת ״כאילו״. אנחנו יושבים בסרט החדש של נני מורטי, אחד מגדולי במאי איטליה, ושואלים את עצמנו האם עלינו לסלוח לו על כך שהכל נראה מאוד לא אמין.
ואז... קאט!
נשמעת צעקה, ואנחנו מגלים שכל זה היה סט של סרט. המפגינים והשוטרים הם סטטיסטים. אלות הגומי אכן עשויות מגומי, כי זה רק סרט. בשנייה שבה אנחנו מרגישים אי-נוחות מהזיוף, אנחנו מגלים שזה אכן זיוף. צפינו בצילומיו של סרט חדש, והבמאית צעקה "קאט" כי, ובכן, זה לא נראה טוב. גם זווית הצילום נראית לה לא נכונה. הצלם משכנע אותה שכדאי לה שהוא יצלם את המכות מקרוב, זה ייראה מצוין ויהיה מועיל בעריכה. הבמאית לא משוכנעת. יותר מזה: הבמאית לא בטוחה שהצלם מייצג נכון את מסר הסרט שלה. היא רוצה לעשות סרט למען הפרולטריון, מצד העובדים, ונדמה לה שהצלם קצת מתלהב מדי מהמכות, ושאולי בליבו הוא נוטה לצד השוטרים - נטייה שתתבטא באופן שבו הוא יצלם את השוט.
וכך, בסצנת פתיחה קצרה, נותן לנו נני מורטי כלים לקריאת הסרט שלו (וכל סרט, בעצם): זה מזויף, כי זה סרט, והקולנוע אינו החיים. והקולנוע מייצג את תפיסת העולם של מי שעושה אותו. מכאן מתפצל הסרט לשני נתיבים - החיים והקולנוע - והבמאית שתצטרך ללא הרף לבחור ביניהם. בין המציאות ובין ייצוגה, בין לחיות את החיים ובין לתעד אותם.
לכל ביקורות הקולנוע של יאיר רוה ב״סינמסקופ״
נפלאות התבונה
הבשורות הטובות: ״אמא שלי״, סרטו החדש של נני מורטי, שיפתח הערב (חמישי) את פסטיבל הקולנוע בירושלים, טוב בהרבה מ״יש לנו אפיפיור״, סרטו הקודם והתמוה של אחד הבמאים העדינים והנבונים של הקולנוע האירופאי בן זמננו. ובכל זאת, ״אמא שלי״, שבהרבה מובנים מחזיר את מורטי לחומרים שבגללם התאהבנו בו מלכתחילה, נותר אחד מסרטיו החלשים. ואחרי כל זה, כמה נעים שיש במאי שגם באחד מסרטיו הפחות טובים, הוא עדיין חכם, משעשע ובעל לב גדול יותר משיש לבמאים רבים בשיאם.
ב״אמא שלי״ מורטי מחליט לעשות תרגיל בהחלפת תפקידים. מורטי, שגילם בכמה וכמה מסרטיו את דמותו שלו עצמו, או דמות של במאי שהיא בבירור דמות אוטוביוגרפית, נותן הפעם את דמות הבמאי לשחקנית. הוא עצמו נותר בתפקיד משנה, של אחיה. יש כאן, לתחושתי, ניסיון מובהק לבריחה מקלישאות מגדריות: האישה היא הבמאית, הגבר בתפקיד ששמור בדרך כלל בדרמות משפחתיות הנושנות לדמויות הנשיות: הדואג, המזין, הפאסיבי. ואולי זה גם מחליש את הסרט, שהרי אחת ההנאות בסרטים של מורטי היא לראות אותו בתפקיד הראשי. גם היעדרם של הצלם ג'וזפה לנצ'י והמלחין ניוקלה פיובני - שותפיהם הקבועים של האחים טאביאני, איתם הפסיק מורטי לעבוד מאז יצירת המופת "חדרו של הבן" – מחלישה את הסרט.
אך מעל הכל, התחושה ב"אמא שלי" היא שיש בו משהו לא לחלוטין מגובש, לרגעים מבולבל, מין טיוטה לא גמורה לאוסף רעיונות מעניינים. יש בסרט ראשי פרקים לדיון, שאף פעם לא ממש מתגבשים לסרט אחיד עם מהלך רגשי חזק. ועם זאת, התבונה של מורטי גורמת לכך שגם פתקאות שלו עם הצעות לסדר יהיו, לרגעים, מבריקות.
חדרו של הבן המוצלח
במרכז הסרט - באופן שלחלוטין מטה את שיווי המשקל שלו - מופיע ג׳ון טורטורו (שגם מתארח בפסטיבל השנה). טורטורו מגלם שחקן קולנוע אמריקאי שמגלם את בעל המפעל בסרט שבתוך הסרט. יש כאן אמירה מעניינת: השחקן האמריקאי המפורסם, המפונק והעשיר (מן הסתם) מגלם את בעל ההון שהפועלים שובתים ומתמרדים נגדו. יש כאן אמירה על יחסי הכוחות בין הקולנוע ההוליוודי, השליט, ובין הקולנוע האירופי, העני יותר, שעומד מול בעל הבית חסר אונים ולא יכול להציע מרד, אלא רק חתרנות.
במקביל לכל תלאותיה על הסט צריכה הבמאית (מרגריטה ביי, אחת מנקודות התורפה של הסרט) להתמודד עם העובדה שאמה הקשישה גוססת בבית החולים, ושאחיה הוא זה שמתפקד בתור הבן המוצלח - בעיקר בזכות הבישול שלו, שהיא לא מצליחה להתחרות בו. וכך, ההדוניזם של הקולנוע מצד אחד, הגסיסה מצד שני, החלטות החיים הדרמטיות של האח והעובדה שהיא נאלצת לחזור לגור בבית ילדותה, גורמות לבמאית להתחיל לעיין במושג הזה שנקרא ״חיים״.
״אמא שלי״, המלווה לכל אורכו במוזיקה של ארוו פארט (עוד נקודת תורפה) מכיל אוסף נהדר של תובנות למען חיים של מסירות ומחויבות, וגם למען קולנוע כזה. אבל בהיעדר קתרזיס של ממש, מהסוג שמורטי היה כה טוב בו, נדמה שהתובנות האלה ייעלמו, ככל שהזמן יחלוף, ו״אמא שלי״ ייזכר כסרט שולי בקריירה של במאי גדול.
קראו גם:
נמצא שובר הקופות הישראלי הראשון של 2015
הכירו את הצלם הקנדי שצילם את ״המילים הטובות״
סינמטק תל אביב מבטל את עמלת האינטרנט