שני סרטים של "פרטיסיפנט" - חברת ההפקה האמריקאית בעלת היומרות החברתיות – עולים השבוע בבתי הקולנוע, ושניהם חושפים את הצד הדידקטי והפחות מוצלח של החברה. "משברים בע"מ" רוצה להיות סאטירה פוליטית, אבל הוא בעצם מצגת להרצאות נטולת חיוניות. "מתוך האפלה" רוצה להיות סרט אימה, אבל הוא בעצם מחזה מוסר מגוחך. דאבל פיצ'ר של כישלונות
ג'ף סקול היה הנשיא הראשון של "איביי", ומי שהוביל אותה לאחת ההנפקותה הגדולות בתולדות וול סטריט. אחרי שנהיה מיליארדר, הוא פנה לפילנתרופיה, וב-2004 הקים את "Participant Media", חברת הפקה עצמאית בעלת אג'נדה: היא מממנת סרטים בעלי מסר חברתי. הניסוח הרשמי: ״חברת תקשורת המעודדת ומעוררת השראה לשינוי חברתי״. סרטיה מפנים את תשומת הלב לעוולות חברתיות, לענייני אקלים ואקולוגיה, מעודדים עבודה עיתונאית והדלפות, ועוסקים בעיקר במקומות שבהם נפגעות זכויות אדם. ארבעה מהסרטים הבולטים בעונת האוסקרים הבאה עלינו לטובה מומנו על ידי החברה: ״ספוטלייט״, ״גשר המרגלים״, ״חיות ללא אומה״ והסרט התיעודי ״הוא קרא לי מלאלה״. סקול יצר קשרים עקביים עם ג׳ורג׳ קלוני, גייס סביבו עוד אנשי קולנוע בכירים, והצליח ליצור כמה סרטים שעוררו תהודה: ״לילה טוב ובהצלחה״, ״סוריאנה״, ״העזרה״, ״לינקולן״. בתחום התיעודי ההצלחה של החברה גדולה יותר, וב-11 שנות קיומה זכו שלושה מהסרטים שהפיקה החברה באוסקר: ״סיטיזן פור״, ״הלגונה הסודית״ ו״אמת מטרידה״.
אבל לא תמיד זה עובד, והיום יוצאים אצלנו שני סרטים נוספים של החברה – ושניהם כישלונות, לפחות מהבחינה האמנותית.
״משברים בע״מ״
סרטו של דייויד גורדון גרין ממשיך את הטרנד החם של החורף: סרטים עלילתיים המבוססים על סרטים תיעודיים. הזכרנו את זה כבר כאן, ומאז הצטרפו לרשימה שני סרטים נוספים: ״לאהוב אותה״, המבוסס על הסרט התיעודי ״Freeheld״, וכעת ״משברים בע״מ״, המבוסס על הסרט התיעודי ״Our Brand Is Crisis״ מ-2005 (זה גם שמו של הסרט העלילתי במקור).
"משברים בע״מ״ עוסק במה שקורה כשיועצים פוליטיים אמריקאים מגיעים לנהל את קמפיין הבחירות של מועמדים לנשיאות בוליביה. הסיפור האמיתי התרחש ב-2002, כשג׳יימס קארוויל (הקמפיינר המהולל שניהל את מערכות הבחירות של ביל קלינטון ותועד באהדה גדולה בסרט התיעודי ״חדר מלחמה״) נקרא לנהל את מסע הבחירות של אחד המועמדים. הסרט התיעודי והסרט העלילתי מציגים את ההשפעה ההרסנית שיש למהלך כזה: מנהל קמפיין זר עושה הכל כדי להשיג ניצחון, ולשם כך מתעלם לחלוטין מערכיו של המועמד או מצרכי הציבור (אותם הוא ממילא לא מכיר, כי הוא אורח לרגע במדינה). ואיך משיגים נקודות בסקרים? שם הסרט מרמז על כך: יוצרים משברים.
דעת הקהל מתלכדת סביב מועמד ברגע שיש מצב חירום וכשנדמה שיש מנהיג שיודע לנגן על פחדים ולהציע פתרונות רדיקליים לאומה מבוהלת (דונלד טראמפ למד את השיעור הזה היטב). שני הסרטים מציגים איך הקמפיינרים עובדים בניגוד מוחלט לצרכי המדינה ועם חשיבה קצרת טווח, שרלוונטית עד למועד טיסתם החוצה, כשהם משכתבים את תדמיתו של המועמד לדעת הקהל במקום לשנות את הקהל על ידי שכנוע ורטוריקה. הדרך היחידה של המועמד להתמודד עם השלכות הקמפיין שלו מרגע שנבחר היא בפשטות להתחיל להפנות לעצמו עורף ולשקר. כל מה שנאמר בקמפיין בעצת היועצים, הופך לא רלוונטי ברגע שהבחירות הוכרעו.
אי אפשר לצפות ב״משברים בע״מ״ בלי לחשוב על הנוכחות המאסיבית של יועצים אמריקאים גם בבחירות בישראל. בסופו של דבר, גם אנחנו בוליביה. לפיכך, ״משברים בע״מ״ הוא סרט מוצלח לעורר דיון ולהעלות בכנסים ובהרצאות שאלות כמו ״זה באמת ככה?״ (וגם ״בישראל זה גם ככה?״). הקהל הרחב לא אוהב סרטי תעודה (למה, אגב?), לכן סרט עלילתי יגיע לקהל גדול יותר ואולי יחשוף בפניו את תעשיית השקר ההרסנית שעומדת מאחורי מערכות בחירות. דמוקרטיה אין שם, רק מניפולציה. במילים אחרות, זה לא סרט - זו מצגת להרצאות.
גם אצלנו זה ככה?
הבעיה הגדולה של ״משברים בע״מ״ היא שזהו סרט מקולקל. משהו שם השתבש נורא. כמה רע יכול להיות סרט עם סנדרה בולוק שהפיק ג׳ורג׳ קלוני? הם הרי אנשים שיודעים מה הם עושים. ובכן, זה לא עובד, ואחת הסיבות העיקריות לכך היא הטון של הסרט. סרט כמו "משברים בע"מ" יכול לעבוד באחד משתי דרכים: כדרמת מחאה פוליטית, זעקה גדולה נגד השיטה, נגד רודנות; וכסאטירה ארסית מעוררת פלצות, מעין ״לכשכש בכלב״ או ״דוקטור סטריינג׳לאב״. נדמה ש״משברים בע״מ״ נכתב כסאטירה, אבל בוים כדרמה, וכתוצאה מכך אף אחד מהאספקטים שלו לא עובד.
הכישלון הגדול ביותר נמצא אצל הדמות הראשית, בגילומה של בולוק. זו דמות שיכולה לתפקד בשני אופנים: בתוך טרגדיה שייקספירית ענקית, סוג של ליידי מקבת או ריצ׳רד השלישי נשית, מישהי שכל מה שמניע אותה זה כוח ורצון הרסני לנצח בכל מחיר; וכדמות קומית, קריקטורה. ב״משברים בע״מ״ נדמה שבכל מערכה בולוק מנסה למדוד על עצמה דמות אחרת. היא מתחילה כדמות קומית - מישהי שמגיעה לעבודה מנומנמת ומסורבלת, נופלת, מועדת, מפילה, שוברת. אבל באותה מידה יש בה משהו פלגמטי, שמתעורר לחיים רק בהמשך הסרט. זו דמות בלתי נסבלת שבולוק מנסה בכל כוחה למצוא דרכים שנחבב אותה, וכך לקעקע את עוצמת הסרט, שאמור להפוך אותה לשלט אזהרה מפני מעורבות אמריקאית בפוליטיקה העולמית, ועוד למטרות רווח ציני בלבד.
הכישלון האמנותי התמוה של ״משברים בע״מ״ גורם לי להרים גבה ספקנית כלפי הבמאי, דיוויד גורדון גרין. זה הסרט השני שלו שמגיע לבתי הקולנוע בחודשיים האחרונים. קדם לו ״מנגלהורן״ עם אל פאצ'ינו. גרין אמור להיות במאי מעניין ולא צפוי, מישהו שמנסה להיות סטיבן סודרברג - לאזן סרט מסחרי עם סרט אישי ופיוטי וקצת פחות קומוניקטיבי. מישהו שהיה בן טיפוחיו של טרנס מאליק, וניסה ללכת בדרכיו וליצור אפוסים אינטימיים המפגישים בין אדם וטבע. מצד אחד, סרטים כמו ״מלאכי שלג״ ו״ג׳ורג׳ וושינגטון״, ומצד שני - קומדיות סטלנים של סת' רוגן, ג׳יימס פרנקו וחבורתם (כשהפסגה היא ״פיינאפל אקספרס״).
אלא שמזה כמה שנים גרין רק הולך ומחטיא, לא ממש מצליח במסחרי, ולא ממש מעניין באמנותי. ״מנגלהורן״ ו״ג׳ו" הם סרטים שהראו עד כמה גרין הוא במאי שיש בו משהו מעניין, אבל לא באמת מוצלח. ״משברים בע״מ״ הוא סרט של במאי שאיבד שליטה - על התסריט, וכנראה גם על השחקנית הראשית. כתוצאה מכך, סרט שהיה יכול לעורר מהפכות - כפי שחברת פרטיסיפנט הייתה רוצה - הפך לסרט פלגמטי, נטול דופק, חיוניות או נוכחות, שנכשל בקמפיין הבחירות שלו.
סרט הביכורים של הבמאי הספרדי לואיס קילז חושף את הבעיה של פרטיסיפנט מהרגע שהיא ניסתה לצאת קצת מהאזור הברור מאליו שלה. בתור חברה המחויבת לשליחות חברתית, פרטיסיפנט אכן הצליחה לא רע עם סרטי התעודה ועם הסרטים העלילתיים המבוססים על סיפורים אמיתיים. אבל מרגע שהיא פונה לז'אנר האימה ("מתוך האפלה" הוא ניסיונה הראשון בז'אנר), הצד הדידקטי שלה נחשף. "מתוך האפלה" זה לא סרט, אלא משל ומחזה מוסר. זה נכון לכל סרט אימה, כיוון שהדמות נענשת על מעשיה. אבל במקרה הזה הצד החינוכי, הגוער, חשוף מדי.
"מתוך האפלה" מספר על זוג אמריקאי (ג׳וליה סטיילס וסקוט ספידמן) שעובר לגור בקולומביה, שם מנהל אביה של האישה (סטיבן ריאה) מפעל גדול ומשגשג. זמן קצר אחרי שהשניים לומדים את ההיסטוריה של המקום, ועל כך שהכובשים הספרדים שהגיעו למקום שרפו למוות את כל ילדי האזור, הם מגלים שהבית היפה, הפסטורלי והמבודד שלהם רדוף רוחות רפאים של ילדים קטנים, מכוסי כוויות, שחוטפים את בתם הקטנה. אבל אשמתו של האדם הלבן לא נעצרת שם: המפעל של האב ממשיך לגרום למקרי מוות של ילדים עד עצם היום הזה. האדם הלבן הורג את ילדי הילידים, והם מצידם יכולים לנקום רק בתור רוחות רפאים.
אם פרטיסיפנט רוצה לעורר תנועות מחאה, ״מתוך האפלה״ הוא סיפור סימבולי שרומז לכך שהמחאה נגד דיכוי, כיבוש ופשעים אקולוגיים לא מסתיימת במוות. אפשר להמשיך להילחם נגדם גם בעולם שמעבר. זהו סרט אימה סטנדרטי, וככזה הוא מכיל כמה רגעים אפקטיביים, אבל סביבם בעיקר סצנות נדושות שאמורות להיות מפחידות, אבל הממד החינוכי והמטיפני הופך אותן למגוחכות.
