עונת האוסקרים, שבשבוע הקרוב תהפוך לנושא השיחה העיקרי באתרי חדשות הקולנוע עם הענקת פרסי גלובוס הזהב (שני לפנות בבוקר) וההכרזה על המועמדים לאוסקר (חמישי בצהריים), מביאה איתה רגעים משונים שנראים כמו כישוף. קחו למשל את "קרול" ו"ברוקלין" – שני סרטים שאין ביניהם שום קשר. שניהם עשויים להיות מועמדים לאוסקר, לשלוח את הכוכבות שלהן להתמודד זו מול זו בקטגוריית השחקנית ולקבל מועמדויות על עיצוב התלבושות. שניהם מתרחשים בניו יורק של תחילת שנות ה-50, עובדה שאנחנו מגלים בזכות הסרטים שהגיבורות רואות בקולנוע (״שדרות סאנסט״ מ-1950 ב״קרול״, ״שיר אשיר בגשם״ מ-1952 ב״ברוקלין״). ולמרות ששני הסרטים שונים לחלוטין זה מזה בעלילות שהם מספרים, בשני המקרים מדובר בסרט התבגרות על אהבתה הראשונה של נערה צעירה שעובדת בתור זבנית בכלבו. שני הסרטים, מעשה שטן, מכילים סצנות דומות המתרחשות מאחורי דלפק המכירות בתקופת חג המולד. כמה ביזארי. אבל הכי משמח: שני הסרטים, שהיה להם פוטנציאל להיות מלודרמות, בסופו של דבר מתגלים כנורא רומנטיים. עכשיו נותר רק לברר מי מהם טוב יותר, ולמי יש סיכוי גדול יותר להצליח באוסקרים.
״קרול״
אחד הסרטים שהכי שברו לי את הלב בעשור האחרון היה ״הר ברוקבק״. הסרט של אנג לי שבר לי את הלב כי זו טרגדיה עצובה על אהבה אסורה ובלתי אפשרית, אבל הוא בעיקר שבר לי את הלב כי נורא רציתי שהוא ייגמר בסוף טוב, קיטשי, רומנטי, כזה שבו שני הגיבורים מצפצפים על כולם ומצאים דרך להיות ביחד. אני יודע שהחיים האמיתיים קשים ומורכבים, ושאהבה לא תמיד מנצחת, ושיש פחד, שמרנות, גזענות, דעות קדומות, מניעות ממשיות, חוקים, טאבואים, משפחה, מעצורים - המון סיבות שיכולות להפריד בין זוג אוהבים. אבל בקולנוע אני רוצה שהרומנטיקה תנצח. בזאת מותרת האמנות מהחיים לדעתי - ביכולת שלה לנצח את המציאות, ולו לרגע. אני גם חושב שסוף טוב הוא המעשה החתרני האמיתי. יש כאלה שחושבים שסוף רומנטי - כזה שבו מושאי האהבה בוחרים להישאר יחד - הוא קיטשי (כלומר, ״לא כמו בחיים״), ואני אומר שזו דווקא בחירה רדיקלית. אין ז׳אנר שמרני יותר מהמלודרמה, שבה הגיבורים ייענשו על העזתם לחרוג מגבולות הנורמה החברתית. המלודרמה מחנכת את צופיה לא לסטות הצידה בשל הפחד מעונש. בחיים, אני מבין שלא כל קשר יכול להתממש. אבל בקולנוע? זה המקום שלנו לחלום. אם אפילו שם האהבות לא ינצחו, אז איפה כן?
״קרול״, סרטו החדש של טוד היינז (״אני לא שם״, ״ולווט גולדמיין״), הזכיר לרבים את אחד מסרטיו הקודמים של הבמאי, ״הרחק מגן עדן״, הגרסה שלו למלודרמות של דאגלס סירק משנות ה-50. ב״הרחק מגן עדן״ היינז עוסק בשני סוגים של אהבות אסורות: אהבה בין גברים, ואהבה בין-גזעית (בין אישה לבנה לגבר שחור). והיינז, בהשראת סירק, סירב לתת לאהבה לנצח. סירק פעל בשנות ה-50, אז אסור היה לו לתת לאהבה לנצח בגלל הצנזורה בהוליווד. אבל היינז, משום מה, לא הואיל לבוא ולתקן את סירק רטרואקטיבית - ב-2002 הוא יצר סרט עם מנטליות של שנות ה-50. לכן ״הרחק מגן עדן״, סרט רווי יופי ועדינות, הוא גם סרט שתיסכל ואיכזב אותי. היינז האדם נלחם בהומופוביה, אבל היינז הבמאי סבל מאושרופוביה - הפחד מלדמיין אושר.
לכן גם באתי עם חששות ל״קרול״, שנראה על פניו כפרויקט אח ל״הרחק מגן עדן״ וכעוד הומאז׳ של היינז לסירק. אלא שהפעם מגיע התיקון. ולא רק רוחו של סירק מרחפת מעל הסרט, אלא גם רוחה של ״אנה קרנינה״; המוטיב המרכזי בסרט הוא רכבות - בעיקר רכבות צעצוע, אבל גם רכבות תחתית ורכבות בין-עירוניות. כל כך הרבה רכבות, בסיפור על אהבה בלתי אפשרית, שקשה שלא לחשוש שמא אחת הגיבורות תשליך את עצמה מתחת לגלגלים. הבחירה הז׳אנרית של היינז להפנות את גבו אל המלודרמה ולחבק את הרומנטיקה היא ההברקה הגדולה של ״קרול״.
קרול (קייט בלאנשט, שקצת מתחילה להרגיש יותר מדי בנוח בתפקידים כאלה) היא דמות מלודרמה טיפוסית: עקרת בית בפרברים העשירים של ניו יורק, שחיה חיים של תסכול ושל נישואים מתפרקים. מבט אחד על זבנית צעירה שעוזרת לה עם קניותיה לחג המולד, ובין השתיים נוצר חיבור קוסמי. הצעירה היא תרז (רוני מארה), שעושה את צעדיה הראשונים בעיר הגדולה - דירה קפואה, חברים ומחזרים, חלומות לעסוק בצילום, אבל איזו תחושה של ניתוק ואי-שייכות. שתי הנשים - האחת בתחילת חייה, השנייה בשיאם - מבינות כמה קל להיסחף לתוך זרם החיים המוכתב מראש, המצופה מהן על ידי החברה, על ידי הגברים, להשתלב לתוך התפקידים שהותוו להן מראש. ושתיהן עושות הפסקה כדי לצאת מתוך המסלול הזה ולבחון אלטרנטיבה, במעין סרט מסע קצר שיוצר מעין אקס-טריטוריה לחיים שלהן. שם הן יכולות לבדוק אורח חיים אחר, בלתי מקובל לחלוטין בתחילת שנות ה-50 – או, לפחות, לחלוטין לא ויזיבילי בתרבות, בתקשורת, ברחוב. קשר מודחק, מושתק, שאסור לו להיראות או להישמע. קשר שהקולנוע של אותה תקופה גזר עליו נידוי ומוות.
הסרט (המבוסס על ספרה של פטרישה הייסמית') נקרא ״קרול״, אבל הכוח הרגשי שלו נמצא בידיה של תרז, שזה סיפור ההתבגרות, ההבשלה והחניכה שלה. מארה היא מאותן שחקניות שכבר חמש שנים הן בגדר תגלית עבורי, בכל סרט מחדש. ב״קרול״, עם עיניה הגדולות ושיערה הקצר, היא מעין אודרי הפבורן/נטלי פורטמן/מאיה מרון - פיקסי, ילדה-אישה, שמנסה לנסח לעצמה את העולם וללמוד להתבונן בו.
הנושא של המבט הוא עניין מרכזי בסרט (כמו גם ב״הנערה הדנית״ שיעלה בארץ בשבוע הבא, ושגם בו יש עניין עם זבנית). תרז שואפת להיות צלמת. היא מנסה להביט בעולם ולמסגר אותו. אבל היא מתנהלת בעולם בעיניים מושפלות, נבוכות, ולכן בתחילת הסרט היא רק מצלמת חפצים, דברים שלא יכולים להביט בך בחזרה ולתפוס אותך מביטה בהם. התהליך שהיא עוברת הוא של הרמת המבט, היכולת להביט בעיניים, וכתוצאה מכך היא לומדת להתבונן בבני אדם, בעיניהם המביטות בה ורואות אותה.
כדי להמחיש את מוטיב המבט של הגיבורה בוחרים היינז והצלם שלו, אד לחמן, לצלם חלקים נרחבים מהסרט כשיש דבר מה החוצץ בין המצלמה ובין הדמות. לעיתים קרובות הדמויות מצולמות מבעד לחלונות - לרוב חלונות מאובקים או עכורים, המטשטשים את היכולת לראות אותן היטב. זה קשור לעלילה, כי כל הזמן יש מי שעוקב אחריהן, אבל זה קשור גם לתמה של הסרט, על הדמות שצריכה להכניס את נקודת מבטה לפוקוס, למצוא את המסגרת לתמונות שלה, להביט מבעד לדברים.
מבחינה עלילתית, יש משהו פשוט, כמעט בנאלי, ב״קרול״. עד היום, רק אנתוני מינגלה ב״הכישרון של מר ריפלי״, הצליח לעבד ספר של פטרישה הייסמית' לסרט שיש בו משהו באמת מסחרר ומבריק. אלמלא העובדה שמדובר באהבתן של שתי נשים, בסרט שלכאורה מיועד לקהל בורגני שעדיין חי במנטליות שנות ה-50, אפשר היה אפילו לחשוב שזה רומן רומנטי שגרתי, מובן מאליו. אבל קצת כמו וואנג קאר וויי ב״מצב רוח לאהבה״ או רמה בורשטיין ב״למלא את החלל״, היינז מביט מעבר לסיפור ויוצר סרט שהתכונה העיקרית שלו היא החושניות שלו; לאו דווקא חושנית במובן הסנסואלי, אלא כזו שעוקבת אחר חושיהן של גיבורותיו - השימוש באור וצבע, הבחירה בטקסטיל, בחומרים, האופן שבו העולם מתממש בין ידיהן. בעולם של היינז ולחמן יש לאור, לצבע ולנקודת המבט ערך רב יותר מאשר לסיפור, והאופן שבו הם הופכים את הסרט למסכת ויזואלית הופכת את ״קרול״ לחוויה אסתטית ורגשית מינורית אך מרשימה, גם אם מעט טריוויאלית.
״ברוקלין״
כאמור, יש משהו באווירה שהופך בעיניי את ״ברוקלין״ (שיגיע בקרוב לישראל) ליצירה-אחות ל"קרול". העניין הוא כזה: ״ברוקלין״ הוא סרט קטן, נטול יומרה, שמתגנב בעדינות ומפתיע לטובה, למרות שיש בו משהו לחלוטין חסר חשיבות, כמעט נשכח – זאת בניגוד ל״קרול״, שיש סביבו ארומה של חשיבות עצמית אמנותית ואידיאולוגית (שהסרט מצליח לממש רק מעט ממנה). ולראייה, שימו לב איך אנשי תעשיית הקולנוע האמריקאית מתעלמים באחרונה מ״קרול״ (הסרט שקיבל המון פרסי סוף שנה מצד המבקרים) ומחבקים את ״ברוקלין״, שהגיע כמעט משום מקום. זה משחק הציפיות: דווקא ״ברוקלין״ - סרט הרבה פחות חכם מ"קרול" - מצליח להיות מספק ואלגנטי יותר.
״ברוקלין״, שביים ג'ון קראולי, הוא למעשה סרט המיועד לבנות גיל העשרה. הוא כמו סרט על פי ספריו של ג׳ון גרין, עם אותה מורכבות רגשית רומנטית (או היעדרה) בדיוק, אבל גם עם טוויסט חינני: רגעים יפים ועדינים של יכולת לתאר אינטימיות בין בני אדם. יש שם הברקות קטנות של שפה, שלאו דווקא שמים לב אליהן. אין שם זיקוקי דינור, אבל יש את התובנה הזאת שסרט נטול ייחוד זוכה לשדרוג בזכות חינניותו של כותב מוכשר (הסופר ניק הורנבי) שמבין את כוחן של דמויות המשנה שנותנות לסרט את הברק שלו.
"ברוקלין" הוא סיפור הגירה של נערה מאירלנד לאמריקה. זו כמו יצירה-אחות ל״המהגרת״ מהשנה שעברה, אבל חייכנית, אופטימית ומאוד פרו-אמריקאית. אייליש (בגילומה של סרשה רונן, הילדה מ״כפרה״ שכבר איננה ילדה) היא בחורה צעירה ונבונה שהעיירה האירית הקטנה והפרימיטיבית שלה לא תיתן לה הזדמנויות לחיים, ולכן הכומר מארגן לה אשרת הגירה לאמריקה. שם, הוא מקווה, היא תפרח. אבל אייליש מתגעגעת הביתה, ובעיקר לאחותה. באמצע הסרט, כשהיא חוזרת לביקור באירלנד, היא מרגישה את הקרע הזה בכל כוחו, את התחושה שהיא כבר לא יודעת מה מקומה בעולם - אירלנד או אמריקה. יהיה עליה לקבל החלטה.
ההתפעלות מ״ברוקלין״ בעונת האוסקרים הנוכחית מעט תמוהה ומופרזת. זה סרט קטן כדי להפוך למועמד מוביל. רונן מועמדת לפרסים על תפקידה. כבר הרבה זמן לא עשתה שחקנית כה מעט כדי לקבל כל כך הרבה שבחים. נכון, יש לה עיניים מלאות רגש, אבל רוב הזמן היא דמות פסיבית למדי שמנסה לפצח איך מתנהלים בעולם - תחילה בעיירה הקטנה בה כולם נדחפים לחייה, ואז בעיר הגדולה, בה היא בודדה לחלוטין למרות שיש כל כך הרבה אנשים סביבה.
זה סרט חמוד, חינני, אופטימי ומספק מאוד, והוא יכול להפוך ללהיט בקרב בנות 15, אבל בזמן הצפייה בעיקר הצטערתי שאייליש לא נתקלת ברחוב בגיבורות של "קרול", שמסתובבות באותן רחובות באותן שנים. נראה לי שהשלוש האלו היו יכולות להיות חברות טובות.
מי יזכה באוסקר?
טוד היינז עשוי להיות מועמד לאוסקר על "קרול", וכך גם שתי השחקניות הראשיות. הצילום, התלבושות, המוזיקה - גם. ״ברוקלין״ עשוי להיות מועמד לסרט, ואולי גם לשחקנית. אבל אני מהמר ששני הסרטים ייצאו לבסוף בידיים ריקות מהתחרות (ל״קרול״ יש סיכוי גדול יותר בכל זאת להפתיע, עם זכייה באחת הקטגוריות הראשיות). בסופו של דבר, שני הסרטים האלה - חינניים ככל שהם יהיו, כל אחד בדרכו - הם קצת פחות ממה שעושים מהם.