שלוש עובדות על "מכונת הכסף":
א. ביום ראשון זכה ״מכונת הכסף״ בפרס גילדת המפיקים, בניגוד לרוב מוחלט של התחזיות, מה שהופך אותו כעת למועמד המוביל לזכייה באוסקר - וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסרט הזה. כל הקסם שקיים ב״מכונת הכסף״ טמון בעובדה שהוא סוחף את צופיו בהפתעה. מי שבא אליו בציפייה ל״סרט אוסקרים״ עשוי לחטוף התקף לב מרוב תדהמה כשיבין עד כמה הסרט לא מתאים לכותרת הזאת. כל כך לא מתאים, שזה כמעט לא הגיוני שזה באמת מה שיקרה.
מצד שני, את ״מכונת הכסף״ צילם בארי אקרויד, הצלם הקבוע של קן לואץ׳, ומי שגם צילם את ״מטען הכאב״, זוכה האוסקר. האם אפשר להגדיר את הסרט בתור ״מטען הכאב״ של וול סטריט? אולי. מה שבטוח הוא שכרגע - ואולי דווקא בגלל שהסרט הזה מפתיע ולא צפוי – "מכונת הכסף" הוא בהחלט הסרט הכי אהוב בהוליווד.
ב. אחרי שבשבוע שעבר עלו בישראל ״האיש שנולד מחדש״ ו״ספוטלייט״, גם בסוף השבוע הזה עולים לבתי הקולנוע שני מועמדים לפרס הסרט באוסקר: ״מכונת הכסף״ ו״חדר״. שניהם מתחרים זה בזה בקטגוריית התסריט המעובד, בו שניהם הם המועמדים המובילים לזכייה לטעמי. התסריט של ״חדר״ הוא יצירת מופת, ולכן מגיע לו לזכות, אבל התסריט של ״מכונת הכסף״ כה גדוש מלל עד שהוא מן הסתם יזכה. אם זה אכן יקרה, זו תהיה הזכייה הראשונה באוסקר לתסריטאי צ׳רלס רנדולף, המוכר יותר לקוראי מדורי הרכילות בישראל בתור ״בעלה של מילי אביטל״.
ג. הבמאי הוא אדם מקיי, ככל הנראה הבמאי הכי גנוז בישראל. זה האיש שביים והפיק את רוב סרטיו של וויל פארל בעשור האחרון, שרובם יצאו בישראל ישירות ל-DVD, לרבות שתיים מהקומדיות המבריקות של תחילת שנות ה-2000: ״והרי החדשות״ ו״לילות טלדגה״. שני סרטיו הקודמים, ״החבר׳ה האחרים״ ו״חדשות בהפרעה״, דווקא הופצו בישראל - ונכשלו. מקיי גם חתום כמפיק על ״גבר גבר״ (עם פארל ומארק וולברג) שמוצג עכשיו בארץ.
בקיצור, מבחינה תדמיתית מדובר בבמאי שמזוהה עם הומור קולג׳ים וולגרי - לא הפרופיל הטיפוסי של במאי שעשוי לזכות באוסקר. הפרויקט הכי מוכר של מקיי, יחד עם וויל פארל, הוא האתר שהם הקימו, "Funny or Die", המפיק ומציג סרטי הומור קצרים. כמי שהתחיל את דרכו ככותב ב״סאטרדיי נייט לייב״, המומחיות הכי גדולה של מקיי היא גאגים ומערכונים.
חוץ מזה, הוא נשוי לבמאית שירה פיבן, אחותו של השחקן ג׳רמי פיבן מ״הפמליה״ (ולא ישראלית); והוא מבוגר ממני בארבעה ימים.
כל המידע הזה על אדם מקיי עוזר לי לנסות להסביר את המעלות ואת המגרעות, את ההפתעות ואת האכזבות, ואת התפניות הלא צפויות של ״מכונת הכסף״. זה סרט שהוא קצת כמו רכבת הרים: עולה ועולה, ואז מתהפך, ובדרך קצת עושה סחרחורת. ״מכונת הכסף״ הוא קצת כמו האח המאומץ והקצת מפגר של ״הזאב מוול סטריט״. אם סרטו של מרטין סקורסזי מלפני שנה היה כמו סרט על קוקאין, אז ״מכונת הכסף״ חי על קראק: יש בו משהו זול יותר, סרט שמתחיל עם היי מטורף ואז נפילה. זה לא הוגן, ואולי לא הכי ג׳נטלמני, אבל ניכר שמי שביים את הסרט (וכתב את דראפט התסריט הסופי) הוא אדם של מערכונים: זה סרט שלוקה בהפרעת קשב חמורה. הוא מחזיק מעמד למשך חצי שעה היסטרית ומבריקה, ואז מתנפץ ומתפזר לכל עבר. מה שכן, זה טקסט הדרכה מצוין למשקיע המתחיל בבורסה.
בתוך הבועה
זהו סיפורם האמיתי של כמה דמויות מוול סטריט, עם קשר כמעט אקראי ביניהן, שזיהו בסביבות 2005 ששוק הדיור בארצות הברית הפך לבועה שעומדת להתפוצץ (מה שאכן קרה ב-2008 וגרר איתו למטה את כלכלת העולם כולו). הראשון בחבורה הוא ד״ר מייק בארי (כריסטיאן בייל), מעין גאון למספרים שלא מצליח לתפקד בין בני אדם, שיושב וקורא טבלאות אקסל שאף אחד אחר לא, וקולט שמצב המשכנתאות של האמריקאים ב-2005 מראה דפוס דומה למצב שהיה בשנות ה-30 רגע לפני קריסת שוק הדיור. בארי הוא מנהל קרן השקעות, ולכן הוא לא הולך לקונגרס כדי להתריע, לא פונה לעיתונות כדי להוכיח, לא עומד בקרן הרחוב כדי לזעוק - הוא מחליט להמר על נפילת השוק ולעשות מכך רווח לקרן שלו.
כאן מתחיל ההסבר הטכני להדיוטות (כמוני): בעוד שבקניית מניה או קרן אנחנו בדרך כלל מביעים אמון בעליית ערכה (עליית ערך שתניב לנו רווח), הרי שמתברר שיש בקזינו הבורסה גם כלי השקעה אחר שנקרא ״שורט״, ובו המשקיע מהמר על כך שהקרן, המניה או הסל יפסידו. זה מעין ״ביטוח חיים״ של מניות: אם הן מתות בטרם עת, אתם מקבלים פיצויים גבוהים.
אז בארי מתחיל להסתובב בין כל הבנקים בעיר ומבקש מהם שיתפרו לו חבילת ״שורט״ נגד שוק הדיור האמריקאי, זה שכל הכלכלנים באותה תקופה נשבעו שהוא יציב ואמין. מכאן שם הסרט (באנגלית): ״The Big Short״ (״מכונת הכסף״, צריך להודות, נשמע הרבה יותר כמו סרט שודים של מנחם גולן). ברגע שהוא מתחיל לעבור בין הבנקים ולפזר למעלה ממיליארד דולר ברכישת השורטים האלה, עוד אנשים מתחילים לשים לב לכך. הראשון שבהם הוא ג'ארד וונט (ריאן גוסלינג), איש "דויטשה בנק" שמחליט לקחת את השורט שנתפר לצרכיו של בארי ולשווק אותו לכל חברות ההשקעה בוול סטריט. הוא מגיע בטעות למשרדו של מארק באום (סטיב קארל), ברוקר עם מצפון. ובאופן עקיף, המידע הזה מגיע גם לידיהם של שני משקיעים קטנים וצעירים, שמיד מספרים על כך למנטור שלהם, בן ריקט (בראד פיט).
״מכונת הכסף״ נפתח בתאוצה מקסימלית, כמו מונטאז׳ מהיר שמציג את הדקדנס של הכלכלה האמריקאית מאז שנות ה-80, תרבות פרזיטית של בצע והדוניזם. מקיי, שמבין שהגיבורים שלו מדברים בג׳יבריש שהקהל הרחב לא מבין, עוצר את סרטו מפעם לפעם ומפנה את הזירה לטובת מפורסמים - כמו מרגו רובי, השף אנתוני בורדיין וסלינה גומז - כדי שיסבירו בשפה פשוטה מה זה, למשל, סאב-פריים (ההסבר של מרגו רובי: מילה נרדפת לסאב-פריים זה ״חרא״. עכשיו אוכל להבין את חדשות הכלכלה).
יש במאי באולם?
אבל כאן מגיעה הגלולה שהסרט מכריח אותנו לבלוע. זה סרט שמדבר כל הזמן על איך הכלכלה האמריקאית נהייתה מושחתת, איך הבנקאים הפכו לנוכלים והונו את לקוחותיהם, איך כל המשקיעים עיוורים מרוב תאוות בצע - ובאותה נשימה ממש, זה סרט שבו אנחנו רוצים להריע לחבורת אאוטסיידרים שרוצה לדפוק את הקופה כתוצאה מהקריסה הכלכלית הכי גדולה בתולדות אמריקה. אם אנחנו מקבלים את ״מכונת הכסף״ כסאטירה, אז הכיוון הזה של "בואו נרוויח מההפסד" איכשהו עובד, מעין טוויסט על הטוויסט שבאמת הופך את הסרט למעין דרמת שוד - אנחנו מריעים לאלה שגנבו מהבנק.
אבל יש כאן גם איזשהו עיוות, שבגללו אני מרגיש שהסרט מאבד מיקוד בשלב מסוים. זה סרט ששומר נאמנות מוחלטת למערכת הקפיטליסטית, שבסופה הגיבור הוא זה שהרוויח הכי הרבה כסף. זה גורם לסרט כמו ״וול סטריט״ להיראות כמעט סוציאליסטי בהשוואה, כי שם לפחות הגיבור מגלה באיחור את מצפונו, ולומד לוותר על ההנאה החומרית לטובת מה שבאמת חשוב בחיים - משפחה ומצפון. לכן, ״מכונת הכסף״ הוא סרט שבאופן הדרגתי נהיה פחות ופחות משעשע, ובמקרה הכי נדיב נוכל לתייג אותו לבסוף כקומדיה שחורה, כזו שבה הניצחון הוא בעצם הפסד.
אני מודה שבתוך העולם הברור מאליו של סרטי האוסקר - שיש להם את הטון ואת האופי הידוע מראש שלהם - סרט כמו ״מכונת הכסף״ הוא אנומליה מוחלטת: שבירה של חוקים, קפיצה בין דמויות ועלילות, זפזופ מהיר בין דימויים והמחשות, שימוש חסר סבלנות בסגנונות קולנועיים מתחלפים תדיר. אבל גם כאן, ההפתעה הראשונית מתחלפת בתחושה שזה יותר כמו סרטון ויראלי מאשר סרט שלם. התחושה הזאת מקבלת תוקף מול הסיפורים הלא אחידים של הדמויות, ובעיקר מול המשחק הלא יציב. כריסטיאן בייל אמנם מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט, אבל למה? מקיי מתגלה כבמאי שחקנים חלש, ובייל מנצל את זה כדי להפגין את ההמחשה הטובה ביותר למשחק מנייריסטי של שחקן ללא במאי, משחק שכולו פאוזות, גמגומים ומשיכת רפליקות. זה מייסר לצפייה. למעשה, השחקן היחיד שעושה עבודה טובה הוא זה שגם מקבל את הדמות הכי מלאה, יציבה ומעוררת הזדהות - סטיב קארל. אבל קארל לא מועמד לאוסקר, כי אני כנראה מבין במשחק כמו שאני מבין בכלכלה.
הסיפור של ״מכונת הכסף״ לא ייאמן. זה סיפור על מדינה שהפסיקה לקחת אחריות, שסוחרת באזרחיה למטרות עושר פרטי. בעוד שסרטים תיעודיים כמו "Inside Job״, שזכה באוסקר ב-2010, עושים עבודה טובה יותר בתוכחה, ״מכונת הכסף״ משתמש במנטליות המערכונים כדי להגיע באופן ידידותי לקהל גדול יותר ולעורר בו מודעות. אבל מודעות למה? לכך שלא משנה מה המצב, השיטה האמריקאית מאפשרת לך להתעשר על חשבון אחרים? "מכונת הכסף" הוא סרט מתסיס, אבל משתק. ובעיקר, זה סרט שגם בחיצוניות שלו, וגם בפנימיות שלו, יש בו משהו קצת מכוער.