הסרט השני הוא ״אהבה וחסד״ (שעולה היום בישראל), שביים ביל פולאד על פי תסריט של מוברמן. בסרט הזה מגלם פול דיינו (״מיס סאנשיין הקטנה״, ״זה יגמר בדם״) את בריאן ווילסון הצעיר, המוח מאחורי להקת הביץ׳ בויז. ושוב יש דיבורים על מועמדות לאוסקר - הפעם בקטגוריית שחקן המשנה.
אבל בבואכם ל״אהבה וחסד״ אתם מתבקשים לשים לב להפתעה הגדולה ביותר בו: אליזבת' בנקס. מי שהתפרסמה בזכות קומדיות רומנטיות, והפכה השנה לבמאית בינונית (״פיץ׳ פרפקט 2״), מתגלה כעת כשחקנית דרמטית מצוינת וכמי שמחזיקה בידיה גם את האהבה וגם את החסד של ״אהבה וחסד״. אני מהמר על מועמדות גם עבורה. וכך, אם התחזית הזאת תתממש, יהפוך מוברמן - אחד היוצרים הבולטים בקולנוע העצמאי האמריקאי - למישהו שכל שחקני הוליווד ירצו לעבוד איתו.
שירה קולנועית
אורן מוברמן, נולד ב-4 ביולי – יום העצמאות האמריקאי – אבל בישראל. אחרי הצבא עבר לניו יורק, ועד 1999 היה מוכר קודם כל כמבקר קולנוע (בעיקר בכתב העת "אינטרוויו"). משם עבר לתסריטאות, כתב כמה סרטים עצמאיים, ואז החל לביים. סרטו הראשון כבמאי, דרמת השכול המצוינת ״השליח״, העניקה לוודי הארלסון מועמדות לאוסקר. עכשיו מוברמן משתמש בשם שיצר לעצמו ובקשרים שבנה, ופונה גם להפקה. הוא המפיק האמריקאי של ״אופנהיימר״, סרטו הבא של יוסף סידר, אליו קיבץ מוברמן שחקנים שכבר הופיעו בסרטיו הקודמים, ובראשם ריצ׳רד גיר וסטיב בושמי מ״Time Out of Mind״.
כתסריטאי, מוברמן נכנס לנישה של ביוגרפיות קולנועיות יוצאות דופן למוזיקאים. זה התחיל בזכות התסריט המבריק שכתב ל״אני לא שם״, הסרט של טוד היינז על בוב דילן, שהיה ביוגרפיה אנקדוטלית, ובעצם ניסה לפרק ולבנות מחדש את כל המחשבה סביב הביוגרפיה השגרתית. משם הוא עבר לכתוב את ״אהבה וחסד״ - סיפורו של בריאן ווילסון, מנהיג הביץ׳ בויז. בין לבין הוא כתב תסריט לסרט על קורט קוביין, אותו הוא גם היה אמור לביים, אבל פרש ממנו. כבמאי, הסגנון של מוברמן שונה בתכלית: הוא מביים סרטים בעלי מסר חברתי, לרוב על אנשים בשולי החברה, ושהסגנון שלהם ריאליסטי, כמו-תיעודי. אם סרטי המוזיקה שלו מעוררים השראה, הרי שסרטיו כבמאי מביאים לדיכאון ועוסקים בעולם ללא מוצא.
אם אתם אוהבים מוזיקה, ואם אתם מוקסמים מ״פט סאונדס״ - אלבום המופת של הביץ׳ בויז מ-1966 - תאהבו מאוד את ״אהבה וחסד״. אבל יש הסתייגות: ראיתי את הסרט לפני כחודש בפסטיבל ירושלים, ומאוד אהבתי אותו, אבל בחודש שחלף מאז הוא התפוגג לי. זו הבעיה עם סרט שיש בו סיפור טוב אבל אין בו קולנוע גדול. אין בו משהו שנחרת עמוק, מלבד תחושה חיובית כללית, שבמרחק הזמן מתחלפת בתחושה עמומה של אכזבה: סרט שעוסק בגאונות לא מצליח להתקרב אליה.
הקול בראש
״אהבה וחסד״ הוא כמו שני סרטים שעורבבו יחד. האחד מתרחש באמצע שנות ה-60. להקת הביץ׳ בויז זוכה להצלחה עצומה, אבל בריאן ווילסון הצעיר, שכתב את רוב שיריה, מתקשה להתמודד עם ההצלחה. התקפי חרדה, טריפים רעים והקולות בראשו שרק הולכים וגוברים - כמו גם הקנאה ב״ריבולבר״ של הביטלס - גורמים לו לפרוש מסיבוב ההופעות של הלהקה ולהישאר באולפן בלוס אנג׳לס כדי לכתוב ולהקליט את האלבום הבא של הלהקה: ״פט סאונדס״. האלבום הזה הוא פרץ מסחרר של יצירתיות של איש אחד שחיפש מוזיקה והרמוניה בכל עצם וניסה למצוא דרך לדחוף כל כלי מוזיקלי - או חיית מחמד - לאולפן ההקלטות. היצירתיות הזאת, וההתמסרות הטוטאלית לה, הולכים ומערערים את אחיזתו של ווילסון במציאות.
״אהבה וחסד״, השיר של בריאן ווילסון מ-1988, שעל שמו נקרא הסרט על חייו:
קו העלילה השני מתרחש 20 שנה אחר כך. בשנות ה-80 ווילסון המבוגר (בגילומו של ג׳ון קיוזאק) נשכח לחלוטין, אחרי שנים של סמים, אלכוהול, מחלות נפש וטרגדיות. אחיו, שותפו להנהגת הלהקה, מת בטביעה. הים, שהיה כה מזוהה עם הלהקה, הפך למעין מלכודת שהוא לא יכול לברוח ממנו. נדמה שהתרופות הפסיכיאטריות העלימו את המוזיקה מראשו. ווילסון היה באותה תקופה מעין אסיר תחת טיפולו של הפסיכיאטר השנוי במחלוקת יוג׳ין לנדי (פול ג׳יאמטי), שאמנם עזר לו להיגמל מסמים ולהוריד במשקל (ווילסון היה עצום ממדים בשנות ה-70), אבל השתלט לו על החיים ועל העסקים.
בשני צירי הזמן, ווילסון הוא אסיר של מחלת הנפש שרק הולכת ומתעצמת בתוכו, ושגורמת לו להעדיף את האולפן הסגור והמבודד על פני חברת משפחתו, להקתו ומעריציו. אלא שבשנות ה-60 המוזיקה הייתה לו גלגל הצלה. בשנות ה-80, מעלה מפגש מקרי עם סוכנת מכירות של מכוניות (אליזבת בנקס) את האופציה שאולי בסיבוב הזה, אהבה תהיה ההצלה שלו.
״אהבה וחסד״ נע סביב חרב הפיפיות של הכישרון וההצלחה, התנועה שבין עצמאות יצירתית מוחלטת ובין תלות משתקת, מוזיקה כמחלה ומוזיקה כתרופה. ביל פולאד, שזהו סרטו הראשון כבמאי אחרי שנים כמפיק (״12 שנות עבדות״, ״עץ החיים״, ״הר ברוקבק״), מביים יפה את ציר הזמן של שנות ה-60, כמו דוקו-דרמה שמשחזרת בדקדקנות מרגשת את תהליך ההקלטה של ״פט סאונדס״ ואת רגעי היצירה וצירופי המקרים שהולידו כמה מהשירים הכי יפים של הפופ-רוק.
הציר של שנות ה-80 בעייתי יותר. מצד אחד, ג׳ון קיוזאק מגלם את ווילסון המבוגר בעדינות נוגעת ללב, כמו ילד קטן ואבוד שלא זוכר שהיה פעם מוזיקאי דגול, ומתייחס למוזיקה כאל קללה, נטל, פגם, אולי אפילו סם שיש להיגמל ממנו. אבל פול ג׳יאמטי מגלם דמות מונוטונית, שהיא זדון ורוע מוחלט, דמות שכתובה עם לא מעט חזרות. הגאולה של בריאן ווילסון היא עיקר הסיפור בסרט, וקיוזאק ובנקס עושים את זה יפה, אבל החלקים האלה לא מקבלים ביטוי אמנותי שלוקח את ״אהבה וחסד״ מעבר לביוגרפיה קולנועית קצת סטנדרטית, שעיקר תהילתה - ממש כמו אצל ווילסון - נמצא בסיפורי העבר. עם זאת, נדיר למצוא סרט עם כזו אהבה (וחסד) למוזיקה.