בתור מי שעסוק בסיקור ובביקורת תחום הקולנוע, אני מודה ששמם של הצמד המכונה ״דובדבני וקובץ׳״ לא הגיע לאוזניי עד לפני כחודש, כשפתאום ראיתי אותם מופיעים בשני סרטי קולנוע שונים שהוקרנו בהקרנות האקדמיה לקראת פרס אופיר. ועכשיו - פלא? נס? קמפיין ציני מתוזמר? - שני הסרטים האלה, עם שני האנשים האלה, מגיעים באותו יום לבתי הקולנוע. ״מה כבר יכול לקרות?!״ הוא הסרט הרשמי של דובדבני וקובץ׳, מעין הרחבה לסיטקום שלהם בערוץ ביפ-לשעבר (הרחבה במובן של מעבר מ-22 דקות ל-90 דקות, לא במובן של עומק או פיתוח דמויות). הסרט, שצולם בדצמבר האחרון, בוים על ידי אופיר לובל, שותפם של דובדבני וקובץ׳ ליצירת הסדרה (ומאז, הבמאי של מערכוני הקניון המצוינים ב״ארץ נהדרת״). דובדבני וקובץ׳ גם היו שותפים לכתיבה והם מגלמים שני לוזרים בשם דובדבני וקובץ׳. כלומר, יש כאן אלמנט אישי ביצירה.
הסרט השני הוא ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״, בו מופיעים דובדבני וקובץ׳ בסצינה וחצי בתור שוטרים, במה שנחשב להופעת אורח, או cameo באנגלית. ״אני לא מאמין אני רובוט?!״ הוא סרט שצולם ב-2012, לפני שלוש שנים, אבל מגיע רק עכשיו למסכים אחרי תהליך ארוך של עבודת אפקטים ממוחשבים וגיוס כספים.
שניהם סרטים עצמאיים, שאפשר למתוח ביניהם קווי דמיון מפתיעים: כמו העובדה ששניהם פרויקטים שיזמו שני חברים ותיקים, וששניהם צולמו על ידי צלם בשם שני (הראשון צולם על ידי רם שני, השני צולם על ידי תומר שני, שמאז צילומי הסרט כבר עבר לבימוי והיה שותף לבימוי ״איש חשוב מאוד״), ובשניהם - פלאי פלאות - יש סימן שאלה וסימן קריאה בשם.
ואני חייב להגיד: יש קצת תחושה ש״אני לא מאמין אני רובוט?!״ הוא דג הטונה ששוחה לצד הלווייתן שהוא ״מה כבר יכול לקרות?״. סרט שאם היה צריך לבחון אותו בפני עצמו היה מקבל נקודות זכות על חן, אמביציה, תעוזה וחלוציות, אבל כשהופכים אותו לסרט קיץ לבני נוער, הוא קצת הופך לגרוטאה.
״מה כבר יכול לקרות?״ הוא חלק מגל חדש שבראשו עומד משה אדרי שמנסה להקים מחדש את קומדיות הקיץ. אדרי חושב כמו מפיק מסחרי והוא יחפש בכל כוחו מותגי טלוויזיה שיש להם כבר מוניטין אצל הקהל שיעבדו על המסך הגדול: הייבוא של ״ארץ נהדרת״ ל״זוהי סדום״ עבד מצוין, בשנה שעברה הוא היה שותף להעברת ״גאליס״ לקולנוע (בקרוב סרט ההמשך), ועכשיו הוא לקח את ״דובדבני וקובץ׳״. הוא מאמין שהקהל הרחב רוצה צחוקים בקיץ והוא שם מכספו כדי לממן את זה. וגם בלי טלוויזיה: העיקר קומדיה וקיץ. בשנה שעברה ״שושנה חלוץ מרכזי״, השנה ״איביזה״. זה הכל אותו אדרי - מפיק, מפיץ ובעל בית קולנוע, וכרגע האיש היחיד בארץ שרוצה שלאגרים. כדי למקסם רווחים, ״מה כבר יכול לקרות?״ משובץ בשבת לעשר הקרנות בסינמה סיטי גלילות, לעומת ארבע הקרנות בלבד של ״אני לא מאמין אני רובוט?!״, המתחרה שלו, שהוא לא מושקע בו והוא אינו מפיץ אותו. ככה חוסמים תחרות (והנה, ילדים, המשמעות של מונופול).
״אני לא מאמין, אני רובוט?!״ הוא סיפור אחר לגמרי. זה פרויקט תשוקה, ילדותי ככל שיהיה, של שני בוגרי בית ספר לקולנוע שהחליטו לביים את קומדיית המדע בדיוני הראשונה בישראל. וכך, לבד לבד ולאט ולאט (כל כך לאט שכבר הייתי משוכנע שהסרט הזה לעולם לא ייצא) הם עשו סרט שלא אמור להיות הקומדיה הגדולה של הקיץ, אלא מחוות אהבה נוסטלגית לסרטי נעורים משנות השמונים. השיבוץ שלו באוגוסט, ההצמדה שלו ל״מה כבר יכול להיות?!״ והניסיון למתג אותו כסרט פאן לחבר׳ה הם כולם, לדעתי, טעויות הפצה נוראיות. ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״ הוא סרט חינני בתור מה שהוא: מהתלה קטנה שתדגדג כהוגן גיקים, הבודדים בארץ שראו ואהבו את ״האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם״, למשל, ושהיה יכול להיות סרט פולחן שצומח לאט מפה לאוזן, כזה שעצם הפולחניות ואהבת העשייה שבו, מכפים על מגרעותיו. מול קהל רחב, אני לא בטוח שזה יעבוד. זו הבעיה עם מפיצים: הם לוקחים סרט אחד והופכים אותו למשהו אחר. ״מה כבר יכול לקרות?״ הופק, מומן, פותח, ניזום, צולם והופץ מתוך כוונה להיות קומדיית קיץ, שלאגר בפוטנציה, מהסוג שאמור למכור 100,000 כרטיסים עד ספטמבר ולהישכח עד אוקטובר. ״אני לא מאמין, אני רובוט״ היה צריך להיות משהו אחר לגמרי, סרט שהפצתו עצמאית כמו הפקתו, קהלו זהה ליוצריו ולגיבוריו. זה סרט לסינמטק, להקרנות אינטארקטיביות, ליצירת פולחן הדרגתי, לזכות בחיי מדף.
אבל עכשיו נניח לרגע את הסרט כמוצרים, וננסה לשאול: הם טובים? ובכן, גם כאן, יש נקודות דמיון ביניהם: שניהם מתחילים מצוין ומתאדים אחרי חצי שעה, שניהם מרושלים ועצלים בכתיבתם, אבל לשניהם יש כמה בדיחות לא רעות בכלל. מי מהם טוב יותר? ובכן, ייתכן שתופתעו:
״מה כבר יכול לקרות?!״
לסרט של דובדבני וקובץ׳ יש פתיחה מצוינת שכבר גרמה לי לחשוב שהולכת להיות כאן הפתעה. קצבי, מצחיק ושימוש מצוין בפסקול. כאמור, לא ראיתי את הסיטקום שלהם, אז הייתי צריך להבין לבד שאילן קובץ׳ (הגבוה) וליאור דובדבני (הפחות גבוה) הם שני רווקים לוזרים שגרים באותה דירה. כשהם מוצאים פקק של בקבוק קולה המזכה אותם במיליון שקל הם צריכים להעביר לילה כדי להגיע בבוקר ולפדות את הפרס, בדרך הם ייפגשו לא מעט דמויות ליליות שלא רק ינסו לגזול מהם את הפקק, אלא גם לבחון את החברות ביניהם. מדהים, זה מיקס כמעט מושלם בין ״נברסקה״ ל״שגעון של לילה״, אלא שלהבדיל משני הסרטים האלה יוצרי הסרט בחרו את הדאחקה במקום את העומק, ופספסו כמעט כל סיטואציה דרמטית שיכלה להתפתח. זה עצוב, כי יש לסרט קצב וגרוב. הנה, למשל, השיר של ההרכב הישראלי Men of North Country שמככב בפסקול.
שתי בעיות עיקריות יש לסרט. הגדולה שבהן היא שדובדבני וקובץ׳ מגלמים דמויות הקרויות של שמם, אבל אין להם שום פרסונה קומית. השניה היא שהם שוב ושוב מעדיפים את הבדיחה הפשוטה, הקריקטורית, על פני הבדיחה החכמה. וכך, בערך אחרי 20 דקות של סרט, הם מתפזרים למקומות כה מופרכים שזה מפסיק לעניין.
לפני שבועיים כתבתי כאן בהרחבה על סרטיו של ג׳אד אפטאו, אפרופו ״אסון מהלך״. אפטאו הוא האבא של הסרטים שזכו לכינוי ״ברומאנס״ (Bromance), סרטים העוסקים בחברות אמיצה בין שני גברים סטרייטיים, אבל שהסרט בנוי על פי כל המאפיינים של קומדיה רומנטית. הז׳אנר טוען את החברות הגברית בצבעים הומוסקסואליים שיוצרים אמירה חתרנית על מיניות ועל לטנטיות. ג׳ייסון סיגל, כשחקן וכתסריטאי, הוא אחד היוצרים המבריקים בסוג הקומדיות האלה. דובדבני וקובץ׳ באים משם, ויש להם את האומץ לקחת את מרכיבי סרטי ה״ברומאנס״ למקומות קיצוניים שאפטאו מעולם לא הגיע אליהם (נאמר זאת כך: זה כבר לא לטנטי אצלם). ולכן, הבריחה אל הפארסה והקריקטורה כל כך מאכזבת כי הם בנו סיטואציה שהיתה יכולה להגיע למקומות קומיים מבריקים, ונראה שיש להם את הבמאי שהיה יודע לבצע. ״מה כבר יכול לקרות?״ הוא כשלון של תסריט, ושל יוצרים שלא לקחו את עצמם, את ההומור שלהם, את הקהל שלהם ואת הז׳אנר שלהם מספיק ברצינות. וכך במקום להיות ג׳אד אפטאו, הם העדיפו להיות ״הפיג׳מות״, וליצור סרט שכולו מופרך ושמאוד יצחיק בני עשר. אני רק מקווה שהסרט הזה ממש יצליח, כדי שיהיה לו סרט המשך, ושם הם כבר יכתבו תסריט ראוי.
״אני לא מאמין, אני רובוט?!״
לסרטם של גל זלזניאק וטל גולדברג יש את הפיץ׳ הכי טוב שיכול להיות לסרט: בחור חנון, נטול נוכחות, עמוד שדרה או מיליגרם טסטוסטרון, מחליט להתאבד בגלל לב שבור, ובעודו חותך את הוורידים הוא מגלה לתדהמתו שהוא... רובוט. מאותו רגע, הוא מבין שיש לו את היכולת הפיזית להפסיק להיות חננה וללכת להילחם בעולם, כדי להציל את חברתו. כמה מבריק הקונספט הזה? אם גולדברג וזלזניאק יערכו טריילר נורמלי שמציג את רגע הגילוי הזה ואת השפעותיו, והטריילר הזה יגיע לעיניו של מפיק אמריקאי - תחשבו ספילברג, תחשבו זמקיס - הם קונים את הרעיון לרימייק בלי למצמץ, כי הוא מבריק. הוא מבריק כי הוא מדבר על בחור שברגע הכי שפל בחייו, ברגע שבו הוא מוכן למות, הוא בעצם נולד מחדש בתור משהו אחר לגמרי. הוא מבריק כי הוא מדבר על כך שתכונות אופי הם משהו שניתן לתכנת, ש״זה הכל בראש״, והוא מעלה הרהורים על מהות האנושיות, הגבריות והאהבה. אבל את כל הרעיון הזה זלזניאק וגולדברג מבזבזים על תסריט שהוא סוג של מחדל: איך תחריבו רעיון גאוני על תסריט ברמה של תיכון, הם משקיעים שנים של עבודת אפקטים על סרט שהשחקנים בו הם החוליה הכי חלשה. כבר היה עדיף סרט אנימציה. יש בו כמה סיטואציות מצוינות, בעיקר ברגעים שמיד אחרי שהגיבור (בגילומו של יותם ישי) מגלה שהוא רובוט והופך בין רגע מחננה לערס. חוץ מכמה רגעי הומור שמפוזרים לאורך הסרט - רובם בידיים של דרור קרן - ״אני לא מאמין אני רובוט״ הוא סרט שהחן שלו אמור להיות רק מעצם היותו: סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, אבל שיש בו ערכי הפקה שנראים מרשימים הרבה יותר ממה שסרט דל תקציב אמור להציע. אבל כדרכם של פרויקטים כאלה, שהם שילוב משונה בין labor of love ובין מהתלה חפיפניקית, זה סרט שדורש קהל אוהד שיידע לצחוק מהבדיחות, ולאהוב את המגרעות. קהל סופר-אולטרה סלחני, רצוי אפילו טיפה שיכור, שיכול להפוך את הסרט הזה לתופעה, מתוך הבנה עמוקה שהתוכנה שלו הרבה יותר מושכללת ממה שהממשק למשתמש מציג. הקהל הזה לא נמצא בסינמה סיטי או יס פלאנט, האמינו לי.
ולסיכום:
בסופו של דבר, בטורניר הגדול של סרטי דובדבני וקובץ עם "?!" בשמם היוצאים היום לבתי הקולנוע, ואם אני מנטרל מאמץ ושנות עבודה מהמשוואה, בפער זעום, כמעט תיקו, העדפתי את ״מה כבר יכול לקרות?!״ על פני ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״. שניהם מגישים תסריט מתסכל מאוד, שלא לגמרי מבין מה זו קומדיה (או מה ההדבל בין בדיחה ובין קומדיה), ושמאבד את כל הברק שהיה בו תוך פחות ממערכה אחת. ל״מה כבר יכול לקרות?!״ יש פשוט יותר בדיחות.