מה הופך שחקן לכוכב? אם נתעלם לרגע מהדברים הכי חשובים - כריזמה וכישרון - הרי שהדבר הבא הכי חשוב הוא היכולת לזהות את הפרויקטים המתאימים. המרחק בין השחקן (זה שמופיע לראיונות) לדימוי הקולנועי שלו (כפי שהוא מופיע על המסך) אף פעם לא יכול להיות רחוק מדי. זה, באופן גס, מה שמבדיל בין הכוכבים ובין שחקני האופי, הזיקיות, שבכל פעם ובכל מפגש נראים קצת אחרת. שחקן אופי מתאים את עצמו לתפקיד, בעוד שהכוכב מתאים את התפקיד אליו.
אבל כיום כמעט ואין יותר כוכבים. כל שחקן רוצה גם לככב בשובר קופות וגם להיות מועמד לאוסקר בגילום דמות מאותגרת בסרט קטן, עצמאי ומועט קהל. ג׳וליה רוברטס וטום קרוז, למשל, הם שני האחרונים מבני דורם שעדיין עובדים קשה מאוד כדי לבחור לעצמם את הפרויקטים שיישמרו את מעמדם הציבורי.
כעת, עם צאת ״הסוד שבעיניים״, נראה שרוברטס הרימה ידיים והחליטה לוותר על סטטוס הכוכבת. כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שכולו מעשה חבלה בדימוי של שחקנית. אבל לא רק ש״הסוד שבעיניים״ הוא שגיאה איומה מצד רוברטס - הסרט פשוט מוציא אותה רע. זה גם סרט שהדבר הכי גרוע בו – הדבר הגרוע הראשון ברשימה ארוכה - הוא הליהוק התמוה שלו. רוברטס, שהיא שחקנית נהדרת בדיוק מהסיבה שהיא יודעת את גבולות הגזרה שלה כשחקנית, הורסת את הסרט. ומה עוד משונה? שזה נראה כמו מעשה מודע ומכוון. את הסרט צילם בעלה, דן מודר, שכמעט ולא משמש צלם ראשי בסרטי קולנוע. ואני לא יכול להתחמק מהתחושה הלא נוחה שרוברטס דאגה שבעלה יהיה על הסט, יום יום, טייק אחר טייק, עינו בעינית המצלמה, מביט בה מחריבה לעצמה את הקריירה.
סרט בלי קולנוע
״הסוד שבעיניים״ הוא רימייק אמריקאי למותחן הארגנטינאי באותו שם שזכה באוסקר לסרט הזר ב-2010. בילי ריי עיבד את התסריט המקורי באופן שיכול להיות מעניין לתלמידי תסריטאות: הוא למעשה כתב את הדראפט השני לתסריט הארגנטינאי. זה שיעור בשכתוב. חואן חוסה קמפנייה, שכתב וביים את הסרט המקורי, הגה רעיון מעניין העוסק בסיפור חקירת פשע הנמשכת 15 שנה, חקירה שלא נותנת מנוח לחוקר שמרגיש כל הזמן שהוא החמיץ משהו. ריי לוקח את הדרמה המקורית, המעט מפוזרת בין דמויות ובין תקופות, ומהדק אותה סביב שלוש דמויות. צ׳יווטל אג׳יופור הוא החוקר שמנוחתו מוטרדת מהחקירה שהוחמצה; ניקול קידמן היא התובעת המחוזית, ומושא תשוקתו של החוקר; וג׳וליה רוברטס מגלמת איחוד בין שתי דמויות גבריות מהסרט המקורי: השותפה של החוקר שהיא גם אימה של קורבן הרצח אותו השלושה מנסים לפענח.
זה תהליך שכתוב מעניין, כי ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי ממש דומה לסרט הארגנטינאי, אבל גם מאוד שונה ממנו. מצד שני, השינויים הדרמטיים לא ממש הופכים את הסרט למעניין יותר. הדבר היחיד שריי מוסיף לסרט המקורי הוא ממד פוליטי המנסה לתהות מה סדר העדיפות החשוב יותר עבור רשויות חוק: לשמור על הסדר הדומסטי, או לשמור על הסדר הבינלאומי. יש כאן ביקורת על אמריקה של בוש הבן אחרי 11/9 שהעדיפה להקדיש את כל מאמציה באיתור טרוריסטים פוטנציאליים ועשתה זאת תוך עצימת עין (ואפילו קבלה) לנוכח פשעים מקומיים כמו מעשי אונס ורצח. ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי הוא סרט שהמסר המובהק שלו הוא: אמריקה הפקירה את ילדינו.
כשאני מנסה לדמיין שחקנית כמו מליסה לאו מבצעת את התפקיד שלקחה על עצמה רוברטס (ואני בספק אם קיים מפיק או במאי אמריקאים שיסרבו לנוכחות של רוברטס בסרט), הדמות נהיית ברורה יותר. רוברטס מנסה לכבות את כל השארם שלה, מוחקת את כל האיפור שלה, כדי לגלם אישה שעטופה כולו ביגון ובייאוש. יש בזה משהו כה מלאכותי, שזה פשוט לא עובד. וכנראה שלא רק אני חושב ככה: ״הסוד שבעיניים״ הוא אחד הסרטים הראשונים בקריירה של רוברטס שאף אולפן גדול לא רצה להפיץ. אם מישהו עדיין חושב שרוברטס תוכל להוביל להיטים קופתיים, זה הסרט שהוא היה רוצה שייעלם מהעולם. המשחק של רוברטס בסרט בינוני כמו הצילום של בעלה.
אז למה ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי, עם התסריט המשודרג שלו, הוא סרט כה זניח בהשוואה ל״הסוד שבעיניים״ הארגנטינאי? קודם כל, מעולם לא הייתי מעריץ גדול של הסרט המקורי; שני הסרטים מבוססים על מעבר בין תקופות, שמנסה להיות מעניין - הזמן שעבר אבל לא שינה דבר - אבל שבסופו של דבר נשאר מייגע ואף מבלבל.
אבל לסרט הארגנטינאי היה משהו ייחודי שגרם לו לבלוט: זה סרט זר שמספר סיפור מקומי, אבל מבעד לכלים ז׳אנריים הוליוודיים. מה שהיה מעניין בסרט הארגנטינאי היה לראות איך ארגנטינה מייצרת סרט הוליוודי, איך נראה פילם נואר, כמעט על-פי-הספר, מבעד לפילטר של במאי זר. לכן בסרט הארגנטינאי היה משהו שנעדר לחלוטין מהגרסה האמריקאי: קולנוע. היו בו הברקות תסריט, הברקות בימוי ובעיקר סצנה אחת בלתי נשכחת (בעיקר כי לא ציפיתם למצוא סצנה כזאת בסרט שאינו הוליוודי): סצנת מרדף באיצטדיון כדורגל המבוצעת ברובה בשוט ארוך אחד ולא ייאמן. הגרסה האמריקאית מכילה סצנה דומה (במגרש בייסבול), אבל אין בה את תחושת ההשתאות שהייתה במקור. וכך, במקום סרט ארגנטינאי קטן שמצליח כמו סרטים אמריקאיים אבל חכם מהם, אנחנו מקבלים סרט אמריקאי שלא מצליח להיות אפילו סרט ארגנטינאי.