שיחה עם אלון אבוטבול היא צלילה למחוזות מופלאים בנפשו. כל שאלה מולידה סיפור משלל מוריו הרוחניים, מהתורה, מהקבלה, מעולמות התת–מודע, מהוגי דעות ופילוסופים ומחזאים ומיתולוגיות, בין הרפתקאות הדמיון לתלאות המציאות, מילדותו בקריית אתא לחיים בהוליווד ולטיולים מסביב לעולם. היריעה קצרה מלהכיל את האיש שכל מהותו היא סיפור מלא רבדים ועומקים, את השחקן שמעיד על עצמו: "אני לא צריך לשחק. מה שמעניין אותי זה הריפוי, הנשמה שלי מעניינת אותי. חשוב לי שאוכל לשבת איתך פה ולהיות באמת איתך. ליצור משהו ביחד שיעניין את הקוראים".
אז לוותר מראש על שאלת החלומות שאתה עוד רוצה להגשים, בטח אחרי קריירה מצליחה בהוליווד?
"לא אמרתי את זה. יש חלומות. אבל כן, אין הרבה אנשים שקיבלו כל כך הרבה מתנות כמוני. כשנסעתי להוליווד לא חלמתי לשחק שם. הוליווד החזירה לי את החדווה ואת האהבה שלי למשחק".
כבר שבע שנים חי אבוטבול על הקו. הבסיס הוא לוס אנג'לס, אבל הוא מגיע לביקורים תכופים בארץ ורואה הרבה עולם. רק עכשיו הגיע מיוון, קפץ לבולגריה ולקרואטיה, חזר ארצה כדי להציג את ציוריו ובעוד שבועיים כבר ממשיך לפרויקט בלונדון.
אנחנו מזמינים שתייה מהדלפק בבית קפה בדרום תל אביב. אבוטבול התמקם בשכונה רק לצורך ביקור המולדת הנוכחי, אבל לכל אחד הוא אומר שלום. חלקם יושבים קבוע לצדו, אחרים מכירים אותו מחדר הכושר הסמוך.
המגישה בקופה שואלת לשמו. "אלון", הוא אומר בחיוך, ואני תוהה אם ייתכן שהבחורה הצעירה לא מזהה את השחקן שעומד מולה. אז אני נזכרת בפעם היחידה שבה אני פגשתי את אבוטבול לפני הריאיון הזה, לפני כ-12 שנים, כשהייתי בעצמי מלצרית בבר שהוא הגיע אליו בסוף הערב. הוא הזמין שתייה מהברמן, היה חביב לעוברי האורח כמו עכשיו. כשניגשתי לבר התנצל שהוא עומד בעמדת המלצריות ושאל לשמי כדי לבקש סליחה ישירה. אדם לאדם, בגובה העיניים. שתי דקות לפני שנכנס דיברה אליי בגסות איזו כוכבנית; אבוטבול הדגים בהרף עין את ההבדל שבין להיות בטוח בעצמך לבין הצורך להיות גדול על ידי הקטנת האחר.
אבוטבול נרגש מהזיכרון שלי ומיד צולל לסיפור על המן הרשע ומרדכי היהודי: "זה סיפור על מי שמפסיד הכל בגלל אגו. כשהאגו מוביל יש לך הכל ואין לך כלום, כי זה אגו שלא מסופק. להגיע לסיפוק עם האגו, זה מסע".
לעזוב את הארץ ואת הקריירה הענפה שלך בגיל 44 וללכת לנסות את מזלך בעיר הסרטים, זה נשמע כמו חתיכת ויתור על האגו.
"אין מקום שמוריד את האגו יותר מאל-איי. בהתחלה חשבתי לי, 'למה הוליווד לא פורשת את השטיח האדום בשבילי? מה זה לעשות אודישנים?'. דבקה לשוני לחכי, 25 שנה לא עשיתי אודישנים, לא יודע איך עושים אודישן. נהיה לי חוסר ביטחון מטורף".
איך מתמודדים?
"זה עליות וירידות. היו לי מחשבות של 'מה באתי לאמריקה? מה עשיתי לעצמי? איך עזבתי את ישראל? היה לי הכל, קיבלתי תפקידים'. פתאום מתוך הקרקעית הזאת מגיע טלפון והסוכנת שלי אומרת, 'דיוויד לינץ' רוצה אותך לטווין פיקס"'. בבום אתה עולה, ושנייה אחרי זה היא אומרת, 'אבל הם לא משלמים הרבה, וזה תפקיד קטן', שזה מכריח אותך להתגבר על האגו. ואני אומר לה, 'את צוחקת עליי? מבחינתי אני אשלם לו. זה המאסטר שלי, אני רוצה להיות לצד דיוויד לינץ', זה האדם שהכי השפיע עליי'".
אז זה היה החלום, לעבוד עם לינץ'?
"לא, אני אין לי חלומות. גם כשהגעתי לאמריקה והסוכן שלי שאל, 'מה אתה רוצה לעשות, עם מי אתה רוצה לעבוד?', זרקתי שמות אבל אמרתי, מה הסיכוי שזה יקרה. בתחילת הדרך באל-איי עשיתי סיבוב קאסטינג, איזה 25 פגישות, וכל הזמן הלכתי ושאלתי: 'תגידו, אתם חושבים שאני אעבוד פה?'. כולם אמרו 'כן כן', וחשבתי יאללה, אמריקאים, כולם פה צבועים. בסופו של דבר טלטלת האגו לא נפסקת".
רגע, שאבין: הגעת חושש להוליווד? לא באת בטוח בעצמך שאתה הולך להגשים חלום?
"הוליווד אף פעם לא הייתה לי בתודעה. שיר (ביליה, אשתו דאז – א"ו) אמרה 'בוא, נוסעים להוליווד'. אני אמרתי לה, 'בואי ניסע לניו זילנד, להודו', אבל הסכמתי והלכתי לעבוד, ואני מודה לה על זה. כשעזבנו את ישראל נתנו את כל הדברים שלנו, לא מכרתי כלום, ואז קיבלנו המון בחזרה. נפתח הלב האמריקאי. לא מדברים על הנתינה שלהם, אבל אנחנו קיבלנו במתנה בשביל הילדים בית ספר שעולה 70 אלף דולר".
אני חשבתי שבזה ששחררתם הכל ולא השארתם חבל להיאחז בו, העברתם לעצמכם מסר שאתם באמת שם ואתה הולך על כל הקופה.
"זה יפה לאללה, אבל לי זה לא היה בתודעה. הנבואה ניתנה לשוטים, הדרך חכמה מההולך בה. אתה לא רואה מה יש מעבר לסיבוב. לא חשבתי הוליווד, נסעתי בלי הבטחה. אבל ברגע שעברנו – אין ברירה, צריך פרנסה. אתה חושב על הילדים, אתה חייב לשרוד".
אז מה עושים?
"עובדים. מתמידים. גל (גדות – א"ו) הייתה בסרט הזה כמוני. אני לא אשכח איך היא הייתה בשיעור שהעברתי כשהגיע לה הטלפון שהיא קיבלה את 'וונדר וומן'. רגע לפני היא הייתה גמורה מהדבר הזה. היא אמרה לי, 'די, נשבר לי, בוא הביתה'".
לעשות חמש עונות זה כמו לעשות אקזיט
הקריירה ההוליוודית של אבוטבול (57) התחילה בעצם עוד כשהתגורר פול טיים בישראל, עם תפקיד קטן ב"רמבו 3" שצולם בחלקו בארץ. אבל התפקיד שבאמת הקפיץ אותו לתודעה האמריקאית היה זה של הפיזיקאי ד"ר פאבל ב"עלייתו של האביר האפל" (2012), הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן. "את חושבת שהצלחתי לזכור את הטקסט בפאקינג אודישן של באטמן? לא הצלחתי", הוא מצהיר. "הייתי בכלל עם הילדים בהרים ופתאום הסוכנת מתקשרת ואומרת שיש אודישן. אני אומר לה שאני לא יכול, והיא אומרת לי, 'אבל זה כריסטופר נולאן'. ארזתי את הילדים והתאמנתי כל הלילה, אבל אני, איך שהגעתי לאמריקה, הדבר שהכי פחדתי ממנו זה מה יקרה אם יציעו לי מדען או רופא. זה אנגלית ששוברת לי את החיים, אני יודע להגיד 'יו מאדר פאקר'".
אז מה עשית?
"אני תמיד אומר לתלמידים שלי שלא משנה הטקסט אלא הדמות, והגעתי לאודישן".
ואיך היה?
"כשהגעתי זיהיתי שם את השחקן סטיבן ברקוף. זה מישהו שלמדתי ממנו תיאטרון, הוא אגדה, ופתאום הוא יושב שם ושואל אותי, 'אתה לתפקיד של המדען הרוסי?'. אני אומר 'כן' והוא ממשיך ואומר: 'זה כבר לוהק. זה גמור'. עכשיו, אני יודע שהוא מניוק, סיפרו לי עליו שהוא רשע, אבל נראה לי הכי הגיוני שבחרו בו. אני מדבר לעצמי בעברית ואומר, פאקינג סטיבן ברקוף, אם זה היה בעברית אולי היה לי צ'אנס, אולי הייתי יכול להילחם. באודישן אני מדלג על טקסט, נגמר מהר, אומרים לי ורי אינטרסטינג ותודה רבה והיה תענוג לפגוש אותך, ואני לוחץ להם את הידיים ונכנס לחניון ומתקשר לסוכנת ואומר לה: 'איך לא אמרת לי שזה של סטיבן ברקוף?'. שתי דקות אחר כך המנהל שלי מתקשר ואומר לי, 'אלון, מה נסגר איתך? ברקוף עשה לך את הטריק הכי ישן בספר. הם איתי על הקו השני, הם עפים עליך, אוהבים אותך, תרגיע'. אנד דה רסט איז היסטורי".
מתפקיד הפיזיקאי הרוסי המשיך אבוטבול לככב בסרטים הוליוודיים כמו "ספטמבר בשיראז" לצד סלמה הייק ואדריאן ברודי ו"המטרה: לונדון" לצד ג'רארד באטלר. בטלוויזיה הופיע בין השאר ב"NCIS לוס אנג'לס" ובאותו תפקיד קטן בחידוש של "טווין פיקס"; מאז 2017 השתתף בחמש העונות של הסדרה "שלג צח", שהייתה לדבריו "גיים צ'יינגר. לעשות חמש עונות זה כמו לעשות אקזיט, לטעום את ההצלחה. זה כמו לעלות לקומה ה-40".
את הקריירה בארץ התחיל אבוטבול כמעט מיד בקומה ה-40. אחרי לימודים בתיכון לאומנויות "תלמה ילין" הוא השתתף כבר בגיל 20 בסרט "שתי אצבעות מצידון" וכבש את הצופים ואת המבקרים. "זה היה מזל של מתחילים, לא ידעתי כלום על משחק", הוא אומר ממרחק 36 שנים. "רק אחר כך הבנתי מה זה. היום אני אומר שאולי יכולתי לפרוח ולהצליח בתור חקלאי או גננת, אבל בקולנוע הפנים שלי עשו אותי".
מה זה אומר?
"שאני, בלי הפנים שלי – בלי האף המתוק שלי, השפתיים, הקמטים, המבט בעיניים, הדבר הזה שהוריי נתנו לי – לא הייתי מתקבל לעולם הקולנוע כפי שהתקבלתי. העבודה שלי היא שהאישיות שלי תדע להצדיק את הפנים האלה, כי הן כבר שם, ועכשיו מישהו צריך למלא אותן בתוכן ולכבד אותן. אני עושה עבודה בלראות את עצמי, to own it. זה ריפוי בשבילי, כשבאים ואומרים לי 'אנחנו אוהבים אותך, אתה שחקן נהדר', אני רוצה לקחת את הדבר הזה ולא להדוף אותו".
איך זה נעשה פרקטית?
"אני מנסה לחיות את חיי כיצירת אומנות, מנסה ללמוד את הדמות של אלון, לדעת מה המטרה והרצון שלי. למה כדמות אני מחפש את הרצון ואת המטרה, ואצל אלון אני לא מחפש? ויש מלא אלונים, לא אחד".
אני עובד בלשכוח, לא בלזכור
בשנת 2007 סיפר אבוטבול בריאיון ל"הארץ" שאביו נהג להכות את אחיו הבכור, אברהם, מוזיקאי וחוזר בתשובה שנפטר לפני עשר שנים. כשהוא מספר היום על המשפחה המצרית-אלג'יראית שלו, על הילדות בקריית אתא, הדברים נעים בין חמלה ומחילה לכאב חשוף. "אבא שלי היה האיש הכי מקסים", הוא אומר. "האלימות שלו הייתה תוצאה של התסכול הגדול שלו, כמו אדם שלא מצליח לפרוץ מתוך כלא, כמו אריה בכלוב שמתפוצץ ושואג. אנחנו נולדים למשפחות פצועות, ההורים שלך נושאים את הפצעים שההורים שלהם העבירו אליהם ואז הפצע עובר אליך. העבודה שלי היא לעצור את הפצע ולתת לילדים שלי את האפשרות למשהו אחר".
איך אתה היום מסתכל על הילדות?
"כולם מתו, אין עדות מהבית הגרעיני שלי. אני עובד בלשכוח, לא עובד בלזכור. גם רבי נחמן אומר שהאדם צריך תמיד להתחיל מחדש, בכל יום ובכל רגע, כאילו לא התחיל מעולם. אנחנו חיים בעולם של היהדות וישראל, של לזכור ולא לשכוח, אבל איך תתקדם אם אתה זוכר את הריב של אתמול? אתה נושא את הריב הזה".
אלימות של אבא היא לא משא שמשילים בקלות.
"אבא שלי היה הבן התשיעי במשפחה של עשרה ילדים, ילד מצחיק וכריזמטי שאחרי בית הספר היה מקבל מכות על האצבעות עם סרגל. אחרי בית הספר הוא לא יכול היה לשחק, אלא היה צריך להקריא עיתון לאבא העיוור שלו. המשפט שלו היה 'חוֹשֵׂךְ שבטו שונא בנו'. מה זה אומר? תכה את הבן שלך כדי שלא תשנא אותו. גדלתי בתוך הפאסיב-אגרסיב של אמא שלי והאגרסיב-אגרסיב של אבא שלי. אח שלי היה ילד מוכה, אבל הכל עם המון אהבה. אבא שלי היה מוציא אוכל מהפה שלו בשביל הילדים, ואמא שלי תמיד אמרה, 'אני אקנה לך, אני אתן לך'. דאגו לי, זה כן. אמרו אהבה, אבל מה זאת אהבה?".
איך זה השפיע עליך, לראות את אחיך מוכה ולדעת שאתה הצלחת לחמוק מהענישה הזו?
"כשגליה עוז כתבה את הספר על אבא שלה – זה אנשים שהכרתי, חוויתי את האלימות הכבושה הזו בלב ובאינטואיציה. ועמוס עוז, כבודו במקומו. זה בכלל לא עליו, זה עליה. היא שחררה אותי להבין שאני הדרמה של הילד המחונן שאמרו לו שהכל סבבה איתו, שהוא משהו. 'איך אלון? מעולה. תלמיד מעולה. איתו אין בעיות'. הרי מי קיבל הכי תשומת לב בבית? אחי אברהם. למה? כי הוא עשה בלגן. ומי נשאר סבבה ותלמיד טוב וזה שמצליח? אלון, שהיה עושה פיפי במיטה עד גיל 13 וכל לילה היו באים יצורים ירוקים ולוקחים אותו לאיזו חללית ומחזירים אותו בבוקר. כל האימה הכבושה, כל הפחדים שלו, הזעם. היה אסור לו להפסיד בשום דבר, אסור לדבר על דברים מסוימים. אסור לספר שאתה עושה פיפי, זה לא טוב. והאימה, מה יהיה אם אני אעשה פיפי במיטה, אבל אני תמיד עושה פיפי במיטה. והכל ממשיך, והכל סבבה, והכל בסדר אצל אלון, אבל יש אלימות שקיימת בתוכי כי הופעלה עליי".
איך אתה מצליח לנתב את האלימות הזאת?
"האלימות שהייתה קיימת בתוכי ובחלומות שלי עד גיל מבוגר הייתה איומה, אין דבר שנבהלתי ופחדתי ממנו בחיי יותר מאשר האלימות שלי. נורא רציתי לצאת מהזעם שלי, למרות שהוא שירת אותי. תראי אותי בסרטים, איך אני יודע תוך שנייה להפחיד ולהבעית. חשבתי שזה הכל הטקסטים, אבל לראות את הפנים של הילדים שלי נבהלים כשהם רואים את הפנים שלי – בוא'נה, זה אנשים קטנים, הם מפחדים באמת. הבנתי שהשינוי שאני צריך לעשות בחיים שלי הוא בתוך עצמי".
איך התחיל תהליך הריפוי שלך?
"מהצרות. הרי עד שאתה לא עם חרב על הצוואר, אתה ממשיך כרגיל. אלבר קאמי אמר שהחיים נעים בתוך סקאלה שבין להכין ביצה לבין להרוג את עצמך".
היו לך רגעים שרצית להרוג את עצמך?
"את צוחקת עליי? ברור. בשלבים כואבים מאוד, כשאתה אומר 'הסבל הזה גדול עליי', זה קל לרצות למות. זה כמו שיש לי את היכולת להרוג: זה בקצה האצבע, זו אופציה. בין זה לבין זה אדם נולד, לתוך חרדה ולתוך החירות שבחרדה, כי בין זה לזה הוא יכול לייצר משמעות".
אז השתנית. אתה מרגיש שגם העולם השתנה?
"כן, בטח".
גם בדברים האלימים שדובר עליהם הרבה בתחום שלך, גם בפגיעות מיניות?
"אנחנו אולי בהתחלה, אבל זה דברים שלא היו מעולם. פעם יכולת להתפשט בחדר הלבשה, והיום זה נחשב הטרדה ואני לא אתפשט ככה, צריך ללכת למקום צנוע או לבקש רשות. זה קטן, אבל זה גדול. זה שינוי בתובנות. אם אנחנו רצים להתחיל בריפוי, אז קודם כל צריך להבין שאנחנו בעלטה ומשם להתחיל לרפא, לנקות את החושך. אמא שלי הייתה צריכה למרוד בהיחבא, והבנות שלי כבר יודעות – אתן תאהבו את מי שאתן רוצות, תרוויחו את הכסף שלכן, ואני אכבד את אימא שלכן אפילו שהיא ואני כבר לא ביחד, שתפרח ותגדל מעצמה. נשים נפגעו בצורה מטורפת כל השנים ועדיין נפגעות, הילדה שלי שהולכת ברחוב ומישהו עם קורקינט אומר לה דברים כמו 'יש לי *** גדול, בואי אליי הביתה', והיא קופאת מפחד. הכאב הזה גדל איתי, גדלתי עם נשים ויש לי שלוש בנות. האם אני הזקתי לנשים? כן. האם פגעתי בנשים? כן. האם יש לי הזדמנות לתקן? כן, בטח".
פגעת בנשים?
"בטח. באשתי, בילדות שלי, תמיד אתה פוגע בקרובים לך. ואז מגיע הכאב כשאתה מביט פנימה, ולשפוך אהבה זה קשה לפעמים, אבל אי אפשר לוותר על זה".
אמרת שצריך לנקות את החושך, ואחד ממבצעי הניקיון הבולטים בעולם התרבות בישראל היה פרשת משה איבגי. כקולגה, כחבר שמכיר את איבגי ועבד איתו, איך אתה מול הפרשה?
"זה קשה. אני אוהב את האיש הזה, אני חושב שהוא אחד מגדולי השחקנים שאי-פעם נולדו בעולם, אבל פתאום גיליתי שמישהי שהייתי יושב איתה בארוחות שישי עזבה את התיאטרון בגללו, ולא ידעתי. רק כשראיתי את הסרט עליו גיליתי שהיא אחת הנפגעות, היא לא סיפרה. אני מתפלל שהנשים שנפגעו ימצאו תיקון לעצמן ומתפלל שאיבגי ימצא תיקון וריפוי לעצמו".
היו ביקורות על העונש הקל שאיבגי קיבל. אתה מרגיש שאות הקלון הוא עונש מספק?
"אני מקשיב לך, אבל אני לא יודע לענות על זה. אין לי הבנה".
נועה קירל היא פאקינג סטארית
ביקור המולדת של אבוטבול מוקדש להשקת תערוכה מציוריו – מאז העשור שעבר יש לו מיני-קריירה מקבילה באמנות פלסטית – ולקידום הסרט החדש שהוא משחק בו, "אוהב אותך צ'ארלי". בקומדיית הפשע הקיצית של הבמאי שי כנות מגלם אבוטבול את צ'ארלי, ראש משפחת פשע שבמסגרת תוכנית ריאליטי מארח עם אשתו (עדי הימלבלוי) את כוכבת הפופ הגדולה של ישראל – דמות שמגלמת נועה קירל. "הפתיע אותי הדבר הזה", אומר אבוטבול על "צ'ארלי". "אני לא חושב שעשו כזה סרט גנוב, ואני צופה בקומדיה המטורללת הזאת ופתאום מתרגש ובוכה. יש סצנה שהדמות של אוראל צברי מפרקת אותי, ועדי בכלל. היה משהו".
איך זה לחזור לסט ישראלי אחרי שנים על סטים הוליוודיים?
"הכל שונה, מכמה עולה לעשות סרט ועד איך מתנהלים על הסט. בארה"ב זה סר, מיסטר, ת'נקיו, נקרא לך כשאנחנו מוכנים. פה כולם מדברים באותו זמן, כולם חברים שלך. ביום הצילומים השני כבר נחתתי לתוך משבר, התקשיתי מאוד, הרגשתי משותק ושאני לא יכול לעבוד".
אז מה עושים?
"ביקשתי עזרה, אמרתי לבמאי ולצוות השחקנים שקשה לי וכולנו הסכמנו שנשקיע יותר מזמננו, שנעבוד ביחד לפני הצילום עצמו ונגיע מוכנים יותר. בעצם ככה נוצרה המשפחה של צ'ארלי".
נועה קירל עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בארה"ב. בתור מי שהצליח, מה אתה אומר על סיכוייה?
"נועה, יש לה רמה משל עצמה. היא כוכבת בין-לאומית במובן של חריצות, מקצועיות וענווה, היא מנצנצת למרחקים. אני מעריך את העבודה של הבחורה הזאת גם במוזיקה וגם על הסט, היא מאוד רצינית והיא תצליח, לא משנה איפה. כשראיתי את הסרט היא הרסה אותי, התאהבתי בה מחדש. היא משהו, שואבת אותך. היא פאקינג סטארית".
טלפון ממילי, בתו הצעירה, קוטע את השיחה. אבוטבול התנצל מראש שהוא לא יכול לשים את הטלפון על שקט "כי אולי הילדים שלי יצטרכו אותי", למרות שארבעתם כבר ענקיים, בני 17-24. גם הם נעים בין ישראל לארה"ב. "הם אוהבים להיות פה, אוהבים את הארץ. הם לא מדברים עם R".
בשש השנים האחרונות חי אבוטבול חי בנפרד ממי שהייתה אשתו במשך 25 שנים, הבמאית שיר ביליה. "אנחנו לא פרודים ולא גרושים, אנחנו פרושים", הוא מחדד. "מה, אני אגרש אותה? היא תגרש אותי? אנחנו חברים טובים ויש לנו עסקים וכלכלה משותפת ופרגון, ומבחינתי שתעשה את מה שהיא אוהבת. זה מצב מהמם וכל המשפחה מרוצה. זה הדבר הכי טוב שקרה לנו, אנחנו אוהבים ואנחנו מרוויחים מההפרדה בינינו את החירות להביט על עצמך".
איך זה לחזור לשוק הפנויים-פניות אחרי 25 שנה?
"מעניין להביט בעולם ממקום שיש אפשרויות. אתה פוגש את עצמך מחדש, היה קאט ואתה פתאום לכאורה במקום אחר. אני איש משפחה, אני אבא, אני לומד את עצמי מחדש כאיש ומרגיש כמו תינוק שלא יודע ללכת. אני מאוד מכבד את עצמי ולכן גם את הזולת, לא עושה דברים שפעם הייתי עושה, למרות שיש לי חברים שנשארו באותו מצב: הולכים, קורעים את העיר. לא לא, הצילו, לא רוצה לקרוע כלום, לא יכול לקרוע, לא רוצה לקרוע גם את עצמי".
אתה יוצא לדייטים?
"לא מצליח להבין את הקונספט. גם אין לי טינדר שמינדר".
באל-איי אתה יכול להוריד את "הינג'", האפליקציה של האיי-ליסט.
"טוב שלימדת אותי, אבל הרעיון שאני אבחר על סמך תמונה באינטרנט? יש בזה משהו שלא מסתדר לי".
אתה רוצה זוגיות?
"אל תגידי זוגיות, לא יכול לשמוע את המילה הזאת כרגע. אני לא רוצה עוד ילדים, כרגע אני חופשי. אני חושב שאני רוצה חברים וחברות, ובאמת אספתי לי על הדרך כמה חברים חדשים. אני אוהב להיות עם אנשים צעירים, גאונים. אני לא מחפש שום דבר, רק מבקש קשר אמיתי ואותנטי ומרחיב שיש בו אהבה ושאני יכול להיות בה כמו שאני, ולהניח למישהי אחרת להיות כמו שהיא".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: אביב כפיר | איפור, שיער: קרן אדרי | הפקה: אור-אל רבינוביץ