טיסת לופטהנזה מספר 691 מתל אביב לפרנקפורט, והדיילים הגרמנים מתחילים להגיש את ארוחות הבוקר עם הזריחה. הם כבר מורגלים בנוהל: כשמגיעים לחלק את מנות הגלאט הכשרות, עליהם להמתין בסבלנות עד שהנוסעים החרדים יקפלו את הציצית והתפילין ויתיישבו בשקט במקום. אלא שבקצה המטוס מתגלה לדיילים מראה מוזר: גבר גבה קומה עם שיער בלונדיני אסוף לקוקו, שלא מזכיר במאום את הגברים המזוקנים שחוסמים את המעבר בתפילה, נעמד ומסדר תפילין על המצח.
על פי הנתונים שאיתם נולד, תום פרנץ (39), פיינליסט העונה הנוכחית של "מאסטר שף", בכלל לא היה אמור לדעת מה זה "טוטפות בין עינייך". את החינוך בילדותו הוא לא קיבל בפונוביץ׳, ובגיל 13 ממש לא היה בעניין של להגיע למצוות: הוא גדל בשם תומס למשפחה נוצרית בעיר קלן שבגרמניה, והשינוי הגדול בחייו – עוד לפני המפגש עם אייל שני ויונתן רושפלד – החל רק בגיל 16, כשלבית הספר שלו הגיעה חבורת תלמידים רועשת במיוחד מישראל במסגרת חילופי סטודנטים.
"אני זוכר שכשראיתי אותם זה היה מבחינתי משהו חדש, בחורות ובחורים בגילנו שהיו כל כך שונים אבל כל כך מרשימים", הוא אומר בהתרגשות כשאנחנו מתקרבים לבית הוריו שבפרבר לחניש (Lechenich), סמוך לקלן. "הם חזרו ארצה אחרי שבוע, אבל אני נשארתי איתם בקשר בעזרת מכתבים ולא הפסקתי לשאול ולחקור על ישראל".
באותה שנה, 1990, הצליח פרנץ הצעיר להשתחל למשלחת בת שבועיים לארץ הקודש, במה שהוא מגדיר היום "השגחה פרטית" – ומהרגע שדרך כאן, הרומן שלו עם ישראל לא הפסיק להתלהט. את כל החופשות הארוכות מבית הספר ניצל כדי לחזור ולבקר כאן, ועם תום לימודיו אף בחר להגיע ולהתנדב עם ניצולי שואה במרכז רפואי בתל אביב. הוא התגורר ביד אליהו, עשה קניות בשוק התקווה, התאהב באוכל המקומי ונשבע לעצמו שיבוא יום ויעז לעזוב את גדות נהר הריין לטובת גדות הירקון. "הבנתי בעצם שאני רוצה לחיות תקופה ארוכה יותר בארץ, פשוט להיות כאן", הוא אומר. "בשלב מסוים חזרתי לגרמניה, למדתי משפטים ואפילו התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין, אבל זה לא היה זה. הבנתי שהלב שלי בישראל ועזבתי הכל, הייתי מוכן לשינוי".
שנתיים וחצי של גיור
ושינוי אכן היה פה: בגיל 31 נחת תומס בישראל, וחודש בדיוק אחרי שהחתים דרכון החליט להעלות את מערכת היחסים עם ארץ הקודש שלב אחד קדימה. "יום אחד הגעתי לבית חולים וביקשתי לעשות ברית מילה", הוא אומר. "הרגשתי שזה הדבר הראשון שאני צריך לעשות במדינה הזאת".
רגע רגע, פשוט נכנסת ואמרת "יאללה, תחתכו"?
"הכרתי אנשים שחיברו אותי לרופא בבית חולים והוא סידר את זה. רגע לפני הניתוח עמדו סביבי עשרות רופאים וכולם דיברו רוסית. הרגשתי בודד נורא, אבל זה בדיוק היה הרגע של התפילה הכי עמוקה ואמיתית שהייתה לי עם אלוהים. אמרתי לו 'אני עושה את זה בשבילך, עזור לי'".
מה מרגשים אחרי ניתוח כזה?
"זה היה הרגע המדהים בחיי. הכל כאב כמובן אחרי שההרדמה פגה, אבל זה ממש לא חשוב. ידעתי שלמעשה התחלתי את הגיור, ומאותו רגע התחלתי לשמור שבת ולאכול כשר. בהתחלה זה היה קשה להסתדר עם כל חוקי הכשרות, אבל התרגלתי מהר".
הרכב עוצר מול בית צנוע שמזכיר יותר קראווילה, ותום יוצא החוצה מלווה ברעייתו הישראלית דנה ובנו דוד, בן עשרה חודשים בסך הכל. זהו ערב חג המולד, והרחובות מקושטים בעצי אשוח ומאות נורות צבעוניות, אבל הבשלן המוכר מהפריים טיים של ערוץ 2 מעיף רק מבט קצר וממהר להיכנס פנימה לבית הוריו. מזוודת בגדים לימינו, ומזוודה אחרת – עם חומוס, פיתות, סלט חצילים ושאר מצרכים כשרים וכלים מפלסטיק – לשמאלו.
הוריו, מנפרד (70) וקארן (67), נוצרים קתולים, מקבלים את החבורה בחיבוקים ובעיניים בורקות, וממהרים לעזור להם להתמקם. על קירות המסדרון בתוך ביתם תלויים ציורים של ירושלים ותפילת הבית, לצד חנוכייה וכוס קידוש שאביו של תום קנה באחד מביקוריו בישראל. על השולחן בסלון גיליון יום שישי של "מעריב" שהבן הביא מהארץ, ובראש מתקן הדיסקים ניצב פסקול הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, שמיד זורק לתקופה ההיא. "לגרמנים המבוגרים נורא קשה עם העבר, כמעט לא מדברים על זה", אומרת קארן בסלון ביתה, "לדור הצעיר זה בא יותר בקלות וחשוב להם לשמור על יחסים טובים עם היהודים והישראלים".
כשגילו מנפרד וקארן שבנם הבכור עוזב את הנצרות ומתגייר, הם מודים שלא ממש ידעו איך לעכל את הבשורה. "זה היה לי נורא מוזר", אומר האב בגילוי לב. "היה לי קשה עם זה, כי הוא גדל כקתולי ופתאום החליט לשנות את דתו ובעצם הולך נגד כל מה שחונך על פיו. בזמנו לא הבנתי למה הוא עושה את זה, אבל עכשיו אני רואה את האושר שלו ומבין. יש מגרעות בדת שלי, ואולי תומס ראה רק אותן. כך או כך, העיקר שאמונה נשארה בו. אם לא בברית החדשה, אז לפחות בתורה".
מנפרד יודע שתום היה צריך לשלם מחיר כבד על החלטתו להפוך ליהודי. לא רק שהוא זנח מאחור את כל החיים שהכיר, אלא גם שהמדינה הקשתה עליו מאוד בתהליך הגיור: תחילה הוא נשלח ללמוד גמרא במשך שנה, למרות שלא ידע עברית, וכשחזר בסוף התקופה עם האישורים הנדרשים על כל לימודיו ותפילותיו, נזכרו ברבנות שמבחינת משרד הפנים כלל אין לו את הזכות לחיות ולעבוד בישראל. שישה חודשים נמשך המאבק הבירוקרטי בין משרדי הדת למשרד הפנים, ובמהלכם נשללה זכותו לעבוד ולהתפרנס בארץ והוא חי בעיקר מהלוואות של חברים ובני משפחה. כשהושג לבסוף הסדר התייצב פרנץ שוב ברבנות, והפעם הציבו שם בפניו דרישה חדשה: 500 שעות לימוד נוספות, שבסיומן יהפוך ליהודי כדת וכדין. אז הוא הלך ולמד, אבל גם זה לא הספיק.
"אני זוכר שבאתי אחרי שעשיתי את כל מה שהם ביקשו, ואז עומד מולי אחד הרבנים, רואה את האישורים ואומר לי, 'התרשמנו לטובה. כל הכבוד. עכשיו צריך ליטוש אחרון, תחזור בעוד שלושה חודשים'", נזכר פרנץ. "זה היה רגע קשה, בלי ספק. אבא שלי אמר לי 'מה האנשים האלה רוצים ממך? אלה אנשי דת? אנשי אמונה?' אמרתי לו שאני לא יכול להפסיק עכשיו ואני הולך עם זה עד הסוף. אחרי שלושה חודשים הגעתי בשעה טובה לטקס הסופי של טבילה במקווה, ואחרי שנתיים וחצי אני כבר לא תומס – אני תום".
יש אנשים שהיו נשברים בתהליך הזה.
"אני לא אשקר, זה היה לי מאוד קשה, לא הבנתי למה עושים את זה ככה. דת צריכה לבוא עם הרבה אהבה ואמונה ולא דרך אישורים כמו בבית ספר. אחרי סיום הגיור הרגשתי מותש, הייתה לי נפילת מתח מאוד גדולה".
והיום, אתה הולך בלי כיפה.
"אני פשוט לא מתחבר לסממנים החיצוניים. לא בטוח שזאת המהות של היהדות. אני מניח תפילין כל בוקר, מתפלל שלוש פעמים ביום, אבל עם איזו כיפה אלך בדיוק? שחורה, סרוגה? זה יותר מדי פוליטי".
צאצא של הרוצח וגם של הקורבן
בדומה למקריות שבה נחת בישראל, גם ההכרות עם אהבת חייו, דנה הדרי (34), קרתה כמעט דרך אגב. היא, בת לאם אמריקאית ואב ישראלי ממוצא חלבי, יושבת לידינו לאורך כל הריאיון, מביטה עליו בהערצה – וגם יותר משמחה לשחזר את רגעי ההיכרות שלהם.
"המתנתי בתור למסעדת סושי הכי לא כשרה שיש", היא מספרת. "חברה שלי הכריחה אותי לצאת, כי יומיים לפני נפרדתי מבן זוגי לאחר חמש שנים, והיא אמרה לי לשבת בספסל סמוך ולא לזוז עד שהיא תמצא לנו מקום. פתאום אני שמה לב שבחור שנראה ממש לא ישראלי עובר ליד הספסל הלוך ושוב. באחד הסיבובים שלו הצטלבו המבטים שלנו, אבל בזמן שאני נכנסת לסרטים אם זה הזמן הנכון עבורי להכיר מישהו, באה ידידה שלו ומתחילה לחבק אותו. התנפצה לי האשליה, אבל אחרי כמה דקות הוא חזר שוב לספסל ושאל אותי בנימוס מתוחכם, 'אני חיכיתי לידידה שלי, גם את מחכה למישהו? אפשר את הטלפון שלך?'. הייתי בהלם והיססתי קצת, והוא היה נורא נבוך ושאל אם הוא יכול לתת לי את המספר שלו".
באותו לילה החלה בין השניים התכתבות סמסים סוערת, ויום למחרת כבר נפגשו לדייט ראשון. היא סיפרה לו שבדיוק נפרדה מבן זוגה אחרי 5 שנים. הוא סיפר לה שמגיל 16 חלם להיות יהודי, עלה לארץ, עבר ברית מילה, ערך תהליך גיור שנמשך שנתיים וחצי, שינה את שמו ושהוא בכלל במקור נוצרי קתולי מעיר שנחרבה ברובה במלחמת העולם השנייה. לא כוחות.
"הייתי בהלם", אומרת דנה. "קלטתי שהבנאדם חלם להיות יהודי ושהוא יודע פי אלף יותר ממני על היהדות. באופן מוזר, הקשר הזה גרם לי דווקא לאט לאט להתחיל לשמור על כשרות ולהתחזק. אחרי החתונה התחלתי ללכת עם כיסוי ראש והחלטתי שזאת האמת והדרך שלי".
למרות החיבור המדהים בין השניים, מהר מאוד התגלה גם הקונפליקט הבלתי נמנע הנלווה למפגש בין גרמני אסלי לבין יהודייה שבאה ממשפחה פולנית. "כמו להרבה ישראלים, גם לי קשה מאוד לשמוע את השפה הזאת, ולראות בשדה התעופה שלהם חיילים עדיין עושה לי צמרמורות", היא מודה. "תבין, עד היום כשתום מדבר עם רוברט (אחיו הקטן של תום – ע.מ) וההורים שלו בטלפון זה קשה לי. האנשים הקרובים אליי יודעים בדיוק מה משמעות השואה בשבילי. אין ספר שלא קראתי על הנושא".
לא חששת מהתגובה של ההורים שלך?
"חששתי מאוד, והאמת היא שדווקא יותר חששתי מהתגובה של אבא שלי, למרות שמשפחתה של אימא שלי היא זו שהושמדה ברובה במלחמת העולם השנייה. לא יכולתי להגיד לו בעצמי, אז שלחתי את אימא. להפתעתי הוא קיבל את זה סבבה לחלוטין והיום הוא מעריץ את תום על כל התהליך שעבר".
כחלק מהזוגיות עם דנה ותהליך הגיור, תום גם החל לחקור את העבר של משפחתו במלחמה – ולשמחתו לא מצא קשר מפליל למפלגה הנאצית. כמו גרמנים רבים בתקופת מלחמת העולם השנייה, גם סבו חויב להתגייס לצבא הגרמני ושירת בחזית הרוסית, אך מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית. סבו השני עבד במפעל של חברת האלקטרוניקה "סימנס". "כשגרמני מגיע לביקור בארץ זה מחייב אותו ללמוד הרבה על התקופה הזאת, וזה מה שעשיתי. לא הספיק לי רק מה שלמדנו בבית ספר", הוא אומר. "לפני ההגעה שלי לארץ הייתי במחנות ההשמדה בפולין, בווילת ונזה שבה התקבלו כל ההחלטות השטניות של הנאצים, וכיום אני כיום חבר דירקטוריון של ארגון 'אות הכפרה והשלום', שנועד לקרב בין שני העמים אחרי מלחמת העולם השנייה. אני מבין את זה שלדנה קשה לפעמים עם השפה והמנהגים, ומקבל את זה. יכול להיות שדווקא משם צמח החיבור הגדול בינינו. במשך שנים היו לה סיוטים על השואה, והם נפסקו ביום שהכרנו. אני חושב שזה בגלל החיבור האלוהי שיותר חזק מהכל".
כבר חשבתם איך הבן שלכם יתמודד עם ההרכב המשפחתי המיוחד?
"אנחנו חושבים על זה לא מעט. לכאורה זה נראה משהו סכיזופרני, להיות צאצא גם של הרוצח וגם של הקורבן, זה משהו בלתי נתפס, אבל אני לא חושב שזה צריך לעורר בעיות בכלל כי הוא כבר יהיה דור רביעי, ויראה איך אימא ואבא ביחד למרות הכל".
כשהשפים עוצרים אותך ברחוב
הקור העז בכיכר המרכזית של קלן העתיקה לא עושה רושם על פרנץ. אין ספק שהוא מרגיש בבית כשהוא מסתובב בין הקתדרלה הגותית המרשימה, גשר המנעולים המפורסם ובית הקפה של ילדותו, שעוד רגע יסגור את שעריו לרגל חופשת חג המולד. בדרך לכאן הוא דיבר בהתרגשות על הרובע היהודי של העיר, שבמרכזו מקווה מפואר, אבל דווקא עכשיו החליטו הגרמנים לשפץ את המקום ואין כל כך מה לראות.
פרנץ מסתובב ברחובות הקפואים, ולראשונה זה מספר חודשים אף אחד לא עוצר אותו כדי לקבל חתימה. הוא, שכילד ישב על שרפרף במטבח ובהה באמו בעודה מבשלת, הצליח לטפס עד לשלישייה המובחרת של "מאסטר שף" – ועל הדרך זכה בלא מעט פרגון מהקהל, שחלקו נחשף לראשונה למטעמים האירופאים שיצאו תחת ידו. "האמת שגם לא מעט שפים עוצרים אותי ברחוב ומחמיאים לי", הוא אומר בחיוך. "לקבל מילה טובה משף זה הדבר הכי טוב שיש, זה מחמם את הלב".
דנה היא זו ששכנעה אותו להירשם לאודישנים, ולהוריו בישר על התמודדותו בתוכנית בשיחת טלפון. עד עכשיו הם עוד לא זכו לצפות בבנם מבשל את דרכו לצמרת, אך כעת אנחנו מגיעים אליהם חמושים בפרקים מתורגמים לגרמנית, יחד עם העותקים הראשונים של הספר החדש מבית "מאסטר שף", שבו נמצאים מיטב המתכונים של כל משתתפי העונה.
עם הלחיצה הראשונה על הפליי, מתחילות הדמעות להציף את הסלון. "אני רואה שהשופטים מפרגנים לו אז אני שמחה", אומרת קארן בחצי יבבה, "זה מאוד מרגש לראות את זה. אנחנו נהיה מאוד גאים בו אם הוא יחליט לפתוח מסעדה, ובכל דבר שיעשה. אני שמחה שהוא מבשל ושהוא ספג את זה מהבית, אם כי הוא הרבה יותר מסודר ממני במטבח".
פרנץ עצמו נראה קצת נבוך. בעודו מפטם את המשפחה בדג בס בציפוי בצק מלח, פירה קטיפתי וקרמבל תפוחים חם לקינוח, הוא מזכיר כל הזמן שמחכה לו תחרות עזה בגמר מול המטבח המרוקאי של ג'קי והמטבח הערבי של סלמה. "לצערי הרב, במהלך התוכנית אין לי ממש זמן לטעום את המאכלים של שאר המתמודדים, אבל אני רואה ויודע שיש לי תחרות קשה מאוד", הוא אומר. "לא מזמן ג'קי הזמינה אותי לאכול בבית שלה, ושם הבנתי שהיא באמת בשלנית מצוינת. גם היא וגם סלמה מבשלות ברמה גבוהה מאוד. האוכל שלהן מסקרן אותי כי לא הכרתי את כל המאכלים האלה לפני התוכנית".
כבר יש לך תוכניות ליום שאחרי הגמר?
"כמובן שהשאיפה היא קודם כל להתפתח בכל הקטע של הקולינריה, וגם טלוויזיה הייתי שמח מאוד לעשות. אבל אם אזכה קודם כל אלך לכותל ואודה לשם על כל מה שנתן לי", הוא אומר, ומשחרר חיוך נרגש. "האמת שפעם לא הייתי כל כך רגיש, הייתי הרבה יותר מאופק, כי לא מקובל בגרמניה להראות רגשות. הייתי פחות מחובר לעצמי. מה שאתה רואה עכשיו זה תום חדש, תום ששונה מתומס. אני בנאדם הרבה יותר מאושר עכשיו משהייתי קודם".
