כשהיא חוזרת מסיבוב יחסי ציבור בארצות הברית, שכלל גם הופעה ב"טודיי שואו" לצד ג'סיקה צ'סטיין, שירה האס מתחילה להבין את הקסם של כל סיפור הכוכבוּת. הוא אמנם מגיע בזכות תפקיד קשה, של נערה יהודיה שנאנסת בידי נאצים, אבל תפקידים סבוכים וקודרים לא זרים להאס, והניצוץ ההוליוודי מהווה דווקא איזון לא רע. "זו הפעם הראשונה שביקרתי באל איי. הייתי שם עכשיו 11 ימים בשביל הפרמיירה של 'אשתו של שומר גן החיות', וחוץ מהראיון בטודיי שואו הייתי גם בכל מיני מסיבות של התעשייה. זה כיף, כולם שם מנומסים ומחייכים כל הזמן. אפשר להגיד שזה מזויף אבל אני אוהבת את זה. זה לא כמו ניו יורק שבועטים בך ברחוב. האווירה אחרת, הכל נורא מסודר, כולם עובדים כל הזמן. אם כאן יש לי חורים בלו"ז מדי פעם - שם נראה לי שהם מפחדים מהמילה מנוחה. הקצב אחר". ועדיין, לשירה בת ה-22 די נעים בבית של ההורים. "הוליווד זה מגניב, אבל אני לא יודעת אם הייתי רוצה לחיות שם. בינתיים אני מסתפקת בלעשות אודישנים בסקייפ".
בלי לשים לב כמעט, האס הפכה לאיט גירל קולנועית, ששמה נצמד לפרויקטים איכותיים אחד אחרי השני - בטלוויזיה ("שטיסל", "עקרון ההחלפה", ובקרוב "ההרמון"), בקולנוע הישראלי ("פרינסס" ובקרוב "הפרא האציל" ו"הגוף זוכר") והכי מעניין: בסצנת הקולנוע הבינלאומית. אחרי תפקיד קטן ב"סיפור של אהבה וחושך", הפריצה הגדולה מגיעה עכשיו בשני סרטי ענק הוליוודיים: "אשתו של שומר גן החיות", המבוסס על סיפורם האמיתי של מנהלי גן החיות בוורשה בעת הכיבוש הגרמני - אנטונינה ז'בינסקי (ג'סיקה צ'סטיין) ובעלה יאן (יוהאן הלדנברג), שסייעו ליהודים להימלט מגטו ורשה – ו"מריה מגדלנה", שייצא בסוף השנה, בכיכובה של רוני מארה כאהובתו של ישו, אותו ישחק חואקין פניקס. היא עברה מפרויקט לפרויקט – חודשיים צילומים בפראג, וקצת אחר כך לאיטליה, והאס כבר מתכוננת להמשך הקריירה הבינלאומית: "אני עובדת על המבטא שלי עם דיאלקט קואץ', כי הם מאוד נוקשים שם עם זה. אני כבר יכולה להישמע אמריקאית, אבל אני צריכה עוד לעבוד על זה".
את רואה את עצמך בעתיד יותר כמו גל גדות או איילת זורר?
היא צוחקת, "אני רוצה לשמור על כל האופציות פתוחות. האמת היא שהמודל שלי היא נטלי פורטמן. היא השחקנית שאני הכי אוהבת ומעריצה, וגם עשיתי תפקיד קטן לצדה ב'סיפור של אהבה וחושך'. בכל פעם מחדש אני מגלה שהאנשים הכי מצליחים הם גם הכי נחמדים. נטלי כל כך נעימה, וגם ג'סיקה צ'סטיין ורוני מארה. עם ג'סיקה נוצרה אינטימיות מיוחדת, חיבור בלי מילים. גם אם לא רואים אותה בפריים, היא מוצאת דרך להיות איתך במאה אחוז, היא תהיה שם על הסט ותיתן את כולה".
זה קשור גם לתקציב של הסרט, לא? בארץ אי אפשר לשלם לכוכב להיות על הסט כל הזמן.
"בטח, כאן זה אחרת. יש פחות טייקים, פחות תקציב, יותר לחץ. אבל מקצועיות עדיין יש תמיד. אני מצליחה לחזור ללופ של הארץ מהר, אני מודעת להבדלים אבל אני לא חיה באילוז'. אני רוצה להמשיך לעבוד בארץ, עושים כאן יצירות מדהימות".
כל הזמן זה היה אישיו, שאני נראית קטנה
בין אם זו רוחמי החרדית ב"שטיסל" או אורסולה המפוחדת ב"אשתו של שומר גן החיות" - שירה מצליחה להשתמש במראה הצעיר שלה כדי להמשיך לעשות תפקידי נערות גם בגיל 22. היא באמת קטנה מאוד, מסוג האנשים שחוששים למחוץ בחיבוק, וזה לא עניין של מבנה גוף טבעי - בין הגילאים שלוש לשש סבלה מסרטן הכליה, ובעבר היא סיפרה שההקרנות, שפגעו בעמוד השדרה, השפיעו על הגובה וההתפתחות שלה. מאז היא החלימה, הוריה התגברו, אבל את שירה, באופן פרדוקסלי למראה הצעיר שלה - זה ביגר מוקדם מכפי שרצתה. "בגיל שמונה כבר הייתה לי מנטליות של בת 40", היא אומרת, "הייתי ילדה שכותבת שירים וקוראת, ילדה עם ראיה יותר בוגרת על העולם. כבר בגיל צעיר היו סביבי שיחות שילדה קטנה לא עוברת בדרך כלל. זה גם לרעה וגם לטובה. היום אני יכולה לומר שכמה שהמחלה הזו היא חרא, אני גם מודה לה על הרבה דברים וגם מקללת אותה על הרבה דברים. מה שבטוח זה שלהורים שלי מגיע פרס על השנים האלה".
איך הבריאות היום?
"בסדר, אני צריכה להיבדק פעם בשנה ולקחת כדורים לחיזוק המערכת החיסונית. כשהייתי קטנה זה היה יותר מורגש - הגנו עלי יותר, עם כל שיעול רצו שנלך לרופא, אבל אפשר להבין, זה הגיוני מצדם. היום יש לי כוח סבל. עם מה שעברתי, אני לא אקח כדור על כאב ראש או כאבי מחזור".
הגזרה הקטנה שלה שירה הפכה לסוגיה מרכזית בגיל שבו גם ככה קשה לקום בבוקר בלי לבדוק אם גדלת במספר חזייה. הליהוק ל"פרינסס", בה גילמה בת 12, לא עזר. "בגיל 16 לגלם בת 12 זה מאוד קשה, את מאבדת כל טיפת נשיות שיש בך וזה הגיל שאת הכי רוצה להיות אישה בעולם. היו חוויות שלא הכניסו אותי למועדונים ואת חברות שלי כן, הצקות קטנות, כל הזמן זה היה אישיו, זה שאני נראית קטנה. זה באסה. את רוצה בסוף היום להרגיש כמו כולם, ובגיל הזה להיראות פחות שווה ללהיות פחות".
יכולת לחשוב על עצמך כעל יפה?
"לא כל כך. הייתי תמיד ה'אפרוח', ה'חמודה', ה'ילדה'. בגיל צעיר, מה שאומרים לך על עצמך זה מה שאתה, והדברים האלה משפיעים, לא יכולתי לראות את עצמי כיפה. זה כמו שאם תגידי לילד שהוא שטותניק הוא באמת יהיה כזה. זו תגית, וצריך להימנע מזה, כי מה שהילד עכשיו זה לא מה שהוא יהיה מחר. אז הייתי ילדה תלושה קצת, שיחקתי טניס ועשיתי ספורט, לא השקעתי בלבוש יפה. רק לקראת התיכון הייתי מודעת לעצמי יותר, שאולי יש בי משהו. השקעתי טיפה יותר, התחלתי לקבל מחמאות. זה משהו שעדיין קשה לי איתו, כשמחמיאים לי אני רוצה לסתור את זה, אבל אני אומרת לעצמי 'סתמי ת'פה, ופשוט תקבלי את המחמאה. אולי יש בה משהו'".
מעניין שהרול מודל שלך, נטלי פורטמן, גם היא אדם קטן.
"נכון, והיא אמרה פעם שחמודה זו בעצם המחמאה הכי טובה שאפשר לקבל. אז היום אני מסכימה איתה".
למרות המראה השברירי, הבגרות שתקפה אותה כבר בגיל צעיר הפכה את האס לליהוק קלאסי לתפקידים מורכבים, של צעירות שסוחבות איתן סיפורים ששדדו מהן את הילדות שלהן. בתפקיד הקולנועי הראשון שלה, היא עוברת הטרדה מינית בידי אביה החורג. בתפקיד הקולנועי הגדול הבא, היא עוברת אונס ברוטלי בידי נאצים בגטו ורשה. "וזה לא הכל", היא מוסיפה, "עכשיו אני מצטלמת לסדרה בשם 'ההרמון' בה אגלם את כלתו בת ה-15 של מנהיג כת".
העיניים של האס הן שני גופי תאורה מצמיתים, שיכולים לבטא כאב ועוצמה בו זמנית. אולי זו חלק מהסיבה שהיא מוצאת את עצמה במשבצת הטעונה הזו מול גברים בתפקידים שהיא מגלמת. בישראל אוהבים לספור שורות דיאלוג לשחקנים מקומיים שמגיעים לתפקידים בהוליווד, אבל המסורת הזו לא תעבוד כאן - לדמות של האס ב"אשתו של שומר גן החיות", אורסולה, אין כמעט שורות, אבל המרכזיות שלה בסיפור בלתי ניתנת לערעור. היא מככבת בלא מעט סצנות עם צ'סטיין, שמנסה לתקשר עם ניצולת האונס האומללה, באופן שמזכיר התקרבות אל חיה פצועה. "יש לי תכונה לא טיפוסית לשחקנית, אני תמיד אוהבת להוריד שורות. לא אכפת לי שיהיה לי פחות טקסט, כי מבחינתי מה שאפשר להגיד בלי מילים הוא יותר חזק. לכן מאוד התחברתי לתפקיד הזה. מבחינתי שיחקתי חיה, בתסריט תארו אותה כ'חיה פראית ומפוחדת'".
איזו חיה?
"אני חשבתי על חתול פראי עם עיניים ענקיות, כזה שלא נותן שיתקרבו אליו. דיברתי עם הבמאית, ניקי קארו, והיא דווקא חשבה על ברבור, זה מעניין. כי אחרי האונס הוכתמו לאורסולה החיים, היא לעולם לא תהיה דבר טהור לגמרי, אבל היא יכולה להפוך מקרבן לשורדת, לתת תקווה".
האס לא רואה בצפיפות של סיפורי ההטרדה המינית משהו ייחודי לקריירה שלה, מבחינתה זו פשוט המשמעות של להיות אישה עובדת בתעשייה. "מצער אותי לומר, אבל תשאלי כל שחקנית ישראלית שעושה דמויות ראשיות בדרמות, היא תיתקל בנושא הזה לפחות ב-40 אחוז מהפרוייקטים שלה. אי אפשר לברוח מזה", היא נאנחת. "זו המציאות שבה אנחנו חיות. לי אין סיפורים גדולים חוץ מהערות פה ושם, אבל אני לגמרי מודעת למה שקורה בעולם. הרי כל אישה הוטרדה מינית. לא למדתי אף פעם איך להתמודד עם זה, לא למדתי בבית ספר למשחק חוץ מבתלמה ילין כנערה, ושם היינו ילדות ופחות הציפו את זה מולנו. לשמחתי בסרטים שעבדתי עליהם הייתה רגישות גדולה. אני שמחה שמספרים סיפורים כאלה, ואני מתייחסת לכל תפקיד אחרת, הרי מוטרדת אחת היא לא כמו השניה. הנה, עכשיו לינה דנהאם הציפה את הנושא בפרק 3 המדובר של העונה האחרונה של בנות. ומה שהיה מדהים שם זה שהיא הראתה שגם בשפה הקומית של הסדרה הגאונית שלה, דברים כאלה קורים. זה מאוד חזק בעיני".
דווקא אורסולה לא מבוססת על סיפור אמיתי, נכון?
"נכון, הוא אחד מהסיפורים הבודדים שהומצאו לצורך הסרט. חקרתי קצת את הנושא של אונס יהודיות בשואה לפני הצילומים, התחום הזה הוא אפור וקשה לדעת עד כמה התופעה הייתה רווחת. יש סיכוי גדול שהיו יותר מקרים כאלה משנשים סיפרו עליהם".
את הבחירה לספר סיפור כזה, שירה זוקפת לזכות הנוכחות הנשית ביצירת הסרט. "היה כאן כוח נשי חסר תקדים", היא אומרת, "במאית אישה, מפיקות נשים, דמות ראשית נשית וחמישים אחוז נשים על הסט. זה לא שהרגשנו שאנחנו במסיבת פיג'מות כל הזמן, זה היה טבעי לגמרי, הרי ככה זה צריך להיות כשלוקחים את האנשים הנכונים ביותר לעבודה. אבל ברור לי שזה לא תמיד ככה. אני ממש מרגישה שהתמזל מזלי לעבוד בתקופה של פריחה נשית, שני המינים מודעים יותר היום ובהחלט יש שינוי. יש משהו מאוד חזק ומרענן בסרט מלחמה שמסופר מנקודת מבטה של אישה, שהנשק שלה הוא לא אקדח אלא החמלה שלה".
נו, שכוייח
איך כל זה קורה? איך מבית הוריה בהוד השרון, מבלי להיות כוכבת אינסטגרם, נערת פסטיגלים או דיירת קבע במדורי הסלבס - האס הצליחה להפוך להצלחה בינלאומית? אם תשאלו את שירה, הקטנטונת, הקופצנית והעולצת - מזל הוא חלק די משמעותי בסיפור הזה. "בדיוק חשבתי על הסרט 'דלתות מסתובבות', הוא יצא כשהייתי בת 3 אבל ראיתי אותו כבוגרת ומאוד אהבתי אותו. מראים שם איך ברגע אחד כל מסלול חייך משתנה, זה גם ככה אצלי".
מה הייתה הדלת המסתובבת שלך?
"המלהקת אסתר קלינג פנתה אליי בפייסבוק. היא רצתה שאעשה אודישן לסרט 'פרינסס' של טלי שלום עזר. הייתי בת 16, אמנם למדתי בתלמה ילין אבל לא היה לי שום ניסיון מעשי. באתי לאודישן והתקבלתי. מבלי להכיר שום דבר, פתאום לוהקתי לסרט. ככה הכרתי את אורי פפר, שחיבר אותי לסוכנות של זהר יעקובסון, ומשם הגיעו ההצעות לשטיסל וכל השאר. אני עדיין חושבת היום, אם לא הייתי עונה להודעה הזו בפייסבוק, אולי הכל היה נראה אחרת".
אבל היא ענתה, וזה הביא אותה לפסטיבל סאנדנס של שנת 2014, שם שירה, כבר בת 19 - מצאה עצמה מוזמנת לפגישות עם סוכנויות בינלאומיות כדי לדבר על עבודה בחו"ל. "לא ידעתי שדברים כאלה קורים בפסטיבלים, בכלל לא ידעתי למה לצפות. יש לי עדיין פתק שזוהר יעקובסון כתבה לי לפני שנסעתי: 'שחררי והכל יקרה', וזה באמת מה שקרה. תוך כדי הפסטיבל הגיעו פניות מסוכנויות, ואת הולכת לפגישות לבד, לא בדיוק מבינה את סדר הגודל של הדבר הזה. אולי אם זה היה קורה היום הייתי עוד יותר לחוצה, אבל כנראה לא הייתי לגמרי מודעת, וזה מה שהגן עלי".
אחרי שמצאה סוכנות בינלאומית, שירה התחילה לקבל אודישנים לתפקידים בהפקות זרות. היא הייתה נבחנת דרך סקייפ, עד שהגיעה להצלחה הכפולה של סרטי הענק ההוליוודיים "מריה מגדלנה" ו"אשתו של שומר החיות". "אני עדיין זוכרת את הרגע שבו הודיעו לי שהתקבלתי, הייתי במכונית עם חברה והתחלתי לצרוח, מזל שהחלונות היו סגורים".
במקביל להצלחות החו"ליות, האס ממשיכה לצבור שעות מסך גם ביצירה המקומית: בימים אלה היא מצטלמת לסרט "הפרא האציל" על פי ספרו של דודו בוסי ("אני ילדה קיצונית, אלימה והארד קור שם. בניגוד לכל התפקידים האחרים סוף סוף מאפרים אותי וצריך לקלף את האיפור ממני אחרי צילומים"), בינתיים ראינו אותה גם כצעירה הומלסית לצד ליאור אשכנזי ב"עקרון ההחלפה", ובשנה הקרובה עתידים לצאת בהשתתפותה הסרט "הגוף זוכר" של אמרי מטלון ואביעד גבעון, והסדרה "ההרמון" בערוץ 2 לצד אלון אבוטבול. בין לבין, היא מחכה לתחילת העבודה על העונה השלישית של שטיסל. "אני רק חושבת על שטיסל ויש לי דמעות בעיניים", היא אומרת על הלהיט המפתיע שהפך לסחורה חמה בחברה הדתית. "הדמות שלי שם, רוחמי, היא כולה לב. זו סדרה מאוד פואטית בעיני, אני אוהבת איך שהכל שם מעודן ואיטי, והיא נכנסה לי מתחת לעור, אני כל הזמן אומרת 'נו נו' ו'שכוייח'. התחלתי לדבר יידיש".
היום, אחרי שירות מקוצר כמתנדבת בתאטרון צה"ל, ומבלי שהיא משתייכת לבוגרי בתי הספר למשחק כמו יורם לוינשטיין או ניסן נתיב, היא מתחילה לראות שהניתוק היחסי מעדר הסלבס גם מגן עליה - בין היתר כי עוד לא יצאה מבית ההורים בהוד השרון. "נעים לי שגם אם אני הרבה בתל אביב, מבלה עם חברים ויוצאת, יש לי פינה אצל ההורים בבית. אני חושבת על לעבור לגור לבד, אבל לא דחוף לי. עם כל הדברים שעברתי מגיל צעיר, אני יכולה להרשות לעצמי את המקום השקט הזה".
את לא נתפסת כסנובית בביצת המחזור שלך בבידור?
"זה לא שיש לי החלטה לעשות דברים מסוימים ולהמנע מאחרים. פעם אמרו לי שזה נראה כאילו יש לי פרנציפ לא לעשות סדרות נוער, אבל דברים פשוט התגלגלו ככה. הדבר הכי מסחרי שעשיתי היה 'מריו', הסדרה בערוץ הילדים, וזה בסדר גמור, זו עבודה. החברים הכי טובים שלי עושים דברים כאלה. אני גם עושה אודישנים לסדרות נוער, אני לא מסרבת".
כרגע היא בסטטוס סינגל, ומקמצת בפרטים על עברה הרומנטי. "היו קצת דברים", היא אומרת בחיוך מבויש, "תראי, כולם רוצים אהבה וזוגיות, וגם אני, אבל זה כרגע פחות בראש שלי. רוני מארה וחואקין פניקס הפכו לזוג על הסט של 'מריה מגדלנה', אז הכל יכול לקרות. נראה, אולי משהו כזה יקרה לי בהפקה הבאה שלי. עם האינטימיות שנוצרת על סט, אני לגמרי יכולה לראות את זה קורה".
קשה שלא להבחין בשמחת החיים שלך.
"כן, אני אדם שמח. יש הרבה ליצנים עצובים בתחום, אבל אני לא כזו. אני יודעת שהחיים הם לא קשת וענן, גם לי יש רגעים שאני עצובה, אבל בגדול, אני חושבת שמה שעברתי גרם לי להעריך את החיים יותר. אני מאושרת שאני עובדת במקצוע שבו אני פוגשת כל כך הרבה אנשים, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, באיזה עוד מקצוע אתה חווה את זה? אולי כנהג מונית", היא צוחקת.
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: איה מלמד-חיה | איפור ושיער: רועי אוחיון | ע. סטיילינג: סתיו מילוא | בגדים: עליונית שקופה פרחים: Stradivarius, גופיה ורודה: pull&bear, מכנסיים קצרים ורודים: pull&bear, עגילים ארוכים: מיכל נגרין, חולצה מכופתרת: sack's, טופ שחור: Stradivarius, חצאית: זארה, טבעת פרח: מגנוליה, אוברול לבן: לילמיסט, טופ כחול: pull&bear, טבעת ועגילים פרחים: מיכל נגרין, משקפיים: private vintage collection, חלוק שחור: LUCKY LAROS , בגד גוף: זארה, טבעת: מיכל נגרין