"אני איש מאוד חלש. אם לא הייתי חלש לא הייתי שמן. אם לא הייתי חלש לא הייתי פורש מבית הספר ואם לא הייתי חלש לא הייתי מי שאני. חולשה תמיד הייתה החולשה שלי. חולשה תמיד הייתה הבושה שלי. הייתי הכי חלש בשיעורי ספורט, הכי חלש בבגדים והכי חלש בבנות. גדלתי בבית שמאוד שנא את החלש ומאוד טיפח את החלש. חולשה הייתה הדבר הכי חזק בי. הייתי יכול להרוג מישהו מרוב שאני חלש".
המונולוג הזה שייך לשי טרא ליטמן בן ה-16. פעם ילד דחוי מהפריפריה שספג מכות והתעללות, והיום ילד פלא שכולם עושים לו לייק ומתרגשים מהסיפור האמיץ שלו, שמזכיר לנו את עצמנו. טרא, היפוך אותיות של המילה ארט, הוא שם הבמה שלו. הוא עושה מוזיקת ראפ, אמנות רחוב, מארגן ליין מסיבות מחתרתיות תחת השם הנינוח "רצח", ומתפקד כמושא האהבה וצביטות הלחי של בליינים תל אביבים מהזן ההיפסטרי. בשבועות האחרונים, הוא עלה לתודעה של הציבור הרחב בזכות סרטון סופר וויראלי בפייסבוק ובו הקריא את מונולוג ה"חלש" בערב שירה. "לא ידעתי שזה יעלה בכלל לפייסבוק. אבל כשזה עלה ידעתי שזה יהפוך לוויראלי. ובאמת אנשים לא מפסיקים לכתוב לי. אומרים לי שאני עוזר להם, שגם הם היו כמוני".
ליטמן, שפרש מבית הספר בתחילת השנה, גדל בפוריה שליד טבריה. ההורים שלו גרושים מאז שהוא בן שלוש, אמו חיה בצפון והיא גננת במקצועה ואביו, שאיתו הוא ואחיותיו הגדולות חיים היום, מנהל מלון באלנבי ויחד הם מתגוררים בשכונת כפר שלם בתל אביב. לראיון שנערך בבית קפה תל אביבי הוא מגיע לבוש בחולצת הוואי קצרה, גורמט כסוף מסביב לצווארו. יש לו פאוץ' קטן עם רצועה שנלקחה מחגורת בטיחות באוטו, כולל הלחצן האדום שעושה קליק, והוא מסתובב רק עם כסף קטן. כשהמלצר מגיע הוא שואל, "כמה עולה המנה של השעועית לימה?", נזכר בשווי המטבעות שאיתן יצא ואז אומר, "לא משנה, אין לי 34 שקל. יש לי רק 25. תביא לי טוסט קטן". מדי עשר דקות הוא עוצר את שיחתנו כדי להגיד שלום לחבר או חברה שעוברים ברחוב או נכנסים לבית הקפה, "מה דעתך על החולצה שלי?", "תשלח לי עוד שירים שלך", "כל כך אהבתי מה שעשית בהופעה בשישי האחרון, אתה כל כך מושלם", הם אומרים, רובם גדולים ממנו בעשור לפחות. אלה שיושבים מסביבנו ואינם חברים, מצותתים לאורך כל השיחה, מחליפים מבטים מתרשמים. "זה לא מה שמסמן בשבילי הצלחה. הצלחה זה לעשות את המוזיקה שלי. אל תראי את זה ככה, לא תמיד אהבו אותי. השגתי הכל בהרבה עבודה קשה ואחרי מלא תקופות נוראיות".
"אמרו לי שאני ילד רע, ובבית הספר יהפכו אותי לטוב"
"כשהייתי חוזר מבית הספר, בוכה על זה שהרביצו לי, זאת הייתה כמו חגיגה בשבילי. חיבוקים ונשיקות וקינוחים ומתנות וכל תשומת הלב שבעולם. רוב הזמן לא היו מרביצים לי, אבל הייתי חייב לשקר כי זה היה כל כך כיף. הייתי בן תשע, הולך לכיתות של התיכוניסטים וצועק עליהם ומקלל אותם ורודף אחריהם, רק כדי שיתנו לי כזאת כאפה. כזאת כאפה עד שהפנים שלי יהיו אדומות. כזאת כאפה שהתחלתי לבכות. כזאת כאפה שהם הושעו מבית ספר ואני זכיתי בכל הקופות".
ליטמן התחיל ללמוד בבית ספר רגיל בצפון, כשארבע השנים הראשונות שלו שם לא השאירו מקום לספק: משהו ממש רע קורה לו בבית הספר. החרם, שהפך בחסות תרבות השיימינג לריטואל שכל ילד עובר היום, הפך אצלו לטראומה משתקת, שנפרסה על כל תקופת הילדות והביאה אותו להתנהגות אלימה ודיכאונות עמוקים.
על מה ילדים היו צוחקים עלייך? למה נתפסו?
"הייתי שונה, ואנשים רגילים, אטומים, כאלה שקשה להם עם עצמם, שונאים לראות את השונה. וגם הייתי טיפה מעצבן, אני מודה. הייתי בא לאנשים בפרצוף עם השוני שלי, יושב בצד ולא משחק עם כולם כדורגל, מסתובב תמיד עם כובע. ככה, באמצע הפריפריה. שמן שלבוש מוזר. אז היו מציקים".
מישהו ראה אותך אז, הבינו מה אתה עובר או שהיית לגמרי לבד?
"קשה לא להבחין בזה כשאתה חוזר כל יום בוכה. הייתי מסתיר את זה, אבל כשההורים היו שמים לב, שם הייתה מתחילה החגיגה שלי. הדבר הכי טוב ביום שלי היה החיבוק של אמא אחרי שהיא שומעת שאני בוכה. וידעתי שאני צריך לתת לה סיבות לחבק, אז דאגתי בעצמי לזה שאחטוף. באיזה שהוא שלב הבעיה שלי הייתה לא זה שמרביצים לי, אלא זה שהייתי מתחנן שירביצו לי. לפעמים זאת הייתה הסיבה שלי לבוא לבית הספר, כדי לנסות לקבל מכות מהתיכוניסטים. רציתי סיבה לבכות, רציתי שיראו אותי, שירחמו עליי".
רצית להיות כמו הילדים האלה שהחרימו אותך, להיות כמו כולם?
"לא, אף פעם לא. יש בזה משהו טיפה אוטיסטי, בלא להתאים את עצמך. רציתי שיאהבו אותי ולהיות חלק אבל לא הסכמתי לעשות שום דבר שכולם עושים".
מה היית עושה בסיטואציות האלה, כש"קיבלת את מה שרצית" וילדים היו משפילים אותך?
"התחלתי לפתח התנהגות אלימה. הגעתי למצב שאם מישהו היה אומר מילה אחת לא נכונה, הייתי זורק עליו שולחן. אם מישהו היה מעצבן אותי הייתי מתמלא זעם, רוצה ממש להרוג אותו. ובגלל זה בכיתה ה' העבירו אותי לבית ספר של חינוך מיוחד, שהיה בעצם לילדים אלימים וחולי נפש, מקום שאף אחד לא רצה להיות בו, שהגיעו אליו תלמידים עבריינים משכונות עוני. היינו כיתה של שבעה ילדים, מורה ומאבטחת ששומרת שהילדים לא יתפרצו על המורים ויפוצצו אותם. אם מישהו היה מתחצף, היו נועלים אותו בחדר לשעתיים, אפילו בלי מים, והוא היה מתחנן לצאת".
איך מתמודדים בגיל צעיר עם כל זה?
"הגעתי לסיטואציה שאו שאני הורג את עצמי, או שאני לא הולך לבית הספר. ההורים שלי שידעו את זה, הסכימו לי לא ללכת. אבל זה גרם להם למלא ריבים. היחסים שלי עם אמא שלי והיחסים עם אבא שלי היו הפוכים, כשהייתי קטן היא הסכימה שאפרוש אבל הוא לא והיום היא לא ואבא שלי כן מסכים שאפסיק ללמוד. ירדתי עשרים קילו בשנה ההיא".
מרוב מצוקה וכאב?
"מרוב סבל. בחיים לא הייתי כל כך שונה כמו שהייתי במקום הזה. היו לי פגישות עם המנהלת שהייתי אומר לה שאני בכלל לא מבין למה אני שם, בבית הספר הזה, והיא הייתה עונה לי שזה בגלל שאני אלים, שאף אחד לא אוהב אותי בחוץ ובמקום הזה יגרמו לי להיות בן אדם טוב. עשו לכולם שם שטיפת מוח כדי שיהיה להם יותר קל, ואולי לילדים עבריינים היא באמת עשתה סדר בחיים, אבל אני לא הייתי עבריין. לא האמנתי לה, חשבתי שאני גרוע אבל ידעתי שהיא משקרת לכולם. הרגשתי כל כך לבד".
איך אתה מסתכל על השנה הזו היום, היא ערערה אותך או חיזקה אותך יותר?
"בתקופה ההיא חשבתי שהיא מערערת אותי לגמרי. אבל היום אני יודע ששם הבנתי מי אני, שם אימצתי את זה שאני שונה. הבנתי שאני לא צריך להקשיב לאף מורה, לאף מבוגר, לאף ילד. הבנתי שאני צריך להיות בן אדם עצמאי, שאסור לי לתת להם שליטה עליי. וגם שאני לא הדבר הזה שהם עושים ממני, אני בעצם בן אדם טוב ולא רע".
אחרי שנה בבית ספר לחינוך מיוחד, ליטמן חזר לבית הספר הרגיל ובו התחיל את כיתה ו'. פחות עשרים קילו, הוא היה בטוח שעכשיו יהיה מאושר ושילדים יאהבו אותו. אבל זה לא קרה, במקום זה הוא הבין שאולי הוא צריך לוותר על מסגרת, אולי כל העסק הזה פשוט לא בשבילו. "הייתי בטראומה, לא יכולתי לעשות שום דבר שאומרים לי לעשות, גם לא לעצור את הדמעות עד שאגיע הביתה. זה היה כמו להיות בכלא שש שעות ביום. הייתי בוכה מול כולם, לא מצליח להסתיר וזה הפך אותי לעוד יותר חריג. אחרי תקופה כזאת פשוט לא יכולתי לבוא יותר".
מה היית עושה כשהיית נשאר בבית?
"לא למדתי בכלל, הייתי נכנס לדיכאון, ימים שלמים רק מצייר ובוכה. או בורח לתל אביב ואז אלו היו השעות הכי טובות שלי. הייתי פשוט הולך ברחוב ומצייר על קירות, פוגש אמנים והם היו שואלים אותי כל מיני שאלות על מי אני. ככה בניתי את עצמי. הייתי קטן ממש, בן 12".
תל אביב הצילה אותך?
"הייתי חייב לבוא לפה כדי להיות מי שאני. לא רואה את עצמי חי לא בתל אביב. אולי ילדים אחרים, שהם רגילים ועושים מה שאומרים להם, יכולים לחיות בכל מקום. אני בן אדם מאוד חברותי, אבל לא כזה שמסכים להתאים את עצמו לשום סיטואציה חברתית. רציתי כבר להגיע למקום שהשיח בו הוא בדיוק אני, שלא אצטרך לעשות בו מאמץ כדי להשתלב".
צ'אנס אחרון הוא נתן למסגרות, כשאת חטיבת הביניים התחיל בבית הספר הדמוקרטי הפתוח ביפו. הוא עבר לגור עם אבא שלו בשכונת כפר שלם, ורצה להאמין שהעיר הגדולה שהספיק להתאהב בה ולהרגיש בה בבית תעשה את השינוי הגדול ותהפוך את בית הספר לנסבל עבורו. "זה בית ספר טוב, אבל כבר לא הצלחתי להתעלם מזה שאני לא בן אדם של מסגרת. גם אם מדובר במשהו שחייבים לעשות, גם אם לא תהיה לי בגרות".
איך קיבלת את ההחלטה הסופית לפרוש מבית הספר?
"עד עכשיו בעצם התפשרתי על עצמי בגלל חוק לימודי חובה. אבל אז הגיע גיל 16 ובשלושה חודשים הראשונים של השנה עוד הייתי אבל מאז פשוט הפסקתי להגיע. זאת הקלה ענקית, אני פשוט מגשים את עצמי. ההורים רוצים שאחזור לבית הספר, אבל אין מצב. אחרי שטוב לך אין מצב שתחזור לסבול".
"אנחנו דור של ערסים, הדרך לדבר אלינו היא בפרובוקציות"
"היום אני באמת כבר לא חלש, אני מנצח במכות, אני מדווש בעליות, אני עובד קשה, אני מתלבש יפה והתמכרתי לקפה, ולאט לאט גם לסמים ולסיגריות. איך שהוא הפכתי את החולשה לעוצמה. אני שונא אנשים שנולדו חזקים. אנשים שרגילים להיות חזקים. אני עכשיו אקריא רשימה של אנשים חזקים: היטלר, ביבי, ביל גייטס, דונלד טראמפ, קנייה ווסט, אייל שני, פוטין וביונסה. עכשיו רשימה של אנשים חלשים: שי טרא ליטמן, גנדי, יצחק רבין, הילארי קלינטון, אובמה, אחותה של ביונסה, מארק צוקרברג ולואי סי קיי. עכשיו תגידו לי איזו רשימה אתם מעדיפים? ברור שאת החלשים. החלשים היו תמיד האנשים הכי חשובים בהיסטוריה, החלשים היו האנשים שהיה להם קשה, אז הם החליטו לעשות שינוי כדי שיהיה להם קל יותר".
אז הוא פרש מבית הספר בגיל 16, חודשיים אחרי שהתחילה כיתה י'. ביום הוא עובד בבית קפה ביפו, בלילות הוא בסטודיו הקטן שהוא משכיר בבית רומנו בעיר, שם הוא עובד על מוזיקה חדשה יחד עם מפיקים כמו עטר מיינר ודי ג'יי קלמן, שמפיק גם את דודו פארוק. "דודו פארוק הוא גאון ומייצג בדיוק את הדור שלנו. אנחנו לא נפגעים משום דבר שהוא אומר כי לא אכפת לנו מכלום. אנחנו חסרי ערכים ואנחנו חושבים הרבה פחות מפעם. הוא יכול להגיד 'מביא אותך ומביא גם את אחותך' ואף אחד לא יחשוב שזה לא בסדר. גם אני מאמין בפרובוקציות. זו הדרך לדבר לדור שלנו, במגניבות. כולנו ערסים".
הפרובוקציה שלו היא הסינגל החדש "אני ילד לבן שמן ועשיר", שמציג את ליטמן מודל 2.0. כבר לא ילד מכופכף, אלא ילד שמכפכף. בשירים החדשים שלו הוא מתעמת עם כל מי שהפך את הילדות שלו לגיהינום ועכשיו מבקש ממנו סליחה וכותב לו הודעות מתחנפות באינסטגרם, חושב שככה יזכה לטיפה מהמגניבות שיש לליטמן כיום. שורה מייצגת מהשיר: "אני פאקינג זונה אבל בשבילי הכל לגיטימי. אכלתי לך מהצלחת ובגלל זה עכשיו את שונאת אותי. שיקרתי, סיפרתי בדיחה ועכשיו את בוכה. דרכתי עלייך, ראיתי שקשה לך אבל לא עשיתי כלום. ביקשת סליחה ואני לא סלחתי. עשיתי לך שיימינג, עשיתי לך שיר. אני ילד לבן שמן ועשיר". זה יכול להישמע כאילו הוא אומר משהו על מי טו, אבל הוא לא ("לא חשבתי על מי טו לרגע, אבל מגניב מה שאת אומרת"). ליטמן מספר בשיר על הילדה שלפני שנתיים כתבה לו הודעה ארוכה בפייסבוק ובה התנצלה על זה שהובילה חרם נגדו בכיתה ד'. לא רק שהוא לא סלח, הוא כתב עליה ועל שאר הילדים שהציקו לו פוסט נשכני ומעורר הזדהות שהחזיר את כל קוראיו לחצר האחורית של בית הספר היסודי. עכשיו הוא רוצה להגיד לה שזה שהיא מתנצלת זה סבבה, אבל הוא לא מקבל את הסליחה. אבל תודה בכל זאת, החרם היה אחלה חומר ליצירה.
"פשוט בכיתי כשקראתי את ההודעה שלה. ואז ראיתי בזה הזדמנות לומר לה שאני ממש לא צריך את הסליחה שלה, שזה כבר לא חשוב לי. שאני מעבר לזה. אז עשיתי לה שיימינג. היא ילדה רגילה, אני יכול למצוא לך אותה עכשיו באינסטגרם. אני זוכר את האנשים האלה יותר משהם זוכרים את מה שהם עשו לי. הם נחרטו בי, זה טראומתי, אבל דבר היחיד מכל התקופה הזאת שנוגע לחיים שאני חי עכשיו הוא שהיום הילדים האלה שהיו משפילים אותי לא מפסיקים לעשות לי לייקים ולכתוב לי הודעות. 'היי, למדתי איתך. זוכר אותי? איזה מגניב אתה'".
ומה אתה עונה?
"אני לא מגיב. לא אכפת לי אם הם רואים שראיתי. הם סתם אפסים".
אז איך ילד שמן חלש ודחוי הפך לילד לבן שמן ועשיר?
"חוויתי הצלחה מסוימת והיום בגיל 16 אני כבר לא ילד מושפל. הילד ההוא בן ה-10 הוא עדיין אני, אבל השלב הקודם שלי. היום אני כבר במקום אחר, אני הבן אדם הכי חופשי ומאושר שאני מכיר. אין בי פחד ואנשים יכולים להסתכל עליי היום ולחשוב שאני פריבילג מניאק. כי אני מתל אביב, כי אני לבן, כי אני אשכנזי, כי אני לא חי בעזה, שחיים שם בקושי. הבנתי לאחרונה שאחרי הכל, אני עדיין יותר עשיר ושמח מרוב האנשים בחברה".
להיות שמן לא מגן עלייך מפני הביקורת הזו? אם יש סיבה לרדת עלייך, אתה כבר לא פריבילג.
"אבל אני מסתכל על להיות שמן כפריבילגיה, כי יש לי מספיק כסף כדי להזמין לאכול, כי המקרר שלי בבית מלא. אני לא חושב יותר שאם ירדו עלייך בבית הספר זה אומר שאתה לא פריבילג ושהחיים שלך חרא. זה שאני שמן וזה שהייתי ילד דחוי זה כבר מאחורי, עכשיו אני יכול לחטוף ביקורת על זה שיש לי מזל, שטוב לי. כי באמת טוב לי".
למי שאומר לך שאתה תל אביבי אתה תמיד יכול להגיד שאתה מכפר שלם.
"וגם זה לא באמת, במקור הרי אני מפורייה ליד טבריה וכפר שלם זה גם עשיר בהשוואה להודו ובהשוואה לעזה. כן, זאת נקודת ההשוואה שלי. היום אני אומר לעצמי כל הזמן שיש אנשים יותר מסכנים ממני. גם כשהייתי דחוי, בכל זאת הייתי אשכנזי, או סתם יותר מיוחד מהם".
אי אפשר שלא לשים לב שליטמן סוחף את כל מי שהוא שהוא עובר לידו. ב-2016 הבימאית ג'ולי שלז, ביימה עליו סרט דוקומנטרי קצר שהוצג ב"דוקאביב" בו הוא מצולם רוכב על הסקייטבורד שלו ברחובות העיר, מקריא בטון נוקב מכתב פתוח לילדים שהחרימו אותו. באפריל האחרון כתבו עליו במגזין העולמי הנחשב i-D, ונתנו לו את הכותרת "הילד בן ה-16 שעושה ראפ ברחובות תל אביב", כתבה שנולדה אחרי שתפס את העין של הצלם המצליח דודי חסון ששלח לעיתון הפקת אופנה בכיכובו. "הוא ראה אותי מחוץ לסטודיו שלי בתדר ואמר שהוא רוצה לצלם אותי. אמרתי לו שסבבה, אבל בתנאי שהוא יקנה לי פיצה. הוא לא הסכים אבל אז הוא כתב לי באינסטגרם ופתאום קלטתי שזה פאקינג דודי חסון שאני מכיר את העבודות שלו, אז הסכמתי ישר".
על מה אתה כותב עכשיו, בהיעדר אומללות נראית לעין?
"יש שורות בשירים שלי על זה שאני רוצח את אמא ואבא שלי ועל זה שאני שמן. אני כותב דברים אחרי שחשבתי עליהם המון וגם סתם מה שמתחרז. כשילד בן 16 כותב את זה, זה יוצא מצחיק. יש ביקורת חברתית בטקסטים שלי, אבל זה לא בקטע של בואו נשנה משהו".
אז מה, באת להרגיז וללכת?
"לא, באתי לשים על השולחן את מה שאני מרגיש. אני שונא את כל הראפרים ששרים על 'מהפכה' ו'מלחמה', נמאס כבר לשמוע את זה וזה לא אמיתי. אני מנסה להגיד משהו שעוד לא אמרו, או לפחות בני 16 עוד לא אמרו. כולם עושים אמנות היום בתבניות, שיר אחד צריך להיות על שלום, שיר אחד על אלימות נגד נשים, שיר אחד על למה וויד צריך להיות חוקי, שיר אחד על כיבוש. שונא את זה. כולם יודעים כבר את כל הדברים האלה, למה לחזור על זה שוב? אני גם משתדל לא למחזר את עצמי. הכי קל עכשיו היה יכול להיות אם הייתי מספר על זה שאני גרוע בספורט, אבל ישבתי וחשבתי ואת השיר הזה כתבתי במשך חודשיים".
הוא לא בן אדם של רשת ושל אינסטגרם לדבריו, אלא מי שקורה לו הכל כשהוא הולך ברחוב, אבל זה נחמד להגיד כי כיאה לבן דור ה-Z שהוא, יש לו ישות אינסטיגרמית בשם “tra will change the world”, ואפילו את נטע ברזילי אפשר למצוא בין המגיבים הקבועים. "נטע היא חברה, לפני כמה שנים היא כתבה לי שהיא מעריצה אותי. לא יודע אם בקטע ציני אפילו. היא אמרה לי שאני מתלבש יפה ושהלוואי ויכולתי להיות הסטייליסט שלה. לפני שהיא התפרסמה היא הייתה מתלבשת כמוני, חולצות פרחוניות גדולות. את יודעת, בגדים שנראים טוב על שמנים. אם הייתי יודע לעשות סטיילינג יכולתי להיות עכשיו איתי בצלאלי".
נטע הייתה חברה שלך מהעיר, עכשיו היא מסתחבקת עם ביבי.
"היא לא מסתחבקת עם ביבי! זה רק יח"צ. אם הופתעתי מההצלחה שלה? לא יודע, היא מוכשרת בטירוף, אבל אתה לא מצפה מאף בן אדם בעולם לנצח באירוויזיון. עזבי, לא רוצה לדבר על נטע. משווים בינינו רק בגלל שאנחנו שמנים".
ההורים שלך יודעים מה אתה עושה? עד כמה עצמאי?
"חינכתי אותם לתת לי חופש, והם יודעים שאני קובע מה אני עושה ומה אני לא עושה. אני אוהב אותם אבל תמיד יש מלחמה כזאת של להיות מבוגר, של להחליט בעצמי. אני לא כועס עליהם גם כשהם מתנהגים מוזר, כי אני ממש יכול לראות את כל הבעיות שלהם. רק אנשים דפוקים רואים את ההורים שלהם כגיבורים. רק ילדים רגילים. אני יכול להעריך את אבא שלי, אבל הוא לעולם לא יהיה הגיבור של החיים שלי".
"הדבר הכי ישראלי הוא הכיבוש. במה יש להתגאות?"
"אני שמאלני, תל אביבי, היפסטר שמתבייש בדגל, אבל אני גאה בעצמי. אני גאה בעצמי שאני חלש, להיות חלש זה לא להיות פחדן. החזקים הם פחדנים, מפחדים לעצור, מפחדים להרגיש, מפחדים לוותר. מלמדים אותנו שמי שלא בבית הספר חלש, מי שלא באוניברסיטה חלש, מי שלא עשה צבא חלש. מי שלא עושה משפחה, אישה, שני ילדים, כלב אחד, עם אחד ושנאה גדולה לעולם. וחלש מי שחושב ככה, וחלש מי שחלש ומסכן כל מי שחזק. כל מי שטוב בחוג ספורט, כל מי שיש לו מאה במתמטיקה, כל מי שעשיר ונכנס לצבא כי הוא כשיר. זה עצוב והכל חשוב, כי כל מי שעשה את זה מעולם לא היה לעצמו קשוב. אין דבר כזה חלש וכל בן אדם הוא חזק והכי חשוב זה להיות חזק, ועם ישראל חזק".
לא הבנתי, מי שמתבייש בדגל הוא חלש או חזק?
"אני חושב שזה חלש, אני צוחק על זה. ומצד שני, בן אדם חזק עושה מה שהוא מאמין בו, נלחם על מה שחשוב לו. אני מרגיש שאני לא חלק מכלום, לא מהמדינה, לא מהישראליות. לא בקטע מתנשא, אבל יש איזו מנטליות אלימה במדינה הזאת, שגורמת לי לא להתגאות בה. אני קורא חדשות, רואה סרטים, לא אומר לך סתם. הדבר הכי ישראלי בעיני הוא הכיבוש והוא פשע נגד האנושות. אז מה יש להתגאות? אבל עזבי, לא רוצה לעצבן אף אחד, אני רק בן 16. לא רוצה להגיד דברים שאתחרט עליהם".
קיבלת כבר צו ראשון?
"לא. לא יודע איך אני אעשה את זה, נראה לי שאתחיל ללכת לפסיכיאטר שוב פעם. כל דבר שחייבים לעשות ואין בו בחירה הוא נורא".
אתה אוהב שקוראים לך ילד פלא?
"החברים הגדולים שלי אוהבים אותי באמת. אני לא הילד הקטן שלהם, הם אפילו אומרים לי מה הם חושבים עליי. כן, חלק מהאנשים רואים אותי כתופעה, כמשהו שקורה עכשיו. אבל זה לא באמת אכפת לי, כי היום אני עושה מה שבא לי. אני כבר לא כזה חמוד".