אי שם בשנות ה-90' המוקדמות, אדם סנדלר היה שם אחד מני רבים בכתוביות הפתיחה של סאטרדיי נייט לייב. לצדו היו שמות כמו מייק מיירס, דיינה קארווי, פיל הארטמן, רוב שניידר וכריס פארלי, וסנדלר, קומיקאי יהודי צעיר עם חיוך שובב, איכלס את משבצת ה"בחור החמוד" – זה שפחות מתחפש ויותר מאמי.
הסיבה היתה שסנדלר לא ניחן ביכולת המצאת הדמויות של מיירס, בכישרון החיקויים של הרטמן וקארווי או בנוכחות המפוצצת של פארלי - אך בו זמנית זה גם בדיוק מה שהפך אותו לכל כך חיוני: האיכות שלו נבעה מהיותו "המאזן", זה שגם כשהוא מגלם דמות, לא יכול שלא לצאת ממנה לעיתים ולגחך יחד עם הצופה בבית על הסיטואציה. לא לחינם החיבור שלו עם פארלי הפך לאיקוני כל כך: יותר מכל בדיחה כתובה, האפקט של המערכונים המשותפים שלהם נבנה על הרגעים המאולתרים בהם פארלי מתפרע וסנדלר מתאפק לא לצחוק. ועדיין, ספק אם מישהו הימר אז שמתוך רשימת השמות הנוצצת של דור הזהב ההוא, דווקא סנדלר, שהכישרון המפורש היחידי שלו היה לנגן שירים מתוקים בגיטרה, יהיה זה שיצליח יותר מכולם מחוץ לחממה.
קצת יותר מ-20 שנה אחרי ולא רק שסנדלר עקף את כולם, הוא גם עשה את זה בפער עצום. דיינה קארווי נשאר זכרון קאלט לאוהבי SNL, רוב שניידר הפך את עצמו לבדיחה של הוליווד, והרטמן ופארלי בכלל מתים (פארלי ממנת יתר, הרטמן לאחר שאשתו ראתה לנכון להרוג אותו וכדובדבן גם לכרות את איבר מינו). היחיד שבאמת עשה את זה מלבד סנדלר זה מיירס, אבל גם הוא, מאז המיליונים ששלשלו לכיסו סרטי אוסטין פאוורס, הוריד הילוך. בכך הפך סנדלר למלך הבלתי מעורער של הדור הזה, לאימפריה משומנת שמזרימה כספים מבלי להתאמץ כמעט - וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
תקראו לזה שחיקה, תקראו לזה זקנה, תקראו לזה דייויד ספייד - זה לא משנה. מה שהתחיל כקריירה מבטיחה עם שורת סרטים רעננים, חצופים וכמעט אנרכיסטיים כמו "גילמור המאושר", "בילי מדיסון" ו"שטן על הזמן", הפך עם השנים וזרימת הדולרים לשבע, עייף ומזלזל. מזלזל, כי נדמה שסנדלר הבין בנקודה כלשהי שלא כל כך משנה מה הוא יעשה, הקהל ימשיך לאהוב אותו ולבוא בהמוניו. לרוב הוא צדק, ועל אף כמה מקרים בהם נראה היה שהוא חוזר לעצמו – בהם "אל תתעסק עם הזוהאן", גם הוא סרט פגום אך כזה שכולל כמה סצינות מעולות – ברוב הסרטים שלו סנדלר פשוט הפסיק לנסות במקרה הטוב, וזרק זין עצום במקרה הרע.
גם אני נכנעתי. זה קרה אחרי "מגודלים" - סרט שהעליב אותי הן כאוהב קולנוע, הן כבן אדם, הן כיצור חי - שגרם לי להחליט כי יש לי דברים טובים להוציא עליהם כסף מאשר שירקו עלי. לצערי, כנראה שיתפתי בעבר מישהו במערכת בחיבתי הישנה לקומיקאי, והבוסים הגדולים החליטו שלקראת סרטו החדש, "פיקסלים", יהיה נחמד אם אעשה מרתון של כל הסרטים שלו מאותו "מגודלים" טראומתי ועד עכשיו. אתם יודעים, לשם הערכה מחדש. על כן לקחתי חופש מהעבודה ("זה לא הגיוני שאצפה בסרטים האלה בערב, זה לא מקצועי". איכשהו הם קנו את זה), העברתי את הטלפון למצב טיסה ואת המוח שלי למצב עיסה, והתחלתי במרתון שממנו לא ידעתי אם אצא בחיים.
מגודלים
מה הפעם? חמישה חברי ילדות - סנדלר, כריס רוק, קווין ג׳יימס, רוב שניידר ודייויד ספייד - נפגשים שוב בהלוויתו של מאמן הכדורסל שלהם מהיסודי. הם לנים יחד עם משפחותיהם בבית הקיץ בו נהגו לבלות בתור ילדים, סיטואציה-הו-כו-משעשעת אך גם הו-כו-מרגשת במהלכה המבוגרים מתחברים שוב לילדות, הילדים לומדים שלזרוק אבנים לאגם עדיף על פלייסטיישן, והצופים לומדים שלעקור לעצמם את העיניים עדיף על צפייה בסרט הזה.
האם התאבדתי? לא, אבל רק כי כבר הייתי מוכן לזוועה. גם אם פה ושם הצליחה להשתחל לה בדיחה מוצלחת בין עשרות הנסיונות העלובים להצחיק, הרי שהיא נבלעה במהלך האסטרטגי שעשה סנדלר, והוא להפוך את המנגנון מכזה שמאפשר לקהל לצחוק על הדמויות לכזה שמבקש ממנו לצחוק איתן על ידי בריאת הווי חברי ג'אד אפאטו סטייל. מפתה להניח שהקומיקאי קיבל השראה מנסיונו ב"אנשים מצחיקים", סרטו של אפאטו בו השתתף שנה לפני כן, אבל מה שאולי עבד בדרמה הקומית של אפאטו לא התאים להומור של סנדלר. בסופו של דבר, סנדלר אולי רצה לעשות סרט על חברי ילדות שמתמודדים עם ההזדקנות שלהם, אבל בפועל מה שקיבלנו הוא דווקא סרט זקן.
רמת זריקת הזין: מאסיבית.
לזרום עם זה
מה הפעם? סנדלר מגלם מנתח פלסטי שברח מחתונתו לאחר שהבין כי אשתו לעתיד שם רק בשביל הכסף. שבור לב, הוא מגלה שטבעת הנישואים מאפשרת לו להשיג כמה סטוצים שרק ירצה - עד שכאשר הוא מתאהב באמת, היא הופכת למכשול. לאור העובדה שהוא לא יכול להסגיר את הסיבה האמיתית לכך שהוא עונד את הטבעת, הוא מגייס את האסיסטנטית שלו, ג'ניפר אניסטון, כדי שתתחזה בפני אהובתו לאשתו איתה הוא כביכול נמצא בהליך גירושים. שעה ו-20 דקות אחר כך הם מגלים כי הם בעצם מאוהבים אחד בשנייה.
האם התאבדתי? קטע, אבל לא. ב"לזרום עם זה", זונח סנדלר את האנסמבל הרחב של "מגודלים" לטובת קומדיה רומנטית קטנה יותר. לא ברור אם זו הנמכת הציפיות הפרטית שלי, אבל הצפייה בסרט התגלתה כחוויה מרעננת יחסית – ואלוהים יודע/ת שקשה לי להשתמש במילה "מרענן" בהקשר של משהו שג'ניפר אניסטון משתתפת בו. אך יש הפתעות בחיים, ולא מעט פעמים בסרט ההומור הסנדלרי המוכר והאהוב לפתע מגיח מחד. למען האמת, מספיקה צפייה בסיקוונס הפתיחה, בו סנדלר עוטה על עצמו תותב עצום של אף יהודי כשר למהדרין, כדי להבין שיש כאן קצת יותר מוכנות להתפרע. עדיין לא מדובר בחזרה לימיו הגדולים של הקומיקאי, אבל זו בהחלט קומדיה ראויה.
רמת זריקת הזין: נמוכה במפתיע.
ג'ק וג'יל
מה הפעם? סנדלר בתפקיד כפול של אח ואחות תאומים. ג'יל, אחותו הגרוטסקית והמביכה של ג'ק, במאי פרסומות הוליוודי, מגיעה להתארח בבית משפחתו בלוס אנג'לס לרגל החגים. מה שאמור להיות ביקור של 4 ימים הולך ומתארך למורת רוחו של ג'ק שלא סובל אותה ומנסה לסלק אותה, עד שהכל משתנה כשאל פצ'ינו, אותו ג'ק רוצה ללהק לפרסומת, מתאהב בה. בסוף כולם ילמדו שיעור על החשיבות שבמשפחה, ואנחנו נלמד שגם לענקים כמו פצ'ינו יש נקודות שפל מביכות.
האם התאבדתי? לא, אבל רק בגלל ההלם ששיתק אותי. קשה להגדיר במילים את רמת החוצפה הנדרשת כדי ליצור סרט כמו ג'ק וג'יל. זה כאילו סנדלר צפה בפרודיה של סאות'פארק לסרטי רוב שניידר והחליט שטריי פרקר ומאט סטון לא חגגו מספיק ושצריך לספק להם עוד חומרים. מה שהופך את "ג'ק וג'יל" לכל כך מעליב לעומת סרטי תפקידים כפולים של קומיקאים אחרים היא שסנדלר, כאמור, הוא לא אדי מרפי, רובין וויליאמס או ג'ים קארי; הוא קומיקאי מוגבל, כזה שלא יכול להסתמך על יכולת החיקוי הפיזיות שלו – וג'ק וג'יל מסתמך אך ורק עליהם: אין לסנדלר בסרט פרטנרים קומיים בתפקידי מפתח, והבדיחות תפלות עד כדי אימה (רובן המוחלט לפחות; האובססיה של בנו ההודי המאומץ של ג'ק להדביק לעצמו דברים החל מעלים ועד תרנגול הודו שלם בעזרת סלוטייפ היא גאג כל כך מוזר שהוא עובד). החדשות הטובות הן שפעם הזלזול לא עבד לסנדלר, שכן ג'ק וג'יל הוא אחד הכשלונות הקופתיים היחידים של סנדלר בשנים האחרונות – והוא לא יכול היה להיות מוצדק יותר.
רמת זריקת הזין: ג'ון האם.
זה הבן שלי
מה הפעם? כעזר כנגדו מלהק הפעם סנדלר את אנדי סמברג, בשילוב מרגש של שני כוכבי SNL משני דורות שונים. סנדלר הוא דוני ברגר, ילד שמגשים את חלום הנעורים האולטימטבי/משמש קורבן לפשע ושוכב עם מורתו האטרקטיבית. כתוצאה מכך היא נכנסת להריון, וכשהעניין מתגלה היא נשלחת לכלא - ועל דוני מוטלת האחריות לגדל את בנו לבד. מפני שהוא אב, ובכן, צעיר, זה לא הולך כל כך טוב (דוני קורא לו האן סולו, ומקעקע לעולל קעקוע של New Kids on the Block, בין השאר) ובעוד שהאב הופך לכוכב לאומי, הבן גדל להיות צעיר מתוסבך אך מצליח שעומד להתחתן ומנסה להתרחק מאביו כמה שיותר. כשדוני נכנס לחובות הוא מחליט לחפש את בנו כדי לבקש ממנו הלוואה, וכך יוצא שהוא מגיע בדיוק לסוף השבוע של החתונה והופך את הטקס השגרתי לקומדיה אחת גדולה של טעויות. שיגועים!
האם התאבדתי? לרגע חשבתי על כך, אבל לא. ממש כמו "הזוהאן", גם "זה הבן שלי" סובל מבעיית חוסר אחידות קשה באיכות הבדיחות; חלק מהסצינות מביכות, אבל חלקן השני משחזרות את הטמטום הסנדלרי על צורתו החיובית ביותר – וראוי לציון במיוחד הליהוק של ונילה אייס לתפקיד עצמו, במהלכו הוא צוחק על עצמו באופן שאשכרה גורם להעריך את הראפר המטופש הזה. כל זה עטוף באחת העלילות הקיצוניות ביותר שיצר סנדלר ונעה בין סקס עם קטין לגילוי עריות, מה שמביא לתחושת אי נוחות אמיתית בחלקים ממנו. אין ספק שזה בהחלט מוסיף עניין, גם אם לא בהכרח חיובי.
רמת זריקת הזין: קשה להשתמש במילה הזו בהקשר של סנדלר, אבל עושה רושם שהתשוקה שלו למצחיק חזרה.
מגודלים 2
מה הפעם? בעקבות החוויה הכל כך מוצלחת בסרט הראשון, סנדלר, הלא הוא לני פדר, עוזב את הוליווד ועובר עם משפחתו בחזרה לעיר הולדתו. זהו פחות או יותר. באמת. יש איזה סכסוך מתמשך עם חבורת בריונים צעירים שמטילים אימה על החברים המזדקנים, ועוד מספר קווי עלילה שמערבים את הילדים לקראת סוף עונת הלימודים, אבל חוץ מזה נראה שסנדלר וחבריו ויתרו על עלילה באופן מוחלט. היי, גם זו סוג של אנרכיה.
האם התאבדתי? המרפסת קרצה אך לא הצלחתי לעשות את הצעד, בין השאר כי על אף זניחת העלילה, מגודלים 2 הוא סרט טוב יותר מהראשון (לא שזה היה קשה, אבל עדיין). הגורם העיקרי ל"שיפור" הינו העובדה כי סנדלר החליט לחזור לצחוק על הדמויות במקום לנסות לגרום להווי המעצבן שלהן לכבוש אותנו. במקביל, הסנטימנטליות הדוחה של הראשון נרגעה משמעותית, כמו גם הערגה הטרחנית לעבר. תוסיפו לזה דמות חדשה שמזכירה סטיב ארקל מקריח על אסיד, וקיבלתם סרט עם כמה בדיחות לא רעות בכלל – גם אם הן בודדות ומחווירות בים של שממה קומית מוזרה.
רמת זריקת הזין: ג'ון האם אחרי טבילה במים קרים.
תקועים בחופשה
מה הפעם? עוד קומדיה רומנטית, והפעם עם דרו ברימור – לה זהו שיתוף הפעולה השלישי עם סנדלר לאחר "זמר החתונות" ו"50 דייטים ראשונים". סנדלר מגלם אלמן המגדל 3 בנות בגפו, בעוד ברימור, אם לשניים, מגלמת אישה שסילקה את בעלה מהבית לאחר שבגד בה. גם סנדלר וגם ברימור לא היו עם אף בת/בן זוג אחר/ת בימי חייהם, והם נפגשים לבליינד דייט שמתברר ככישלון קולוסלי. אך רוצה הגורל והשניים מוצאים את עצמם, ובכן, תקועים יחדיו בחופשה באפריקה – עם הילדים והכל. יכולים לנחש איך זה מתפתח? נכון מאוד, סנדלר רוצח את ברימור ואז נאכל על ידי נמר כשהוא מנסה להחביא את הגופה. לא! הם מתאהבים.
האם התאבדתי? ממש לא. גם פה, כמו ב"לזרום עם זה", סנדלר מצליח להפתיע. אולי זה לאור העובדה שנקודת המוצא היא קומדיה רומנטית - כזו שנתפסת כ"עדינה" יותר מסרטי הפלוצים של סנדלר - שגורמת לאפקט, אבל היא מצליחה להצחיק לא מעט פעמים. הנסיעה לאפריקה כצפוי מובילה להרבה גאגים על סף הגזעניים (וב"על סף" אני מתכוון לגזעניים מאוד), אבל מה לעשות שזה מצחיק. ראויים לציון המקהלה האפריקנית של המלון שמשמשת על תקן מקהלה יוונית המדובבת את העלילה במקומות שהיא ממש לא נחוצה, ושתי סצינות עם שימוש מבדר מאוד בפס הקול אשר מדובב את מה שעובר בראשן של הדמויות. אה כן, ושאקיל אוניל עם תסרוקת בן גוריון זה אלמנט שתמיד מקפיץ כל סרט בכמה רמות.
רמת זריקת הזין: סרט שלישי ברצף שיחסית מכבד את הקהל שלו. האם סנדלר מתחיל לחזור לעצמו?
לקראת סיכום - נספחים חשובים להבנת ההארה שעברתי
כל הסרטים עד כה היו סרטי "אדם סנדלר" קלאסיים, כאלה שסנדלר הפיק תחת חברת Happy Madison שלו, וכשמדברים על ההומור הסנדלרי מתייחסים בעיקר אליהם. ואולם, בדרך נעשו גם כמה סרטים עם אדם סנדלר - לא שלו אך כאלו שהשתמשו במאפיינים המזוהים איתו לצורכיהם. גם "פיקסלים" צפוי להיות כזה, ועל כן ראוי להתעכב עליהם.
סיפורים לפני השינה
מה הפעם? סנדלר עובר מקהל הנערים לילדים, ומגלם את סקיטר ברונסון, איש תחזוקה של מלון מפואר המגלה כי האגדות המאולתרות שהוא מספר לאחייניו לפני השינה מתחילות להתממש במציאות – מה שהוא מקווה שיעזור לו בשאיפתו להפוך למנהל המלון ולהשיג את בתו היפה של הבעלים. כמובן שיש טוויסט ומוסר השכל ראוי יותר מזה, כי קפיטליזם קלאסי זה מיושן אפילו עבור דיסני.
האם התאבדתי? לא, אבל כן ויתרתי על הרעיון של להביא ילדים לעולם. בסך הכל, מלבד העובדה שהצפייה שלי בסרט החלה ברגל שמאל לאור העובדה שאת אביו הזקן וטוב הלב של סנדלר מגלם השחקן שמשחק בתפקיד הדרור העליון ב"משחקי הכס" - מה שטריגר לי את הצורה וניגן בראשי צלצולי פעמונים בליווי הקריאות "shame, shame" בחצי השעה הראשונה - מדובר בסרט ילדים לא מזיק, אך גם לא מלהיב ובמידה מסוימת חסר את המעוף הדרוש לפנטזיה מהנה באמת (מה גם שראסל בראנד בתפקיד הסיידיקיק המצחיק מעצבן כהרגלו). מה שמפתיע הוא שרמת הסנטימנטליות פה די זהה לסרטיו האחרים מהשנים האחרונות של סנדלר – עובדה הנזקפת יותר לחובתם מאשר לזכותו. בשורה התחתונה, הדבר המרגש ביותר ב"סיפורים לפני השינה" היו הטריילרים שלפניו – מעדיף את שלגיה על פני סת' רוגן כל יום.
רמת זריקת הפין (בכל זאת, סרט לכל המשפחה): די רצינית למען האמת, מדובר במחלבת כסף חסרת ניצוץ יצירתי אמיתי. אבל בסדר, ילדים צריכים לדעת מאיפה מגיעים ילדים לעולם.
אנשים מצחיקים
מה הפעם? ג'אד אפטאו משתמש בפרסונה של סנדלר כדי לשרטט את דמותו של ג'ורג' סימונס, קומיקאי בן דמותו אשר יום אחד מגלה כי הוא חולה בסרטן - כשהבשורה גורמת לסימונס לגלות, החזיקו חזק, מהם הדברים החשובים באמת בחיים (ספוילרים: משפחה ואהבה או כל דבר שהוא לא כסף והצלחה). הוא עושה את זה בעזרתו של קומיקאי צעיר ומתחיל, אותו מגלם סת' רוגן, שהופך מהאסיסטנט של סימונס לחבר שמלווה אותו ברגעים הקשים. לי, אגב, לא היה אף אסיסטנט שילווה אותי במהלך הסרט המעייף הזה.
האם התאבדתי? כן. כבר ברמת הקונספט של קומיקאי חולה סרטן, "אנשים מצחיקים" מייצג את כל מה שרע בקולנוע של ג'אד אפטאו; נטייה לקומדיות עם צד "בוגר", או לדרמות עם צד "מצחיק" - מה שבפועל אומר סרטים ארוכים באופן לא פרופורציונלי, טרחניים, עמוקים בעיני עצמם ולעתים קרובות גם ממש שמרניים. הסרט עצמו כולל את כל האלמנטים האלה, כשהדבר היחידי הבאמת טוב בו הוא הכללתם של קטעי ארכיון של סנדלר וסרטים ביתיים שלו (וגם הם יותר מרגשים לצפיה מאשר מצחיקים). יותר מהכל, "אנשים פשוטים" משמש כתזכורת כואבת לכך שסנדלר העדיף לעשות אותו מאשר לשחק ב"ממזרים חסרי כבוד". נכון שבסוף היה זה אילי רות' שנלחם בנאצים אצל טרנטינו בצורה מוצלחת ביותר, אבל סנדלר היה מסוגל לקחת את התפקיד לשלב הבא - ורשום את הופעתו הקולנועית הגדולה ביותר מאז "מוכה אהבה" של פול תומאס אנדרסון. תודה ג'אד אפטאו.
רמת זריקת הזין: לג'אד אפטאו אין זין לזרוק גם אם הוא היה רוצה – ובמקרה שלו זה לא דבר חיובי, כי קצת קלילות או סתם יכולת אמיתית להצחיק בהחלט היו יכולות לעזור לו.
הסנדלר
מה הפעם? אולי הסרט הכי לא "סנדלרי" שאדם סנדלר אי פעם השתתף בו (אירוני משהו לאור השם בעברית). סנדלר מגלם נצר למשפחת סנדלרים ותיקה בברוקלין, שיום אחד מגלה כי המכונה לריפוד סוליות שמצא במרתף מאפשרת לו להפוך לאדם לו שייכות הנעליים. מה שמתחיל בהשתטויות מתבקשות הופך ליותר ויותר רציני כשהסנדלר התמים מסתבך עם זהות שמביאה לו לא מעט צרות, אף אחת מהן לא גדולה כמו הצרה שבצפייה בסרט.
האם התאבדתי? כן, פעמיים. מה שמתחיל כדרמת אינדי מעצבנת הופך לאט לאט לדרמת אינדי מעצבנת ומטומטמת, שמסתיימת בטוויסט כה צפוי ומביך עד שהוא גורם ל"ג'ק וג'יל" להראות כמו מלאכת מחשבת. סביר להניח שמדובר בסרט הכי מיותר בקריירה של סנדלר, כזה שמעלה שתי שאלות מהותיות: 1. אם הוא כבר חוצה את הקווים לעבר "דרמה" רצינית יותר, למה דווקא זו? ו-2. מדוע יוצרי הסרט מניחים שיש עדיין מישהו בעולם הזה שלוקח את הנעליים שלו לתיקון במקום לקנות חדשות?
רמת זריקת הזין: הדבר היחיד שהיה צריך להזרק זה התסריט לפח.
אם לסכם
לא רק שלא קפצתי מאף מרפסת, אלא שהופתעתי לטובה מספר פעמים - וגיליתי כי אולי בכל זאת לא הכל אבוד בכל הקשור להמשך הקריירה של סנדלר. באופן מוזר, הסרט שהחזיר לי את האמון בו יותר מכל הוא "אנשים מצחיקים", אך לא מהסיבות הצפויות. זה פשוט שבעידן בו הגישה ה"ג'אד אפטואית" משתלטת על כל חלקה טובה, הופכת קומדיות שאמורות להיות קלילות לפרויקטים יומרניים עם אג'נדות מעייפות שנפרסות מעל שעתיים, גם סרטיו העלובים ביותר של סנדלר הם משב רוח מרענן בטמטומן. הוסיפו לכך את העובדה שגם "ג'ק וג'יל" וגם "זה הבן שלי" היו כשלונות קופתיים שאולי החזירו את סנדלר קצת לקרקע, והעתיד הסנדרלי נראה פתאום גם ממש מסקרן. בקיצור, מי בא איתי ל"פיקסלים"?