קאמבק לברבי, מי חשב. נכון, גלי נוסטלגיה הם עניין שבשגרה. נידונו לחזור על עצמנו אופנתית ותרבותית כל עשרים שנה, פחות או יותר. כבר שלושה דורות שונים הופתעו מכיעורן של כריות הכתפיים או מנוחותו המשפילה של הפאוץ'. אבל נדמה שבמקרה של ברבי מדובר פחות בגל נוסטלגיה אורגני ויותר בהתכווננות כלכלית ותאגידית, מחושבת ומתוזמרת. התוצאה, בכל מקרה, זהה – ברבי שוב כאן, איך יפה לכן ורוד.

עידן הברבי הנוכחי הוא תולדה של סרט הברבי שמתרגש עלינו ויעלה לאקרנים בעוד כשבוע, אם כי נדמה שמסע היח"צ העולמי שלו נמשך כבר שמונה שנים. הסרט בכיכובה של מרגו רובי כברבי – עד כאן צפוי, וריאן גוסלינג כבובת קן – עד כאן סביר, שבוים על ידי יוצרת האינדי המוערכת גרטה גרוויג ("ליידיבירד" שהועמד לאוסקר, "פרנסס הא"), שגם כתבה אותו עם בן זוגה, נואה באומבך ("פרנסס הא", "סיפר נישואים") – שזה הגיוני בערך כמו שלישיית מה קשור בדרמה על השואה.

בין מממני ומפיקי הסרט אפשר למצוא את חברת מאטל, שהיא יצרנית בובת הברבי, מה שאומר שזה לא יכול להיות סרט שיוצא נגד המותג, הרי החברה אישרה בו כל פריים. המוני כספים נשפכו על מסע קידום ופרסום חובק כל, שעבד – לכולם מתחשק לראות את הסרט, גם הטריילרים הכיפיים והחכמים לא מזיקים.

היכן עוד בא לידי ביטוי עידן הברבי? ראשית כל – "ברביקור". אופנת הברבי שהשתלטה על חנויות הבגדים, המעצבים והרחוב. בגדים ורודים, ארנקי פלסטיק, פלטפורמות בזוקה, קליפסים לשיער, שמלות מיני, ורוד פוקסיה. מכירות הפריטים הוורודים עלו בעשרות אחוזים בשנה האחרונה, והאסתטיקה האייטיזית הוורודה חזרה בענק.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Vogue (@voguemagazine)

גם אם הסרט חכם ו"נכון", הוא עדיין סרט שמשרת תאגיד. ולפני שברבי תהפוך אי פעם לאייקון פמיניסטי, היא תמיד תהיה אייקון קפיטליסטי. אם בשביל למכור עוד בובות המותג זקוק לסרט פמיניסטי - שיהיה

תצוגת האופנה המפורסמת של ולנטינו בסתיו האחרון הוקדשה לצבע הוורוד. היא כללה את מרגו רובי בהופעת אורח, וכל הסלבס שפקדו אותה הגיעו בוורוד. מי שעדיין עוקב אחר משפחת קרדשיאן גילה כי לאחרונה כל ילדי השושלת שונעו ליום כיף ב"עולם הברבי", וקים פוצצה את האינסטגרם בתמונות שבהן כולם, כמעט, לבשו ורוד. איירבנב הוציאה לשוק בית ברבי ייחודי בגודל אמיתי, שאנשים הולכים ממש לנפוש בו, וחברת מאטל חתמה, לפי הדיווחים, עם יותר ממאה מותגים – כולל גאפ, פריימרק, פוראבר 21 וכל רשת שתוכלו לעלות על דעתכם – למכירת מרצ'נדייז של הבובה.

מומחים מצפים שערכן של בובות ברבי ישנות ינסוק (אז אל תזרקו אותן עדיין), ההאשטאג "ברבי" בטיקטוק מניב מיליוני סרטונים ורודים שמתייחסים לסרט או לאופנה, ופילטר ברבי עשה שמות באינסטגרם. אצלנו בישראל הנציגה הבולטת, כזאת שככל הנראה לא קשורה לסרט, היא סתיו מ"האח הגדול", שפתחה את תעודת הזהות המצולמת שלה בהזדהות עם ברבי, והסבירה אותה בחיבה לוורוד ולפרוצדורות פלסטיות. סתיו היא מעין ילדה בת 12 כלואה בגוף מפוסל יתר על המידה, שמזכירה לנו שברבי היא בעיקר אסתטיקה, וו שניתן לתלות עליו מגוון סוגי אישיויות.

סתיו קצין - לא לשימוש (צילום: צילום מסך מתוך רשת 13)
ברבי היא בעיקר אסתטיקה. סתיו קצין | צילום: צילום מסך מתוך רשת 13

ברבי עם מכשיר שמיעה, פרוטזה, ויטיליגו

שובה של אופנת הברבי מצליח להפתיע לא בגלל ברבי, אלא בגלל הקהל. הוא הרי השתנה, אנחנו השתנינו; העיניים הצופות ביקורתיות יותר, פמיניסטיות הרבה יותר, מודעות לעוולות, לסקסיזם ולחוסר שוויון. איך אייקון ההחפצה המחומצן קשור כרגע למה שקורה בעולם שלנו, הנשי, הפמיניסטי, הבודי פוזיטיב ומי טו?

יכול להיות שלאורך השנים לא רק אנחנו השתנינו, אלא גם ברבי? בשביל לפענח את זה, שווה לחזור רגע אחורנית: ברבי נולדה ב-1959 על ידי חברת מאטל. היא הייתה הבובה הראשונה שיועדה לילדות ולא הייתה תינוקת, אלא אישה. היא הייתה לבנה, רזה ובלונדינית, ומהר מאוד הפכה להצלחה משוגעת. כמה שנים לאחר השקתה, בעקבות דרישת הצרכניות הקטנות לחבר, נולדה בובת קן. סיפור בריאה הפוך שבמסגרתו קן נוצר מצלעה של ברבי, אפשר לומר.

חברת מאטל ספגה לאורך השנים שלוש ביקורות מרכזיות: על היעדר גיוון, על כפיית סטנדרטים הטרונורמטיביים, ועל השפעה על דימוי גוף של ילדות. מאטל תמיד הכחישו, למרות שבשנת 1965 יצא דגם של ברבי שנקרא "ברבי מסיבת פיג'מות" שהגיע עם משקל ברביות קטן וספר על דיאטה, שהדבר היחיד שהיה כתוב בו זה "אל תאכלי". בריא. 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by newrockstars (@newrockstars)

 

עם השנים, הקדמה והביקורות, הבינה חברת מאטל שהיא לא יכולה להיתקע בפיפטיז. כך יצאה ברבי שחורה, ברבי אסטרונאוטית, ברבי נשיאה וברבי מנכ"לית. עם פרוץ הבודי פוזיטיב, קיבלנו גם ברבי עם מעט יותר קימורים, ועם המודעות למוגבלויות הגיעו גם ברבי עם מכשיר שמיעה, ברבי עם פרוטזה ברגל ובובת קן עם ויטיליגו. כיום יש כמעט מאתיים בובות, נקבות וזכרים, מגוון יחסי של סוגי גוף ומעל שלושים גוני עור.

שובה של אופנת הברבי מפתיע. העיניים הצופות פמיניסטיות הרבה יותר, מודעות לעוולות, לסקסיזם ולחוסר שוויון. איך אייקון ההחפצה המחומצן קשור למה שקורה בעולם שלנו, הנשי, הפמיניסטי, הבודי פוזיטיב ומי טו?

ועדיין, הקונוטציה לברבי נותרה זהה – אישה, בלונדה, רזה, פלסטית, ורוד פנינה-רוזנבלומי מיושן וכזו שהמראה נמצא בראש סדר העדיפויות שלה. ברבי עצמה עברה גלגולים רבים, אבל הקונספט של ברבי, הברבי כהוויה, נשארו אי שם ב-1959. גם הברבי הנמכרת ביותר עד היום, "ברבי שיער טוטאלי" מ-1992 שנראית כמו תרכיז של הניינטיז בבובה ומכרה כ-10 מיליון חתיכות, היא בלונדינית רזה ועליזה.

ואז הגיע הסרט. כלומר, הוא עוד לא הגיע, הוא תכף יגיע, אבל הוא ככל הנראה אמור להביא את ברבי וחברת מאטל לעידן החדש, מבחינה תדמיתית. מיתוג מחדש שבשבילו הסכימה החברה לתסריט פרוע יחסית, כזה שלועג למותג ובו זמנית עושה לו ריקליימינג. כזה שאמור להפוך את ברבי למודעת לעצמה ומלאת הומור עצמי. ממוצר מיושן ושמרני, פתאום מנסים למכור לנו אותה כאירונית.

מרגו רובי, "ברבי" (צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט, יחסי ציבור)
מרגו רובי, "ברבי" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט, יחסי ציבור

הפקת הסרט עברה לא מעט תלאות, במאים ושחקנים, כולל איימי שומר, שהייתה אמורה לגלם את ברבי לאיזה רגע. לא נתוני פתיחה מבטיחים ועדיין, הטריילר לסרט נראה לא רע. העלילה: ברבי חיה בברבילנד, מקום שבו – לפי ווייסאובר של הלן מירן – "כל בעיות הפמיניזם ושוויון הזכויות כבר נפתרו". לכל הברביות יש קריירה והן מועצמות, בובות הקו משמשות בעיקר כפרטנריות לריקודים. החיים קלים ויפים, עד שיום אחד ברבי מתחילה לחשוב על המוות. לא מתאים. היא עוברת לעולם האמיתי כדי להתמודד עם מחשבותיה האקזיסטנציאליסטיות, ושם היא וקן עוברים מסע לגילוי עצמי. כיף לא? 

גם לאחר תלאות ההפקה, הסרט ניצב בפני אי אלו אתגרים. קטע מדרשה של כומר מנאשוויל בשם קנת כריסמס הפך לאחרונה לוויראלי. בקטע הוא מגנה את הסרט כי יש בו טרנסג'נדרים והומואים. ואמנם יש ברבי טרנסג'נדרית (הארי נף, שהייתה גם הדבר היחיד המהמם ב"דה איידול"), ויש שחקנים להט"בים כמו קייט מקינון – ברור שבמדד הפרוגרסיביות הסרט מתייצב בצד המתקדם והנאור – אבל מעבר לזה לא ידוע על קידום "אג׳נדה להט"בית" בסרט, מלבד, כמובן, ההנחה השמרנית שבובות זה לבנות ולהומואים. כנראה זה מספיק בשביל באקלאש שמרני סהרורי, לא נורא.

בנוסף, הסרט כבר הוחרם בווייטנאם כי רואים בו מפת עולם שבה אזור בין וייטנאם לסין, שיש לגביו מחלוקת בין המדינות, מוגדר בצד של סין. זה כבר קרה עם סרטים קודמים כמו "קסם של מפלצת" ו"אנצ׳רטד", ויש הטוענים שזה חלק מהאג'נדה ההוליוודית להתחנף למדינה שיכולה להביא להם הכי הרבה צופים.

 

 

"ברבי" עומד לצאת לאקרנים ב-21 ביולי, יחד עם סרט נוסף ומצופה מאוד – "אופנהיימר". "אופנהיימר" הוא מותחן ביוגרפי מבית היוצר של כריסטופר נולאן ("האביר האפל", "יוקרה"), שמתחקה אחר דמותו של רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום. כלומר, הסרט הכי שונה שיכול להיות מ"ברבי", או כמו שכינו זאת: "סרט אחד הוא על אדם שמתמודד עם מושג המוות, והשני הוא אופנהיימר". היציאה המשותפת של שני הסרטים עוררה סערה בעולם הקולנוע שזכתה לכינוי "ברבינהיימר", ונטען כי היא מתוזמרת כאקט שיווקי – שני סרטים שונים שלא באמת מתחרים זה בזה ומלבים את הבאזז אחד של השני. נטען גם שאותה אסטרטגיה ננקטה כבר ב-2008 עם "האביר האפל" של נולאן שיצא במקביל ל"מאמא מיה".

הרשת מתיייחסת לזה כאל "ברבי" נגד "אופנהיימר", למרות שאין פה באמת ביף, להפך – נוצר סחף שקורא לצפייה בשני הסרטים בזה אחר זה, באותו הערב ובאותו בית קולנוע. דאבל פיצ'ר. כוכבי קולנוע כטום קרוז מצטלמים כשהם אוחזים בכרטיסים לשני הסרטים, וכוכב "אופנהיימר", מאט דיימון, סיכם: "לאנשים יש רשות לראות שני סרטים בסוף שבוע אחד". בהתחשב בכך של"ברבי" חוזים הכנסות של 100-80 מיליון בסוף השבוע הראשון ול"אופנהיימר" 50 מיליון, אולי זה אפילו יגדיל את הכנסותיו של "אופנהיימר".

 

 

לא אייקון פמיניסטי, אייקון קפיטליסטי

העולם עוקב בסקרנות, כולם רוצים לדעת מה יצא מהדבר הזה – בלוקבאסטר של חברת צעצועים שמבוים ונכתב על ידי במאית מוערכת ופמיניסטית. מה ינצח, האמנות או הכסף? האם הסרט משתמש באסתטיקה הברבית כדי לחתור תחת ערכים שמרניים? גרוויג טוענת שהסרט הוא "מרגריטה חריפה מפתיעה. עד שאתה מבין שהמלח בשוליים מעורבב עם פלפל חריף, זה כבר מאוחר מדי". גם סלוגן הסרט שמופיע בטריילר מוסיף לסקרנות: "אם אתה אוהב את ברבי, הסרט הזה בשבילך. אם אתה שונא את ברבי, הסרט הזה בשבילך".

כולם רוצים לדעת מה יצא מהדבר הזה – בלוקבאסטר של חברת צעצועים שמבוים ונכתב על ידי במאית מוערכת ופמיניסטית. מה ינצח, האמנות או הכסף? 

האם גרטה גרוויג היא במאית אינדי מוכשרת שכמו רבים וטובים לפניה פשוט התמסחרה? מה בכלל הסיכוי לשרוד את המכבש ההוליוודי האחיד ולהישאר נאמנה לעצמך, או למשהו? פורסם כי גרוויג כבר חתמה על בימוי בלוקבאסטרים נוספים – סדרת נרניה ("האריה, המכשפה וארון הבגדים"), ובהחלט יכול להיות שזה הכיוון החדש של הבמאית, שסרטיה תמיד עסקו בנשים ובשאיפתן לביטוי עצמי. יכול להיות שהקו הזה יישמר כשהיא תביים את "ברבי 7: נקמתו של קן", אבל, כאילו, בואו לא נעצור את נשימתנו. ומצד שני – במאית ויוצרת שתמיד כותבת ועוסקת בנשים שמנסות למצוא את מקומן בחברה – בהחלט מצאה את מקומה. "ברבי" יהפוך אותה לאחת הבמאיות המסחריות הגדולות של העשור, אין יותר למצוא מזה. זה הישג יוצא דופן, בטח לאישה שאפילו לא חגגה ארבעים. אז כל הכבוד לה, ואם היא תצליח לקחת איתה להמשך הדרך פיסה קטנה של נשמה, של הומור ושל פמיניזם – זה יהיה מעל ומעבר.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Barbie (@barbie)

נחזור לסרט: האם זו סאטירה על חברת צעצועים קפיטליסטית עם אג'נדה על יחסי מגדר, או עוד קלישאת גירל פאוור? כנראה גם וגם. אולי כמו ברבי עצמה. כי אנחנו בעיצומו של הגל הרביעי של הפמיניזם, וזה מאפשר מבט מורכב יותר על העולם ועל יחסי הכוח, וגם על ברבי. מצד אחד יש בסרט גיוון, מצד שני מרגו רובי היא עדיין הכוכבת (ממש כמו שהברבי הבלונדינית היא עדיין הנמכרת מכולן). מצד אחד כולן לבושות בצבעים פלורסנטיים ונועלות פלטפורמות, מצד שני הן נלחמות בפטריארכיה. הפמיניזם מורכב יותר משהיה לפני עשרים שנה ויכול להכיל בתוכו גם את ברבי, וזה יופי של דבר.

ועדיין עדיף לא להתבלבל. גם אם הסרט מתוחכם וחכם ו"נכון", הוא עדיין סרט שמשרת תאגיד. ולכן, לפני שברבי תהפוך אי פעם לאייקון פמיניסטי, היא תמיד תהיה אייקון קפיטליסטי. כי שש בובות ברבי נמכרות בעולם מדי דקה, וזה הנתון המשמעותי כאן. ואם בשביל למכור עוד בובות המותג זקוק לסרט פמיניסטי – שיהיה. כלומר, ברבי יכולה להיות פמיניסטית כל עוד זה אופנתי ומוכר, אבל לא מעבר. ואם הבאקלאש השמרני יוביל לכך שברבי תצטרך להיות רק לבנה, או רק עקרת בית – זה מה שיהיה. אין אג'נדה, יש מרדף אחר צייטגייסט וניסיון להתייצב על הצד הנכון, הבטוח, של הערכים הטרנדיים כרגע. ברבי עצמה לא פמיניסטית יותר, העולם פמיניסטי יותר ולכן מייצרים אותה כך. וכנראה זה בסדר, כי גם לחיות בעולם שדורש מחברות להתיישר לפי ערכים של שוויון, של זכויות ושל קבלת האחר, זה לא דבר של מה בכך.