שבת
בימי שבת היינו אוכלות בראנץ' בקֶרְלִיז. סופיה אמרה לגמרי קרליז, הבראנץ' הכי טוב בעיר זה בקרליז, והשכונה הכי טובה היא האיסט וילג' בשבת בבוקר. היא אמרה בוקר, אבל בעצם התכוונה צהריים.
בקרליז מגישים בראנץ' עד ארבע בשבת. כל מנה אפשר לטבעֶן, ואם שואלים את סופיה, ככה בדיוק העולם אמור להתנהל. תמיד הזמנו יותר מדי אוכל, אבל יותר מדי אוכל בכוונה זה לא כמו יותר מדי אוכל בטעות; כשאין טעות בחישוב, יותר מדי אוכל זה פשוט ארוחת ערב או לפעמים בראנץ' של יום ראשון. חוץ מזה, בקרליז מגישים קוקטייל חינם על כל הזמנה של מנת בראנץ'. גם תה. אם את אומרת שאת לא אוהבת תה ואולי אפשר בבקשה לקבל שני קוקטיילים במקום, לפעמים הם אומרים כן, לפעמים לא. חלק מהקטע של סופיה: היא שואלת שאלות, העולם אומר כן. שתיים מהמלצריות נהיו חברות שלה, שלישית התאהבה. אז בשבתות בקרליז היינו בדרך כלל משתכרות, והבייקון הצמחוני היה הדבר הכי טעים בעולם.
מה שקורה כשמשתכרים, אבל גם עדיין קצת שיכורים מהלילה הקודם, זה שמרגישים חופש. אז בשבתות בקרליז הייתי אומרת לסופיה דברים כמו אני אוהבת אותך כל כך, את השותפה הכי טובה שיש, והכי גרוע: אני מקווה שנהיה ככה לנצח. עם קיר רויאל ביד, סופיה היתה צוחקת כל פעם, מלטפת לי את הלחיים (אחת ואז השנייה, לאט), ואומרת, בּוּני-בּוּ, את יודעת שאין דבר כזה לָנֶצַח.
ראשון
הוּאֶבוֹס רָנצֶ'רוֹס של קרליז מחוממים במיקרו לא דומים בכלל למנה המקורית, אבל בראנץ' עם סופיה על רצפת הסלון שלנו (קנינו שולחן קפה רק שבועיים לפני שעזבתי) היה בילוי יום ראשון האהוב עלי. הייתי מביאה את השמיכה הכחולה-צהובה מחדר השינה והיינו קוראות לזה פיקניק בית.
אבל לא כל יום ראשון היה יום ראשון עם פיקניק בית. היו ימי ראשון שבהם סופיה היתה מתעוררת בבוקר, ואחרי שציחצחה שיניים ולפני ששתתה קפה היתה אומרת, אני לא יכולה להתביית היום. ידעתי שאסור לי לחשוף אכזבה, כי מי שחושפת את האכזבה שלה בפני סופיה רצוי שתצפה לשבוע שלם של בדידות. אז הייתי אומרת, אוקיי, מה בא לך לעשות? כי זאת היתה הדרך שלי לומר שאולי נוכל לעשות משהו לא-מבוית יחד. אבל כשסופיה רצתה להרגיש לא-מבויתת היא בדרך כלל רצתה להרגיש את זה רחוק ממני, אז היא היתה אומרת, את יודעת שאני לא יכולה לחשוב לפני הקפה הראשון שלי.
זמן טוב להסביר על חדר השינה: כשרק נכנסתי לדירה, שני החדרים נקראו חדרי שינה, ושאר הדירה היה מרחב משותף שחלקנו. ואז, בראשון בבוקר אחד, סופיה אמרה, בואי נהפוך את החדר הקטן לאולפן הקלטות. סופיה בדיוק קנתה אז עוד גיטרה וציוד יקר, ואני ממילא ישנתי רוב הזמן בחדר שלה, אז זה נראה הגיוני. היא אמרה, אם יהיה לי אולפן אני אהיה חייבת להיות רצינית. אני חשבתי שהיא כבר מספיק רצינית עם המוזיקה שלה, אבל סופיה תמיד חיפשה דרכים להתייחס לדברים יותר ברצינות, ואם תגידי בתגובה משהו שנשמע כמו עצה, את מיד האויבת שלה. אז תצטרכי לפצות אותה, וזה לא תמיד קל, אז התגובה הכי טובה היא להגיד, רעיון מעולה. אמרתי, רעיון מעולה, וככה חדר השינה של סופיה הפך לחדר השינה שלנו, והחדר שלי הפך לאולפן שלה.
דבר נוסף שהיה קורה לפעמים בימי ראשון היה דיכאון סוף סוף-השבוע. הוא היה נפוץ במיוחד בימי ראשון עם פיקניק בית: כשסופיה הביטה החוצה והחלון אמר ערב היא היתה נעשית קצרת רוח, כאילו היא מחכה שמישהו יגיע. נאלצתי להיות זהירה, כי כשהיא נהייתה ככה, המילה הלא נכונה היתה יכולה להגיח בהפתעה. רגע אחד היה שקט ושלווה, ודקה אחר כך את רבה עם סופיה ומרגישה כאילו היא שונאת אותך, כי סופיה לא יודעת לריב ולזכור את העתיד באותו זמן. סופיה רבה כמו שסופיה מבשלת כמו שסופיה מזדיינת כמו שסופיה מנגנת בגיטרה: כאילו יש מצב שזה הדבר האחרון שהיא עושה בחיים. העיניים שלה מאדימות עד שכבר לא רואים את הירוק. השפתיים שלה מתכווצות, מאבדות את צורת הלב שלהן. היא צורחת בלי לעצור לנשום, ואפילו אם זה יום לפני הופעה, היא שוכחת שהיא חייבת לשמור על הקול. אני יודעת מה הסיבה: גם זאת הופעה, והיא לא פחות חשובה לה מכל הופעה אחרת. אבל כשמישהי זורקת עלייך מילים פוגעות, ללב שלך לא אכפת מסיבות. לפעמים היא גם זורקת חפצים.
שני
יום שני היה יום הסידורים של סופיה. ההגדרה של סופיה לסידורים היא כל מה ששונאים לעשות, והתיאוריה שלה היא שעדיף לדחוס אותם ליום אחד, אחרת מתחילים להאמין שהחיים חרא. אז קניות בסופר זה לא סידורים, לדוגמה, אבל להתקשר לדודה שלה זלדה זה כן. אם לסופיה כואבת השן והפקידה אומרת יום חמישי בעוד שבוע, סופיה תגיד תני לי את יום שני הפנוי הבא שיש לך, כי ביקור אצל רופא השיניים זה סידור, וסידורים עושים ביום שני. אם תגידי לה שלא הגיוני שהיא תסבול מכאב שיניים יותר זמן ממה שהיא חייבת, היא תעשה פרצוף כאילו היא בלעה משהו חמוץ ותגיד, את כנראה לא יודעת כלום על אמנים.
זה היה יום שני לפני שהיה לי אכפת מסופיה, חמש או שש בערב, ואני עמדתי מול הדלת עם המזוודה שלי והכול. מאוחר יותר, כשלמדתי על השבוע של סופיה, הבנתי שבטח הייתי אחד מהסידורים שלה באותו יום שני. לראיין את בת-דודה של לידיה. הקטע של סופיה, היא פותחת את הדלת, את ישר רואה כמה היא יפה. את ישר רואה שהיופי שלה הוא מהסוג שכולם רוצים ממנו חלק. היא מצאה אותי מצחיקה אז – הדבר הראשון שעשתה היה לצחוק. צחקתי גם, כי הצחוק שלה שימח אותי, למרות שידעתי שהוא מכוון אלי ולא ידעתי למה, מצב שבדרך כלל הוא לא נעים. בסוף היא אמרה, לידיה צדקה במאה אחוז. לידיה היא קרובת משפחה שלי, קרובת משפחה מהסוג של בת-דודה-שלישית, והיא זאת שאמרה, קדימה, תעברי לעיר ותראי שהכול יסתדר. היא נתנה לי את מספר הטלפון של סופיה, ובטלפון סופיה נתנה לי את הכתובת ואמרה, אז נתראה, כך שהנחתי שאני נכנסת לדירה. לא ידעתי אז שבניו יורק אנשים מראיינים שותפים פוטנציאליים לדירה; חשבתי שמתראיינים כשרוצים שאנשים אחרים יקבלו אותך לעבודה, ישלמו לך, לא כשאת רוצה לשלם להם. ארזתי את כל מה שהיה לי – מעט מאד, כי הגבר שעזבתי היה מסוג האנשים שיתבעו אם תקחי חפצים – בשתי מזוודות ותיק צד גדול. מתחנת פן לקחתי מונית ואמרתי לעצמי שהחפצים שלי כבדים מדי, אבל האמת היתה שפחדתי מהרכבת התחתית. ואז: סופיה, צוחקת, וידעתי מיד, למרות שעבר זמן עד שהבנתי.
שלישי
את ימי שלישי סופיה היתה מקדישה לאודישנים ללהקה שלה. אם היא מחבבת מישהו (לרוב מתופף), אותו אדם יצטרף אליה לאודישנים שהיא תערוך ביום שלישי הבא, אבל ביום שלישי שלאחריו אותו אדם בדרך כלל כבר ייעלם. לרוב לא נדרש לסופיה יותר משבוע כדי לגלות חילוקי דעות אמנותיים.
סופיה אהבה את ימי שלישי, וככל שיותר אנשים התייצבו לאודישנים, כך האושר שלה גדל. כשחושבים על זה באמת, סופיה בעצם ערכה אודישנים כל הזמן, לא רק בימי שלישי; חלק מהאודישנים פשוט היו יותר רשמיים. סופיה ערכה אודישנים לחברים, לחברים ללילה, לאנשים שעשויים לבשל עבורה או לספר לה דברים שהיא לא ידעה. ואנשים המשיכו להתייצב, ועשו כמיטב יכולתם, כי זה הקטע של סופיה: היא נותנת לאנשים את התחושה שהאישור שלה הוא המרכיב היחיד שחסר להם.
אני רוצה לדבר על הכסף, אם כי אני בעצם לא יודעת עליו הרבה. אמנם חלקתי מיטה עם סופיה יותר משנה, ובאותה שנה רוב הזמן העולם ראה בנו שני חצאים של שלם, ועדיין: סופיה לא תדון במה שהיא לא רוצה לדון בו, ושיהיה לך בהצלחה אם את חושבת מה כבר יכול להיות אם אני רק אשאל. זה מה שאני יודעת: סופיה לא חייבת לעבוד. אין בה בזבזנות, אבל היא מאמינה בכל לבה שצרכים יש למלא. אם צורך כלשהו דורש כסף, יושקע בו כסף; אבל סופיה חושבת על כסף כמו שרוב האנשים חושבים על גרביים – משהו שלפעמים הוא הכרחי, לפעמים לא, אבל בכל מקרה הוא לא נושא שמעניין לדבר או לחשוב עליו.
במהלך הזמן שמעתי יותר מתיאוריה אחת על הכסף של סופיה, כי אנשים חושבים שאם אדם עם כסף לא מתעניין בכסף אז בטח יש משהו שהם לא יודעים, וכשאנשים חושבים שיש משהו שהם לא יודעים, הם מדברים. לידיה אמרה קרן נאמנות, ולידיה מכירה את סופיה שנים, אז זה כנראה נכון. האמת שזה היה אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי כשדיברנו איך אעזוב את האידיוט ההוא ואעבור לניו יורק. היא אמרה חברה שלי, אמרה אנחנו מכירות מזמן, ואמרה, היא חיה על קרן נאמנות שתממן את הנינים שלה אם יהיו לה כאלה, והיא די נדיבה, אז אולי לא תצטרכי לדאוג לכסף לאיזו תקופה.
ברור שאני תמיד דואגת לכסף, והחיים עם סופיה לא שינו את זה בכלל.
ערב אחד היתה אצלנו מסיבה, ובחורה גבוהה מאוד שנראה כאילו היא יודעת הרבה על סופיה אמרה, בייב, רק בזכותך אני כרגע לא בחרדה מיום שני, ונגעה בזרוע של סופיה, וסופיה חייכה והלכה למטבח להביא עוד בירה. מה יש ביום שני? שאלתי את הבחורה הגבוהה, כי זה היה לפני שלמדתי שהאנשים של סופיה שופטים אותך לפי כמה את באמת יודעת על סופיה. הבחורה הגבוהה גיחכה ואמרה, צילומים; היא עוד חייבת לעשות את זה פעם בשנה, אחרת לא יהיה כסף לבחורות יפות כמוך לחיות על חשבונה. אני לא חיה על חשבונה, אמרתי בפנים קפואות, וקמתי לעזור לסופיה עם הבירה; אבל האמת ששמחתי שהיא אמרה שאני יפה. אז זאת התיאוריה השנייה ששמעתי.
ואז, פעם אחת, סופיה אמרה, חברה מפעם תישן אצלנו כמה לילות, וכשהחברה מפעם הגיעה היא היתה צעירה ויפה והאקסית של סופיה. קראו לה אנה, אבל סופיה קראה לה צוּף. סופיה כמעט אף פעם לא קראה לאנשים בשמותיהם האמיתיים. כל הערב היה צוף זוכרת את זה וצוף זוכרת את ההוא, וברור, סופי, בחיים אני לא אשכח. הרגשתי מיותרת, אבל שָתִינו הרבה ובהדרגה המצב השתפר. בשלב מסוים הבטתי דרך החלון, ולמרות שצימצמתי את העיניים לא יכולתי לראות אם חשוך או מואר, ולא יכולתי לזכור באיזה חדר יש לנו שעון, ושמעתי את אנה מצחקקת ואומרת, הוא עדיין שולח לך כל כך הרבה כל חודש? וגם את באמת צריכה לקבוע עם ההוא מהבורסה, סופי, את חסרת אחריות. אז זו התיאוריה השלישית ששמעתי על הכסף של סופיה, רק שלא היה לי מושג מה שמעתי.
רביעי
בימי רביעי סופיה היתה מתנדבת. כל כמה שבועות היא היתה בוחרת ארגון חדש, כי הקטע של סופיה זה שהיא משתעממת בקלות. דרך בטוחה אחת להעלות חיוך על הפנים של סופיה היא למצוא ארגון צדקה שהיא לא שמעה עליו, כי מה שקורה כשמתנדבים בסגנון-סופיה הוא שדי מהר נגמרות לך המטרות.
הסיבה שאמרתי שאם סופיה לא רוצה לדון במשהו היא לא תדון בו: אנה עזבה ביום רביעי, ואני הערתי את סופיה שעתיים אחרי שהלכנו לישון כי היא היתה אמורה להיות בקוּפֶּר יוניון כדי למכור כרטיסים לאירוע בפסטיבל פֶּן לספרות עולמית. סופיה אמרה, אני לא הולכת. הבטתי בה ולא ידעתי מה לומר; סופיה גילתה בדרך כלל חוסר גמישות מוחלט בכל הנוגע לשגרה השבועית שלה. היא אמרה, אני בהנגאובר פסיכי, אני חייבת לנוח, והאנשים של פֶּן יסתדרו בלעדי; זה לא בית מחסה לילדים חסרי בית חולי איידס, את יודעת, אז אל תסתכלי עלי ככה. היא בטח פירשה את ההפתעה שלי כביקורת, מה שלא היה יכול להיות רחוק יותר מהאמת; הנוקשות של לוח הזמנים שלה תמיד גרמה לי להרגיש קצת מיותרת, ועכשיו חשבתי שאולי יש אפשרות לשינוי, אולי מעכשיו ימי רביעי יהיו משהו חדש, אולי הביקור של אנה הוא למעשה סיפור עם סוף טוב. התקשרתי לגלריה להודיע שאני חולה – דבר שמעולם לא עשיתי, כי האמנתי שכדי להפוך לניו יורקרית אמיתית אני חייבת להיות מעולה בעבודה הזאת – ואמרתי לסופיה, אולי נוכל לבלות את הבוקר יחד. הכנסתי את כל המרכיבים לבלנדר כדי להכין את מיץ ההנגאובר המיוחד שלנו, והיא עשתה פרצוף אבל שתתה הכול, מה שמילא אותי תקווה, כאילו זו הוכחה שלא היתה סיבה לחשוש מאנה. עוד דקה אני אשאל את סופיה, והיא תצחק ותאמר, אנה? באמת? אוי, בּוּני-בּוּ, את חמודה כשאת חסרת ביטחון, והסוף הטוב שלנו יתחיל.
הקטע של סופיה זה שאסור להראות לה קנאה, אחרת היא תיזכר למה היא שונאת מחויבות ותסביר לך את זה עד שתנעלי את עצמך בשירותים כדי שהיא תפסיק. האמת היא שבכל קשר מישהו נועל את עצמו בשירותים מתישהו. זה לא סוף העולם. אבל עדיף לנהוג בשיקול דעת, וכשאת שואלת את סופיה על אנשים אחרים, עדיף להעמיד פנים שבעצם את בכלל משנה נושא. למשל, אנה מזכירה לי מישהי אבל אני לא מצליחה להבין מי, או, למה אנה לא מבקרת לעתים יותר קרובות? אתן נראות חברות ממש טובות. אבל כדי שזה יצליח, סופיה צריכה להעמיד פנים יחד איתך, ובאותו יום רביעי ההנגאובר עייף אותה מכדי לשחק; לא הייתי צריכה להעלות את הנושא באותו רגע, אבל הרגשתי מין גירוד בצוואר, בנקודה שבה אני מרגישה דחיפוּת, והוא לא היה מהסוג שייעלם אם אלך לגלריה ואנסה להתרכז בעבודה.
סופיה אמרה, בּוּן, אני אוהבת הרבה אנשים, אני חולקת את החיים שלי עם הרבה אנשים, אמרתי לך את זה בלילה הראשון. היא דיברה בכנות, ואני נבהלתי, אבל אי אפשר להתחיל שיחה כזאת ואז להתחרט. אמרתי, אבל זה אחרת, עם אנה, נכון? דיברתי בשקט, אבל המילים עדיין הרעישו לי בראש ונשמעו ילדותיות. סופיה אמרה, אנה היא מחיים אחרים, מזמן אחר. הינהנתי. יש לנו היסטוריה משותפת, היא אמרה, מהסוג שקושר אותך. סופיה בדרך כלל לא היתה אומרת דברים כאלה. היא נראתה מותשת, ולרגע חשבתי שאולי אנחנו יחד בתוך חלום שהיא חולמת. ואז היא עצמה עיניים, ואני ידעתי שכשהיא תתעורר היא תתהה, לפחות לשנייה, אם השיחה הזאת באמת התקיימה.
חמישי
בימי חמישי בבוקר סופיה ואני היינו הולכות לסוּפֶּר, ובימי חמישי שבהם עשינו מסיבה בערב, קניית אוכל היתה משימה שדרשה זמן. כשסופיה רק השיגה לי את העבודה בגלריה, היא אמרה, אבל את לא יכולה לעבוד ימי חמישי בבוקר – אז אנחנו קונות אוכל לכל השבוע. היא דיברה איתי כמו אל שותפה; רק נכנסתי לדירה. אמרתי, אבל אם אני אעשה משמרת בוקר נוכל ללכת אחר-הצהריים, והיא אמרה, תגידי להם שאת אף פעם לא יכולה לעבוד חמישי בוקר, ואל תגידי למה; הם רק יעריכו אותך יותר.
חמישי היה ערב הבילויים האהוב על סופיה, ובדרך כלל היינו יוצאות לרקוד או מזמינות כמה אנשים, שהיו מביאים מוזיקה ומגבּרים וסמים וקוראים לסופיה מהממת ואֵלָה וסופיה לורן. היי, סופיה לורן, מסיבה פצצה. במסיבות האלה אנשים עשו סקס בכל מיני מקומות בדירה שלנו ונעזרו בכלי מטבח שונים כאביזרים.
זמן טוב לדבר על הסקס: היינו שוכבות המון, חוץ מאשר בסוף, והסקס תמיד היה טוב, חוץ מאשר כשלא. מתי הוא לא היה טוב: בימי חמישי, כשאנשים אחרים השתתפו בו, ובמיוחד כשסופיה הניחה שיש לי עניינים משלי ללילה. לא היו לי, כי זה הקטע של סופיה: היא נותנת לך סוג של חופש שאת לא רוצה.
לפני שפגשתי את סופיה, אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל אישה שיכולה להיות עם נשים, ואולי אני לא, אולי זה רק עם סופיה. אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שברגע שאת נותנת להם להיכנס, הם נשארים להרבה זמן.
כשהתקשרתי ללידיה להודיע לה שהתמקמתי בדירה והכול, כמו שסיכמנו שאעשה, היא אמרה, היא כבר דפקה אותך, ואני אמרתי, למה את מתכוונת, אמרת שהיא נחמדה ונדיבה. כמו שאמרתי קודם, ידעתי אבל עוד לא רציתי לדעת. לידיה אמרה, אני מדברת על סקס – כבר שכבתן, והיא נשמעה עייפה, כאילו אני משימה שהיא צריכה להשלים. אמרתי, לא... אני לא לסבית, לידיה, ולידיה אמרה, ברור, ברור. ואז היא אמרה, את יודעת מה זה רכבת הרים? ואני ידעתי שהיא לא מתכוונת לסוג הרגיל, אז אמרתי לא, והיא אמרה, למה שלא תשאלי את סופיה על זה.
אז זה מה שעשיתי. שאלתי את סופיה, והיא צחקה את צחוק-לידיה שלה, כמו ביום הראשון במסדרון: ראש מוטה עד הסוף לאחור, כאילו היא מנסה לנגוע ברצפה, ומשהו משוחרר, כמו הקלה, עולה מהריאות שלה. נגענו אחת בשנייה לראשונה באותו לילה, עד שהחוץ נראה סגול ופרפרים קטנים נופפו בכנפיהם על קיר פנימי שלא ידעתי שיש בי. שכבנו במיטה אחר כך, והפנים שלי היו מופנות אל החלון שעליו סופיה גידלה עציץ מוזר למראה; בעלים שלו היתה אדמומיות שגרמה לכולו להיראות כמו פלסטיק, ועלה בי דחף לגעת בו כדי לראות אם הוא אמיתי, אבל לא הצלחתי להגיע אליו. התיישבתי, כנפיים עדיין מפרפרות בתוכי, ואמרתי לסופיה, אבל אני לא לסבית, וסופיה חייכה חיוך חדש ואמרה, בּוּני המתוקה.
שישי
בחודשים הראשונים כל יום שישי היה יום לימודי העיר הגדולה. לפני שנכנסתי לדירה, ימי שישי היו משהו אחר, אבל מעולם לא גיליתי מה. אז בימי שישי היינו מוציאות מפה של מנהטן, מפה של הרכבת התחתית, ולפעמים גם מפות של רבעים אחרים. היתה לי מחברת ספירלה כחולה לעצות שנשמעו חשובות. סופיה התחילה במסורת הזאת כי יום אחד בווילג', כשהלכנו מזרחה, שאלתי אותה כמה עוד אנחנו צריכות ללכת כדי להיתקל בסנטרל פארק. היא הביטה בי כאילו בבת אחת הפכתי לטעות. במבט שלה היה עוקץ וחשבתי, כשמישהי מסתכלת עלייך ככה, היא לעולם לא תיקח אותך למקומות האפלים שלה, וכל מה שרציתי, מהרגע הראשון במסדרון, היה להיות זו שסופיה פונה אליה כשהיא בוכה. אמרתי, אני לא יודעת כמה זמן אני בכלל אגור פה, אז אני לא טורחת עם העיר. סופיה הינהנה, וידעתי שאמרתי את הדבר הנכון. בדיוק התחלתי אז ללמוד איך להיות אישה שמסקרנת אותה. ואז היא אמרה, אבל תתני לי ללמד אותך, בּוּן? כאילו, את כן גרה כאן בינתיים. אמרתי, אולי. היא אהבה את התשובה. ואז, יום שישי שאחרי: המפות, מחברת הספירלה, וסופיה אומרת, עצה מספר אחת, בניו יורק, אם הגעת לצ'יינטאון, הלכת רחוק מדי.
שבת
בימי שבת היינו אוכלות בראנץ' בקרליז, ויותר מכל מקום אחר ויותר מכל זמן אחר, בקרליז ידעתי שמקנאים בי, כי אני השבת-בבוקר של סופיה, וכולם יודעים שאין יותר מזה.
פעם המלצרית היתה חצופה – אותה מלצרית שתמיד הציעה לסופיה לצאת איתה. החוצפה בלהתחיל עם האישה שאיתך בזמן שאת משתינה שונה מאוד מחוצפה פנים אל פנים, מלהגיד, לא, לא אמרת גבינת פטָה, הייתי זוכרת. סופיה אמרה, אם את לא רוצה לבוא לכאן יותר נמצא מקום אחר, בּוּן, ואז ידעתי שמשהו השתנה.
ימי שבת בקרליז היינו מפזרות מלח על הצ'יפס שלנו כמו אבקה. בכל פעם סופיה היתה אומרת, זה לא בריא, אנחנו מיובשות גם ככה, אבל היא אמרה את זה כמו שאומרים אני יודעת, אני יודעת כשחברה אומרת משהו נכון שאת לא רוצה לשמוע. כי ימי שבת בקרליז לא רצינו לשמוע שמלח לא בריא, שאלכוהול מייבש, שנשים אחרות יכולות לגשת לאישה שלך כשאת מביטה לכיוון השני, שבאהבה לפעמים את ממצמצת וכשאת פוקחת את העיניים יש שינוי.
ימי שבת בקרליז היה חם ואז קר ואז מושלג, ותמיד אנשים ישבו בחוץ או ליד הרדיאטור, ואף פעם לא היינו צריכות לחכות, כי הקטע של סופיה זה שהיא לא אוהבת לחכות בתורים, ורוב העולם מסכים שאין סיבה שהיא תחכה.
ימי שבת בקרליז תמיד נשארנו שעות – הרבה אחרי ששבענו מדי, אחרי שהפסקנו להרגיש את כאב המתיחה בקיבה – ושיחקנו דמקה או ציירנו בעפרונות צבעוניים על תחתיות נייר לבנות. ימי שבת בקרליז הייתי מסתכלת על האנשים המשתופפים מעל הרדיאטור, נדחפים אל הדלת הקטנה בכל פעם שמישהי נכנסה להוסיף את השם שלה לרשימה, לשאול על ההמתנה. ימי שבת בקרליז הרגשתי מיוחסת, ואשמה, ולפעמים הייתי מביטה בסופיה ורואה שהיא לא מרגישה לא כך ולא כך.
ימי שבת בקרליז, כשהסתכלתי על האנשים בחוץ, לפעמים זה מה שרציתי: להיות אחת מהם. ימי שבת בקרליז, כשסופיה גילתה פתאום גמישות לגבי מקום הבראנץ', היא נראתה כאילו היא מודדת שמלה חדשה שלא מתאימה לה, וזה העציב אותי, כמו להגיע לסוף של ספר טוב. הקטע של סופיה הוא שאם את אוהבת מישהי כמוה, זה לתמיד, זה הופך לחלק מהגוף שלך, איבר פנימי. אבל בימי שבת בקרליז לפעמים הייתי חושבת, אולי אני יכולה לקחת את האיבר הפנימי הזה ולעזוב, ללכת למקום שבו אני יכולה לחכות עם שאר העולם ליד הרדיאטור, להרגיש את צינת הרוח הקפואה בכל פעם שהדלת נפתחת, כי אולי זה העניין בחיים: צריך לחכות לתורך.
מאנגלית: רוני בק
שלי אוריה היא סופרת ישראלית החיה בניו יורק וכותבת באנגלית. ספר הביכורים שלה, "ניו יורק 1 תל אביב 0", יצא החודש בהוצאת כתר
