גד שץ פלום היה עבריין נודע שעסק בסחר בסמים, הימורים וגביית דמי חסות מבעלי הבסטות בשווקי תל אביב. הוא הורשע ברצח בגרמניה, ריצה שם מאסר ממושך, חזר לארץ ולעיר הולדתו תל אביב, וגילה שמשפחת אלפרון השתלטה על הטריטוריה שפעם הייתה שלו.
התושב החוזר בעל השפם המפואר רצה להחזיר לעצמו את השליטה והתחיל להראות נוכחות באזור כרם התימנים - באותה עת שכונת מצוקה ופשע - ובין לבין היה מתיישב מדי יום בשולחן קבוע מחוץ לבר שכבר אז היה ציר מרכזי של שתייני ובלייני העיר. "המנזר".
שץ מעולם לא ניגב קצף בירה משפמו המכובד. הוא שמר על ערנות, ותמיד הזמין רק כוס תה עם נענע. כך היה גם ביום שלישי ה-31 באוקטובר 1995, כששני מתנקשים רכובים על אופנוע ירו בו כשישב במקומו הקבוע.
לאחר שהמשטרה והאמבולנסים התפזרו, במקום שבו עד לא מזמן ישב שץ, נשארו קווי המתאר של גופתו, מצוירים בגיר על הרצפה. אפשר לדמיין את סקרנותם של העוברים והשבים כשראו את המזכרת המורבידית מהעבריין המפורסם. אבל האמת היא ששץ לא נפל על הרצפה כשנורה; הוא המשיך לשבת על הכיסא הקבוע שלו, לצד כוס התה שלו. את קווי המתאר לא צייר שוטר, אלא ברמן שעבד באותו יום. הוא היה איש עם חוש הומור.
מיכל, עורכת דין שחגגה את ראש השנה האחרון במנזר: "היו מלא תיירים, משפחות ואנשים בודדים. שיכור אחד כמעט נפל מהבר על הילדה שלי, אבל היה כיף"
את סיפור חיסולו של שץ שמעתי לראשונה בצהרי יום שישי אחד מפי ליאור הרְגיל, הבעלים של המנזר. הוא סיפר שצילום של קווי המתאר, ותמונות רבות אחרות שצולמו במנזר לאורך השנים, נהרסו בדליפת מים. אני חשבתי שאין הולם מכך שבמקום הזה, שבו התודעה מתערפלת, כל תיעוד יימחק ויישארו רק זיכרונות, חלקם מטושטשים מאוד.
המנזר הוקם ב-1992 על ידי ינקו סודובניק. 30 שנה הוא עומד בסמוך לשוק הכרמל וכרם התימנים, יציב בתוך עיר הולכת ומשתנה שמוחקת את חיי הלילה, מגרשת מתוכה את האנשים שעשו אותה למה שהייתה – את אנשי הרוח, את הבטלנים הטובים ואת המוזרים החביבים.
"המנזר הוא מקום המפלט של האנשים שלא רוצים להישאר פיכחים, שזה דבר מאוד חשוב, ואין הרבה מקומות כאלה בישראל", אומרת עיתונאית "הארץ" וחוקרת האוכל רונית ורד. "בשתיינים אני מתכוונת לכאלה ששותים בבוקר, בצהריים ובערב כחלק מהיומיום. לשכרות יש קונוטציה שלילית פה, אבל שתייני היום הם האנשים הכי חמודים, כי אתה לא שותה כדי להשתכר אלא כדי לרכך את הקצוות ולהיות מסוגל לשאת את העולם ואת האנשים סביבך. אלה האנשים שחוזרים למנזר שוב ושוב, כי המקום נבנה בצלמו ודמותו של ליאור, שגם הוא כזה, והוא בנה את המקום כדי שיהיה לו ולחברים שלו איפה לשתות. זה סוד הצלחה של המקום: הוא אמיתי וכן".
עוד כיפור אחד ודי
השבוע, לרגל חגיגות ה-30 של המנזר, ביקשו ב"הארץ" להפריך את המיתוס על כך שהוא פעל בעבר בימי כיפור. הצהרה מעט מוזרה, גם מפני שבמקום אכן נערכו מסיבות כיפור - כותבת שורות אלו הייתה באחת כזאת, שבמקרה הייתה גם האחרונה – וגם מפני שהמסיבות נפסקו לאחר שנחשפו במסגרת כתבה. היא פורסמה בעיתון "הארץ".
רונית ורד, עיתונאית וחוקרת אוכל: "המנזר היה מסעדת שוק לפני שזה נהיה טרנד, מגישים כאן מנות משובחות. זה הרפתקני ויש ניסיונות שפחות מצליחים, אבל גם הכישלונות מעניינים"
הכל התחיל באחד מימי הכיפורים של שנות ה-90, כשפורצים רוקנו את המקום. כשהרגיל מצא הדלתות הרעועות פתוחות, הוא החליט שגם בימי כיפור המנזר לא יישאר ריק מאדם. על תקן שומר היו מגייסים תייר שתמורת שתייה חופשית היה מראה נוכחות, אבל אז הגיעה האינתיפאדה השנייה והארץ התרוקנה מתיירים. כשיום כיפור התקרב, הרגיל החליט להעביר את הלילה במקום בעצמו. "אמרתי לעצמי 'מה, אני אשאר לבד?', והזמנתי כמה חברים. בסך הכל חמישה".
מאז ובמשך כחמש שנים היו מתכנסים במנזר לעת כיפור חברים ולקוחות שהדת מהם והלאה, שותים בירות בשקט ב'מטריושקה', בר קטן ונפרד שפעל במרתף. "בשנה השישית היה דיל מטורף לקרואטיה וקניתי כרטיס", מספר הרגיל. "חבר אמר לי, 'התפתחה כבר מסורת, אני אחליף אותך', והסכמתי בתנאי שהוא יכניס רק אנשים שאנחנו מכירים. אני חוזר לארץ במוצאי כיפור, פותח 'הארץ', ובעמוד הראשי כתוב שכשכל המדינה סגורה, במנזר עושים מסיבות. כשבאתי לפה וראיתי איך המקום נראה, חשכו עיניי. היה ברור שהיה כאן ערב אמיתי".
יומיים לאחר הפרסום הגיעו פקחי העירייה. "אחד מהם אמר לי, 'איך אתה לא מתבייש לפתוח בכיפור, ועוד מטר מבית הכנסת הגדול'. כאילו, מה הקשר בכלל", אומר-שואל הרגיל. "הם סגרו לי את המקום, ואנשים באו לעשות מחאה. העיתונאי דרור פויר המציא אז את המשפט 'יהודי לא מגרש יהודי, במיוחד לא בהפי האור'. מפגינים ישבו בחוץ עם בירות, התחילו להגיע עיתונאים". בסופו של דבר נפתח המנזר מחדש לאחר 24 שעות, אבל המטריושקה נסגר לצמיתות.
פחות קונטרוברסליות הן מסיבות ראש השנה ופסח שנערכות כמסורת במנזר. משפחות שהחליטו שלא מתאים להן לשטוף כלים באות לפה ויושבות על דורותיהן סביב שולחן אחד, טועמות ממאכלי החג. כך היה גם בראש השנה האחרון, מספרת מיכל - עורכת דין פלילית ואם לשני ילדים שהחלה לשבת במנזר עוד כשהייתה בתיכון. כשהייתה בת 25 ארגנה לה כאן אמה מסיבת הפתעה. "המנזר תמיד היה חלק מהחיים שלי, הידיעה שהוא קיים מרגיעה", אומרת מיכל. "בתקופת הדייטים, אני והחברות שלי היינו לוקחות את הדייט לבר יין קרוב. אם הדייט לא היה מוצלח, תמיד עברנו במנזר להתנחם ותמיד היה כאן מישהו שאת מכירה".
השנה החליטו מיכל ובן זוגה שאינם מעוניינים בארוחת חג עם המשפחה המורחבת והזמינו שולחן במנזר. "היו מלא תיירים, משפחות וגם אנשים בודדים שאין להם משפחה", היא מספרת. "בשולחן לידנו היה זוג מבוגר, בני 70, הכי מגניבים. כולם שיחקו עם הילדים והיה שיכור אחד שכמעט נפל מהבר על הילדה שלי, אבל היה כיף. האווירה שם היא תמיד כזאת שמקבלים אותך, ולא משנה מה".
כשגלזגו בוב שיחק פריזבי
בסוף שנות ה-90, כש"אלנבי 58" היה אחד המועדונים הגדולים בתל אביב, בליינים היו יוצאים לפנות בוקר ממסיבה ועוצרים לשתות במנזר. בחמש לפנות בוקר אחד יצאה מתוך המועדון, הפוכה לגמרי, טרנסית שהייתה גבוהה עוד לפני שעלתה על עקבי סטילטו. כשהתיישבה לשתות את המשקה שלה, מכונית שבה חבורת גברים עצרה מולה והם זרקו לה כמה מילים. בלי לחשוב יותר מדי היא קמה, ניגשה למכונית, תפסה את אחד מהם, משכה אותו החוצה דרך החלון, הפילה אותו על המדרכה והכניסה לו את השפיץ של הנעל ישר לאף. החברים שלו נמלטו משם, מותירים אותו מדמם על הרצפה כשהאף שלו נוטה שמאלה. היא סיימה את המשקה שלה וחזרה למועדון לרקוד.
ליאור הרגיל וזוגתו, שולי שוורץ, הפכו לבעלים היחידים רגע לפני שפרצה הקורונה. "הבנו שאנחנו צריכים את הקהילה ופתחנו בגיוס המונים", מספרת שוורץ. "2,000 איש לקחו חלק בזה"
"היה פה בחור בשם 'גזלגו בוב', ג'נטלמן אמיתי שהיה קונה למלצריות ולברמניות פרחים בימי הולדת, אבל אחרי הבירה העשירית היה מתהפך", נזכר הרגיל באירוע אחר שבו האלכוהול נמהל בדם. "ערב אחד אני מקבל טלפון מניבה הברמנית, 'ליאור, אתה חייב לבוא'. היא הייתה הבחורה הכי קולית בעולם, אז הבנתי שאני באמת חייב. כשהגעתי המקום היה ריק, שולחנות שננטשו בלי שמישהו שילם, וניבה מספרת שגלזגו בוב השתכר לגמרי והחליט לשחק פריזבי עם מאפרות הזכוכית הכבדות שהיו פה. הוא השליך אותן על הראשים של מאבטחי אלנבי 58 ופגע באחד מהם. אחד מהם בא ואמר לי, 'בשביל הכבוד שלך הוצאנו את בובי החוצה לפני שפירקנו אותו'".
הוא שרד?
"בהתחלה לא הבנתי בכלל איפה הוא. הלכתי לחפש בשירותים ואני רואה אותו מדמם, לא רואים את האף, אין עיניים, ואני אומר לו, 'בובי, אני אדאג שלא ירביצו לך יותר. מה אתה עושה פה?'. הוא עונה לי במבטא סקוטי, 'אני מחכה להם'. הוא סרב להתפנות לבית חולים, בסוף קראנו לחברה שלו שאספה אותו מהשירותים ולקחה הביתה".
שולי שוורץ, בת הזוג ושותפתו של הרגיל במנזר: "היו לא מעט נשים שבאו לגרד את הגברים שלהם הביתה. היו כאן מלא קטטות, ועדיין יש, אבל הן די דעכו אחרי שהטיילים נעלמו באינתיפאדה השנייה".
לא מזמן, בשעה שש וחצי בבוקר, המנזר היה ריק מלבד זוג שישב על הבר ורון אזולאי - קולנוען, ברמן ומנהל במנזר - שהיה אחרי משמרת ארוכה ושתוי למחצה. מתוך הרחוב המתעורר נכנס בחור ושאל מה זאת המוזיקה ששומעים ברקע, והזוג ענה: "הדורס". אבל הבחור שמע "ערס", ושני הגברים התחילו לריב. אזולאי ניסה להרגיע, אבל השניים הלכו והתנפחו והיה מאוד ברור לאן העסק הולך כשפתאום אמר אחד מהם: "אני הלום קרב, אני עוד שנייה מתפוצץ".
"גם אני הלום קרב", אמר השני. במקום להתפוצץ הם עברו לדבר על השירות הצבאי, וכשהבוקר הפך ליום הם כבר היו חברים.
עמנואל גולדשטיין, שעבד במנזר כברמן: "הגיע בן הזוג של המלצרית שנהרגה ב'מייקס פלייס', והבנתי שהוא לא יודע כלום. תפסתי אותו ואמרתי לו. זה היה הלילה הכי קשה שלי שם"
אורי יואלי, מורה לקולנוע ולהיסטוריה, גילה את המנזר חודשים ספורים לאחר שנפתח, עבד כאן כברמן וכתב פה ספרים. גם הוא מספר על חיבור בין הפוסט-טראומה הצבאית לחוויה המנזרית. "ה'מטריושקה' היה פתוח בימי זיכרון, ויצא לי כמה פעמים לשתות שם עם הלומי קרב. היה שם בן אדם אחד שסיפר לי את הסיפור שלו מיום כיפור, ומבחינתו היה משמעותי שיש מקום פתוח ביום הזיכרון. השתייה לא הייתה רק אקט של בילוי בשבילו, אלא ציון היום הזה. כמו אזכרה. זאת הייתה שתייה שקטה, כבדה ומכובדת, ואירוע שאזכור כל חיי. גם הזיכרון שלי מרצח רבין קשור למקום הזה, שמעתי על היריות ברדיו בפיצוצייה בקינג ג'ורג' וישר הלכתי למנזר. כולם התאספו, כיבו את המוזיקה והקשיבו לחדשות. מישהו הלך לקנות נרות נשמה".
קצוות כאלה נפגשו במנזר לעתים קרובות. "פעם היה כאן טלפון ציבורי, ובעידן הפיגועים אנשים מחו"ל היו מתקשרים לפה, מחפשים את הטיילים שלהם או להפך, היו מתקשרים מפה הביתה להרגיע", מספר יואלי.
עמנואל גולדשטיין, מדריך סנפלינג ויועץ לענייני גובה שעבד כאן כברמן והוא לקוח קבוע כבר 27 שנים: "תקופת הפיגועים הייתה קשה, זה היה כמו לצאת לקרב. אתה נותן לאשתך נשיקה ומרגיש שאלוהים יודע מה יקרה. המנזר היה מהראשונים ששמו שומרים בכניסה, עוד לפני שזה נדרש בחוק, כי כולם היו בלחץ מכל אדם עם מעיל שנכנס.
"באפריל 2003 עבדתי בבר ואחרי חצות התחילו להגיע אנשים עם כתמי דם מהפיגוע ב'מייק'ס פלייס'. הם סיפרו לנו שמלצרית שלנו שעבדה גם שם, והייתה בת זוג של לקוח קבוע, נהרגה בפיגוע. הבשורה הזאת התחילה לעשות כנפיים, וזה דבר מפליא: כל פעם שהיה פיגוע אנשים באו מהבתים למנזר במקום להתחבא. גם הפעם זה קרה, אנשים הגיעו ואני מזגתי צ'ייסרים. בשמונה בבוקר הגיע בן הזוג של המלצרית שנהרגה וביקש קפה, ואני הבנתי שהוא לא יודע כלום. תפסתי אותו ואמרתי לו. הוא לא האמין, שאל איך אני יודע, וגם אני התערערתי ואמרתי שאולי זאת טעות. הוא עזב את המקום והתברר שזאת לא. זה היה הלילה הכי קשה שהיה לי שם".
תשאלו את שמוליק קראוס
ליאור הרגיל היה בן 29 כששב לישראל משהות ממושכת באוסטרליה ב-1997. הוא התחיל לעבוד ב"כרמל מזרחי", אבל כבר אז גילה את המנזר. "המקום היה פתוח 24/7 והייתי יושב פה ושותה, מכיר את הנפשות הפועלות. למקום עוד לא היה שם בכלל, ינקו פתח אותו לעצמו ולחברים שלו. הלקוחות היו באים רק בלילות והאוכל היה מנת גולאש וטוסט".
הטוסט מהותי לסיפור, כי כשהרגיל התפטר ובא לשתות במנזר, הבחור שהכין את הטוסטים בדיוק עזב. "הצעתי את עזרתי, וככה התחלתי לעבוד במטבח עד ששעמם לי וביקשתי רשות להרים הפי האוור. הדפסתי פליירים וחילקתי בהוסטלים בכרם. תוך שנייה היינו צריכים להביא עזרה, כי המקום היה מפוצץ במטיילים. הם גם הלכו מכות כל יום, ולך תנסה לעמוד מול 30 אנגלים שיכורים. בערך אז הציע לי ינקו לקנות חלק מהמקום, ולמרות שמאוד פחדתי, כי אף פעם לא ניהלתי מקום ולא היה לי כסף, סגרנו על 50 אחוז בהסכם על מפית נייר".
רגע, אז איך המקום קיבל את שמו?
"יום אחד נכנסה מישהי שבדיוק חזרה מסיור מנזרים ביוון. הכניסה, המדרגות שעולות פנימה - זה הזכיר לה מנזר, וינקו בדיוק חשב איזה שם לתת. זה מה שקרה".
אורי יואלי: "אחד החברים שלי המציא למקום את הסלוגן 'באתי בשביל הבירה, נשארתי בגלל הבירות'. אנשים היו מגיעים מוקדם לבירה שאחרי העבודה, והמשיכו ככה אל תוך הלילה. אני עצמי כתבתי כאן ספר שיכורים אחרי קיץ של שתייה כבדה".
היית כאן מההתחלה. אתה יודע להגדיר את סוד הקסם של המקום?
"האזור הזה של הכרם היה מהמוזנחים בעיר, והמנזר היה כמו בועה. זה מקום לא שיפוטי כלפי אלכוהוליסטים ואנשים שמתחזקים התמכרויות מסוגים שונים, אנשים בלי כסף, צעירים, אינטלקטואלים, שרוטים. זה מקום כזה שכבר בפעם השנייה שלך בו יש לך משקה קבוע ובפעם הרביעית אתה כבר יכול לרשום".
"הייתה פה מחברת שנראית כמו רשימת שינדלר, עם עמודים מתפרקים", משלים הרגיל את התמונה.
שחר, לקוח קבוע, מתערב בשיחה: "יום אחד אני ישבתי על הבר ולידי שמוליק קראוס עם הפיליפיני שלו. שמוליק שתה, ובסוף הברמן שאל אותו מה לגבי החשבון. קראוס אמר 'בחודש הבא', והברמן ענה שהוא אמר את זה כבר בחודש שעבר. שמוליק שאל 'ולא צדקתי?', והלך".
"לאלפים רשמו. אלה חובות אבודים", אומרת שוורץ, ובני הזוג מנצלים את ההזדמנות כדי להודיע שזהו, החל מאוגוסט לא רושמים יותר.
אורי יואלי, לקוח קבוע וברמן לשעבר: "זה מקום שהוא חלק מהזהות שלי, שקשה לי לדמיין את החיים בעיר בלעדיו. הילדה שלי בת עשר, ויש לי תמונה שלה כאן בגיל חצי שנה, מאחורי הבר"
גולדשטיין: "אתה מגיע לכאן כי זה בית, בלי מחשבה. גם לא מחשבה על בילוי, כי זה משהו שעושים על הדרך, וזאת המשמעות של בר מקומי. המנזר ממלא פונקציה של צורך בשבטיות ברמה הרגשית, כי אתה מכיר כאן מלא אנשים טובים, וגם ברמה התפקודית: אתה צריך חשמלאי, יש לך את רוני אלקטרוני. צריך אינסטלטור, יש לך את לואיס הפילוסוף. צריך עורך דין, יש לך את דני".
ויש לך גם אוכל. המקום שהגיש גולאש וטוסט השתנה מהר מאוד במובן הזה, והיה ל"מסעדת שוק לפני שזה נהיה טרנד", כהגדרתה של ורד. "התפריט תמיד היה נגזרת של הסקרנות הקולינרית האינסופית של ליאור. אני לא מכירה אנשים שיש להם ידע מעשי ותיאורטי כמו שהוא צבר במסעות בעולם ודרך קריאה ואכילה. הייתי עדה לדיונים על איזה רטבים להכין ועל עישון חזירים ותהליכים מורכבים וארוכים, כל זה במקום הכי קטן ומרופט ודל, והדיסוננס הזה מקסים. הטבחים במנזר מעולים והרבה פעמים מגישים כאן מנות משובחות. זה לא יציב, זה הרפתקני ויש ניסיונות שפחות מצליחים, אבל גם הכישלונות מעניינים".
המנזר יוצא דופן גם בעניין החזיר.
"החברה הישראלית עוברת הקצנה, ולמרות הדימוי החילוני של תל אביב, אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים כמה מסעדות מגישות חזיר. אבל זה חומר גלם שליאור מאוד אוהב. לדעתי על גופתו המתה לא יהיה חזיר במנזר".
קוברה הגרוזיני כבר דלוק
פעם היה בכיכר מגן דוד, הסמוך למנזר, מעבר תת קרקעי להולכי רגל שקישר בין שני צדי רחוב אלנבי. לא היה פשוט לעבור שם: במקום שהו תמיד הומלסים ומכורים, הריח הדומיננטי היה שתן, אבל איכשהו נערכו שם גם מסיבות טכנו מחתרתיות והופעות. אולי הזיכרון המתעתע, אבל הטינופת עם הנגיעות האמנותיות נתנה תחושה של חו"ל.
בשנת 2003 הוחלט להרוס את המעבר. "ביום שעמדו לאטום שם הלכתי להיפרד מהמקום. אני מציץ פנימה שנייה לפני שהדחפור מתחיל לעבוד, ופתאום אני רואה בפנים שני אנשים גמורים", מספר הרגיל. "אני עוצר הכל, הנהג של הדחפור לבן כמו סיד, ואז מתוך המעבר יוצאים השניים האלה מתנדנדים ושעונים זה על זה, מקס ומוריץ בגרסה הרוסית. הם בכלל לא הבינו על מה המהומה. אם לא הייתי רואה אותם, הם היו מתים שם ואף אחד לא היה יודע".
הרגיל: "אני חוזר לארץ במוצאי כיפור, פותח 'הארץ', ובעמוד הראשי כתוב שכשכל המדינה סגורה, במנזר עושים מסיבות". יומיים לאחר הפרסום הגיעו פקחי העירייה
ההרפתקה הזו נרשמה בדברי ימי המנזר כשהיה פעיל 24/7. היום זה סביב 20/7. "אנחנו מוזגים משמונה בבוקר והמטבח נפתח ב-12", אומר הרגיל. "האנשים שבאים לשתות בבוקר הם לקוחות של 25 שנה לפחות, תמיד יש את אלה שחייבים גינס ואת הרוסי שיבוא מקניות בשוק, יבקש 100 גרם וודקה, יוריד שוט וימשיך בדרכו. רוב שתייני הבוקר הם פנסיונרים".
"בהמשך היום יש כאן הכל מהכל", אומרת שוורץ. "אנשים עם תינוקות, נשים בהריון שהיו קבועות קודם לכן ועכשיו באות לשתות בירה ללא אלכוהול, שתיינים שמגיעים להפי האוור, רונה ההומלסית ששותה קמפארי על חשבון הבית, עיתונאים, תיירים, זרים שהתגלגלו לישראל וחיים כאן עשרות שנים".
הרגיל: "כשהיינו פתוחים 24/7 והייתה תקופה של מועדונים, היית נכנס לפה וזה נראה כמו סרט פסיכדלי. יש לך את גבריאל המלאך עם הראסטה האחת, קוברה הגרוזיני, דוד החרדי מבני ברק. וכולם דלוקים".
למה בעצם כבר לא פתוח מסביב לשעון?
שוורץ: "היום אין חיים בתל אביב בין ארבע לשמונה בבוקר. אבל תמיד היו אנשים במנזר, אז כדי לסגור דפי הברמנית הייתה שמה לשבורים של הלילה את 'כמה טוב שבאת הביתה'. הם לא היו עומדים בזה ונעלמים החוצה".
זו הייתה שכונת פשע באותה תקופה, לא ביקשו מכם פרוטקשן?
הרגיל: "ב-98' באו אליי איזה שניים שרצו שאני אשלם. רצה הגורל וכמה חודשים לפני כן היה פה פרלמנט של כבדים שהיה ברור שהתאהבו בי, ואחד מהם אמר, 'אם יש בעיה, תבוא אליי'. סיפרתי לו שרוצים ממני פרוטקשן, והוא אמר, 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ובאמת העבריינים ההם לא באו יותר".
יש קוק אחר
על בר העץ של המנזר מקובעים 14 לוחות פליז עם שמות של לקוחות, מזכרת מהימים הקשים של סגרי הקורונה. חודשיים לפני פרוץ המגפה קנו הרגיל ושוורץ את חלקו של סודובניק במנזר והפכו לבעליו הבלעדיים, תזמון שכמעט הרג את הבר. "הבנו שזה סיפור שייעלם פתאום, ושאנחנו צריכים את הקהילה כדי לצלוח את התקופה הזאת", מספרת שוורץ. "פתחנו בגיוס המונים, אבל לא במובן של תרומות אלא רכישה עתידית - של מרצ'נדייז כמו חולצות ממותגות או ערב פרטי במנזר. 2,000 איש לקחו חלק בזה". 14 מתוכם שילמו 500 שקל כל אחד תמורת לוח פליז.
"קניתי לעצמי כזה לכבוד יום הולדת 50", מספר יואלי, "כי זה מקום שהוא חלק מהזהות שלי, שקשה לי לדמיין את החיים בעיר בלעדיו. הילדה שלי בת עשר, וכמו הרבה ילדי מנזר אחרים יש תמונה שלה כאן בגיל חצי שנה, מאחורי הבר. אני שמח שיש בר שהוא חלק מהחיים שלה. גם אחותי שגרה בכפר סבא מביאה לפה את הילדים ואנחנו עושים מפגשים משפחתיים, היו שנים שחגגתי פה את ליל הסדר".
שוב מתבקש לשאול על סוד הקסם.
"המקום הזה אף פעם לא היה של ווינרים. עשו פה קוק, אבל זה לא היה מקום של קוק ושופוני. אתה יכול לעשות כאן פדיחות ואף אחד לא יזכור לך את זה לרעה. מעבר לזה, תל אביב עוברת תהליך שנמשך 30 שנה, ממקום עני ומגניב למקום עשיר ומשומש שבו אנשים קמים בבוקר לעבודה והולכים לישון בערב ורק הכסף מדבר. כאן זו לא התחושה. הכסף שלך לא מדבר פה והשתייה שלך היא חלק משרשרת ארוכה ומתמשכת של אנשים ששתו לפניך".
רון אזואלי, ברמן ומנהל: "המנזר הוא המקום האחרון בתל אביב שבו אתה יכול לשבת עם זין על הראש, ויגידו לך, 'בסדר, יש לך זין על הראש. בוא נדבר'"
"המנזר הוא ציר שאתה כל הזמן סובב סביבו", אומר אזולאי. "זה המקום היחיד ששרד כשהכל מסביב קרס, כי ישראל היא מקום טרנדי וארעי ונטול מסורת. המנזר הוא כמו בית כנסת של חילונים. שם זו קהילה שבה כולם עוזרים לכולם, וככה גם כאן.
"אתמול בלילה היו על הבר ערבי וימני. הם דיברו וצעקו, אבל תוך כדי זה עשו 'לחיים'. דברים כאלה לא קורים כבר, היום בשיחה אתה נופל בלשונך וזהו, אין סלחנות. פה יש, ולכן יש שיחה. זה מיקרוקוסמוס של ישראל: יש כאן אנשים שסופרים קלוריות ואוכלים פריכיות וכאלה שאוכלים את החמאה עם הידיים. אנשים הורחקו מכאן לצמיתות על התנהגות שלא מכבדת נשים, אבל זה לא אומר שאין פה אנשים גסים, וטוב שכך. יש כאן ישירות ובוטות ובחורות שמספרות על הזיונים שלהן ואנשים שפעם היו דילרים בכרם התימנים. המנזר מחבק את אנשיו באשר הם, ואני לא חושב שיש מקום בעיר שמאפשר כזה חופש וכזה פולקלור".
למרות שתל אביב רוצה לחשוב שהיא כולה כזו.
"כי במקור היא עיר שבה אתה יכול ללכת עם זין על הראש ואף אחד לא יגיד לך כלום, אבל זה הולך ונעלם. המנזר הוא המקום האחרון שבו אתה יכול לשבת עם זין על הראש ויגידו לך 'בסדר, יש לך זין על הראש, בוא נדבר'".