ג'וני נמצא בשטח מתחילת המלחמה, אבל לכזו הסתערות הוא לא ציפה. הוא בסך הכול הצטלם עם איזה בחור נחמד ליד המשאית של הפלאפל שביקש ממנו סלפי לפייסבוק, ופתאום הטלפון שלו הוצף באלפי הודעות של בחורות. "לא ידעתי בכלל שזה חנוך דאום, לא הכרתי אותו", מודה ג'וני, "אני לא רואה טלוויזיה ולא נמצא ברשתות החברתיות, אז לא ידעתי שהוא מפורסם".
הפוסט של דאום, שהצטלם עם ג'וני נטול החולצה בבסיס שלו בצאלים, הפך אותו למפורסם בעצמו. הגולשות לא עמדו בפני החייל הבודד והמסוקס שהגיע משיקגו לטובת ההגנה על המולדת, והשתוקקו להיות במקום הרובה שהוא אחז בנונשלנטיות בתמונה. "זה בעיקר היה מצחיק לראות את כל התגובות לפוסט", אומר ג'וני, "ובהתחלה גם ממש התרגשתי מההודעות הפרטיות שקיבלתי, וישבתי לקרוא אותן. יצא לי לדבר עם כמה בנות חמודות, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שרגע, זה לא הזמן להכיר מישהי. אני באמצע אימונים, אנחנו אולי עוד מעט נכנס, ואם אני באמת רוצה להכיר מישהי אני אשקיע ואקח את הזמן ואהיה במקום שאני באמת יכול לפתח מערכת יחסים. כרגע אני רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים כאן".
ואחרי המלחמה, בעזרת השם? תיפגש איתן?
"אני מאוד מאמין בלהכיר פנים אל פנים, אבל אני לא פוסל את האפשרות להיפגש עם מישהי מההודעות".
יש בכלל זמן לחשוב על זוגיות או על בנות בזמן מלחמה?
"תראי, אנחנו תקועים רק עם גברים פה, אז די שוכחים מבנות – עד שאתה רואה בחורה אחת. ואז אין מה לעשות, אתה ישר מתחיל להתרגש ונזכר כמה אתה צריך מגע של בחורה וסקס. פרימיטיבי אבל טבעי".
אחרי ההצלחה של הפוסט על ג'וני, פרסם דאום תמונה של חיילים נטולי חולצה עושים שרירים בחדר הכושר במטרה להעלות את המורל הלאומי. הגולשות התמוגגו. "עושה חשק להתגייס למילואים", "אנחנו רוצות רשימה מסודרת שלהם", "אני מבייצת" ו"ככה פותחים את הבוקר!", הן הגיבו, וכמובן לא שכחו את תוכנית העל של הריבונות הציונית: "בנות ישראל, זה הזמן למצוא חתן!!!!".
"איך אפשר שלא להימשך למישהו שהתפקיד שלו הוא להגן על המדינה שלך? חייל זה בן אדם שכשהוא יאמר לך, 'אני אשמור עלייך' את יודעת שהוא מתכוון לזה. לי זה נשמע גבר מושלם"
ליאם בן מרגי, מנהלת מדיה
ש-גר את הנשק, חייל שלי
פרימיטיבי אבל טבעי, כמו שאומר ג'וני. נראה שבשבועיים האחרונים לוחמי צה"ל הפכו למושא תשוקתן של נשות (וגם כמה גברי) ישראל. מאיה ורטהיימר פרסמה בסטורי שלה מיזם בשם "יורדות לדרום" שנשלח אליה: "אנחנו, רווקות ישראל, החלטנו לצאת למבצע", נכתב שם, "לפני הכניסה הקרקעית נגיע מספר רב של רווקות ונרד לכל חייל שחפץ בכך. אנחנו נהיה תומכות הלחימה הכי טובות שעם ישראל ראה". מיזם נוסף בשם "פינת הרווקות של זאפה" הפיץ מנות אוכל לחיילים בבסיסי הדרום וקרא לרווקות לשלוח תמונות שיופיעו על החמגשיות להרמת המורל.
לא שזה דבר חדש: כבר בניינטיז מיכל אמדורסקי ריירה על הלוחמים עם השיר "חייל שלי" ("תפרוק את הנשק, חייל שלי תפרוק אותו, לתוך גופי"); במבצע "צוק איתן" התפשטו הגולשות בפייסבוק למען צה"ל ובסדרה "חאנשי" עליזה חנוביץ' עשתה הכול כדי לחבור לחייל ישראלי אורגינל. גם הצלם עדי נס יצר בשנות התשעים סדרה שלמה של צילומים סביב האתוס האירוטי של הלוחמים. באומנות, במוזיקה, באינטרנט או בטלוויזיה – מדים תמיד מדליקים אותנו. אבל נראה שבשעת מלחמה התשוקה ללובשי המדים עולה שלב, ותתפלאו, יש לזה תפקיד חשוב, אפילו רוחני.
כמו תמיד, המדד הוא טיקטוק: בשבועיים האחרונים הטרנד הכי לוהט שם הוא "ש-גר" ו"יו-רה". לאלה מאיתנו שלא בני 14, מדובר בטרנד שהתחיל עם סרטון ששחרר צה"ל ובו מונטאז' של הפצצות בעזה, כשברקע הסאונד של מכשיר הקשר: חייל אחד שננעל על המטרה ומכריז, "שתיים שלוש, ש-גר" לפני שהוא מפציץ, וחייל אחר שקורא בעליצות "יו… רה!" בזמן שהוא יורה. אף אחד לא תיאר לעצמו שפיסת תעמולה צה"לית תסעיר כל כך את הרשת: התגובות לסרטון התמלאו בלבבות ואימוג'ים נוטפי זיעה, גולשות זעקו, "מי זה החתיך שאומר ש-גר", תייגו חברות שיתעלפו יחד איתן ויצאו במסעות חיפוש נואשים אחרי הקול האנונימי שבסרטון, ששייך, כנראה, למפעיל כתב"מ. "אני דלוקה על הש-גר, הייתי רוצה לצאת איתו", מתוודה תמר, טיקטוקרית בת 17, "בגלל שהוא חייל ששומר על המדינה שלי שזה ממש מושך, וגם העובדה שהוא משגר זה מטריף ומעלה לו ברמות".
@shirabassonfalach #דניקושמרו #אורןלהב ♬ צליל מקורי - Ohayon_shahar
"מה שמדליק זה הסמכות שלו באשכרה לשגר משהו לאויבים שלנו, וגם יש בקול שלו חד משמעיות וזה מושך מלא בנות. זה נהיה סיפור גדול כי במלחמה אין ממש מה לעשות, במיוחד לרוב הבנות, אז ממציאים דברים ומתלהבים יותר מחיילים".
כמו מחנה אדוארד וג'ייקוב בתקופת "דמדומים", גם כאן נחצו בנות ישראל לשני מחנות: בחור ה"ש-גר" ואיש ה"יו-רה", כל אחד מהם צבר מעריצות משלו והפך לסמל מין וירטואלי. "אני לא באמת חושבת שיש תחרות, ש-גר לוקח את יו-רה", פוסקת ליאם בן מרגי, מנהלת מדיה, "אני אמנם בזוגיות עם חייל משלי, אבל אם אני צריכה לבחור בין ש-גר ליו-רה - אז ש-גר, חד-משמעית". גם היא העלתה סרטון לטיקטוק, שבו היא תוהה מה יקרה אם בסוף יתברר שבחור הש-גר הוא בכלל לא חתיך או גרוע מזה, תפוס. "השמועות אומרות שהוא בכלל נשוי עם ילדים", היא מגלה לי, "סליחה, בנות ישראל".
באמת כולן מתלהבות ממישהו שאין להן מושג איך הוא נראה, ושמעו רק מילה אחת שהוא אמר?
"אני חושבת שמה שמדליק את כולם בקטע הזה זו הנונשלנטיות של החייל, וואלה שלחו אותך להפציץ בעזה ואת מצפה לאנרגיות והתרגשות אבל ה'אדישות' הזאת והדרך שבא הוא אומר ש-גר כאילו הוא עכשיו זורק סוכריות לילדים ולא פצצה, זה מה שעושה את זה".
אז זו חרמנות או מורל לאומי, להידלק על חייל שמוריד פצצה על עזה?
"אני חושבת שזה לגמרי שילוב של שניהם. כי איך אפשר שלא להימשך למישהו שהתפקיד שלו הוא להגן על המדינה שלך? חייל זה בן אדום שכשהוא יאמר לך, 'אני אשמור עלייך' את יודעת שהוא מתכוון לזה. לי זה נשמע גבר מושלם".
"אני חושבת שבשבועות האחרונים כולנו חשים אובדן כמעט מוחלט של תחושת הביטחון האישי, בעיקר בקרב נשים צעירות", אומרת מרום, מנהלת בקהילת "הפשוטעות" בפייסבוק וגרופית של "ש-גר" ו"יו-רה" במידה שווה, "חברות רבות שלי שבני זוגן גוייסו למילואים חוששות לישון לבד בבית אז אנחנו ישנות אחת אצל השניה, יש כאלה שצריכות לנסוע לצפון ולדרום והן אוספות בדרך חיילים טרמפיסטים – גם במטרה לעזור להם, כמובן, אבל גם כדי לנסוע רגועות יותר כי יש לצידן חייל חמוש. בהקלטות האלה יש משהו שמשיב חלק מתחושת הביטחון הזאת, וזה גם מושך בסופו של דבר".
"מה ש'קנה' אותי זה הסמכותיות והלהט של בחור היו-רה", מתוודה גיל, מתכנת ביסקסואל ממחנה היו-רה, "יש כאלה שנמשכים למדים, זה חלק מלגור פה, זו התרבות".
מבחינתך זה מם אינטרנט מצחיק או שאתה באמת דלוק עליו?
"זה שילוב של הדברים. הוא נשמע כמו מישהו להקים איתו בית. אם הוא קורא את זה ורוצה זוגיות, זה הזמן לכתוב לי".
יש משהו קצת מוזר בלהפוך סרטון של הפצצות לטרנד טיקטוק חמוד. אבל בזמן מלחמה כולנו במוד הישרדותי, הסיפור הוא אנחנו, האויב הוא רק רעשי רקע, מגש הכסף שעליו מושיט לך מאהבך את הבונבוניירה. לא צריך להיות מורעלת קרבי כדי להרגיש ככה, גם שמאלניות מנוסות נופלות לאחרונה בשבי המוג'ו הצה"לי. "אני בחורה מתל אביב שגדלה באווירה לא ממש מיליטריסטית, כל הבנים שיצאתי איתם תמיד היו סמולנים שלא עשו צבא", מתוודה אילי פארי, קולגה ממאקו שמתאבססת בימים אלה על תמונות חושניות של מילואימניקים, "ופתאום נהייתי חאנשי, אני מרגישה חאנשי. יש לי עכשיו אלבום בטלפון 'חיילים עם שפם' ובו צילומים של כל החיילים עם השפם שמצאתי באינסטגרם. אעריך מאוד אם תכתבי שאני אשמח להכיר מילואימניק עם שפם. שיפנו אליי".
מה מושך דווקא במילואימניק עם שפם?
"זה מצד אחד אווירה 'היפסטרית', מצד שני זו גבריות ישראלית לתפארת שכולנו קצת חששנו להודות שתמיד רצינו: את הבן החתיך שיכול להציל אותך ולהביא לך ילד וקוראים לו איתי, שגדל במושב ויש לו ערכים אבל פתאום יש לו שפם אז את במין כזה 'רגע, מה אתה'. לי זה נוגע ברחם באופן אישי".
"אני בחורה מתל אביב שגדלה באווירה לא ממש מיליטריסטית, כל הבנים שיצאתי איתם תמיד היו סמולנים שלא עשו צבא, ועכשיו יש לי אלבום בטלפון 'חיילים עם שפם' ובו צילומים של כל החיילים עם השפם שמצאתי באינסטגרם. אעריך מאוד אם תכתבי שאני אשמח להכיר מילואימניק עם שפם. שיפנו אליי"
יש בכלל חשק מיני עם כל מה שקורה עכשיו במדינה?
"בימים הראשונים של המלחמה באמת לא הרגשתי כלום, ואז פתאום נפתח. פתאום יש תקווה, פתאום לא רק בא לי למות. ברמה היותר 'רוחנית' אגיד שפשוט הייתי צריכה אנרגיה של חיים רגע, וסקס זו די אנרגיה של חיים".
יפי הבלורית והטינדר
אולי זה דווקא סימן טוב, שהליבידו הלאומי מתעורר מחדש. בשבוע הראשון למלחמה ספגנו מהלומה נפשית קשה, השמיים נפלו עלינו ולא חשבנו שנצליח אי פעם להתאושש. סימני החשק המתעורר הם, יותר מכל, סימני חיים. "החיים מוצאים דרך", כמו שאמרו ב"פארק היורה".
וכאמור – מי שמרוויחים הם החיילים, שהופכים אוטומטית לסמל סקס ברגע שהם עולים על מדים. אפשר לראות את זה בכרזות ישנות של צה"ל, שם דמויות החיילים בוהים באופק, זקופים ושריריים, או לשמוע את זה בשירים ישנים המציגים אותם תמיד כ"יפי הבלורית והתואר". כאילו אף פעם לא היה לוחם עם סתם אף עקום וקרחת. כאילו יופי חיצוני זה משהו שכל אחד אוסף בבקו"ם. זה מרגיש קצת כאילו רקחנו מולם איזה דיל מפוקפק - אתם תילחמו למעננו בחזית, ובתמורה נפנטז עליכם בעורף. שווה. "בשנות השישים התחילו לטפח את דימוי הצבא כמשהו נחשק וגברי", מסבירה אורית רוזין, היסטוריונית מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, "ממש בנייה מכוונת של פטיש צבאי, כל הקטע הזה של 'הטובים לטיס והטובות לטייסים', הפאלוס של הטילים והטנקים והמטוסים. זה קרה כי באותה תקופה התחילה בציבור ביקורת על הצבא, ונעשה ניסיון מכוון מלמעלה, בשיתוף עיתונאים ופרסומאים, להפוך את הצבא לדבר מרכזי בחיים בישראל, שעינינו נשואות אליו".
זה גם סוג של תגמול ללוחמים. תתגייסו, נהפוך אתכם לנחשקים.
"זה לא היה מדובר, אבל זה היה ככה. הלוחמים צריכים להתגבר על המון פחד, יש להם עבודה מאוד קשה, וזה מה שעוזר להתגבר".
"זה באמת מחזק אותנו כאן מאוד, התמיכה הנשית", מאשר ג'וני, "זה מה שחסר לנו פה. נשים גורמות לגבר הרגשה של רוגע, אכפתיות, דאגה, ולדעת שנשים מחכות לנו – זה נותן לנו מוטיבציה לעשות את מה שאנחנו עושים".
"בשנות השישים התחילו לטפח את דימוי הצבא כמשהו נחשק וגברי. זה קרה כי באותה תקופה התחילה בציבור ביקורת על הצבא, ונעשה ניסיון מכוון מלמעלה להפוך את הצבא לדבר מרכזי בחיים בישראל, שעינינו נשואות אליו"
אורית רוזין, אוניברסיטת תל אביב
"אנחנו נמשכים למדים כי הם מייצגים סמכות, ואנחנו בתקופה שבה נשבר האמון בסמכויות", מסבירה ד"ר יעל דורון, פסיכולוגית שיקומית מומחית והמטפלת הזוגית של "חתונה ממבט ראשון". "בשבת השחורה לא היתה ממשלה. הצבא לא הגיע. לכן דווקא ההתאוששות של הצבא בימים והשבועות שאחר כך מושכים אותנו עוד יותר".
כלומר, החרדה בזמן מלחמה מגבירה את המשיכה.
"ישראל היא חברה 'מגויסת', אנחנו במצב הישרדות עם חשש מתמיד לקיומנו, והמיתוסים של המדינה קשורים תמיד להקרבה ולגבורה. בימי שלום ותקופות של שקט התפיסה הזו קצת מתרופפת ואנחנו יכולים להתרכז גם באידיאלים אחרים – למשל לרצות שהילדים שלנו יחפשו את עצמם ואת האושר שלהם ויגשימו את הפוטנציאל שלהם. אבל ברגע שהמדינה באיום, כולנו חוזרים להלך הרוח הלאומי של הישרדות. ובתנאים האלה – החיילים הם מושא התשוקה, כי הם אלה שמסמלים את הכוח וההצלה שלנו".
אז אנחנו נהנות להימשך לחיילים כדי להגן על עצמנו, והחיילים נהנים להיות אלילי מין כי זה פיצוי על מה שהם צריכים לעבור למעננו בקרב, כולם מרוצים. "אבל זה לא בקטע של הזנייה", מדגישה רוזין, "לארוטיזציה של הלוחמים יש גם תפקיד חשוב, במובן של להפוך את הרגע שעל סף המוות לרגע שיש לו משמעות".
מה זה אומר?
"תראי, בעוונותיי הייתי פעם צונחת צניחות חופשיות, והרגע הזה של לפני הצניחה החופשית זה הרגע שבו את מרגישה בפעם הראשונה שרק עכשיו התחלת לחיות. זו מזרקה של אדרנלין שהגוף משחרר, שנותן לך תשוקה לחיים. תחושה של 'עכשיו אנחנו חיים, זה הזמן לחיות, קרפה דיאם'. זה מה שמאפשר לנו להתקיים במדינה הזאת".