כמה אנשים תקינים פוליטית צריך בשביל להחליף נורה? אף אחד, אין לנו זכות לכפות שום דבר על הנורה וגם לא לספר בדיחות נורה. אם אתם מסתובבים לאחרונה בעולם בתחושה שאי אפשר להגיד יותר כלום, הגעתם למקום הנכון. כלומר זה שיכתבו בו המילים הלא פוליטיקלי קורקטיות - "כושים", "נכים" ו"כוסית" (על ידי אדם שהוא לא אף אחד מהשלושה), וכל זה על מנת לבחון איפה אנחנו עומדים בכל נושא השפה-מציאות, והאם השתנה משהו בעולם הזה מאז שאסור להגיד יותר כושים.
לפני מספר שבועות הופיע ג'רי סיינפלד בתכנית אירוח ואמר שכל נושא התקינות הפוליטית הפך כבר ל"קריפי". לדבריו אנשים, במיוחד צעירים, לקחו את הפי.סי לקיצוניות גדולה מדי. לפני חודש נטען בכתבה ב"גרדיאן" שאיימי שומר - אחת הקומיקאיות המעולות של השנים האחרונות – מגזימה עם בדיחות גזעניות (נגיד, אלה) היא התנצלה והבטיחה לא לספר אותן יותר. גם מערכון של לואי סי.קיי על גזענות נתקל בתגובות דומות וכריס רוק הודיע שיפסיק להופיע בקולג'ים כי הם נעלבים מכל דבר. קומיקאים אמורים לשנות את המציאות דרך הומור ודרך אבחנות על החברה שאמורות להיות משוחררות מכבלי התקינות הפוליטית. כשמתחילים לצנזר גם אותם, יכול להיות שבאמת קצת הגזמנו.
התקינות הפוליטית נולדה מתוך מחשבה שהשיח יכול לעצב ולשנות את המציאות החברתית. לא בטוח שזה עבד. אמנם כבר די הרבה שנים לא מקובל להגיד בארה"ב את המילה "ניגר", אבל השחורים הם עדיין אלו שחוטפים מכות מהשוטרים, באמת משנה אם קוראים להם ניגרז או אפריקאים אמריקאים? מתנגדי הפוליטיקלי קורקט טוענים שמדובר בצביעות, עיוות מציאות וסתירה של עקרונות חופש הביטוי. תומכיו טוענים שגם אם השינוי איטי עדיין יש הרבה יותר מודעות היום, ולא יקרה שום דבר רע אם מישהו יחשוב פעמיים על כל דבר שיוצא לו מהפה. רובנו נמצאים איפשהו באמצע. בין מבוכה מהגזענות של סבא וסבתא שלנו לבין התבוננות באנשים בני 22 שמזדעזעים מקליפ של ריהאנה, או מבדיחות על שרה נתניהו (כי זה לא פמיניסטי? באיזה יקום היא נחשבת לאוכלוסיה מוחלשת?) ותהיה האם מדובר בדור צדקני ושמרני במיוחד או שאנחנו אלו שהזדקנו.
האם התקינות הפוליטית הלכה רחוק מדי? אין ספק שהתבטאויות כמו ה"סרטן" של מירי רגב ו"לובשי הטרינינגים" של פרידן הן בעייתיות, לא משנה באיזו תקופה, אבל האם הסרטון של האישה שהולכת ברחובות ניו יורק והפך לויראלי, כלל באמת כל כך הרבה הטרדות מיניות? ומתי כל העסק הופך מניסיון לתקן את העולם לסתם סתימת פיות, לשמרנות ולתירוץ להדלקת הלפידים? והאם מלבד התחושה שכבר אסור לנו להגיד כלום, ניכר גם איזשהו שינוי במציאות עצמה שמנסים לשנות? כנראה שאף אחד לא באמת יודע, אבל בואו ננסה לעשות קצת סדר בג'ונגל התקינות הפוליטית ולהבין איך שורדים אותו בלי לאבד את היכולת לחשוב באופן עצמאי.
מזרחים
ביטויים בעייתיים:
1. ערסים ופרחות. הוכרזו סופית כמילים גזעניות. השימוש בביטוי "ערסים" באמת פחת וכיום שמור לפייסבוק ולפרקים של "אקס פקטור". "פרחות" הפך בחוגים מסוימים ל"פורח".
2. "הם חמים", "נקי אצלם". מחמאות שכבר לא מקובל לתת למזרחים היום. וכמזרחית, אני יכולה לסתור את שתי ההנחות המקדימות האלו.
3. נובוריש. יש כאלה שטוענים ש"נובוריש" נאמרת לרוב בהקשר של בעל הון ממוצא מזרחי. ואמנם, התבטאויות הקשורות לשיח העדתי תמיד עוררו זעם, עוד הרבה לפני וקסמן, גרבוז וקוטלר, אבל היום המודעות גבוהה הרבה יותר וגם קל יותר להרים לינצ'טרנט. זו הסיבה שאתם כבר לא שומעים גם את "מסעודה משדרות".
4. השד העדתי. הביטוי הזה הולך ויוצא מהשיח, כי הוא לוקח דיכוי שיטתי של אוכלוסיה שנפרש על פני עשורים והופך אותו לג'יני שיוצא מבקבוק, ערטילאי וספק דמיוני.
עדיין בשימוש, אבל אתם מבינים לאן זה הולך:
5. "איך יצא לך ילד כזה בלונדיני, בטוחה שהוא שלך?" לא, גנבתי אותו מהתינוקייה כי לא רציתי תינוק מזרחי.
6. "את דווקא לא נראית מזרחית". כל משפט שמתחיל ב"דווקא" – תוותרו.
7. "הם מצביעים לביבי". בואו נדבר על מי זה "הם".
8. "אוכלוסיות חזקות". הכוונה היא לא לחברים בדרום תל אביב.
9. "ארץ ישראל הישנה והטובה". או במילים אחרות: פעם, לפני שהעלנו לפה את כל הערסים.
10. "הישראלי המכוער", "אנשי השוקולד". אז תגידו ערסים וזהו.
11. "איך אני רוצה צבע שיער / עור כמו שלך". את לא, את סתם רוצה שיחשבו שאת פתוחה ובעלת טעם אקזוטי.
12. "אתם כולכם רקדתם בחצר של המלך". וואו.
13. "ההורים שלך יכלו להישאר להירקב במרוקו". היוש חצרוני.
14. "אנשים פשוטים", "קשיי יום". ההגדרה המקובלת בתקשורת למזרחים. לעומתם, "נורמטיבים" ו"מלח הארץ" תמיד יהיו אשכנזים.
15. "זמר", "מוזיקאי". כשאתם שומעים שנעצר זמר, זה תמיד יהיה זמר מזרחי. זמר אשכנזי יכונה בתקשורת "מוזיקאי".
ועוד מילים טעונות: חומים, קולניים, עילגים, עממיים, שחורדינית.
מבחן המציאות: הפערים עדיין עמנו. כלומר, אשכנזים עדיין מרוויחים יותר ממזרחים, אבל השיח התרבותי שונה לגמרי. שלושה ממשוררי "ערס פואטיקה" זכו השבוע בפרס ברנשטיין לשירה, מריבות רשת ניטשות בעקבות שירים של רועי חסן (שמופיעים במדור הספרות והשירה של "הארץ", עוד הגמוניה אשכנזית), "זגורי אימפריה" היא הסדרה הישראלית הכי טובה של השנים האחרונות (ואנשים אוהבים גם את "שנות השמונים") ואורטל בן דיין השתתפה ב"אח הגדול". ואמנם השיח בנושא לא תמיד חיובי או ממוקד, אבל הוא שם.
אתיופים
ביטויים בעייתיים:
16. אתיופים. בטח שמתם לב שמאז הפגנות האתיופים התקשורת החליפה את המילה "אתיופים" ב"יוצאי אתיופיה".
17. "הם אנשים שקטים" ו"הם נורא צנועים". זה נשמע לכם כמו מחמאה, אבל מבחינתם זה סטריאוטיפ גזעני.
מבחן המציאות: עצומה! אחרי הכל, טהוניה זכתה ב"האח הגדול", בקרוב יתחילו לקחת תרומות דם מאתיופים, והמדינה פעלה במהירות וביסודיות לשחרורו של השבוי האתיופי אברה מנגיסטו. אה, רגע. אוקיי, אז כמעט שנה יש שבוי אתיופי בידי החמאס ואף אחד לא מציע תמורתו כלום, וגם קוראים לו "השבוי האתיופי" או המחמיאים – אתיופי לוקה בנפשו (ע"ע) ולא בשמו, אברה מנגיסטו, כי אף אחד לא באמת סגור על איך אומרים את זה. האם לגלעד שליט היו קוראים "האשכנזי"? האם היו עוברים עשרה חודשי שבי של גלעד שליט בלי סערה ציבורית וצבא חברים? האם מישהו יחליף את תמונת הפרופיל לזו של מנגיסטו? שוב, מלבד בנושא תרומות הדם, ההשפעה של הפוליטיקלי קורקט היא על התקשורת ועל התרבות, וכנראה ששם זה נגמר.
נשים
ביטויים בעייתיים:
18. "בנות" ו"בננות". כרוך בהקטנה.
19. "כוסית". החוקים הם כמו עם המילה "ניגר", אם את אישה את יכולה להגיד את זה על עצמך או על אישה אחרת.
20. "חמודה, תחייכי". או שלא.
21. "את בפאניקה", "צאי מההיסטריה". משום מה היסטריה שמורה רק לנשים.
22. "ייצוגית". זאת לא דרישה לגיטימית בראיונות עבודה, זאת אפליה.
23. "הכיני גופך לקיץ". גופי אינו מכונית.
24. "את במחזור?". זה לא עניינך ואני כועסת עליך מסיבות רציונליות לחלוטין.
25. "השעון מתקתק". שכל אחד יתרכז בשעות הביולוגי שלו, תודה.
26. "דעתנית", "אסרטיבית". תואר השמור משום מה לנשים, כי גברים מגיעים עם דעות בילט אין.
27. "אפשר לדבר עם בעלך?". כי זה קשור לדברים חשובים כמו מכוניות וכסף.
28. "מה לבשת?", "שתית?", "למה באת אליו הביתה?". האשמת הקרבן.
29. "בתיאבון, חמודה!", "אוכלת כמו גבר". כל פניה לאישה שאוכלת, גם אם היא חיובית או משועשעת, אינה לגיטימית.
30. "משכורת שניה", "משכורת יפה לאישה". ציפינו שתרוויחי הרבה פחות למרות שאת עובדת את אותן השעות.
31. "בטוח שיש לך בן בבטן, כי בת גונבת לאמא את כל היופי". כמובן, אנחנו ביצ'יות כבר כעובריות.
32. "בואי, אני אחנה לך". בוא לא.
יש עוד אלפי דוגמאות, כמובן, אבל אפשר לציין שכל סוג של מגע במקום העבודה או הערה על המראה החיצוני הם בעייתיים.
בוחן המציאות: נשים עדיין מרוויחות, ברוב המוחלט של המקרים, פחות מגברים. סביר להניח שגם ההטרדות המיניות ומקרי האונס לא פחתו. המודעות היום גדולה הרבה יותר, בזכות עמודים כמו "אחת מתוך אחת", "גברים באוטובוסים" ו"כשהם משלמים" שכולל ציטוטים של לקוחות זנות. "מחאת המכנסונים" נגד קוד הלבוש המפלה בבתי ספר כבר הגיעה לכנסת, ההתייחסות למראה של איילת שקד זכתה ללא מעט ביקורת והיום משה פרץ לא יכול להגיד בראיון שהוא לא מחליף חיתול עם קקי בלי לחטוף על הראש.
אבל לצד כל אלה, התעוררה גם התחושה שמקרים שפעם היו מסתכמים ב"התחיל איתי מישהו במועדון ונפנפתי אותו", הם היום הטרדה מינית, אפשר אפילו לתבוע מקום עבודה שלם על "הטרדה מינית סביבתית". ומוכרחים לתהות, האם כל אחד מהגברים שאמר שלום לאישה בסרטון הויראלי בניו יורק באמת הטריד אותה? אי אפשר כבר סתם להגיד שלום לנשים? האם תמו הימים שבהם זוגות הכירו סתם ככה ברחוב? סערת רשת זכורה כללה שיימינג של אישה שבן זוגה באותה התקופה, במהלך אקט מיני, גמר לה בפה למרות שביקשה ממנו שלא, ועוררה דיון על תקיפות מיניות ולינצ'טרנטים. אז מצד אחד, יש תחושה שמתחו קצת את גבולות הגדרת התקיפה המינית, ומצד שני לירן חג'בי יכול להטריד את מאי פתאל במשך תקופה ארוכה ולצאת מזה עם הורדה בדרגה, ובידיעות אחרונות עדיין מאשימים נאנסת בכך שלא עצרה את האנס שלה. כלומר – השיח החברתי ערני מתמיד, לפעמים אפילו מרגיש קצת מוגזם, אבל בפועל, כשזה מגיע לצדק, לא קורה עם זה הרבה.
גם בזירה התרבותית, הקליפ של ריהאנה ל"Bitch Better Have My Money" (ולפניו גם "אנקונדה" של ניקי מינאז') הובילו ללא מעט דיונים על החפצת נשים, פרסומות שוביניסטיות לגולדסטאר וקפה נמס עוררו לא מעט זעם, גם קמפיין ה"תשמרי על הכוס שלך" שנועד להיאבק בשימוש בסם אונס (על ידי חינוך הקורבנות ולא האנסים). במקרים מסוימים הביקורת מוצדקת, אבל לעתים המצב מורכב קצת יותר. אי אפשר שלא לתהות לעתים האם התקינות הפוליטית הנאורה השלימה כבר סיבוב שלם והפכה בעצמה לשמרנות. מה ההבדל בין סתם שוביניזם ובין חופש אמנותי או (סליחה מראש) – חופש ביטוי? איפה שמים את הקו בין תקינות פוליטית לסתם צנזורה? רובנו הולכים על הכלי המדעי - תחושות בטן. אם לא התכווצנו בחוסר נוחות בשום שלב, כנראה שזה בסדר. כנראה שהעצה הכי אפקטיבית היא פשוט לא להיות אוטומטיים. גם כשנראה שכולם נורא בטוחים במשהו, רוב הסיכויים שהם מעמידים פנים. תחשבו לבד, מה כבר יכול לקרות? (כתבה וחטפה לינצ'טרנט).
שמנופוביה
תת סוגה של הז'אנר הפמיניסטי, אך כזה הראוי לדיון משל עצמו.
ביטויים בעייתיים:
33. שמנה, דבה, קובבה, שמנשטוחה, שמנדוזה, רולה, ברלה.
עדיין בשימוש אבל אתם מבינים לאן זה הולך:
34. "אישה אמיתית". גם נשים רזות הן נשים אמיתיות.
35. "יש מה לתפוס", "מלאה במקומות הנכונים". ומי מחליט מהם? אתה?
השפעה על המציאות: היום תראו יותר ויותר קמפיינים בכיכובן של "נשים אמיתיות", כלומר כאלה שנמצאות במשקל נורמלי לחלוטין מבחינת החברה אבל בעיני תעשיית האופנה הן שמנות. זה לא אומר שהן שוחררו מציפרני הטיפוח הנשי. הן עדיין מאופרות, מרוטות ומעוצבות שיער ולכולן גם תמיד יהיה חזה גדול (כי את יכולה להיות אישה במידה גדולה רק אם הציצי שלך גדול גם), אבל יש להן לגיטימציה להתקרב לפחמימות. אז מצד אחד קלווין קליין בוחרים בדוגמנית פלאס סייז לקמפיין שלהם, מצד שני היא במידה 40, איזה מן פלאס סייז זה? אלמה דישי נבחרה לקמפיין של טריומף, אמריקן איגל הפסיקו לרטש דוגמניות הלבשה תחתונה וקמפיינים של נשים רגילות לובשות בגדי ים מציפים את הרשת. ומצד שני - חברת הלבשה תחתונה ישראלית מייצרת תחתונים לנערות במידות קטנות בלבד. אף אחד לא באמת מקבל אנשים שמנים כמו שהם, הציפייה החברתית תמיד תסתכם בלרזות, ולרוב יוצמד אליה טיעון בריאותי, כי אף אחד לא יודה שזה סתם בא לו לא טוב בעין. אגב, גם אנשים בעלי עודף משקל שהמדדים הבריאותיים שלהם תקינים לחלוטין, שאין להם עודף סוכר או כולסטרול והם בכושר שיא, עדיין יחשבו ללא בריאים.
"מגיפת ההשמנה", קוראים בעולם לעובדה שיש יותר ויותר אנשים בעלי עודף משקל למרות שכידוע, עודף משקל אינו מדבק. אז מצד אחד מנסים להיות פוליטיקלי קורקט, אבל מצד שני עדיין מטילים את האחריות להשמנה על הסובלים ממנה, למרות שחלק ניכר ממנה טמון בתאגידי ענק שנגדם הרבה יותר קשה לפנות - שוק המזון, מחירם של מוצרים בריאים לעומת משמינים וזמינותם של המוצרים האלה לאוכלוסיות שלמות. לכל אלה יש חלק גדול בסיבה לכך שבעולם המערבי עניים הם שמנים יותר מעשירים. אז אולי לא קוראים להם יותר בכינויים מעליבים ומדי פעם מסכימים לסבול תמונה שלהם בביקיני, אבל עדיין היחס אליהם מגיע מאזורים של שיפוטיות וביקורת. וזה גם האבסורד והזיוף בעולם הפוליטיקלי קורקט: זה בעצם מישהו שמצמיד לך מגפון לאוזן וצורח "תמיד תזכור שאתה מושלם כמו שאתה! עכשיו תשתנה!".
הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים
ביטויים בעייתיים:
36. קוקסינל, מתרומם, נושך כריות, מפליץ קוטג', מתחנגל.
37. "אתה אקטיבי או פסיבי?". בואו לא נרגיש יותר מדי נוח.
38. "עשית ניתוח?", "מה יש לך שם למטה?", "לאיזה שירותים אתה נכנס?", "איך אתה עושה סקס?". התשובה היחידה לשאלות האלה היא – זה לא עניינכם, תתאפקו.
עדיין בשימוש, אבל אתם מבינים לאן זה הולך:
39. "אני מכיר הומו אחד, אולי נשדך ביניכם?". כי צריך רק מכנה משותף אחד.
40. "הוא דווקא גבר גבר". מעדות ה"דווקא לא נראה" הפוגעניות תמיד.
41. "צבעוני", "ססגוני", "רגיש", "מעריץ נשים". הבנו.
42. "ניסית פעם להיות עם אישה? אז איך אתה יודע?". ניסית פעם להיות עם גבר? אז איך אתה יודע?
43. לדבר להומו בלשון נקבה. בואו לא.
44. לשאול לסבית מי האבא של הילד שלה. כנ"ל.
מבחן המציאות: הלהט"בים הם קבוצה חזקה, מותר להם להתחתן בכל מדינות ארה"ב ויש להם מצעדי גאווה ואת קייטלין ג'נר וסתיו סטרשקו. מצד שני יש את רוסיה, בצלאל סמוטריץ' ולפי הערכות 41% מהטרנסג'נדרים מנסים בשלב זה או אחר בחייהם להתאבד.
ומבחינת פוליטקילי קורקט? תראו, עדיף לא להסתבך. תתבלבל בין טרנסקסואל לטרנסג'נדר וישר חצי פייסבוק על הראש שלך. מאמן ב"הולמס פלייס" שהתבטא נגד גייז הצליח להרתיח את הקהילה, דבריו של נירו לוי על משפחות חד מיניות ושל עירית לינור על טרנסג'נדרים לא עברו בשקט ופיגוע הפייסבוק על הוול של נפתלי בנט שזכה לאלפי תגובות עם תמונה מהסרט "יוסי וג'אגר" היה אחד הרגעים הכי יפים ברשת. מצד שני, יש תחושה שכל דעה שלא תומכת מאה אחוז בקהילה תוציא אותך הומופוב ותוביל לאזורי שיח מאוד מיליטנטיים, גם בנושאים לגיטימיים לגמרי שראויים לדיון, כמו פונדקאות.
לקויות
ביטויים בעייתיים:
45. אוטיסט, נכה, מפגר, משוגע, חולה נפש, גמד.
עדיין בשימוש, אבל אתם מבינים לאן זה הולך:
46. על הספקטרום, לוקה בנפשו, מאותגר, סובל מנכות, נמוך קומה.
השפעה על המציאות: לפני כשנה ג'רי סיינפלד, אותו אחד שהתלונן על הפוליטיקלי קורקט, העיד על עצמו בראיון שהוא "אוטיסט". ומה לעשות שאוטיסט, בשנים האחרונות, הפכה למילה רגישה וסיינפלד חטף. הרי איך מישהו שנכנס לפנתיאון הקומדיות בזכות היכולת לפרק סיטואציות חברתיות למרכיבים זעירים ולנתח אותם, מכליל את עצמו בקבוצת אוכלוסייה שאחד ממאפייניה הוא הקושי בקריאות סיטואציות חברתיות? אז ברור שלפני 15 שנים התבטאות כזאת לא הייתה מעוררת אף תגובה, גם לא כינויים כמו "מפגר" שהיום שמורים לשיחות יום יום ובחיים לא ישתמשו בהן בתקשורת. ואמנם כשאריאנה מלמד ב"האח הגדול" ניסתה להעלות את המודעות להנגשת מקומות לנכים זה הסתכם במונטאז' היתולי שלה מתנגשת עם הקלנועית בקירות, אבל בגדול התחושה היא שכחברה, אנחנו מגלים הרבה יותר רגישות וחמלה. וכן, זה אומר גם פחות דאחקות על נכים.
טבעונות
ביטויים בעייתיים:
47. "חגיגה של בשרים", "הייתי יכול לפרק פרה", תמונות של בשר באינסטגרם.
עדיין בשימוש:
48. "לא חסר לך ברזל?". חסר. באמת חסר. אז כדאי שתפסיק לשתות לי את הדם.
49. "זה לא בשר, זה עוף". אף פעם לא שמענו את הבדיחה הזאת.
50. "ומה עם הצמחים, הם לא סובלים?". ערב טוב למומחה למערכת העצבים, מתי מתחילה ההרצאה?
השפעה על המציאות: לכל אחד יש במשפחה טבעוני אחד, בתי קפה ומסעדות טבעוניות צצים בכל מקום, טל גלבוע זכתה ב"האח הגדול", תחקירים על משחטות נעשים על בסיס קבוע ולכל אחד יש בפיד בכל רגע נתון לפחות תמונה מדכאת אחת של עגל. מי שמחזיק בהרבה חברים טבעוניים וצמחוניים כבר נזהר מלהעלות לאינסטגרם תמונות של מזון מן החי, שמא תגיע תגובת "הגופה בצלחת שלך הרסה לי את היום". בסופו של דבר, השיח הטבעוני הצליח להשפיע על המציאות יותר מכולם ולהפוך את פרקטיקת הדיכוי באופן די מבריק. הם אלו שנתנו לאוכלי הבשר שם (האם מדובר בכינוי גנאי?) – קרניסטים, ואחרי שנים שנכנסו לצלחת שלהם עם שלל הערות על B12, הם עכשיו אלו שנכנסים לצלחות של אוכלי הבשר כשלצידם הטיעון המנצח תמיד – עליונות מוסרית. השיח הטבעוני, בתוקפנותו ובויזואליות שלו, הצליח להפוך את היוצרות. זה לא רק שזה בסדר להיות טבעוני, זה לא בסדר לא להיות טבעוני. תנו לזה כמה שנים, והמעשה הלא פוליטיקלי קורקט יהיה לאכול בשר.
ערבים
ביטויים בעייתיים:
51. "טעם ערבי", "עבודה ערבית", "תמכור לה שוקולד, מה היא, ערבייה?"
עדיין בשימוש:
52. "תאונת דרכים בצפון", "מהומות", "כפר", "נוהרים לקלפיות". מלים שאומרים רק על ערבים.
השפעה על המציאות: כולנו יודעים ש"הילד של כולנו" הוא יהודי בן 20, בעוד ש"נער ערבי" יכול להיות גם בן 11. כי הגזענות בארץ היא נושא מסובך הרבה יותר: בניגוד לפוליטיקלי קורקט רגיל, שמטרתו לשנות את המציאות, המטרה של השיח המכובס על הערבים היא הפוכה: להשאיר את המציאות בדיוק כמו שהיא. בין אם זה שינוי השם בפייסבוק ל"מוות לערבים", "הערבים נעים בכמויות לקלפיות" של ראש הממשלה, או סגן שר הפנים ירון מזוז שאומר שאנחנו עושים טובה לערבים שאנחנו נותנים להם אזרחות - התהליך הוא הפוך. לא רק שהמציאות לא משתנה, לאט לאט גם מפסיקים להעמיד פנים לגביה.
מרחב אישי
פוליטיקלי קורקט קשור גם להתנהלות שלנו במרחב ומול אנשים אחרים. מה שאנשים תפסו פעם כדאגה לזולת או סתם חברותיות, יכול להתפרש היום כסתם חטטנות וחדירה לפרטיות. מגע זרים בבטן אישה הרה, למשל, הוא בין האקטים הגופניים הנפוצים שאישה עוברת במהלך הריון. אז גם כאן לפעמים נדמה שהפוליטיקלי קורקט הלך קצת רחוק מדי כי עם כל הכבוד לביטחון אישי במרחב - האם גבר שבמקרה הולך ברחוב בלילה באמת אמור לידע כל אישה שבמקרה הולכת לפניו שהוא אינו מהווה איום? וגם יש כאלה שטוענים שלבקש להעביר כסף במונית שירות זו חדירה לפרטיות, האם אנחנו, כחברה, לא אמורים להתאחד ולהסביר להם בעדינות שהם פשוט אנשים מחורבנים?
מתי אינטרקציה עם זרים הופכת מדאגה ורצון לעזור לסתם חטטנות? הנה כמה דוגמאות, מהקלה אל המבאסת:
53. "התינוק נושם שם במנשא?" - לא, הוא מת ואני נושאת עליי את גופתו.
54. "קר לתינוק", "התינוק רעב". ועוד דרכים לרמוז לאם שהיא מזניחה.
55. "סליחה גברת, הילד שלך אוכל מהרצפה". זה בסדר, זה נפל מהפח.
56. "התאומים שלכם, זה טבעי?". כן, רוצים שאספר לכם כמה סבבי IVF עברתי ומה זה עשה לי לזוגיות?
57. "בקרוב אצלך". זה נראה לכם כאילו אחותה הגדולה והרווקה של הכלה רוצה שתאחלו לה את זה בחתונה, אבל היא לא, למעשה היא תעדיף שאיש לא יצור איתה קשר עין הערב.
58. "הכלב, זה במקום ילד?" - להציק לרווקות זאת כבר סתם התעליינות שפלה.
59. "מה, את בהריון?" – ואם היא לא?
בסופו של דבר, הפוליטיקלי קורקט נוצר על מנת להפוך אותנו לאנשים קצת יותר בסדר ועל הדרך יצר פרדוקס – חברה שכל הזמן הולכת קדימה, אבל שמותר להגיד בה פחות ופחות. כח שאמור לשרת עולם מתקדם יותר אבל ממשטר והופך, בדרכו, לשמרנות. אז יכול להיות שהסוד למינון נורמלי הוא תמיד להישאר איפשהו באמצע – להרשות לעצמך פחות מהקשיש הממוצע ויותר מהסטודנט הצדקן. ורגע, הפוליטיקלי קורקט הזה בכלל מועיל לנו במשהו? כנראה שבמידה מסוימת. המחקרים לא חד משמעיים ואין כאן מהפכות, אם מתרחש שינוי הוא איטי מאוד. שפה אפשר לשנות, מחשבה זה קצת יותר מסובך. בסופו של דבר, פוליטיקלי קורקט הוא סוג של "פייק איט טיל יו מייק איט", ובינתיים אנחנו עדיין בשלב הזיוף. מה שבטוח זה שלמרות שהשפה חשובה, אפשר להיות בן אדם סבבה גם בלי פוליטיקלי קורקט, ואפשר להיות גזען גם בלי להגיד כושי.