לאן שלא תסתכלו, תראו את קובי פרג'. בטלוויזיה בסדרות כמו "הטבח", "פגע וברח" ו"סברי מרנן"; בקולנוע עם תפקידים ב"עוד סיפור אחד", "קריוקי" ו"מפריח היונים"; ובתיאטרון, בשבועות אלה ממש, במחזה "טריאז'" בבית ליסין. בשנים האחרונות הוא פילס לעצמו גם נתיב נוסף, והפך לאחד היוצרים הדוקומנטריים החרוצים בארץ: ב-2016 יצר את הסרט "פוטו פרג'", על הסכסוך במשפחתו בימים ששמה הלך לפניה כאימפריה של צילום ופיתוח תמונות, ומאז יצר שלושה סרטי דוקו נוספים. ולמרות העשייה המכובדת הזו, דור שלם זוכר אותו קודם כל בזכות קובי מנתניה, הגיטריסט של להקת "הפיג'מות" שצרב בתודעה דמויות כמו נאג'י מהאגודה לתרבות הדיור וביטויים כמו "איזה רוח, טירוף".
אני יליד 1996, גדלתי עליך ועל "הפיג'מות". זה משמח אותך כשאומרים לך דברים כאלה?
"כן, אף על פי ששמיניסט שיצפה ב'פוטו פרג'' ירגש אותי יותר. אני מאוד גאה ב'הפיג'מות', זה ההומור שלי, זה חלק מה-DNA שלי, איך שלא אסובב את זה. זה הזיכרון של דור תחילת שנות האלפיים, ובזיכרון הזה לנצח יהיו נעורים, חברות מאוד יפה והמון הומור. אני לא מסתכל לאחור על הפיג'מות ושואל 'למה עשיתי את זה?', אבל תוך כדי תנועה הרגשתי חוסר סיפוק".
מתי מיצית?
"מהר מאוד".
בעונה 3, כשאלונה טל עזבה?
"כן. יש הבדל מאוד גדול בין הסדרה הזאת לבין הקצב שבו היא נעשתה. זה נראה כאילו צילמנו כל הזמן, אבל צילמנו אחת לשנתיים במשך חודש וחצי, חודשיים. אמרתי לטמירה ירדני, 'עד שאנחנו לא עושים משהו למבוגרים אנחנו לא ממשיכים עם 'הפיג'מות''. עצרנו, עשינו תוכנית בשם 'העיר שלנו', חשבנו שאנחנו הולכים לשחק אותה עוד פעם, אבל זה לא קרה. שידרו את זה בלילה. זה היה כישלון מכונן".
אתה מתגעגע לקומיות של קובי מנתניה? לדמויות, למבטאים?
"לא".
בגלל זה אתה לא מופיע במופעי האיחוד של הפיג'מות, עם הלהקה "עודד פז והקסדות"?
"החיים שלי במקום אחר. אני מסתכל על המקום הזה באהבה ובנוסטלגיה, אבל אני מתגעגע יותר לשירות הצבאי שלנו (פרג' הכיר את שותפיו ל"הפיג'מות", עודד פז ואילן רוזנפלד, בשירותם המשותף בתיאטרון צה"ל – ז"א), לרוח האמיתית שהייתה שם והביאה לזה שיצרנו את 'הפיג'מות'. אם יש איזה געגוע, זה לבונדינג הבסיסי בין שלושתנו".
תוכלו יום אחד לשבת על קפה בסבבה?
"החיים משתנים. מה זה 'בסבבה'? זה נעצר באיזשהו מקום. לכל דבר יש את התקופה שלו. זה לא-לא בסבבה, וזה לא בסבבה. מערכות היחסים שלהם ושלי, גם החברותיות, השתנו. דברים נגמרים מטבעם. כבר כשניסינו לעשות סיטקום למבוגרים כל אחד ראה את הדברים בעין אחרת. כל אחד התפתח אחרת, אין לי שום מטען".
ידעתי שמכירים את המשפחה שלי
פרג' אחראי לכמה מהסצנות והדמויות הכי מצחיקות שראיתי בטלוויזיה הישראלית, אבל כשהוא יושב לריאיון הוא עושה רושם של אדם מאוד רציני ואסוף. "תמיד הייתי רציני. אני לא בן אדם עם שובבות בלתי נגמרת, ואני חושב שההומור מגיע גם מהמקום הזה. הדמויות של קובי היו מאוד קיצוניות, הן נשענו על משהו מאוד ראשוני, הרבה מהן הגיעו מדברים שהבאתי מהבית".
הבית הזה הוא בית משפחת פרג', שמביא איתו לא מעט מורכבויות. בשנות ה-50 עלו האחים פרג' מעיראק למעברה בפתח תקווה, ולימים יסדו את "פוטו פרג'" בתל אביב. קובי, בנו של האח הצעיר במשפחה, גדל בפתח תקווה בשנות ה-80, בימים שבהם הסכסוך בין דודו ובין שאר המשפחה כבר היה נוכח. בסרט "פוטו פרג'" הוא נכנס לתוך הפצע המשפחתי, ונדמה שמאז שהסיפור ההוא סופר, משהו בו נרפא.
"תמיד ידעתי שאעשה את 'פוטו פרג''", הוא מספר. "כבר כשהשתחררתי מהצבא באתי לדוד שלי, טיפלנו אחד בשני בלי מצלמה, נשכתי את השפתיים ואכלתי את עצמי – איך זה לא מצולם? אבל הוא סירב להצטלם. הלכתי הביתה, חפוי ראש, והחלטתי לחזור כשאהיה חזק יותר. חזרתי בגיל 30. אמרתי שזה או עכשיו או לעולם לא, כתבתי לדוד שלי מכתב והתחלתי לצלם בלעדיו. הסרט הזה צולם במשך שבע שנים, והדוד שלי נתן הסכמה רק אחרי שלוש שנים וחצי. הוא מופיע בסרט רק בדקה ה-50, מתוך 75 דקות".
כשאבא שלך נפטר, הוא הגיע להלוויה שלו?
"בטח. הייתה שם אהבה עצומה, למרות שהם אף פעם לא התפייסו. גם אם אתה לא מדבר עם אחיך, גם אם אתה מציב אלף ואחת חומות, יש לך אהבה גדולה מאוד בלב. כשאנחנו כואבים ולא יכולים לדבר על הכאב, זה אומר די הרבה".
המשפחה שלך היא סיפור סינדרלה. היית מודע לפריווילגיה בתור ילד?
"ריחף צל של הצלחה גדולה. ידעתי שמכירים את המשפחה שלי, אבל בתכלס, היינו עסוקים במלאכה".
אחרי יום בבית הספר גם אתה היית הולך לעבוד בחדר חושך?
"בטח. מרים ארגזים של 100 מטר גלילי נייר, מערבב 100 ליטר של כימיקל, מפתח תמונות לכל מי שחוזר מהודו, תמונות בר-מצווה עם חתימות מסביב".
איך הבנת שאתה בכלל רוצה להיות שחקן?
"זה היה בבית. אחי הגדול היה בלהקת נוער בפתח תקווה בניהולו המוזיקלי של עוזי חיטמן, להקות נוער היו עניין כזה של פתח תקווה. אם היה מישהו מבינינו שהיה צריך להיות קומיקאי, זה בכלל אחי ולא אני. אבל הוא הלך על המסלול של הצילום, נשאר שם כל הדרך לצד אבי. גם החלום של אבא שלי היה להיות שחקן, אבל הוא ויתר עליו בגלל שנשאב להצלחה המשפחתית. היה לו תפקיד מאוד ברור: הוא היה איש המעבדה המובהק. הכל עבר דרכו מבחינת הניהול של ההדפסה. זה היה בית דפוס עצום, קומה וחצי ענקית של מכונות, תעשייה שלמה".
שם המשפחה שלכם מופיע באחד משירי הפופ הישראלים הגדולים, "השמש של פרג' קורעת את הים" ב"שיר הפרחה". איפה זה פוגש אותך?
"כשעשיתי את 'פוטו פרג'' התקשרתי לאסי דיין, שכתב את השיר, והוא אמר לי, 'זה היה סמל לקיטש'. מה-זה נעלבתי. רצתי למיכה בר-עם, חתן פרס ישראל לצילום, והוא אמר לי, 'בארצות הברית השקופיות שהדודים שלך צילמו ייחשבו היום לקלאסיקה'. אז נרגעתי. הבנתי שיש אומנות שיכולה להיות קיטשית. היה לי חשוב לתבוע את כבודם האומנותי, לסרט הזה היו הרבה מנועים תרפויטיים שלא הבנתי תוך כדי תנועה".
לקרוא ל"הפיג'מות" אומנות? לא יודע
עלילת המחזה "טריאז'", שבו משחק פרג' כעת בבית ליסין, מתרחשת בעת גל שריפות שהמדינה לא ראתה כמותו מעולם. פרג' מגלם את דוקטור אזולאי ("פעם ראשונה שאני משחק רופא. בפעם הבאה יתנו לי לשחק טייס", הוא צוחק), רופא צעיר שעומד בפני דילמה קשה: למי לתת את מכונות ההנשמה האחרונות.
אם פרג' היה עומד בדילמה הזו במציאות, לטענתו, הוא היה נוהג בדיוק כפי שנהגה דמותו מהמחזה. אלא שהבעיה שעולה במחזה אינה בהתנהלותו של הדוקטור אזולאי ברמה המקצועית, אלא דווקא במה שהוא בוחר לעשות בין הסדינים.
אתה מגלם רופא שבוגד באשתו עם רופאה אחרת. איך הצלחת לא לשפוט אותו?
"אני נאחז בתסכול שלו. הוא בן 45 שלא הצליח להביא ילדים עם אשתו עד היום. הוא עובד עם מישהי שאיתה הוא מרגיש חי יותר, ושעל פניו נשמע שהוא היה מעוניין להקים איתה משפחה, והיא לא רצתה. אמון זה הדבר הכי חשוב שיש, אין דבר שאני שונא יותר בעולם ובאנושות מהיכולת לשקר, אבל זה לא המבחן שהדמות שלי עומדת בו. המוסר של ד"ר אזולאי כן עובד, בסופו של יום. אנחנו מוצאים אותו בנקודה בזמן שבה הכל נשרף מסביב".
אתה בעולם המשחק 20 שנה, אבל יונה אליאן, שמשחקת לצדך ב"טריאז'" וגם ב"סברי מרנן", עושה את זה כבר יובל. מה יש לך ללמוד ממנה?
"יונה היא בן אדם. היא רואה את הסביבה, אוהבת אנשים. אין לה מניירות מטופשות ששייכות להרבה אנשים בתחום שלנו. היא לא נדבקה במחלות שהמקצוע הזה יכול להביא איתו, כמו אגו. ביונה יש רגישות, הקשבה וחריצות מעוררות השראה. אני מסתכל עליה באהבה והערצה גדולה".
זאת בפירוש הצגה שנכתבה בהשראת מגפת הקורונה – אין מספיק מכונות הנשמה, העולם קורס מסביב. איפה הקורונה תפסה אותך?
"בבית, עם ילדים מאוד קטנים. למזלנו יש חצר מאחור. הבנתי מה זה להיות סייעת בגן ילדים. ראיתי את הילדים שלי במידה שבה לא הייתי רואה אותם לולא הקורונה, וזה הדבר הכי טוב שהיה בה".
במקביל ל"טריאז'", בית ליסין מעלים את "המלט". אתה מתבאס שאתה לא חלק מהפקה כזאת?
"לא. ציפי פינס (המנכ"לית והמנהלת האומנותית של בית ליסין - ז"א) מציעה לי תפקיד אחת לכמה חודשים, ואני בדרך כלל מסרב לו כי יש לי עוד כובע בחיים - העשייה הדוקומנטרית, שאני מאוד אוהב ומגדל. היו לי כל מיני תפקידים בטלוויזיה, אבל תפקיד של גיבור מורכב מאוד בדרמת עומק בפריים-טיים, למשל, עוד לא הגיע".
בא לך לפעמים תפקיד של כוכב?
"כן, בטח. לכל אחד בא במקצוע הזה".
ואם בגללו תצטרך לשים בצד את הסרט הדוקומנטרי הבא?
"לא, זה לא אפשרי. יש לי מאסה של עשייה שאני מאוהב בה וקם אליה בתשוקה גדולה כל בוקר. אבל אם אקבל תפקיד דרמטי משמעותי, אני אעשה הכל כדי שזה יתאפשר".
בדוקו אתה עושה אומנות, וכשאתה משחק אתה בדרך כלל בנישה מסחרית יותר, שפונה לקהל הרחב. בריאיון קודם אמרת שעם "הפיג'מות" לא עשיתם אומנות.
"אלה הז'יטונים שנתנו לי. יצאתי מתיאטרון צה"ל, נהייתי קומיקאי, לא למדתי בניסן נתיב. אני לא אבטל את היופי ואת החן שהיו ב'הפיג'מות', אבל לקרוא לזה אומנות? לא יודע. בנקודת הזמן ההיא זה לא הרגיש לי כמו אומנות, זה הרגיש כמו מפעל שאני בא אליו עם הכלים המאוד טבעיים שלי כשחקן".
עד היום מתחפשים לנאג'י בפורים
יחד עם שותפו, הקולנוען מוריס בן-מיור, פרג' היה מועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר על שניים מסרטיו: "להאיר את יוסי", שסיפר את סיפורו של יוסי בנאי במילותיו של האיש עצמו, ו"המלכה שושנה", על שושנה דמארי. אחד הפרויקטים הבאים של הצמד הוא סרט שיעסוק באומן ישראלי גדול נוסף: יוסף שילוח. אנחנו נוטים לזכור את שילוח בעיקר כפארוק מ"אלכס חולה אהבה", אבל למעשה הוא היה שחקן מהמעלה הראשונה שהתפספס, אולי, בגלל התפקיד האיקוני וציטוטי הקאלט.
יש מצב שפארוק בשביל שילוח זה כמו נאג'י בשבילך?
"שילוח היה הרבה יותר גדול. פארוק זה מה שזוכרים ממנו, לטוב ולרע, אבל היה שם הרבה יותר מזה. הציבור חשב שהוא רידד ושם על כתפיו את כל הדיון העדתי, הגחיך את המזרחים. באותה המידה אתה יכול להגיד שגם נאג'י הגחיך את המזרחים. אולי אפשר להשוות ביניהם ברמת הדמות עם המבטא, אבל האמת היא שבנאג'י היה משהו עגול יותר. הוא רצה חום".
אנשים העריצו את נאג'י, התחפשו אליו בפורים. איך עושים דמות קריקטורית בלי להפוך אותה לנלעגת?
"עד היום מתחפשים לנאג'י בפורים. הסידרה שודרה במשך כל כך הרבה שנים, ולכן הייתה הזדמנות להציב אותו בהרבה סיטואציות שהביעו המון רגש. שכחת שזה קובי, האמנת שזה מישהו מבוגר שהולך לשכנה שלו כדי לחפש קצת חום. זה עבר ברגש, לעומת קריקטורות אחרות שעשיתי שם".
מאיפה מגיע העיסוק שלך ושל מוריס בדמויות גדולות מתרבות הפופ הישראלית?
"יש לנו גם סרט על קניון דיזנגוף סנטר שאמור לצאת במאי".
גם הסנטר זו איקונת תרבות פופ.
"טוב, אנחנו מדברים פה על בניין, לא על בן אדם. אבל זה לא שהייתה לי תוכנית סדורה. הדוקו עזר לי לחבר את כל האהבות שלי. חזרתי הביתה דרך זה, לצילום וליכולת לספר סיפור. אני מתעסק בדברים שנוגעים בי. 'להאיר את יוסי' זה סרט אישי. סרט על פרידה, על געגוע, על חלוף הזמן, והוא נעשה סמוך לפרידה שלי מהאיש הכי יקר לי בעולם, המוות של אבא שלי".
הרבה יותר שייך
פרג' מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, נועה, ועם שני ילדיהם. כשאני שואל איך האבהות שינתה אותו, הוא משיב ש"היא בעיקר נתנה לי כוח להמשיך. הגעתי לאבהות בגיל 38, חוויתי הצלחות, אכזבות, הגשמה עצמית, תסכולים, וזה נתן לי פתאום את הבוסט הטבעי הזה שאתה צריך בחיים, להזיז את הפוקוס מעצמך ולהיות קיים בשביל בן אדם אחר, שהוא כוח עוצמתי וגדול יותר מכל מה שהיה לי. וזה הביא, באיזשהו אופן, הרבה שקט".
אני לא חושב שאי-פעם שמעתי הורה אומר שהילדים הביאו לו שקט.
"הם הביאו שקט ברמה הפנימית שלי. אני מרגיש הרבה יותר שייך. אשתי הייתה בהיריון עם הבן השני שלנו כשאבא שלי הלך לעולמו, והילדים נתנו לי אחיזה. אני עוד צריך להיות פה, אני לא יכול לאבד לגמרי את הכיוון".
הם יידעו יום אחד שזאת המשמעות שלהם עבורך?
"אין לי ספק".
אתה משתתף ב"סברי מרנן", להיט גדול כמעט כמו "הפיג'מות", אבל שוב רחוק מעולמות האומנות.
"קודם כל – אני מתפרנס. גם זה לא מובן מאליו בתעשייה שלנו. לי לא הייתה את הפריווילגיה לעשות רק אומנות. הלוואי שהייתי נולד בבית שממנו הייתי יכול לומר, 'לא, רק את זה אני עושה'. אבל להשתתף ב'סברי מרנן' לצד יהורם גאון, סנדרה שדה ויונה אליאן זו זכות עבורי, מתנה אדירה שלא חלמתי עליה. כילד ראיתי 'קרובים קרובים' והערצתי את יהורם, וגם בגיל 83 יש לו חוש קומי וחיוניות מהסוג שכל קומיקאי אחר בארץ יכול רק לחלום עליהם. נכון, זה לא 'הלוטוס הלבן', אבל זה בסדר ש'סברי מרנן' קיימת לצד דרמות איכות שמצליחות מעבר לים. יש פה שוק טלוויזיה מרשים מאוד, שתודה לאל, לא נוגעים בו בינתיים".
תאגיד השידור בסכנת סגירה.
"אך ורק בגלל בורות, בגלל מאבק פוליטי על רצועת החדשות של התאגיד. זה כמו לסגור 100 מפעלים. אף אחד לא יכול להוריד על זה חרב. אתה רוצה שאראה לך הודעה מהלשכה של קרעי, לפני שהוא היה שר? ביקשו שאצלם ברכה בשביל ילדה שעזרו לה בלשכה שלו".
רגע, אתה עושה ברכות?
"בייסורים. אני לא מצליח, המוח שלי לא בנוי לזה. אני מרגיש כמו הבאבא סאלי כל הזמן. על מה אני צריך לברך?".
למה תרצה לקום בבוקר בעוד עשור?
"לאותו מקום שאני נמצא בו עכשיו. אשמח להיות, בעוד עשר שנים, עם עוד 20 סרטים מאחורינו".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ליאת אשורי | איפור: מיכל אחדות