במשך שש שנים, מדי בוקר, עברה נטע ריסקין מעמידת דום לעמידת נוח, במסדר צבאי שנערך בבית הספר היסודי שלה בשכונת צהלה בתל אביב. היא שרה את התקווה בדום, ובנוח כבר שמעה את הפקודה "לכיוון הכיתות קדימה צעד!" בערב היא הייתה מתבוננת בשאריות הגנרלים המקומטים שהלכו לצד הנשים שאיתן התחתנו כדי שיקשטו את חייהם בשכונה הצבאית הוותיקה. מיום ליום הצטבר אצל ריסקין הילדה כעס גדול על מה שראתה, עד שהתפוצצה.
"בצהלה היה אלוהים אחד שקראו לו משה דיין. אחרי שהוא מת עשו לו תהלוכה עם הארון כמו לנסיכה דיאנה. מאותו יום כולם התייחסו לבית שלו כמו בית מקדש. באותה תקופה שודרו כל יום תשדירי שירות שמזהירים מפני חפצים חשודים. יום אחד חזרתי מבית ספר והחלטתי לשים את התיק אוכל שלי על הגדר של הבית של דיין, ליד הבוטקה. התחבאתי מאחורי הגדר וצפיתי במה שקורה. תוך דקה אמרו שמצאו חפץ חשוד וכל צהלה הגיעה וגם חבלן עם רובוט. כל מה שרציתי זה שיפוצצו כבר. שכל המקום יתפוצץ. אבל אז מתוך ההמון שמעתי את אמא שלי צורחת: 'זה התיק של נטע!'. היא פרצה פנימה ורצה לחבלן והמשיכה לצעוק עליו. בהתחלה לא הקשיבו אבל בסוף עצרו. יצאתי מהמחבוא וצעקתי: 'למה הרסת לי?' יותר מאוחר לקחו אותנו לוועדת משמעת של השכונה. היא צרחה עלי כל הדרך למה עשיתי את זה. אמרתי: 'רציתי שהכל יתפוצץ'. חזרנו הביתה והיא נעלה אותי בחדר".
על מה כעסת בעצם?
"זעם זה המוטיבציה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי בגלל איפה שגדלתי. בכל מקום בצהלה היו נשים בלי קול. הן שרצו בבריכה וגרמו לכולם לחשוב שהצלחה זה להתחתן עם מישהו שרואה בך פרס בגלל איך שאת נראית. אם יש דבר שאני רוצה שיעלם מהעולם זה שאישה היא מדד להצלחה גברית, סמל סטטוס. שלא יהיו יותר טרופי ווייפס. שהדונאלדים והמלאניות ייכחדו. אני זוכרת שבכיתה ו' היה טקס בנות מצווה בבית הכנסת. זו הייתה שכונה חילונית לגמרי אבל בסוף הטקס לאה רבין הגישה לכל אחת זוג פמוטים כי זה מה שנותנים לבנות. זרקתי אותם בהפגנתיות לפח כי עוד פעם מנסים בכוח לאלף אותך".
גם אז ניסית להילחם?
"בכיתה ב', נגיד, שלחו אותי לחוג שח. היינו שמונה ילדים: שבעה בנים ואני, בת. אחרי כמה חודשים המורה התקשר לאמא שלי וביקש להוציא אותי מהשיעור כי הבנים לא מסכימים לשחק איתי וסתם מתבזבז להם הזמן. הלכנו למזכירות, והמזכירה אמרה לי שבמקום זה אני יכולה להירשם לחוג אמאיל, כי כל הבנות שם. לא הסכמתי. אמרו שיש ג'ודו, אז הלכתי. יום אחד העלו אותי לקרב עם ילד שהסתכל עליי במבט נבזי, עשה לי איפון על הרצפה – ואז חטפתי זעזוע מוח. לקחו אותי לבית חולים, וכל הדרך אמא שלי צעקה עליי 'למה היית חייבת להתחכם?'"
כי לקחת ג'ודו?
"כי כל הבנות היו בג'ז או באמאיל. בסוף רשמו אותי לשחייה בהפועל. לא היה דבר שיותר שנאתי מהאימונים. אבל בסוף השנה הייתה תחרות ויש לי בעיה, איפה שכתוב תחרות, אפילו אם זה אכילת נקניקיות, אני חייבת לנצח. אז הגיעה התחרות וזכיתי בחתירה ועליתי לפודיום עם פרצוף תחת. בדרך הביתה אמא שלי הודיעה שהיא מוציאה אותי משם כי אם אמשיך יהיה לי גב של שחיינית, ומי רוצה להיות עם בחורה עם גב של שחיינית. הפעם לא התווכחתי".
היא בת 40, מתגוררת בצפון תל אביב אבל רחוקה מספיק מהשכונה ההיא. בתם של יעל ואריק, אדריכלים גרושים, ואחות לגוני הצלמת. ריסקין יפה, חרדתית וסוג של תיירת בעולם. מתפעלת ממחוות פנים, תנועות גוף מסקרנות, אוספת משפטים וצלילים שישמשו אותה בדמות הבא. פעם היא משחקת את גיטי, אישה חרדית חזקה ובלתי נראית ב"שטיסל". פעם נטליה, מרגלת פסיכופתית ופתיינית ב"תא גורדין". הפעם היא יעל. מורה בתיכון שמשמשת כמושא תשוקתו של תלמיד בסרטו החדש והיפה, ״געגוע״ של שבי גביזון.
באחת הרגעים האיקוניים ב"געגוע" ריסקין יושבת בעירום וגונחת מעל מבנה. לא סצינת הסקס הסטנדרטית. "נורא התרגשתי ששבי לקח אותי לסרט כי היה לי חלום לעבוד איתו. ואז קראתי את התסריט, זה כתוב מדהים, באמת, זה מושלם. ופתאום הגעתי לחלק שכתוב בו 'יעל יושבת בעירום מלא כשהצריח מוחדר לגופה'. התקשרתי לשבי ואמרתי: 'אתה נורמלי? איך אתה לא אומר שיש כזאת סצינה?'. הוא אמר: 'אבל זה לא אמיתי, זה קורה בחלום'. אז אמרתי: 'אבל אני צריכה לשחק את החלום'. היו מלא ויכוחים על זה".
איך זה נפתר?
"הגשתי לשבי מסמך, והוא היה צריך להחזיר לי אותו חתום. דרשתי שלא יהיה אף אחד בחדר חוץ ממני ומהצלם. גם לא הוא. וגם מחוץ לחדר איפה שהוא יושב עם המוניטור מותר שיהיו רק שני אנשים, תאורן ומנהל תסריט, ולא כמו שבדרך כלל יש חצי צוות. בנוסף, לשבי יש כינוי. אובסשבי - כי הוא עושה לכל סצינה 25 טייקים. אז מניתי את מספר הטייקים שמותר לו כי אני לא אשב יום שלם ואעשה את זה. הוא הסכים".
וזה היה מביך?
"את צריכה לדמיין שאת מתחרמנת ממבנה ציבור. זה מאוד משונה. איתי היה הצלם אסף סודרי שהוא איש חמוד ולא אכפת לו. הוא צילם את 'זוג יונים', אז שאני אעניין אותו? כשאמרתי לפני כן שאני מפחדת, אמא שלי אמרה: 'מה, את הציצי הראשון שהם ראו בחיים? מה את עושה כזה עניין?'"
המציאות היא אובר רייטד. היא כתובה רע
זו הייתה שנה טובה לריסקין. מלבד "געגוע" השתתפה לצדו של ריצ'רד גיר ב"נורמן" של יוסף סידר וב"להציל את נטע" של ניר ברגמן, וצפויה לחזור בסרטו של ערן ריקליס "מסתור" ובעונה חדשה של "כפולים". השנה היא מועמדת לפרס פעמיים בטקס פרסי אופיר. פעם אחת לפרס השחקנית הראשית במסתור ופעם שניה על תפקיד שחקנית המשנה בגעגוע. היא פרצה בגיל 30 היחסית מאוחר בתחום, אחרי גיחה לעיתונות וניסיון לכתוב ספר. "לא אהבתי שום דבר מספיק, ואז איכשהו הגעתי לשחק ב'להוציא את הכלב'. וגם אז, לקח לי שלוש שנים עד שקראתי לעצמי שחקנית. בהתחלה הייתי אומרת ש'אני משחקת', ש'שיחקתי ב'".
למה?
"לא הייתי מספיק סגורה על עצמי. מצד שני, תמיד נמשכתי לזה כי המציאות בעיניי היא אובר רייטד, היא כתובה רע, חרא דמויות, מוארת רע ולא ערוכה. תשעים אחוז ממנה זה אאוטים. דברים שהיו צריכים לרדת בעריכה. והיא בעיקר חסרת פשר. כל החיים שלי אני רק מנסה לברוח ממנה. אז בקולנוע יש לה תחליף ויש לה פשר והוא ערוך. אין לו רגע מיותר".
"המשחק גם נותן לי את ההבנה שאני שולטת באיך החיים שלי ייראו. פעם הייתה לי פרידה מאוד קשה ממישהו. זה כמו בספרי ניו אייג', אבל הייתי באמת על הקרשים, במצב נוראי. ובמצב הזה קיבלתי את התפקיד ב'תא גורדין', של דמות חזקה ששולטת לא רק בגורל שלה אלא גם בדמויות האחרות. עצם זה שממצב נפשי שאת חושבת שהוא אבסולוטי, את מסוגלת לבוא בבוקר ולהפוך לאדם מאוד חזק, את מבין שיש בך את הכוחות. שאת יכולה פשוט להחליט שאת לא מרוסקת יותר".
ומה זו הצלחה, מבחינתך?
"זהו, שבישראל זה לא נמדד בכלום חוץ מבמילה. זה לא נמדד בכסף, זה לא נמדד בכבוד. אני חיה אחלה, אבל זה לא חו"ל. אני לא בספירה אחרת של קיום. כל מיני ריצ'רד גיר וכאלה שעבדתי איתם, הם לא איתנו. הוא חי חיים של על-אדם, לא את החיים שלי".
אז אם לא כסף, הצבת לעצמך יעד מסוים של זכייה בפרסים?
"אני אגיד משהו על הפרסים. זכיתי בפרס על שטיסל, מאוד רציתי לזכות. בשנה ההיא קיבלנו בריסטול כי לא היה כסף לפסל, וכתוב עליו בכתב יד: 'השחקנית הטובה ביותר'. בשנה הנוכחית ערכו טקס יחסית מפואר לעומת הקודם, קראתי לו טרייזנשטאט כי כולו היה מראית עין. היו שלושה פסלים על הבמה, והייתה רוטציה. את מקבלת את הפסל, מצטלמת, יורדת מהבמה, מחזירה אותו למישהי שעומדת שם ואז היא נותנת אותו לבנאדם הבא. אז, כן, אני רוצה לזכות, אבל, גם, כשאת זוכה מראים לך כמה זה עלוב".
איך זה נראה בחו"ל?
"נסעתי למשל לצלם במרוקו משהו ממש קטן עם ג'ונתן ריס מאיירס. ואז באמצע הצילומים פתאום הוא קם, ניגש ומסתכל על תמונות שלנו שנמצאות ברקע, אפילו לא בקלוזאפ, ומתחיל לנפץ אותן. והוא צורח: 'איי טולד יו, איי קאנ'ט סי מייסלף! האו דייר יו פוט תמונות שלי אול אובר? איי קאנ'ט סי מייסלף'. בישראל היה מגיע מפיק ומאיים עליו. ושם אמרו: 'איי דידנ'ט נוטיס, לט'ס טייק סאם טיים אאוט'. כולם באו לחבק ולהרגיע אותו, ואני מסתכלת על זה, אתם רק מאכילים את המפלצת, למה? הוא בחור מאוד יפה, ואת פשוט כבר לא רואה את זה, את רק רואה מקרה טיפולי. הריהאב האחרון שלו היה אחרי שהוא שבר מטוס. הוא כאילו קרא את ספר הקלישאות הגדול של הכוכבים ולא פסח על אף פרק. בארץ לא נותנים לך יותר מדי לעוף על עצמך. למישהו אכפת פה ממני? להיפך. אם תתנהג לא טוב על סט יפטרו אותך".
עבודה משרדית זה משהו שהיית יכולה להתמודד איתו?
"אני מעדיפה להיות חודש במדבר גובי מאשר להיות יום אחד במשרד בקיוביקל. אני מעדיפה את האינטנסיביות של סט. את בתוך עולם אחר לאיזו תקופה ואין לך חיים. זה קצת כמו מחנה צבאי, את הולכת לישון בתשע וחצי וקמה בארבע בבוקר וכל השיחות זה רק על עולם שלא קיים. ואני גם לא מדברת עם אנשים בתקופות האלה כי זה מוציא אותי מריכוז. שלא יכניסו לי את המציאות פנימה. אני אוטמת את כל הפתחים".
אם יש לך זמן פנוי, איך החיים שלך נראים?
"אחד ההישגים הכי גדולים שלי הוא שהצלחתי להגיע לגיל ארבעים בלי להצטרף לקבוצת ריצה. אבל יש פילאטיס. עוד רגע אני מדריכת פילאטיס, אני כל יום שם. זה הספורט היחיד שהצלחתי. 'ספורט'. הדבר היחיד שהצלחתי ממש להתמיד בו, ואם אני לא הולכת נהיה לי רע. גם ירדתי מהציפרלקס אז זה החליף לי את זה. מה עוד אני עושה? יש לי חתולים, אני חובבת גינון. אני בפורומים של גינון. שקלתי להתנדב השנה במשתלה ואז היא נסגרה. יש לי את התחביבים הכי סקסיים בעולם".
שמאן עומד מעלייך עם רעשן ושר בספרדית וקורא לצפרדע
היא ממעטת להופיע בתוכניות אירוח ("את מגיעה ומגלה ששמור לך הכסא של החצאית ושהביאו אותך כדי שתסתמי את הפה, אפשר לחשוב ששאר המשתתפים הם הוגי דעות גדולים. הם לא, הם פשוט לובשים מכנסיים") ולא מתה על ראיונות באופן כללי כי גם שם היא מרגישה שמנסים להכפיף אותה לתבניות: השחקנית היפה, הלא נשואה ובלי ילדים בגיל 40. בנוסף, היא לא מוכנה לספר על בני זוג, גם כשהם מפורסמים, ויכולים בקלות לסגור לה שער במגזין נשים. "גבר זה עדיין קיצור הדרך הכי מהיר. אם תצאי עם מישהו מוכר תוך שנייה יגלו בך עניין. נאמר לי בקול רם בעבר שמערכת יחסים כזו תקצר לי את הדרך אבל אני לא רוצה לקצר. עשיתי את הכל לבד. אפשר להצליח בלי תיווך של גבר. זה פשוט לוקח יותר זמן. אני שמחה שהגעתי לזה בלי שאף גבר עשה לי סולם גנבים".
"בכל מגזין נשים, כל שבוע, יש תמונה של אישה נאה יותר או פחות מרוחה על השער, ומתחת לזה על נישואיה, אירוסיה, יחסיה. הכי אוהבים 'איש העסקים/שף/שחקן מפורסם'. אם זה איש העסקים, תמיד יש איזה ציטוט 'הכסף לא משחק תפקיד, אנחנו נשמות תאומות'. השם שלו מודגש בצבע אחר. אני מבינה שרוצים למכור סיפור, השאלה היא למה הסיפור זה האיש, ולא האישה".
ובמקרה שלך הסיפור הוא של האישה.
"זה מה שאני אומרת: שיחקתי בארבעה סרטים השנה, עשיתי משהו. ואז אומרים לי: זה כדי שיהיה אפשר למכור אותך ליחסי ציבור. כי אין לך גם ילדים, אז בכלל, את לא אדם, את לא אישה, איזו מין אישה את?"
ואם היו לך ילדים?
"אז יש לך עוד אופציה: מדברים על הריון, או לידה או טיפולי פוריות. אני לא צוחקת, זה כל שבוע, זה תמיד על זה".
יש ארבע מילים בעברית שריסקין שונאת במיוחד: הזוי, שדיים, העצמה נשית והודייה. היא אוהבת את המילים מוך, התכרבלות, בינתיים ואת השורש ז.ל.ל על שלל נגזרותיו. לקראת צילומי "מסתור" היא זללה לא מעט, כי הייתה צריכה להשמין. "העליתי איזה עשרה קילו. אכלתי מלא פיצה. פיצה בטעמים. את צריכה להאביס את עצמך ממש כמו בתחרויות, והיה לי גם איזשהו מאמן שמגדיל אותך. על הסט הייתי כל כך כבדה, הם הביאו מין ניוקי גרמני, זה כמו יציקה שאת אוכלת ולא יכולה לזוז אחרי זה".
זה מוזר לראות את עצמך ככה?
"הייתי שלושה חודשים על הסט בכפר גרמני. חוץ מאנשי צוות, אף אחד לא ראה אותי. אחרי זה נפלטתי חזרה לעולם, ואז את לבד עם העשרה קילו האלה, אף אחד לא עוזר לך לרדת אותם. אבל יש לי משמעת, הורדתי הכל בחצי שנה".
במקביל לירידה במשקל, ירדה ריסקין גם מהציפרלקס. "זה קרה אחרי שהלכתי לבית חולים כי היה לי משהו ברגל. הייתי צריכה לכתוב בטופס אם אני לוקחת תרופות, אז כתבתי ציפרלקס, והאחות ממיינת צחקה, היא אמרה שעוד לא נכנס היום אדם למיון שהוא לא על ציפרלקס. וזה שיגע אותי, כי אמרתי: מה, לכולנו יש אותה בעיה? זה כדור להכל? כל בנאדם פה הוא על זה".
איך נגמלת?
"שמעתי מחברה שלי בגרמניה שהיא הצליחה לרדת מזה בעזרת קמבו, ארס צפרדעים. אז אמרתי, טוב אני אנסה. הגעתי לחדר של שמאן, הוא אמר שאצטרך שמונה טיפולים. הוא עומד מעלייך עם רעשן ושר בספרדית וקורא לצפרדע. את לא יכולה לבוא צינית. ואז את פשוט זוחלת על הרצפה ומקיאה את נשמתך לדלי רבע שעה ומרגישה מדהים אחרי זה. זה כמו ניקוי רעלים מואץ. זה לא היי, זה לא סוטול, זה לא סם. בכלל, כלום. פשוט מישהו העביר לך ניקוי ממש טוב, ואת מצליחה לרדת מהכדורים בלי תופעות לוואי".
כל ראיון באוקראינה הם פתחו במלים ב'יו אר וואן אוף אס', כמו שאנחנו עושים בישראל
אחד התפקידים הראשונים שקיבלה ריסקין היה של נטליה בתא גורדין. "באותה תקופה רוב התפקידים לנשים עדיין היו של 'פנים בית, יום, איקס יושבת מקפלת כביסה'. חשבתי כבר להודיע לסוכנת שלי שדי. שהיה נחמד ואני לא עושה את זה יותר. אבל באותו יום נסעתי עם אבא שלי לאיקאה, עניתי לטלפון והיא שאלה אם אני יודעת רוסית. איך שבאתי לומר לא, אבא שלי אמר, 'כן, היא יודעת, היא יודעת רוסית'".
את יודעת?
"יש לי אבא רוסי, סבתא רוסייה, יש לי משפחה של רוסים שאני סירבתי לדבר איתם ברוסית. תמיד עניתי להם בעברית וצרחתי עליהם שיפסיקו. אני קוראת אותיות ברוסית, אבל לא מדברת את השפה הזאת".
בשנה שעברה טסה ריסקין לקייב. "נסעתי עם הסרט של נטלי פורטמן שעבדתי בו, הוא פתח שם איזה פסטיבל. מהרגע שהגעתי לאוקראינה היו לי שלושה ראיונות. כל ראיון הם פתחו במלים ב'יו אר וואן אוף אס', כמו שאנחנו עושים בישראל. כל כתבה גם, 'השחקנית האוקראינית הישראלית'. איזה וואן אוף אס? סבתא שלי ברחה משם בעור שיניה".
בבמהלך אחד הראיונות גילתה ריסקין שהיא מתראיינת במקום יוצא דופן. "הגעתי למלון ובארוחת בוקר הגישו קרפלך וגפילטע פיש. משם נסעתי לראיון בטלוויזיה. הראיון נגמר מוקדם וחשבתי לעשות קצת סייטסיינג אחריו. שאלתי את המתורגמנית אם באבי יאר קרוב, היא אמרה שכן, 'ממש ליד איפה שמצלמים'. אחרי שיצאנו מהאולפן אמרתי לה: 'אוקיי, יאללה, בואי לבאבי יאר'. 'אנחנו בבאבי יאר' היא ענתה. שאלתי 'מה זאת אומרת?' היא התעקשה: 'פה, פה, זה באבי יאר', לא הבנתי. 'מה זאת אומרת פה זה באבי יאר? זה אולפן טלוויזיה' היא משכה בכתפיה: 'נו, זה היה מגרש ריק, מה יעשו איתו?' כלומר, אני התראיינתי בבאבי יאר, בגיא ההריגה. ואז הבנתי למה סבתא שלי גם אישה כל כך מוזרה. חוקי הפיזיקה משתנים שם, זה כמו מרשמלו של תודעה".
בינתיים ריסקין יודעת שהמציאות המוזרה תחכה לה מתחת לבית בישראל. כמו בסרט "געגוע" שם דמותה נאלצת להתמודד עם סטוקר, גם במציאות זה כנראה מה שצפוי לה עכשיו. "אני יודעת שאחרי הכתבה יהיה מבול של קריפרים. תמיד יש. יש את אלה שהם נורא נחמדים ומרעיפים אהבה".
איזה עוד סוגים של אנשים פונים?
"אחרי אחת הכתבות קיבלתי הודעה, 'חזרי אליי, מעוניין לבדוק היתכנות יחסים'. או שהיה אחד, 'מאוד מצאת חן בעיניי בקטע חיצוני, את הטעם שלי'. ויש כאלה שהם גם הרגישו שהיה קליק הדדי. הם מרגישים שהיה שם משהו".
את יכולה להקים את "צבא האמת של נטע".
"צבא האמת של שי חי היה מאוד טוב לכל השאר. האנשים האלה, הוויטווקרס, הלכו אליו. היה להם מאבק אחר והם עזבו אותנו".
צילום: דניאל אלסטר | שיער וסטיילינג: גילי אלגבי במוצרי label m | ע. איפור: שני גונן במוצרי בובי בראון | ע. סטיילינג: חן לי ביטון | בגדים: שמלות פקטורי 54, תכשיטים: סאגא שגית רביבו, נעלים: ALDO.