יום אחרי שהושבעה הממשלה החדשה, ליהיא לפיד כיבתה את הרדיו. היא החליטה שהספיק לה, לפחות לעכשיו. ההסבר שלה פשוט והגיוני. "היו לי שני חלומות מאוד גדולים. אחד זה שתוחלף הממשלה, ותהיה ממשלה שמייצגת גם אותי. השני זה שיצא לי ספר והוא יקבל ביקורות טובות. כל אחד מהדברים האלה לקח עשר שנים, ואיכשהו שניהם קרו במקביל. כשהם סוף סוף קרו אמרתי לעצמי: את יכולה קצת להתנתק, להפסיק להזריק תוכניות אקטואליה לווריד, לדלג על טוויטים של עמית סגל. אז זה מה שעשיתי, ופתאום נהיה שקט נעים", היא אומרת את הדברים ואז נעצרת. "רגע", היא מבקשת, חושבת על מה שאמרה.
אני קולט שאת נזהרת.
"כן, אתה צודק. שמע, זה מדהים השינוי במעבר בין האופוזיציה לקואליציה. באופוזיציה אתה תמיד טוב וצודק, שזה נורא כיף. זה כמו להיות הפוטנציאל. זה הרבה יותר קל. אבל עכשיו יאיר אחראי. אז אתה כבר לא יכול להיות רק צודק ויפה".
הוא כבר היה בעבר בממשלה.
"נכון. אבל הפעם זה אחרת, מבחינת תחושת האחריות. למרות שאני תמיד זוכרת את הפעם ההיא, שבוע אחרי שהוא נהיה שר אוצר. הייתי בתור בסופר פארם והתעצבנתי בטלפון. ואז מישהי אמרה לי, 'גברת לפיד, את לא יכולה לצעוק יותר'. אז אני לא צועקת כבר המון שנים".
ועכשיו החיים השתנו עוד יותר?
"אני מנסה להגיד שלא. השומרים בכניסה לבית קצת יותר רציניים אמנם, אבל אני לא חיה את זה. אני ממשיכה ורצה לי בשדה לבדי. בחיים שלי אין הבדל, מלבד זה שכשיאיר חוזר הביתה הוא מספר סיפורים הרבה יותר דרמטיים. מצד שני יש חוק בבית שמה שאסור לגלות, לא מספרים לי וזהו. אני לא רוצה לדעת דברים שאסור לדבר עליהם. נגיד יחטפו אותי הסורים מחר, אני לא יודעת כלום. אני לא יכולה לספר סודות מדינה".
לא מעניין אותך כמה פצצות אטום יש לישראל?
"בדיוק זה מה שאני לא רוצה לדעת. מה שכן מעניין אותי זה לשמוע את יאיר מנתח דברים, קורא את המפה. וגם שאלות אנושיות מעניינות אותי. מי נחמד ומי לא. על מי אפשר לסמוך ועל מי לא".
ומה גילית?
"יש דברים מפתיעים. נניח אשתו של אביגדור ליברמן שניגשה לאמא שלי בהשבעה ואמרה לה איזה מקסימים אנחנו, יאיר ואני, ושהיא אוהבת אותנו. פתאום היה שם משהו חם כזה. באופן כללי אתה מגלה שיש אנשים שהם אחרים ממה שנדמה. היינו פעם במסעדה עם הילדים, וזה היה באחת התקופות הקשות באמת. פתאום בשולחן לידנו קם מישהו והוא ויאיר התחבקו, וזה היה דוד ביטן. הילדים שלנו היו בשוק, אמרו 'וואו, הוא כזה נחמד'".
זוית מעניינת לחשוב על פוליטיקאים, דרך הפילטר של מי באמת נחמד. מי מתנהג בסוף כמו בן אדם.
"אתה מגלה גם המון פעמים פערים לא מוסברים. נניח מישהו יכול לדבר הכי נורא ובגסות בטלוויזיה על יאיר ואז להפתיע. כשאבא שלי נפטר קיבלנו מכתב מרגש ממירי רגב שהכירה אותו ואת אמא שלי. פתאום האישי והציבורי מתבלבלים".
השינוי חשוב יותר
אל תטעו בליהיא לפיד. כבר סופר בעבר איך היא הלכה על דעת עצמה בגיל 14 והתקבלה לתיכון תלמה ילין היוקרתי, ואחר כך ל"במחנה" כצלמת, שם גם הכירה את בעלה לעתיד. אחרי שנים כצלמת מוערכת, היא בנתה קריירה שנייה ככותבת, בעלת טור וסופרת שפרסמה עד היום 13 ספרים. גם ב"יש עתיד" היא כוח שמאחורי הקלעים. בשנתיים שלפני הבחירות האחרונות היא היתה בכל שבת על הגשרים ברחבי הארץ, מעודדת את הפעילים והפעילות, נותנת לבן זוגה רוח גבית מהסוג שמזכיר קצת את הזוג אובמה.
את אומרת "קיוויתי שהממשלה תוחלף". זה לא היה "קיוויתי שיאיר יהיה ראש ממשלה"?
"לא. שש שנים באופוזיציה, מיקדו אותנו למקום אחר. בשנתיים האחרונות, מתוך מחשבה שהמדינה הולכת למקום ממש מפחיד, המשימה הייתה להחליף את השלטון. הבנו שהשינוי חשוב יותר מאשר יאיר ספציפית".
אני אמקד את השאלה. כשיאיר נכנס לפוליטיקה הוא היה יותר גאוותן, ואמר "אני רוצה להיות ראש ממשלה". מתישהו בשנים האחרונות נכנסה צניעות לעסק, ובסוף הוא שם את האגו לגמרי בצד. אני לא בטוח שהוא היה מסוגל למהלך כזה בעבר. היה רגע שבו נפל האסימון?
"מצד אחד זה תהליך. מצד שני, כן, היה. ברור. כשגנץ נכנס לממשלה של ביבי זה היה רגע של שבר גדול. אבל לא רק. אם לדבר קצת בכותרות, כשיאיר הלך לפוליטיקה, זה היה קל. הוא נכנס וישר הצליח. אחר כך היה עולם שלם של שר אוצר, של להבין באמת מה זה ניהול מדינה. כשהוא נכנס לממשלה עם נתניהו, נתניהו היה קצת אדם אחר. ואז הוא פיטר אותו בטלפון, ובמשך שש שנים יאיר ראה מהאופוזיציה איך נרמסים המון דברים, ערכים. אז כשיאיר ויתר לגנץ על ראשות הרשימה, כבר אז הייתה ההבנה שהוא לא הדבר החשוב. אני יודעת שזה אידיוטי, אבל בשלב ההוא פתאום יאיר היה נראה לי כמו הילד ההולנדי הזה עם האצבע בסכר".
את מה שבחזית כולם מכירים, ספרי לי על מאחורי הקלעים. יש וייב טוב בין הרעיות?
"יש וייב, בהחלט. אני בכלל חושבת שצריך לעשות גיבושונים של בני ובנות הזוג. אני מהצופים".
איך עם גילת בנט?
"היא מקסימה. היא אדם מאוד אמיתי. יש לנו גם יום הולדת ביחד, זה קטע. 12 במאי. היא צעירה ממני בתשע שנים. אנחנו מסתמסות הרבה, גם היא מאוד בעניינים ומאוד אכפת לה. אני כן חושבת שהיא עשתה בחירה להיות יותר משפחתית ויותר מכונסת. אולי כי הילדים יותר קטנים וצריכים אותה יותר. היא גם יועצת הורות, אז זה מאוד המקום שלה, הבית והילדים".
יש לך עוד חברות חדשות?
"אני מאוד מאוד אוהבת את מריה אלקין. היא מאוד מעניינת. היא חזקה. אתה עושה קצת פרצוף מופתע, אני קולטת. הם באמת דתיים וימנים, אבל בסוף בסוף, כמה רחוק זה ממני וממך? אני מסתובבת בארץ ועושה את ההרצאות שלי, אני פוגשת המון אנשים ואני אומרת לך, זה לא כזה רחוק. הפערים לא כאלה גדולים כמו שאוהבים לעשות אותם".
אוקיי.
"תקשיב. נניח אני מגיעה לנתיבות ועושה הרצאה שם. קמה מישהי דתייה, והיא לא תסכים איתי אידיאולוגית, והיא תהיה יותר ימין ממני. אבל הכל יהיה ברוח טובה. כי בסוף הניסיון לייצר ישראל של קצוות אינסופיות רחוקים, לא יצליח. אז הצבענו אחרת, מה קרה?".
יש כאלה שאומרים שאת הכוח האמיתי מאחורי "יש עתיד". שאת המנוע. שבלעדייך יאיר היה נשבר בדרך.
"אוי, זה חמוד שאומרים את זה, אבל זה לא ממש נכון. קודם כל יאיר לא יודע להפסיק. בגלל שהוא נראה כמו שהוא נראה, קצת קשה לראות כמה הוא מכוון מטרה. אבל הוא לא יכול לעזוב שום דבר עד שהוא לא מנצח אותו. לא משנה כמה זמן זה יקח. זה נכון שאני מאוד בתוך 'יש עתיד' כתנועה, כחבורה. זה משהו שפחות נמצא בתקשורת. יש אלפי נשים ברחבי הארץ שהייתי אצלן בבית. כשאנחנו עושים קמפיין, אני עושה חוגי בית. ואני באמת מכירה את רוב רובם של הפעילים בכל מקום".
אז מה בעינייך הוא המודל הנכון של אשת פוליטיקאי?
"מאוד פשוט: אני מעורבת אבל לא מתערבת. זה כמו בדיון עם הורים בבית הספר, האם הם מעורבים או מתערבים. זה גבול דק וצריך לשמור עליו. אז אני מעורבת במובן הזה שאני קצת גרופית של 'יש עתיד' והדרך שלה. זה חשוב לי. אני אוהבת את יאיר, מאמינה בו, אבל בשום אופן לא מתערבת לו".
לקח זמן למצוא את המקום הנכון של "יש עתיד". בהתחלה הייתה תחושה שכדי להיות במרכז קצת יורים לכל הכיוונים. אני זוכר שהלכת להפרשת חלה וזה נהיה סיפור.
"ברור שלקח זמן. ובעניין של ההפרשת חלה, שם למדתי שאתה אף פעם לא יודע מאיפה תחטוף ואיך. מה שבאמת קרה זה שהזמינה אותי ראש המטה של 'יש עתיד' בנתניה, והלכתי. ואז עוד מישהי הזמינה והלכתי. והדבר עצמו היה מסקרן. זה היה סוג של מעגל תמיכה נשית. וזה באמת חטף המון אש, כאילו אני מתחנפת למשהו. תדע לך שזה שיתק אותי לגמרי, להרבה זמן. למדתי שאתה אף פעם לא יודע... זוכר ששאלת אותי למה אני לא מדברת על מין?".
סוג של פמיניזם
אני מכיר את ליהיא יותר מעשרים וחמש שנים. והיא באמת לא מדברת אף פעם על מין. הייתה תקופה שגרנו באותו רחוב, ובמקביל עבדנו ביחד ב"מעריב", כשהיא מלווה אותי כצלמת לכתבות ברחבי הארץ. היא הייתה תמיד מקסימה ונעימה, אבל אני מודה שלא הימרתי אז שהיא תהפוך לאדם הרציני שהיא היום. גם היום, כאדם רציני, היא עדיין שומרת על קלילות לא מעיקה.
את השיחה על חוויותיה כאשת פוליטיקאי אנחנו עושים בדרך לבאר שבע. אני מלווה אותה להרצאה שלה, מהסוג שהיא מקיימת כבר שנים ברחבי הארץ. ההרצאות שלה הן סוג של העצמה נשית שהולכת על חבל דק. מצד אחד היא מעודדת נשים לצאת ולהצליח, להרים ראש ולא לוותר. מצד שני היא מנסה להזכיר להן שלא כולן צריכות להיות בעלות קריירה זוהרת. שלנהל בהצלחה בית, לגדל ילדים, ולעבוד בעבודה "רגילה" ומספקת, זה גם מעולה. "זה בעיני סוג של פמיניזם, להישאר בבית מבחירה. אבל בחירה אמיתית. לא כי זאת האופציה היחידה".
וכמו שהיא הזכירה, היא לא מדברת על מין. אפילו כשהיא מזכירה את הסדרה "סקס והעיר הגדולה", היא אומרת "ביפ" במקום את המילה. "אולי אני לא אמיצה מספיק. אולי שמרנית. ואני גם קצת מפחדת שאגיד משהו מיני ואיזה נוי אלוש כזה יעשה מזה קליפ ויראלי, "סקס, סקס, סקס". אני לא אוהבת לדבר על האינטימיות שלי ושל יאיר. גם עם החברות שלי אני לא מדברת ככה. כי אם הן מספרות לי, אז אני צריכה לספר להן, ולא בא לי. זה מרגיש לי חשוף מדי. אני קרועה על יאיר וזהו. לא מספיק לכם?".
בתחנת הרכבת הישנה לרפיח, ששוחזרה והפכה למרכז תרבות, מחכות כשלוש מאות נשים. המארגנים ציפו רק למאתיים, והם מתרוצצים להביא עוד כסאות פלסטיק. האוויר בבאר שבע נעים, חום מדברי מלטף. אחרי כל השנים, ליהיא עדיין מגיעה עם דפים שהכינה בבית, מפחדת שיהיה לה בלקאאוט. היא כמובן לא נזקקת להם. מרגע שהיא מתחילה לדבר היא לא עוצרת. ההרצאה בנויה היטב, יש לה פאנצ'ים שהיא מכוונת אליהם. הקהל מהופנט. אחרי שעה ארוכה כשהיא יורדת מהבמה הקטנה עשרות מהנשים שבאו עומדות בתור להצטלם איתה לסלפי.
אחת מהן מבקשת לדבר איתה בפרטיות. היא מראה לליהיא תמונות של בנה בן השנתיים, שהוא עיוור מלידה. מאז שהיא ויאיר פרסמו ברבים את העובדה שבתם יעלי היא אוטיסטית, ליהיא הפכה לכתובת עבור אנשים רבים. היא גם עומדת בהתנדבות בראש עמותת "שקל" שעניינה שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה.
אז בדרך הביתה אנחנו מדברים על יעלי. זאת אינה שיחה קלה, אבל ליהיא לפיד מיומנת בה מאוד. היא מצליחה גם להיות חשופה, אמיתית וכנה, וגם להנגיש את הנושא הלא מאוד מדובר הזה, ולאפשר למי שמשוחח איתה לשאול שאלות בלי לפחד. יש משהו בכוח שלה, באופן שהיא מנהלת את חייה ואת הרבה משפחתה, שנוסך בך הרבה אופטימיות.
ספרי לי מה שלום יעלי.
"יעלי המתוקה! היא גרה בשכונת בבלי, בפרויקט ענק לאנשים כמוה שהקמנו. זה הדבר שבו היינו מושקעים לפני הפוליטיקה. היא אצלנו בשלישי ובשישי-שבת. עכשיו יש גם אישה מדהימה בשם יעל כהן, אני קוראת לה 'הקוסמת', שמצליחה לגרום לה ולחברים שאיתה לכתוב. ממש לכתוב, באייפד, משפטים שלמים עם הגיון. פתאום היא כותבת דברים שמצמררים אותנו, שאנחנו לא מאמינים. אחרי שהממשלה קמה, היא פתאום כתבה יום אחד 'אני גאה'. אתה מתאר לך מה הלך בבית?".
וואו.
"זהו. בימי שלישי באים יואב וליאור, וזאת ארוחת ערב מאוד משפחתית. ובסוף השבוע זה כבר מלא בלגן עם המשפחה המורחבת".
בתחילת הדרך חשבתם להשאיר את זה סיפור פרטי. אני מדייק?
"זה לא עניין של פרטי. יעל הייתה בת שנתיים כשהתחלנו להבין איפה אנחנו בסיפור הזה, וישר גיבשנו קבוצה של הורים. גייסנו כספים. פתחנו את גן אלו"ט הראשון, היינו הורים מאוד פעילים. השאלה הייתה באמת מה הרגע שאתה מדבר על זה החוצה. זאת התלבטות וזה גם שובר לב. אנחנו גדלים בעולם שבו אומרים לנו 'מה שתרצה לעשות תצליח, ואם רק תתאמץ, אתה יכול! השמיים הם לא הגבול'. בשעתו יאיר אמר ישר 'אני אעבוד 24 שעות, אני אעשה את כל התכניות בטלוויזיה. אני אעשה תכנית יומית. אני אביא כסף ואנחנו נצליח למצוא את הפתרון". כי אתה לא מאמין שאתה לא תמצא את הפתרון. בסוף אתה מגלה שאולי יש המון עבודה רגשית שהתקדמה עם השנים, אבל לא באמת מצאו פתרון, לא מצאו מה זה הדבר הזה. אין לזה פתרון. נקודה".
זאת תחושה מאוד קשה.
"מאוד. ויאיר כאמור לא יודע להרים ידיים. אבל מגיע הרגע שאתה אומר, אוקיי אני יכולה להיות הורה מאוד טוב, אבל אני לא יכול לתקן או להציל. וזה קשה נורא, כי זה בניגוד לגישה המערבית, הגישה הזאת שלפיה אתה יכול לקנות בריאות. פה פתאום אומרים לך: יש קיר, והוא קיר, והוא תמיד יהיה הקיר הזה. אין איך לפתוח בו לא דלת ולא חלון. זה מנפץ את כל מה שאתה מאמין בו".
את זוכרת את הרגע שבו הבנת?
"אני חושבת שיאיר הבין את זה הרבה קודם. לי היו עוד כמה שנים של דיון פנימי, ורגע, וננסה. אז אפשר לעשות המון במובן של לחבק ולאהוב, ולתת לה את החיים הכי טובים שיכולים להיות לה. לדאוג שיהיו מוסדות ראויים, ושלא יתעללו. אבל אני יכולה להיות הכי מוצלחת ומצליחה, ואני לא יכולה להציל את יעלי מהקושי הזה. וכשאתה מבין את זה, זאת חתיכת בומבה לאגו".
מתי החלטתם שהגיע הזמן לצאת עם זה ולמה?
"קודם כל כתבתי את הספר. כתבתי בעיתון מדור על אמהות, אז אמרתי שאני אכתוב ספר על אמהות. וישר הבנתי שאין מה לכתוב, בלי לכתוב על יעל. כתבתי את הספר, ואז אמרתי אוקיי, נחכה איתו. יש לבט כזה שאולי בסוף זה יסתדר, ואז למה להלביש עליה סטיגמה? וכשהיא הייתה בת 11 או 12 כבר הבנו שגם אם היא תתקדם, זה יהיה בתוך הספקטרום. מאוד לא רצינו שיראה כאילו אנחנו מתביישים בזה או ביעלי. כולם כבר ידעו, כמו שקוראים לזה, ואנשים דיברו. ואז יצאנו עם זה".
בעיניי יש קו מאוד ברור בין הסיפור שלכם ושל יעלי לבין זה שיאיר הוא ראש ממשלה חליפי. אם להיות פשטני, בגלל אי היכולת להציל את יעלי, הוא עזב את התקשורת הנרקיסיסטית והחליט להציל את העולם כולו.
"כן, זה ברור שיעלי התוותה לנו את הדרך. קודם כל זה שיעור ענק בצניעות. ואחר כך זה שיעור במה חשוב ומה לא חשוב. אני רואה גם את האחים שלה סביב הדבר הזה. למשל, אין בהם כמעט רכושנות. היא הרי יכולה להרוס לכל אחד כל דבר. ולכן אין אצלנו בבית שלי-שלך. זה מבטל המון עניינים. ריצה אחרי קניות, הכל. יאיר היה במקור אדם כותב. ההליכה שלו לטלוויזיה הייתה מעין תוצאה של היותו מראיין וכותב, זה בא משם. גם לי היו אמביציות, כצלמת. ובסוף יעלי הביאה אותנו להבנה שבאמת יש המון דברים חשובים הרבה יותר מאיתנו. בזכותה, אני הנחתי את המצלמה והתחלתי לכתוב".
יש סיפור שאת מספרת על יום הולדת, כשיעלי היתה בת חמש.
"כן, זה היה נורא. הלכתי איתה ליום הולדת של ילד בגילה, והאמא פתחה לנו את הדלת, הביטה בי ואמרה 'בבקשה שיעלי לא תהרוס לו את העוגה'. כי יעלי הייתה מכניסה את האצבע לכל דבר. כמובן שהסתובבתי והלכתי הביתה. היה עוד מקרה שבו היינו במלון באילת, ובחדר אוכל היא לקחה לאנשים דברים מהצלחות. פתאום ראיתי שמסתובב סביבנו איש ביטחון בשביל שהבת שלי לא תזיק למלון. מיד עשיתי צ'ק אאוט. השארתי את שאר המשפחה וחזרתי הביתה.
"ואז גיסתי, אחות של יאיר שהיא פסיכולוגית מדהימה, אמרה לי: 'ליהיא, את צריכה להודיע מראש. כשאת נכנסת למלון תגידי: שלום, זאת יעלי, היא מיוחדת והיא מתנהגת אחרת. ואז לא תהיי יותר בכל הסבך הזה'. היא גם אמרה לי 'תאפשרי לאנשים להיות טובים. אם יושבים בחדר אוכל, ולוקחים למישהו מהצלחת, בטח שהוא יתלונן. אבל אם את אומרת: זו יעלי, היא ילדה מיוחדת, היא קצת תשתולל פה. הם מקבלים את זה אחרת'. והיא מאוד צדקה".
סוג של יציאה מהארון.
"ברור. המהפכה הגאה שלכם מאוד טלטלה את העולם, וגם אותנו, את ההורים לילדים מיוחדים. אתם באתם ואמרתם "אנחנו כאלה, קבלו אותנו". וקיבלו אתכם. זה מסר שמאוד חלחל. אתה ואני, בעולם שבו גדלנו, לא ראינו ילדים עם צרכים מיוחדים. הם היו, אבל הסתירו אותם. לא הביאו אותם אפילו לליל הסדר. היום אין דבר כזה שמישהו לא יגיד לך יש לי אחיין ויש לי זה. המאבק הגאה תרם לשיח הקבלה הכללי. זה התחיל באני מקבל את הילד שלי, הוא על הספקטרום, וזה הלך והגיע למצב שאנשים פשוט אומרים 'הילד אוטיסט כבד'. אני ממש מרגישה את זה. הסיפור על החברה הזו עם העוגה? זה לא היה קורה היום".
מה באמת טוב
אני מודה שמרגע שהתחלנו לדבר על יעלי, כל התמונה משתנה. כאילו המילה "פרופורציות" מוקרנת בענק על כל הקירות שמסביב. אז כן, הבית המרווח שלהם נראה קצת "סטודנטיאלי", כי חפצים יכולים להישבר בכל רגע. רואים שעל הספות עברו חיים קשים. אבל תחשבו על האהבה, הקבלה והחמלה שבאים יחד עם כל זה, ופתאום הבית הזה יראה לכם כמו הבית היפה בתבל.
כמו שהזכרתי בהתחלה, ליהיא הוציאה עכשיו ספר חדש, "זרות", ולראשונה בקריירה שלה הוא קיבל ביקורות מעולות. זה ספר יפה על יחסים בין אישה מבוגרת על סף דמנציה ונערה צעירה מהסוג שנקרא "בסיכון". יש בספר עוד עלילות, והוא מותח מאוד. וגם מסר שקשה להסתיר, ומתאים לליהיא, שלישראלים, בסופו של דבר, הכי טוב בארץ.
"חשבתי שזה ספר משבר גיל 50 כזה", היא מסבירה. "ספר שמתעסק בעניין הזה שאנחנו לא תמיד נהיה צעירים ויפים. וגם באיך זה מיתרגם בתוך המשפחה. הרי כל הזמן מדברים על מה אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו. עם הגיל אתה מתחיל לשאול, מה הילדים שלנו יתנו לנו? מה הם חייבים לנו? האם אנחנו יכולים למשל לדרוש מהם לחיות לידנו כשנזדקן? האם זה לגיטימי להגיד מתישהו לילדיך, אני צריכה אתכם לידי?".
היא כבר התחילה לעבד את הספר לסדרה, וחולמת להפוך אותו ליצירה טלוויזיונית. אם הכל יתקדם כמתוכנן, בעוד שנתיים היא תהפוך לאשת ראש הממשלה, ואז חייה יתהפכו שוב. "אני בכלל לא חושבת של זה", היא נרתעת. "זה מוקדם מדי, כל כך הרבה דברים יכולים לקרות. ואני אפילו לא אתחיל עכשיו עם קלישאות קורונה".
איך באמת השפיעה הקורונה על החיים בבית?
"אבא שלי, שהיה חולה הרבה שנים, נפטר. לא עבדתי. כל ההרצאות וכל הדבר הזה שאני חיה מסביבו של הנסיעות ולהסתובב בארץ פתאום נעלם. וגם הבנו ישר שאנחנו צריכים לקחת את יעלי, או להיפרד ממנה לתקופה. אז לקחנו אותה הביתה בבידוד. היא הייתה איתנו שישה שבועות רצוף, לראשונה מזה שנים. פתאום אחרי כל כך הרבה זמן, יכולתי להיות לגמרי איתה, ושהיא תהיה לגמרי איתנו. אני יודעת שיש משפחות שאצלן זה עבר ממש קשה. אנחנו, למזלי, עברנו חוויה מדהימה עם יעלי. גם יאיר היה בבית, וזה עשה מדהים לכולנו, למשפחה. אני זוכרת שאמרתי לליאור הבן שלי שנגמר הסגר, והיא יכולה לחזור לבית ולחיים שלה. אז הוא שאל אם אי אפשר עוד קצת. אז אתה אף פעם לא יודע מה באמת רע, ומה באמת טוב. ובעיקר, עם מה שהחיים מביאים לך, אתה צריך לחיות. ולחיות הכי טוב שאפשר".
צילום: אור דנון | סטיילינג: דניאלה קפלוטו ל"ארטבוק" | איפור: גלית ורטהיים | שיער: קובי קלדרון | הפקה: רותם פנחס