הנה מתכון לדרמה משפחתית: בתו של עידו קרוננברג, חובב הבשר המדמם ומי שמכונה "הצייד של התכנית" במאסטר-שף, היא – רחמנא לצלן – טבעונית. והעלילה מסתעפת. "הבת שלי אהבה בשר ואכלה הכל", הוא מתרפק, "עד שהיא הכירה את בן הזוג שלה שהוא טבעוני והוא המיר את דתה".
איך זה מסתדר?
"היא גדלה בבית שבו אבא צד, והיא גם ראתה אותי צד, אבל מה אפשר לעשות. אנשים מומרים. זה ממש לא מפריע לי, אני מכבד אותה ואת סגנון החיים שלה. בכלל – כל בנאדם, אני מכבד את סגנון החיים שלו, וכשהיא מגיעה לארוחות אני משתדל שיהיו שתיים-שלוש מנות שהיא תוכל לאכול מהן. להפך, יותר נוח לי לעשות מנות שכולם יכולים להשתתף בהן".
אתה מגיש אוכל טבעוני?
"אני יודע להכין את כל הירקות בנפרד וביחד, אפויים ולא אפויים, עם רטבים ובלי. אם אתה לוקח כרוב ושם אותו חמש שעות בתנור – כשהוא יוצא אתה לא רוצה לאכול שום דבר אחר. טבעונים טוענים שאנחנו צריכים לאכול רק צמחים וכאלה דברים. אני אומר שאנחנו חיות הטרף הכי משוכללות שיש. בשר, לי אישית, עושה טוב. אין לו תופעות לוואי ולא כלום. אני אוכל ומרגיש איתו טוב. כשאני אוכל דברים אחרים – זה עושה גזים".
ולה זה לא מפריע?
"לא. היא לא משיחית. זה חיה ותן לחיות אצלנו".
לחיות קרוננברג פחות נותן לחיות. כפי שהבנתם הוא חובב בשר גדול, ואחת האהבות הגדולות שלו היא לבשל בתנאי שדה. "זה הלייפסטייל שלי", הוא אומר, "הבישול שלי הוא הרבה בישול שטח, משם אני והחבר'ה שלי באים. נסעתי בשבוע שעבר לפנימייה שבה למדתי וקפץ לי זיכרון של איך הכנתי מרק צבים בגיל 15 מצב שנתנו לנו במעגן בנחל אלכסנדר. בתור ילד הייתי קורא גדול של סיפורי הרפתקאות כמו הקלברי פין, ומרק צבים בספרות של אז היה מרק של מלכים".
"אתה צריך לכוון להביור לשמיים ולצלות ציפורים במעופן", אמר לו אייל שני באחת התוכניות, וכנראה לא ידע כמה הוא צודק.
"אשתי מעקמת את האף אם יש יותר מדי פסטות"
קרוננברג, 54, הוא הכי איש של שטח, גם באופי. הוא אומר את מה שעולה לו לראש מבלי לחשבן. קאובוי מודרני, מאצ'ו-מן. באחד הפרקים של "מאסטר שף", שם הוא כרגע אחד מחמשת המתמודדים שנותרו, הוא אפילו קרא לעצמו "עידו התותח". מה הפלא שהוא נתפס כטיפוס יהיר ומלא בעצמו? "'עידו התותח' זה אמנם משפט יהיר", הוא מסכים, "אבל אני צריך להסביר מאיפה זה מגיע: יום צילום זה יום קשה, אתה לא יודע לאיזו משימה אתה נכנס, לפעמים אתה מגיע אחרי לילה שיצאת ושתית כמה דרינקים ואז בארבע בבוקר אוספים אותך ואתה מגיע עייף, ואתה צריך להרים את עצמך ולעשות לך מורל. ואני יודע לעשות את זה. זה שלב פסיכולוגי שאתה עובר, ואתה חייב לדרבן את עצמך ולהגיד לעצמך דברים טובים בשביל להמשיך הלאה.
"אני באתי לתכנית עם ביטחון. אני לא יודע אם אני בשלן גדול, אבל אני יודע לעשות אוכל, אוכל שאנשים נהנים ממנו. כשאתה עובר שלב ועוד שלב לאורך התחרות, הביטחון שלך גדל".
הביטחון הזה בא לידי ביטוי ביחס של קרוננברג לביקורות של השופטים, ביקורות שברובן נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. הוא אפילו לא טרח להסתיר את מה שהוא חושב: "אני מבשל או שמישהו אחר מבשל?", תהה בהזדמנות אחת, "אני הולך עם הראש שלי. לא טוב – מע סלאמה. להתראות", אמר בהזדמנות אחרת.
לפחות למדת משהו על בישול בתוכנית?
"שום דבר. זו תחרות, זה לא אוניברסיטה. אם אומרים לי שמשהו חסר במנה אני יכול לתקן – למרות שאני לא מאלה שמקשיבים בתכנית. מספר פעמים הקשבתי ותיקנתי לפי העצות שנתנו לי, אבל בדרך כלל אם משהו טעים לי – זה מה שאני רוצה להוציא. גם כשאני סתם שואל מישהו על מנה שלי והוא טועם ואומר שחסר מלח או משהו, אני אעצור ואבדוק אם הוא צודק. ברמה הזו לא משנה לי אם זה מגיע משף או מסתם בנאדם".
החברים דחפו אותו להגיע לאודישנים ל"מאסטר שף", אבל גם לקרוננברג היה דרייב משלו. "אם אני יושב על הספה ורואה תכניות אוכל ואומר 'את זה אני יכול לעשות ואת זה אני יכול לעשות', אז לפני שהבן שלי יגיד לי שאני קשקשן, אמרתי שאלך ואעשה. אני גם רוצה להעביר איזה מסר לכל יושבי הספות שאומרים שהם יכולים לעשות – פשוט לכו ותעשו. לא יכול לקרות כלום גם אם תיכשלו. למזלי הצלחתי לעבור שלבים, וזה טוב גם לאגו המתנפח, אבל לא יקרה כלום גם אם לא. זה בסך הכל פאן".
עם כל האגו המתנפח, קרוננברג מבקש להדגיש ש"מי שמכיר אותי יודע שאני לא יהיר. מי שמכיר אותי יודע שאני ליצן, יש לי רגשות, יש לי דברים שנמצאים בתוכי, ואני גם נהנה מזה".
תכף גם תגיד לי שאתה בוכה בסרטים.
"אני בוכה בסרטים. גם לבכות זה יכול להיות תחושה נעימה. אם אני מתחבר למשהו אני לגמרי נכנס לזה".
הוא נשוי לקארין ולשניים יש שתי בנות ובן בין הגילאים 19-24, כולם גרים בבית המשפחה בסביון היוקרתית. את הונו צבר מתחום הדלק, יש לו זיכיון לתחנה והוא גם עוסק בהובלת דלקים. אוכל, הוא אומר, "תמיד היה דבר חשוב, תמיד עשה לי את זה. אם אני אוכל משהו – אני צריך ליהנות ממנו. לא סתם לדחוף שתי פרוסות לחם עם מרגרינה. זה דבר שאף פעם לא הייתי מסוגל לעשות. כשהייתי ילד אז פרוסה של לחם הייתה צריכה להיות לחם קימל, עם חמאה. מרגרינה לא בבית ספרנו. תמיד שמתי לב לניואנסים. פלאפל לא הייתי אוכל בכל מקום, רק במקומות שידעתי שהשמן טוב, שסמכתי על האנשים שקנו שם, לא מלוכלך. באתי מהבית מתרבות של נקי ונעים".
אמא שלך הייתה בשלנית?
"היא ידעה לבשל, הייתה עושה אוכל טוב. אבל אצלנו זה לא המטבח המזרחי שאתה מתחבר אליו ויש לך זיכרונות מהמטבח של אמא".
בבית, הוא מצהיר, הוא מבשל יותר טוב מאשר בתוכנית. ("כשאתה הולך לבשל רגוע, כשלא מתקילים אותך"), ואין מנה שהוא מגדיר שהיא הספציאליטה שלו בימי שישי או בחגים. "היום לכל אחד יש את הטעם שלו, אז אני תמיד מרים סבב טלפונים ועושה משאל בין כולם. יש לי את הבת הטבעונית, יש לי בת שאוהבת שהכל פיין, הבן שלי מתאמן אז הוא לא אוכל פחמימות אלא יותר בעניין של חלבונים, ויש את אשתי שגם היא מעקמת את האף אם יש יותר מדי פסטות".
אתה מכין לה ארוחות רומנטיות?
"לא לא, זה היה פעם לאורך השנים. למרות שאני מאוד רומנטיקן באופי שלי. אני מאמין שלכל בחורה אתה מגיע דרך הפה ודרך הבטן. אוכל זה שפה. אם אתה יודע לתקשר עליה אתה יכול להגיע לכל מקום, עם כל האנשים ההזויים שאתה פוגש ומכיר. אם יש גולף שמחבר אנשי עסקים או מרתון שמחבר בין כל מי שרץ, אז אוכל זה מקום מפגש שמגשר על דתות, מינים, הכל".
אז כבשת את לבה של אשתך דרך ארוחה שהכנת לה?
"לא. היינו יוצאים המון למסעדות. היא אוהבת אוכל והיא פתוחה וזורמת. ובעוונותיי כשאני נתקל במשהו טוב במסעדה, אני אוהב לשחזר את זה ואז אני מביא את זה הביתה ומכין את זה לחברים, כי הרי לא כולם יכולים להיות איתי באותו מקום ובאותו הזמן".
ארוחה עם החבר'ה זה הכי רומנטי
"כשאני אומר רומנטיקן זה כשאני חוטף את אשתי בספונטניות למסעדה בשוק הכרמל או לכל מיני מקומות שנהניתי שם בעבר. כי אני רוב הזמן נהנה, אבל בלעדיה. וכשאתה מגלה ששווה לחוות אותו אז אתה רוצה לחלוק את זה עם אשתך".
אגב, מה אתה כי שונא להכין, כי היו לפחות שתי משימות בתכנית שנראית סובל.
"תראה, אפייה זה לא דבר שנגעתי בו. בקטע הזה אשתי ממש משלימה אותי – היא אופה מדופלמת. הבנות שלי אופות מדופלמות. גם בחבר'ה, בטיולים ובהפלגות, תמיד יש אחד שיודע לאפות את עוגת השוקולד המושלמת".
מצחיק. מה הכינוי שלו בחבורה?
"דורון".
"לא רוצה שהילדים יפרשו כנפיים"
הוא גדל ברמת גן ובגיל 13 עבר לפנימייה הצבאית "מבואות ים" של חיל הים במכמורת, ממנה יש לו רק זיכרונות טובים. "'מבואות ים' זו פנימייה שאני מאחל לכל ילד באשר הוא לגדול שם, לחוות את החוויה הזו. זה מקום מדהים, עם צוות מקצועי. היו שם ילדים שבאו ממשפחות מצוקה, ממשפחות מעוטות יכולת. גדלתי עם האנשים הכי קשים מבחינה סוציאלית, חבר'ה על סף עבריינות, והפנימייה הזו הייתה בית עבורם".
לאיזה חלק אתה היית שייך?
"אני הגעתי מבית טוב אבל הייתי ילד שובב. וזה לא שההורים שלי שלחו אותי, אני שלחתי את עצמי. הם היו מספיק גדולים ומבינים כדי להסכים. אם הייתי נשאר בשכונה יכול להיות שהייתי גומר במקום אחר. שמע, החיים בעיר מלאי פיתויים, גם ברמת גן, והיינו חבורה קשה. כשהגעתי לפנימייה הכל קסם לי. הרגשתי שם טוב, כמו בקייטנה, הרגשתי במקום שמכבד אותך.
"האנשים שבאו ממצוקה, בשבילם זה בכלל היה שווייץ. שלוש ארוחות ביום, בגדים נקיים כל יום, חדר נקי, מיטות שלהם, סרטים, הפלגות לחו"ל, כל מה שאתה רוצה. לקחו אנשים ועשו מהם בני אדם. כשאתה נכנס למקום כזה עם תרבות צבאית, ואתה לובש מדים שמכניסים לך משמעת, כבוד, ערכים, חברות, גיבוש, צוות – דברים שבעיר אתה מחבר אותך לדברים שליליים – כל העוצמות מופנות למקומות טובים. בסוף מהפח העקום שהיית, יוצאת ממך אונייה".
את המשמעת הזו אתה גם מנחיל לילדים שלך?
"זה קשה להנחיל משמעת כזאת בחיים הפרטיים, אבל המון מהעקרונות שקיבלתי מונחלים אצלי בבית. אם זה כבוד, אם זה עזרה, אם זה להתחלק".
היית אבא קשוח וקפדן, או רך ומלטף?
"גם וגם. קשוח אבל מלטף. אני מאוד אוהב את הילדים שלי, תמיד אני שם בשבילם, בכל שעה. אני לא רוצה שהם יעזבו את הבית, זה מפחיד. אני לא רוצה שיפרשו כנפיים, זה לא מעניין אותי ברמה האגואיסטית שלי. מספיק שאני רואה טלוויזיה על הספה והם עוברים לידי או מאחוריי ויש את הרעש הסטטי הזה – זה נעים לי. אני אוהב את הרעש הזה מסביב של טלפונים, סירים, מקלחות, רעש של בית. אולי זה בגלל שאני עזבתי את הבית בגיל צעיר וכל החיים שלי טיילתי בעולם. אולי הבית הזה חסר לי באיזשהו מקום. הרעש הזה זו המהות שלי לבית".
"למה להשקיע מיליונים במסעדה?"
הילד מרמת גן שגדל בפנימייה, הפך להיות איש העולם הגדול. אחרי הצבא נסע לטייל בעולם, התגורר חמש שנים בארה"ב, וחזר ארצה אחרי עשור מחוץ לגבולות המדינה. מי שהיה על סף פשע, ובנה את עצמו בשתי ידיו, מתחכך היום עם אנשי המאיון העליון, מתרועע באירועי חברה יוקרתיים, מיודד עם אנשי עסקים בכירים, אוהב להפליג ביאכטות של חברים, לטייל בחו"ל, לאכול במסעדות טובות, בקיצור – נהנה מהחיים הטובים ולא מתנצל על כך.
את תחביב האוכל שלו פיתח עם השנים וצבר ניסיון קולינרי, אבל בניגוד לשמועות, קרוננברג מכחיש שיש לו אחוזים או שהוא מושקע בשלל מסעדות ("אני מושקע רק בצד שאוכל ומשלם"). אדרבה, לעומת חלק ממשתתפי "מאסטר שף" לדורותיה, אין לו שום כוונה לפתוח מסעדה בקרוב. "יש מעט מאוד אנשים שיודעים לעשות מזה ביזנס בארץ וחיים טוב. כל השאר מתקשים. אתה יכול להיות השף הכי טוב בעולם, אבל מסעדנות זה לנהל ולהרוויח כסף. לפתוח מסעדה זו השקעה של מיליונים, אז אם יש לך מיליונים – למה להשקיע אותם במסעדה כשאתה יכול פשוט ללכת לאכול?"
עם יד על הלב – עד כמה חשוב לך לנצח?
"אני מאמין שאם אתה בא לתחרות, זה לא כדי להגיד שנרשמת. אל תאמין למי שאומר לך שהוא בא רק בשביל החוויה. כולם רוצים להגיע לגמר. אבל אני חייב להגיד שלי פחות חשוב הניצחון, ואם מישהו אחר ירצה באמת, וניצחון יעשה לו את זה ויעזור לו להצליח ולפרוץ החוצה – אני מוכן לוותר".