בחדר העבודה של דרור משעני ברחוב לילינבלום בתל אביב אין ווי פיי. לא שלמשעני יש חשבון פייסבוק להעביר בו את חייו כמקובל. אבל גם אם היה, לא היה מה לעשות איתו. בחדר הקטן הזה יש שולחן אחד, כסא אחד, מחשב ומכונת אספרסו וכולם מסודרים בדיוק סקנדינבי. על הקירות אין תמונות, מהחלון אין נוף ואין עוד כסא. כן יש פוף לאורחים, אבל אין אורחים, כמעט. כשסופר הבלש האהוב בישראל בא בבוקר לעבודה, הוא סוגר את הטלפון.
בחדר הזה משעני בן ה-44 כתב את ארבעת הרומנים הבלשיים שלו: "תיק נעדר", "אפשרות של אלימות", "האיש שרצה לדעת הכל" ו"שלוש" - כאן ראה את המילים עושות ממנו מותג. הספרים שלו הפכו לרבי מכר, זיכו אותו בפרסים (פרס היצירה לסופרים ומשוררים של 2013, באותה שנה גם היה מועמד לספיר, וזכה פרס ברנשטיין ב-2014), מתורגמים לשפות רבות, ומביאים לו תהילת עולם. בימים אלה הוא עובד בחדר הזה על הרומן החמישי, וחוזר לבלש האפרפר ובן דמותו, אברהם אברהם, שקרוב לוודאי ינסה לפענח עוד רצח בחולון.
אז איך מרגיש סופר מצליח?
"בהצלחה בתחום הספרות יש משהו צנוע. אין חשש שתסתובב ברחוב ופתאום תרחף והראש שלך יפגע בעמוד חשמל. אנחנו לא דיוויד בואי. אבל היה שישי בבוקר אחד, אחרי שהתפרסמו שתי ביקורות טובות, בידיעות אחרונות ובהארץ, וסימנו את הספר כמשמעותי, גם מחוץ לז'אנר שלו. וכמו בכל שישי בבוקר נסעתי באוטו לשוק הכרמל, שמעתי שיר שאני אוהב, והרגשתי איזו חגיגה פנימית כזו, שמשהו מבפנים נורא מתמלא, שראו אותי ונתנו לי הכרה".
אז אין סופרים שחיים בתעופה עצמית?
"אולי אם אתה הרוקי מורקמי, ולא באזורים שאני מסתובב בהם. הצלחה אמיתית תהיה ביום שבו אוכל להתפרנס רק מכתיבה של ספרים ואני מרגיש שאני קרוב לשם. אבל עם 'שלוש' משהו באמת השתנה, זה גדל גם במכירות וגם בתהודה ואנשים יותר רוצים לשמוע מה יש לי להגיד. יוצרים נוהגים לחשוב שצריך שתהיה תחושת ערך חזקה שלא מאוד מושפעת ממה שקורה בחוץ, אבל זה לא ריאלי. ובשנה הזאת גיליתי שפידבק חיצוני הוא בעל כוח. תגובות מבחוץ יכולות לחזק משהו שבמקור, אצלי, מאוד שברירי".
איפה רואים את השבריריות?
"במהלך כתיבה יש הרבה רגעים שאתה חושש שלא ייצא מזה כלום. זה לא טוב כמו הספרים הקודמים, אולי איבדתי את זה. אחרי הצלחה של ספר כמו 'שלוש' אתה אומר 'אוקיי, אז איך אני אשחזר את הדבר הזה עכשיו?' ואחת האסטרטגיות היא לא לנסות לשחזר, אלא לעשות משהו שונה, כמו לחזור לאברהם. להבין שהספר הבא לא צריך להתחרות עם 'שלוש'".
אחרי הרבה ציפיות, הבלש שלו סוף סוף הגיע לטלוויזיה הישראלית השנה, עם הסדרה "תיק נעדר", שפותחה וצולמה על ידי קשת, ונמכרה לשידור ראשון ב"כאן 11". הסדרה - בכיכובם של מוריס כהן כאברהם, אורנה בנאי וצחי גראד - משלבת את שני הרומנים הראשונים של משעני, ותשודר בהמשך על מסך קשת 12. הניסיון הקודם בתחום היה סרט צרפתי בשם זה, של הבמאי אריק זנקה - משעני לא היה מרוצה מהתוצאה, וכעת, בסדרה, הוא מעורב יותר ואף שימש כעורך התסריט. המבקרים אוהבים את התוצאה הקודרת, המותחת, הארצית מאוד, ששוזרת סיפורי אימה משפחתיים בתוך תפאורה חולונית מוכרת, ממש כמו בספריו של משעני.
הרומן של משעני עם הטלוויזיה רק התחיל: יחד עם עורכת הספרים שלו, שירה חדד, הגה רעיון לסדרה בשם "חוכמת ההמונים" שעונה אחת שלה כבר שודרה ב-CBS בכיכובו של ג'רמי פיבן, אבל לא חודשה לעונה נוספת; ביולי עולה סדרה נוספת של משעני וחדד, בערוץ "טלמונדו", ערוץ אמריקאי בספרדית, ובמקביל הוא כותב עבור קשת דרמה העוסקת בפונדקאות. "אבל אני עדיין לא מרגיש תסריטאי מקצועי", הוא מבהיר, "אני משתפר, אבל זה לא הקראפט שלי. הקול של המספר, שקיים בספר ולא בסדרה, חסר לי".
אתה בכלל אוהב טלוויזיה?
"אני לא רואה המון. אני צופה מאוד סלקטיבי ורואה רק מה שאני נורא נורא אוהב. ראיתי אולי שלוש או ארבע סדרות בשנים האחרונות: 'פארגו', 'הנותרים' ו'ליל הארוע'. ניסיתי לראות 'משחקי הכס' אבל לא הצלחתי לעבור את הראשים הכרותים. הדיפולט שלי בערב הוא לקרוא ספר או לראות סרט, סדרות זה משהו שאני תמיד מחפש ומתאכזב".
היית רוצה לכתוב רק ספרים?
"כן. אבל כלכלית זה לא תמיד יציב. ממכירת ספרים בישראל לא קל להתפרנס, התרגומים לשפות זרות מקלים, אבל אני אף פעם לא באמת יודע כמה מו"לים זרים ירצו את זה. ואני צריך תעסוקה - בין ספר לספר יש תמיד לפחות שנה שאני לא כותב, אלא רק מתכונן. ובשנה הזו צריך להתפרנס ואני אדם חרוץ, שקם בחמש וחצי בבוקר לעבוד. אם אין לי ספר או סדרה, מה עושים?"
אני כבר מבין ששום דבר לא יקנה לי חיי נצח
אברהם נולד בספר בשנת 2011. שנתיים אחר כך המוות הידפק על דלתו של משעני. ב-2013 נפטר אביו מרדכי משעני, עורך דין ידוע וחבר כנסת לשעבר ב"ישראל אחת" וב"גשר" של דוד לוי. לפני שנה וחצי, נפטרה חברתו הטובה והמנטורית הספרותית שלו, רונית מטלון, ועכשיו הוא עורך גם את הספר האחרון מהעיזבון שלה. "אני חי עם המתים כל הזמן", הוא אומר.
מוות של הורה זה משהו שאנחנו אמורים להיות מוכנים אליו יותר מאשר מוות של חברים, לא?
"אי אפשר באמת להיות מוכן. אבא שלי היה מאושפז הרבה זמן והיה בסכנת חיים ואז חזר לעצמו אבל כבר ידעתי שמשהו בקיום שלו שברירי וזמני. כל הדברים שאתה מדחיק ביחס להורים שלך. כבר היה ברור שזה לא יימשך הרבה, ועדיין זה היה מפץ. אתה מבין שאתה הבא בתור ואין אחריך. ידיעת הקץ שלו משליכה מיד על ידיעת הקץ שלך. זה לא שאני קם בבוקר ואומר נותרו לך איקס ימים אבל זה משהו שגרם לטוויסט בתודעה".
וזה גורם לך להיות פחות מאושר?
"אולי אני עצוב יותר, אבל דכאוני פחות. מאז המוות של אבא שלי, אני הכי פעיל שהייתי. בחודשים הראשונים לא הייתי מסוגל לעשות כלום אבל אחר כך התחלתי לרוץ, לשמור על כושר, הפסקתי לעשן. חזרתי לעשן שוב ואז הפסקתי שוב כשרונית נפטרה. לא מזמן פגשתי חבר והוא אמר שרואים שאני עושה כושר, וזה יופי אבל כמה שלא אעשה, בגיל חמישים אני אראה איך הכל משתנה. אני כבר מבין ששום דבר לא יקנה לי חיי נצח".
את ילדותו בחולון, אח בכור משלושה, הוא מתאר כילדות ישראלית רגילה, עם משחקי כדורגל של צפרירים חולון ואבא דומיננטי, אבל גם עסוק, כנהוג בשנות השמונים. "בבית עצמו הנוכחות היתה הרבה יותר של אמא שלי. היא הכניסה הביתה ספרות, הייתה ועדיין אדם מאוד קורא. היא בעצם אחראית למגע הראשון שלי עם ספרים".
הוא רצה לכתוב, אבל חשש להסתכן ולכן נרשם באוניברסיטה למסלול כפול של כתיבה ועריכת דין. אבל אחרי חודש במשרד של אביו, הבין שרק ספרות מעניינת אותו באמת, ובמקביל ללימודי הספרות התקבל למשרת שכתוב ב"הארץ". בגיל 30 כבר היה עורך מוסף "ספרים" של העיתון, ואחרי שלוש שנים הפך לעורך הראשי של הוצאת כתר. "כשקיבלתי את מוסף ספרים הייתי ילד, סיימתי תואר שני בספרות, וקיבלתי תפקיד עם המון כוח שהרבה מאוד אנשים מיד כועסים עליך עוד לפני שקמת בבוקר. היו אנשים שאהבו את מה שעשיתי והרבה ששנאו והייתי חוטף איומים ונאצות. היה לי קשה עם הפוזיציה הזו של מכריע גורלות. גם כעורך בכתר הייתי צריך לעמוד מול אנשים ולהגיד להם 'לא', זה לא קל. מישהו כתב ספר והוא נורא רוצה להוציא אותו וקשה להיות האדם שאמר לו שזה לא יקרה".
הקדנציה שלו במוסף הסתיימה כשהחליט לעשות דוקטורט בחו"ל, סיבוב שהסתיים אחרת משצפה. הוא נסע לקיימברידג' עם בת זוגו הפולניה מרתה, אותה הכיר כמה שנים לפני כן בכינוס של מדעי היהדות בירושלים - התוכנית הייתה שהיא תלמד והוא יכתוב תזה, אבל משעני הפך לסופר במקום. לארץ הוא חזר עם טיוטת הרומן הראשון שלו, ואת החלום האקדמי זנח, אבל לא לגמרי. הוא אמנם לא דוקטור היום, אבל הוא ראש המסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, משעני ידוע כמורה שאוהב להקריא טקסטים, בקולו הנעים והרך שהפך לסימן ההיכר שלו. "אני מאוד אוהב ללמד, אבל יש לי גם משבר עם העמדה הזו", הוא מפתיע, "אני קצת מסוכסך עם הצד הזה שבי".
למה? קשה לי להאמין שתלמידיך מורדים בך.
"אני לא חושב שאני דמות מספיק סמכותנית כדי שימרדו בי. אני לא אומר לתלמידים איך צריך לכתוב אלא מנסה להקשיב לאיך הם רוצים לכתוב. ללמד זה דבר שגם מרוקן אותי. יש בזה משהו שואב. עשיתי הרבה דברים טיפוליים בחיים - הייתי עורך בעיתונות ובספרות, ואני מורה - והגיע שלב בחיים שהבנתי שאני קצת רוצה לעבור לתפקיד המטופל ולא המטפל".
בכתיבה, אתה המטופל?
"כן. כתיבה היא כמעט הטיפול היחיד שאני צריך, למרות שלפעמים אני הולך לפסיכולוג, כשאני מרגיש שאני צריך".
בספר הבא יקרו דברים שקשורים בהורות של אברהם
בזמן שמשעני מטופל בגיבוריו החיים והמתים מרתה ד"ר לספרות עברית שגדלה בבית קתולי - נוסעת בכל יום מביתם בצפון תל אביב לירושלים, לחקור את המתים של "יד ושם". "עושים על זה עכשיו סרט תעודי, על הלא יהודים שעובדים שם", הוא מספר, "זה לא נובע מאשמה כי אין למשפחה שלה היסטוריה עם הנאציזם, לפחות לא מה שהיא מכירה. אבל צריך לזכור שמרתה גדלה בורשה, עיר שפעם הייתה שליש יהודית והעקבות של ההיסטוריה נמחקו ממנה, זה מה שריתק אותה וגרם לה להמשך לנושא הזה".
יש להם שני ילדים - שרה, בת 9, ובֶנֶק, בן 11. "אני הרבה עם הילדים, כי מרתה מגיעה בכל יום מירושלים. אז אני נותן לילדים צהריים. הכתיבה וההורות תמיד קשורים אצלי, גם כרונולוגית. התחלתי לכתוב אחרי שנולדו הילדים".
הספרים שלך מלאים במשפחות שמתפרקות. זו חרדה אישית שלך?
"אני נשוי 11 שנה ותמיד יש חרדות סביב מה שאתה רואה מסביב, מהאפשרות של התפרקות, זה דבר נורא מפחיד. המשפחה היא דבר נורא יציב בחיים שלי. לפני שהכרתי את מרתה, בגיל 32, חשבתי שהסיכוי קלוש שאני אקים משפחה וחלק מהשנים האלה היו קשות ובודדות. ואז באים הילדים ומעוררים בך חרדות גדולות אבל לא רק לגביהם, אתה דואג למה שיקרה להם אבל הם גם מציפים אצלך דברים שלא צפו קודם. המשפחה שלי היא אי שבגלל שהוא אי, אתה מפחד שהוא יטבע".
לא הגיע הזמן שגם אברהם יהיה הורה?
"אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל בספר הבא יקרו דברים שקשורים בהורות של אברהם. לפני כן הוא לא היה בשל להיות הורה, לא הייתה לו בת זוג והוא היה צריך לגדל את עצמו באיזשהו אופן. עכשיו אני חושב שהוא בשל. אבל דווקא הספר עצמו יצא יותר החוצה הפעם. אברהם ואני כל הזמן הסתכלנו דרך חלון של חדר שינה ועכשיו הגיע הזמן להסתכל גם על הרחוב והשכונה. הספרים שלי תמיד עוסקים בקטנות, מה שהיו אומרים על ספרות נשית, שהיא קטנה ומינורית. מהבחינה הזאת הספרות טשטשה את המגדר".
זה גם תור הזהב של הסופרות, במקביל לגל הנוכחי של הפמיניזם. אתה מרגיש שייך?
"זה ככה כבר כמה עשרות שנים, ואני תמיד הרגשתי שרוב הסופרים שאני הכי אוהב הן סופרות. ועדיין אני יודע שיש עוד דברים להיאבק עליהם, יש לי בן ובת באותו גיל ואני רואה כמה יותר טבעי לבן שלי להגיד 'אני רוצה' ו'אני יכול' מאשר לבת שלי".
מבין הגברים שעדיין מוכרים ספרים - משעני מצליח להתבלט בענווה שלו, בעקשנות לא להכנע לתעופה העצמית ובהימנעות ממריבות פומביות. הוא אמנם טוען שאין רוקנרול בספרות העברית - אבל זה לא לגמרי נכון. הקולגות שלו מצליחים להיות שחצנים כשהם רוצים, ואילו משעני עצמו הוא קונצנזוס של נחמדות.
כולם אוהבים אותך?
"הייתי שמח אם זה היה נכון שכולם אוהבים אותי, אבל אני לא בטוח. אין ספק שיש אגואים ואינטריגות בעולם הזה ואני משתדל לא להיות חלק מזה, אני כבר לא ברשתות החברתיות כי זה שאב אותי יותר מדי לאינטריגות האלה".
מוסף ספרים של "הארץ" הפך ליצרי יותר מאז זמנך, לא?
"אני כמעט נעלב כשאומרים לי את זה. הוא היה מאוד יצרי גם בתקופתי, פעם יצא אחד הספרים של עמוס עוז, 'חרוזי החיים והמוות', ודרור בורשטיין כתב ביקורת לא פחות קטלנית מביקורות שפרסמנו על ספרים אחרים. היום אני מניח שביקורת כזו הייתה מחוללת יותר שערוריה. לא היה לזה הד כמו היום, כי לא היו רשתות חברתיות, רק 20-30 אלף קוראים בפרינט וקצת קוראים באינטרנט. אני לא ברשתות החברתיות אז אני לא יודע בדיוק, אבל כן מרגיש את האתוס הפוליטי של 'פעם היה כאן טוב יותר' ויש לי הרבה רתיעה ממנו. לאנשים מסוימים היה טוב יותר, ופחות לאחרים. העמדה שלי היא אנטי נוסטלגית עקרונית עם תרגום פוליטי. אני לא מצליח לראות איך בעבר היה יותר טוב בחברה הישראלית".
זה מזכיר לי שלואי סי קיי אומר שבתור גבר לבן הוא יכול לחזור במכונת זמן לכל תקופה ויהיה לו טוב, אבל הוא לא יודע לגבי העתיד.
"לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד נכון. תראי, גם אני פיזית - גבר לבן. גם אם המשפחה של אבא שלי הגיעה מחלב, דמשק וביירות ואמא שלי מבולגריה. אבל מגיל צעיר הרגשתי הזדהות פוליטית מזרחית מובהקת".
הבנתי שאני הדור הראשון במשפחה שלא יודע ערבית
את העמדה המזרחית משעני ביטא במה שבעצם היה ספרו הראשון, לפני הבלשים - ספר עיון בשם "בעל העניין המזרחי יש איזה אבסורד", שבדק את ייצוג המזרחים אצל עמוס עוז, א.ב יהושע ויהושע קנז. "מזרחיות היא העולם שלי, לפחות חלק ממנו. זה המקום שגדלתי בו וחלק מהמשפחה שגדלתי בה והעיר והשכונה".
מתי אתה מרגיש שזה עניין?
"אני יכול להימצא בשיחה חברתית ופתאום מבינים שאבא שלי היה חבר כנסת, שואלים מאיזו מפלגה ומצפים שאגיד מרצ ואני אומר גשר. אומרים לי, 'מה, גשר של דויד לוי?'. ושם השיחה נגמרת איכשהו, למרות שאני גאה מאוד במה שאבא שלי עשה. יש איזו מבוכה מול הדבר הזה, הם פתאום מבינים שההיסטוריה הפוליטית והמשפחתית שלי היא לא מה שחשבו, מתייחסים לזה כאל איזה כתם. מסתכלים על זה מזווית קצת עקומה".
למי הצבעת?
"חד"ש. אני תמיד אצביע רק לשותפות יהודית ערבית. אני מאמין שהדבר הכי חשוב הוא לקדם שיתופי פעולה תרבותיים ופוליטיים, זה יוליד מתוכו משהו אחר".
איך עושים את זה?
"אני עושה את זה בחיים האישיים שלי בלימודי ערבית, כבר הרבה שנים. אני הולך למורה פרטי, חסן, לפעמים פעמיים בשבוע. התחלתי אחרי המוות של אבא שלי, הבנתי שאני הדור הראשון במשפחה שלא יודע ערבית. לסבא שלי זו הייתה שפת אם ואבא שלי היה מבין ויודע קרוא וכתוב בערבית. מעבר להיבט הפוליטי, הייתי חייב להחזיר ערבית לתוך האוזניים".
ואיך זה מרגיש?
"טוב. אני לא מאמין שאנשים גזענים מלידה. אנשים יכולים להיות לא גזענים, זה דורש עבודה אבל זה אפשרי. ההורים שלך והתרבות שאתה חי בה כופים עליך גזענות. עוד משהו שבו אברהם ואני דומים, זה ששנינו מאמינים שבסופו של דבר אנשים הם טובים ביסודם".