רגע לפני שעונת הפרסים והשטיחים האדומים בהוליווד יוצאת חגיגית לדרך, תואר נכסף אחד אפשר להעניק בבטחה כבר עכשיו: פרס הקאמבק של השנה לדמי מור.
בשיא תהילתה הייתה מור לא עוד שחקנית אלא *ה*שחקנית, הכוכבת הכי יקרה בהוליווד. זה התבטא בשכר חסר תקדים לשעתו של 12 מיליון דולר (הסרט היה "סטריפטיז", השנה הייתה 1996, ובמגזין Lifetime סיכמו את זה כך: "מור הייתה חלוצה, הכוכבת הראשונה שדרשה וקיבלה שכר ותנאים זהים לאלו שקיבלו הכוכבים הגברים"). זמן קצר לאחר שכבשה את הפסגה הזו לקחה צעד אחורה ממשחק לטובת גידול שלוש בנותיה מנישואיה לברוס וויליס, ובעשור הראשון של המילניום עשתה כותרות פחות בגלל הופעותיה ויותר בגלל חייה. תחילה כשנישואיה לוויליס הסתיימו בשנת 2000, ואז סביב הקשר הרומנטי הבא שלה, עם אשטון קוצ'ר הצעיר ממנה ב-16 שנים, שהפך לבעלה השלישי (בצעירותה הייתה מור נשואה לזמר פרדי מור). את הטופ ההוליוודי היא ראתה פתאום רק במראה האחורית.
כל זה השתנה בפסטיבל קאן האחרון עם הקרנת הבכורה העולמית של "יופי מסוכן", שזכה גם בפרס התסריט - וגם בתשואות שנמשכו על פי הדיווחים בין 11 ל-13 דקות. אלא שזה לא רק סיפור על סרט שכבש את הפסטיבל ואת המבקרים, לרבות מבקר הקולנוע שלנו: זו סאטירת אימה קיצונית וקשה לעיכול שלוקחת לכל קיצון אפשרי את מה שנקרא "בודי הורור" או "אימת גוף", החל בהקצנה של תופעות זיקנה וכלה בעיוותים גרוטסקיים. כך יצא שלצד מחיאות הכפיים בקאן הגיעו גם דיווחים על צופים שהסרט הבריח מהאולם או שצפו בו "דרך אצבעות הידיים".
העולם עוקב בצער אחר מצבו של ברוס וויליס, שמחלה הפוגעת ביכולותיו הקוגניטיביות נטלה ממנו את יכולת הדיבור. מור, בצעד שריגש מיליונים, בחרה להפוך מחדש לחלק מחייו של אבי בנותיה
"יופי מסוכן" (מהשבוע בבתי הקולנוע בישראל) עומד ככל הנראה לזכות בפרסים יוקרתיים נוספים, ומור עצמה מופיעה בכל פרסום שבו מנסים לחזות כבר עכשיו את המועמדים והמועמדות לאוסקר. הבחירה בפרויקט השתלמה ללא ספק, אבל לשחקנית שבשבוע שעבר חגגה 62 זה היה מהלך מסוכן מקצועית, אפילו שערורייתי, בשל האופן שבו היא חושפת בסרט את גופה. בריאיון למגזין mako אומרת מור השבוע שגם עבורה ועבור אנשי המקצוע שמקיפים אותה זאת הייתה הליכה אל הלא נודע.
"ידעתי שיש פה פוטנציאל לתפקיד מדהים, אבל שמדובר מבחינתי בהימור פרוע לגמרי. הבאתי בחשבון שיש סיכוי לא רע שזה עלול להיות אסון קולנועי מטורף", מודה מור בחיוך. "יש בסרט קונספט שאפתני שנושא איתו מסר חשוב, ובמרכזו דמות שברירית במציאות לא פשוטה. בהתחלה היא מטופלת בעדינות, עד שבשלב מסוים יש פנייה חדה ופולשנית שאף אחד לא מעלה בדעתו. כשהסוכן שלי שלח לי את התסריט, הוא ביקש שאקרא אותו בלי להסביר לי במה בדיוק מדובר. רק כשקראתי הבנתי כמה מורכב להסביר את הסרט הזה, לתמצת בקצרה את מה שהוא עוסק בו. אבל ידעתי חד וחלק שאני אוהבת את הרעיון".
"יופי מסוכן" עוסק בראש ובראשונה באימה מפני הזיקנה, ומור לא מסתירה את העובדה שזה היה חלק מהעניין שלה בו. "אני חושבת שהסרט משקף את אמות המידה שלנו בנוגע ליופי, שהן מין הסכם שקט שלא מדברים עליו. בשבילי הסרט היה כמו להרחיב את הרעיון הזה, את הנסיבות בהוליווד, לחברה כולה".
איזה רעיון בדיוק?
"אני חושבת שאנחנו, הנשים, נאלצנו להפנים שברגע שאת מתבגרת, את כבר פחות רצויה או פחות שווה ואין בך צורך. אני לא חושבת שזה הוגן, אבל זו מעין תודעה קולקטיבית. ברמה האישית הסרט הזה אפשר לי להסתכל על השיפוטיות שהייתה בי כלפי עצמי, סטנדרטים שסיגלתי לעצמי שאינם בהכרח מציאותיים. במקום לחגוג את כל מה שאני, התמקדתי בכל מה שאני לא. בשבילי זה היה אחד החלקים הכי חזקים בסרט, בגלל זה יצאתי ממנו יותר חופשייה. הוליווד מעלה לסדר היום נושאים שמעסיקים אותנו כבני אדם, ואם תפקיד שלי מצליח לשנות משהו למישהו, זאת המתנה הכי גדולה".
עדיין עם ברוס
ב"יופי מסוכן" מגלמת מור את אליזבת ספארקל, שהייתה בעבר כוכבת הוליוודית זוכת אוסקר וכעת מתפרנסת – היטב – מהנחיית תוכנית כושר גופני בטלוויזיה. אלא שהיא מבוגרת מדי לטעמו של מפיק התוכנית הנכלולי (דניס קווייד, בתפקיד שבמקור יועד לריי ליוטה, שהלך לעולמו במפתיע במאי 2022 לאחר שהוכרז על ליהוקו). אליזבת מקבלת הודעה על סיום דרכה בטלוויזיה, ובניסיון נואש לשמר את מעמדה, את תדמיתה ואת הרלוונטיות שלה, נעתרת להצעה מסתורית מהשוק השחור: זריקה שמבטיחה ליצור בן רגע גרסה צעירה יותר שלה. הקאץ' היחיד הוא שמעתה יחלקו הצעירה והמבוגרת את חייה בתורנות, שבוע-שבוע. אליזבת נעתרת, ומהר מאוד מוצאת את עצמה בתחרות קשה ואכזרית עם המודל הצעיר, סו (מרגרט קוואלי מ"הנותרים" ו"היו זמנים בהוליווד").
"יופי מסוכן" עוסק באימה מפני הזיקנה, ומור לא מסתירה את העובדה שזה היה חלק מהעניין שלה בו: "הסרט משקף את אמות המידה שלנו בנוגע ליופי, שהן מין הסכם שקט שלא מדברים עליו"
הבחירה במור לתפקיד נראית מושלמת בהינתן היחסים שלה עם גופה. "בזבזתי יותר מדי שנים בחיפוש אחר תשובות והסברים, ולקח לי זמן להבין שמי שאני זה בסדר גמור. זה דבר שמגיע רק מקבלה עצמית", היא אומרת. "כסף, קמפיינים, שוברי קופות על שמך ואזכורים בתקשורת – כל אלה לא ימלאו את החלל. הייתי טרודה בדיאטות ובכושר מוגזם כדי להיראות בצורה אידיאלית בסרטים, ולא הייתי אני. אז למדתי לשחרר, וברגע שזה קרה הייתי שמחה מאי פעם".
בתהליך הזה אפשר היה ממש להבחין. לפני מספר שנים הספיק מבט חטוף בפניה של מור כדי לראות שהיא הלכה רחוק מאוד עם טרנד ההזרקות; כיום, בחיים האמיתיים וגם על המסך, היא נראית טבעית יותר ואפילו צעירה יותר. "האם היא מזדקנת לאחור?", היה מי שתהה כשהאינטרנט שם לב לתופעה. אז לא, הזמן לא באמת הולך אצלה ברוורס – ומצד שני, זה לא התחום היחיד בחייה שנראה כאילו חזר לאחור.
בשנים האחרונות עוקב העולם בצער אחר מצבו של ברוס וויליס. מי שהיה הפה הכי מהיר בהוליווד הוא כיום חולה אפאזיה שכבר נטלה ממנו את יכולת הדיבור, וכן סובל מדמנציה הפוגעת ביכולותיו הקוגניטיביות ובזיכרונו. מור, בצעד שריגש מיליונים, בחרה להפוך מחדש לחלק בלתי נפרד מחייו של אבי בנותיה ולסייע לו ולאשתו, אמה המינג. "שלומו טוב מאוד בהתחשב בנסיבות", שיתפה מור לאחרונה בתוכנית הבוקר Good Morning America. "אני אחלוק את מה שאני מסבירה לבנותיי: חשוב לקבל אותו במצב שבו הוא נמצא ולא להיאחז במה שכבר איננו, רק במה שישנו. כי יש בזה יופי רב, מתיקות, אהבה ואושר".
בעשור הראשון של המילניום עשתה מור כותרות פחות בגלל הופעותיה ויותר בגלל חייה, ובעיקר סביב הקשר הרומנטי שלה עם אשטון קוצ'ר הצעיר ממנה ב-16 שנים, שהפך לבעלה השלישי
גם בריאיון השבוע מדברת מור על האופן הבוגר, המפוכח, שבו היא תופסת את יחסיה עם הקרובים לה. "גידלתי שלוש בנות, וכמה שאני אוהבת אותן כמו כל אמא, אני אוהבת גם את הנשים שהן הפכו להיות. כל יום אני לומדת בזכותן דברים חדשים, ומשתדלת לפנות זמן איכות לכל אחת בנפרד ולכולנו ביחד, ואפילו עם ברוס. לי לא היה את זה עם אמי, היו לנו יחסים סבוכים והיא נפטרה מסרטן בגיל 53, כך שלא באמת חוויתי איתה קשר כאישה בוגרת. כבר הייתי עמוק בקריירה כשהיא הייתה על ערש דווי. היינו צריכות לרפא את הקשר בינינו, סעדתי אותה כשלושה חודשים עד שהיא הלכה לעולמה והרגשתי שהיא יודעת שהיה עליה לנהוג אחרת. זה הספיק לי כדי להשלים ולסגור את הפרק הזה בחיי, לכן אני מרגישה שיש לי מסע עם בנותיי שלא חוויתי קודם".
מה היית אומרת עכשיו לדמי הצעירה, בגיל של בנותייך?
"יש לך מקום, את אינך כאן בטעות ולכל דבר יש סיבה. את שייכת ליקום הזה ולעולם אל תתנצלי על מי שאת. עצה נוספת שהייתי נותנת היא לא לתת עצות כשאף אחד לא שאל אותך. לכל אחד יש מסע משלו".
מי אמר קאמבק
המסע של מור החל ברוזוול, ניו מקסיקו, העיר שתהיה מזוהה לנצח עם נחיתת החייזרים שהייתה או לא הייתה בה. אביה של מור, טייס בחיל האוויר האמריקאי, נטש את אמה כשהייתה רק בת 18, עוד לפני שמור נולדה; האם, וירג'יניה קינג, נישאה מחדש והתגרשה שוב. כעבור שנתיים התאבד מי שהיה בעלה השני. קינג עצמה הייתה אלכוהוליסטית ונעצרה על שלל עבירות שביצעה תחת השפעה; בריאיון שהעניקה ב-2019 סיפרה מור שבגיל 15 עברה בביתה אונס שאמה אפשרה, ולמעשה "מכרה" אותה לגבר התוקף ב-500 דולר.
מור חשופה לחלוטין ב"יופי מסוכן", ומכל הבחינות. "בטחתי בבמאית קוראלי פארז'ה (משמאל)", היא אומרת, "ובטחתי בתסריט. בראש ובראשונה הייתי צריכה לבטוח בעצמי כדי להסכים בכלל לתפקיד"
הרקע המורכב של מור לא מנע ממנה לפרוץ בתחילת שנות ה-80 כדוגמנית ולאחר מכן כשחקנית, בסרט Choices ובסדרה "בית חולים כללי". ב-1990 הפכה משחקנית מבטיחה לכוכבת-על עם הלהיט "רוח רפאים", שכלל את סצנת המזמוז הבלתי נשכחת שלה בזרועותיו של פטריק סוויזי תוך כדי עבודת קדרות. התפקיד זיכה אותה במועמדות ראשונה לגלובוס הזהב. בהמשך הובילה עם טום קרוז וג'ק ניקולסון את המותחן "בחורים טובים", והפכה רשמית לסמל הסקס של הניינטיז בסרטים כמו "הצעה מגונה", "חשיפה" ו"סטריפטיז" - ובשני שערים איקוניים למגזין "ואניטי פייר" בעירום מרומז שצילמה אנני לייבוביץ'.
בסוף שנות ה-90 הגיעו אכזבות קופתיות בסרטים כמו "המושבעת" ו"ג'י.איי ג'יין". למרות הופעת אורח לוהטת ומדוברת בסרט ההמשך "המלאכיות של צ'רלי: בהילוך גבוה" (2003), הרזומה המקצועי של מור בשני העשורים האחרונים הלך והצטמק משמעותית - מתוך בחירה, אבל לא רק.
"ערכן של נשים פוחת בן לילה כשהן נתפסות כמבוגרות מדי עבור הוליווד", אומרת מור. "המקצוע שבחרתי בו הוא רצף הפכפך של עליות ומורדות, והחוכמה היא לא להישבות באף אחת מהסיטואציות, לא כשאת בשיא ומהללים אותך ולא כשמספידים אותך. אני כבר מספיק זמן בסביבה בשביל להבין שמוטב להתמקד ברגע, ליהנות מהקיים כשהוא אצלך ביד. אני מקווה גם שהשינוי של השנים האחרונות, כשיותר הזדמנויות ניתנות לנשים מעל גיל מסוים, באמת יצר מציאות חדשה. הרי כחברה למדנו להכיל את כולם בלי להיצמד למראה חיצוני, גיל, מגדר, גזע או לאום. אתה יודע, מי בכלל זכאי להכריז שאחרי גיל 50 אין לנו ערך? אנחנו מאתגרות את המקובעות הזאת".
איך התחושה לזכות בחיבוק חם עם החזרה לקדמת הבמה?
"אני מרגישה שהגיל הביא איתו תובנות, זאת הפעם הראשונה שאני באמת אסירת תודה על כל הדברים היפים שאומרים עליי. אני לא מגדירה את זה כקאמבק כמו בכותרות שמצמידים לשם שלי בחודשים האחרונים, אני רק מרגישה מחוברת לעצמי יותר מאי פעם. זה משהו שעד לאחרונה לא יכולתי לחוות, אבל הגישה שלי השתנתה, עבורי ועבור האנשים היקרים לי. לאורך תקופה ארוכה תהיתי מה בכלל אני רוצה לעשות עם עצמי, לא הרגשתי שאני מספיק טובה בשביל לחזור ולהיות שחקנית, לא חשתי שייכת בקרב עמיתיי למקצוע. אבל בערה בי תשוקה לחזור ולעבוד, הרגשה שהסיפור שלי עוד לא הושלם ושעליי לקחת סיכון ולקפוץ בחזרה למים. ברגע שהצבתי לעצמי את היעד - התמסרתי לחלוטין. העברתי את האנרגיה שלי לפרויקטים שלקחתי על עצמי בשנה האחרונה, ומהר מאוד הבנתי שאני במקום שבו אני אמורה להיות".
View this post on Instagram
לפני מספר שנים היה ברור שמור הלכה רחוק מאוד עם טרנד ההזרקות. כיום היא נראית טבעית יותר, ואפילו צעירה יותר. "האם היא מזדקנת לאחור?", היה מי שתהה כשהאינטרנט שם לב לתופעה
הקאמבק של מור - סליחה על הביטוי, דמי - לא עוצר רק בסרט החדש. בשנה החולפת היא הספיקה לשחק במיני-סדרה של ריאן מרפי, "אויבות: קפוטה נגד הנשים", שהייתה מועמדת לעשרה פרסי אמי; השבוע עלתה בארה"ב סדרת הדרמה החדשה "לנדמן", שבה היא מככבת לצד ג'ון האם וזוכה האוסקר בילי בוב ת'ורנטון. אלה תפקידים משמעותיים בפרויקטים מסקרנים, אבל לא מעוררי מחלוקת כמו "יופי מסוכן".
סיפרת על החששות שלך מהתסריט. מה בכל זאת שכנע אותך ללכת על הסרט?
"זיהיתי את האפשרויות עבורי. 'יופי מסוכן' נתן לי כשחקנית חופש פעולה להביא מעצמי ולהוסיף לאופי של הדמות, לבנות אותה".
זה סרט מאוד בוטה ויזואלית. אפשר היה לזהות את זה בכתיבה?
"כל מה שרואים על המסך היה מפורט לעומק בתסריט. הבמאית קוראלי פארז'ה, שגם כתבה אותו, נכנסה לפרטים והביאה מהרקע האישי שלה כמי שאולצה להתחרות מול נשים אחרות בתעשייה. לי ולמרגרט (קוואלי - ד"כ) היה גם די מרחב להביא מהניסיון שלנו, להכניס נשמה ועומקים למי שאנחנו מגלמות. אני מחפשת שיתופי פעולה, ואחת ההנאות המקצועיות היא לחבור ליוצרים מלאי חזון. עצם העובדה שהסרט הרתיע אותי והעצמות שלי רעדו - זה אומר גם שהיה לי בו עניין רב. מיד אמרתי כן, רצתי לעבר הפחד".
ראית קווי דימיון בינך ובין הדמות, כוכבת-העל לשעבר?
"היא שונה ממני, אבל יכולתי להבין ללבה. אני מכירה טוב מאוד את מערכת הלחצים שמופעלת עליה מגורמים חיצוניים בתור דמות ציבורית. אבל תוך כדי עבודה הבנתי שהרבה אנשים יוכלו להתחבר למה שהיא עוברת, בגלל השיפוט העצמי האלים שלנו והביקורתיות שאינה מרפה. קל להבין את זה אחרי הצפייה, ואלו מחשבות שהיו לי גם כשישבתי על כיסא האיפור, במקרים מסוימים קרוב לתשע שעות. מבחינתי הרעיון היה להתחבר לאמת שבתוכי, להבין איפה נמצאים המקומות הכנים שמחברים אותי לאליזבת, באילו מובנים אנחנו מסבים את הכאב לעצמנו".
"הסרט הזה אפשר לי להסתכל על השיפוטיות שהייתה בי כלפי עצמי, סטנדרטים שסיגלתי לעצמי שאינם בהכרח מציאותיים", אומרת מור. "במקום לחגוג את כל מה שאני, התמקדתי בכל מה שאני לא"
את מאוד חשופה בסרט, מכל הבחינות. לקח זמן לבנות אמון עם הבמאית?
"בטחתי בקוראלי, בטחתי בתסריט ובנושא, ובראש ובראשונה הייתי צריכה לבטוח בעצמי כדי להסכים בכלל לתפקיד. בינינו, חותמת האמון הסופית בבמאית הגיעה רק כשצפיתי בסרט בקאן. מאוד שמחתי לראות את הסצנה שבה מרגרט ואני מתעמתות ראש בראש, סצנה מאוד אכזרית וקשה לצילום שבכל זאת הסבה לי עונג רב. רוב הסצנות שלי היו לבד, ואיתה יכולתי לעשות קצת חיים. אבל אתה יודע מה, עם כל מה שהולך בסרט, הרגע הכי מפחיד הוא מול צלחת השרימפס. הקהל יבין בדיוק למה אני מתכוונת כשיצפה בסרט".
לתייג את הצ'יוואווה
ב-2013 התגרשה מור מאשטון קוצ'ר, ולאחרונה הבהירה בראיונות שהיא מרגישה בנוח כרווקה. מה גם שהיא בכל זאת מתחזקת זוגיות: למפגש איתי, כמו לכל מקום אחר, היא מגיעה מלווה בכלבת המיקרו- צ'יוואווה שלה, פילאף, המכונה גם "עכברונת". מדובר בכוכבת בזכות עצמה, שמחזיקה בעמוד אינסטגרם משלה עם 45 אלף עוקבים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לפני שאנחנו מתחילים לשוחח באופן פורמלי, מור מספרת על מסיבת יום ההולדת הרביעי שבדיוק חגגה לפילאף. "הקטנטונת הזאת איתי בכל מקום", היא אומרת על העכברונת שמוחזקת קרוב לגופה לאורך כל השיחה. "אני מקווה שהתהילה לא תעלה לה לראש, כי רק בשנה האחרונה לקחתי אותה לפסטיבל קאן. היא איתי בכל הראיונות, אפילו לקחתי אותה להופעה של מדונה בניו יורק". תזכרו את זה בפעם הבאה שעולה בדעתכם להשתמש בביטוי "חיי כלב".