לינה דנהאם מעצבנת אותי. כולם אומרים לי שאני סתם ממורמרת כי לינה הצליחה בגיל 25 ליצור סדרה עבור רשת הכבלים האיכותית HBO, לזכות בשני פרסי גלובוס הזהב ממש השבוע ולחתום על חוזה להוצאת ספר שישלשל לכיסה 3.5 מיליון דולר. כולם צודקים.
אבל זה בסדר. לא כולם מאוהבים בדנהאם. מצד אחד המבקרים מאוהבים והצופים מעולפים. מצד שני, היא סופגת גם לא מעט ביקורת, וקצת כמו בת דמותה בסדרה – גם היא הרבה פעמים יוצאת קצת מושפלת. לועגים לה על כך שהיא אקסהיביציוניסטית פתולוגית שלא מהססת להתפשט, מגחכים על הבחירות האופנתיות התמוהות-עד-כעורות שלה, וגם לא מפספסים הזדמנות להזכיר לה שאף אחד לא היה נותן לה סדרה ב-HBO אם היא לא הייתה מגיעה ממשפחה מיוחסת. רק לאחרונה החליט השדרן הוותיק הווארד סטרן לתרום את מנת הלכלוכים שלו על דנהאם בתוכנית הרדיו שלו, כשקרא לה "בחורה שמנה וקטנה שדומה לג'ונה היל". הוא הוסיף ואמר שההתעקשות שלה להתפשט על המסך היא כמו אונס. אחר כך הוא התנצל, אבל האווירה סביב דנהאם ברורה. אפילו טינה פיי, המנחה של טקס פרסי גלובוס הזהב האחרון, הספיקה לזרוק לעברה מהבמה "מכריחים אותך להתפשט כל כך הרבה?".
אבל למרות זאת, העונה השנייה של "גירלז", שעלתה אתמול בישראל ("בנות", yes oh, רביעי, 22:30), היא אחד האירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנה. כבר בעונה הראשונה היא הפכה לא רק לתופעה, אלא לתופעה שמייצגת דור שלם. דנהאם, היוצרת והכוכבת, טוענת שאנשים שגרים בניו יורק "מעניינים יותר באופן טבעי". אבל לא צריך לגור בניו יורק כדי להיות צעיר, עני, אינטליגנט ומתוסכל. לא צריך, אבל רצוי.
"למה לא זרקתי את הזבל כבר שלושה ימים?"
גירלז, שעוסקת בארבע בחורות שסיימו קולג', גרות בברוקלין ומתקשות למצוא עבודה, אהבה ומשמעות – היא ההיפך הגמור מ"סקס והעיר הגדולה" הנוצצת. האנה, מארני, שושנה וג'סה לא מייצגות איזה מודל נשי מקובל של הזונה, הקדושה והנורמלית. בכל אחת מהן שוכנים כל הייצוגים האלה, מה שהופך כל אחת מהן לדמות עגולה ושלמה בהרבה מהמקובל, ואת היחסים ביניהן להרבה יותר מורכבים ורגשיים מהיחסים בין בנות "סקס והעיר". דנהאם מגלמת את האנה הורוואת', הדמות הראשית, וכבר בפרק הראשון של העונה הראשונה הוריה מחליטים להפסיק לתמוך בה כלכלית. היא מובטלת, הולכת לראיונות עבודה כושלים, ומוצאת את עצמה במערכת יחסים יזיזותית, מסובכת והרבה פעמים משפילה עם אדם, הדושבאג נטול החולצה.
אחת הביקורות הגדלות שמוטחות בדנהאם, הן שהיא מנסה לגרום לצופים להזדהות עם הדמות שלה על ידי כך שהיא מציגה בחורה תפרנית שמתקשה לשלם שכר דירה. אבל בפועל, דנהאם עצמה היא בחורה שנולדה וגדלה בניו יורק, וההורים שלה הם שני אמנים מצליחים ומקושרים שאפשרו לה לשבת בלופט הענק שלהם ולכתוב סרטים על היפסטרים. איך היא יכולה לכתוב את קולו של דור אבוד ומובטל, כשבגיל 25 כבר יש לה סדרת להיט וחוזה של 3.5 מיליון דולר לספר?
אבל דנהאם לא ממש מתרגשת. "הרבה שואלים אותי את השאלה הזו, כולל אבא שלי", היא אומרת בראיון למגזין mako. "הלוואי שספר וסדרת להיט טלוויזיונית זה מספיק בשביל לבטל את תחושות הבלבול, אבל האמת היא שאני עדיין בחורה בת 26 שצריכה להבין מה הצעד הבא שלה. האם אני מספיק בוגרת כדי לגדל כלב? למה לא זרקתי את הזבל כבר שלושה ימים? מי אני בכלל? ועוד שאלות מהסוג הזה עוזרות לי להתחבר למקום המבולבל והאבוד, ושזה לא יהפוך לבעיה בכתיבה שלי. אבל אני בטוחה שאם מישהו ירגיש שזה מהווה בעיה – כבר ידאגו לעדכן אותי על כך בטוויטר."
השאלה שלי אולי לא נשמעת הוגנת. הרי לא כל כותב צריך לחיות את העולם שהוא יוצר. קוונטין טרנטינו לא היה בשואה לפני שכתב את "ממזרים חסרי כבוד", כמו שגידי רף מעולם לא נחטף ולנאור ציון אין באמת חברים. ועם זאת, הכתיבה של דנהאם מתיימרת להיות אישית, נטורליסטית וחושפנית עד כדי כאב, והיא עצמה הודתה שרוב הסיפורים מבוססים על אירועים אמיתיים – אז זה לא מפתיע שגם אבא מתקשה להבין איך היא עושה את זה.
בפרק הראשון של העונה הראשונה, הדמות שלך אומרת לאמא שלה שהיא מייצגת את "קולו של הדור, או קול של דור כלשהו". האמירה השאפתנית הזו סיבכה אותך בהמשך הדרך?
"זה מצחיק בגלל שהדמות שלי הייתה מסוממת כשהיא אמרה את זה לאמא שלה, וחשבתי שזה יבהיר לצופים שאני לא ממש מתכוונת לזה, אבל זה כנראה לא עבד. מה שאני מנסה להראות בסדרה, זה שעם הגלובליזציה של ימינו, זה פשוט בלתי אפשרי שבן אדם אחד ייצג קול של דור שלם. יש שלל כל כך גדול של רעיונות ותרבויות, ואנחנו נחשפים לכל כך הרבה מידע, שזה פשוט בלתי אפשרי. אבל אם אני יכולה לשפוך אור על דור הילדים שגדלו על הודעות טקסט כאמצעי תקשורת, וסיימו אוניברסיטה בתקופת השפל הכלכלי, אז אני מסופקת".
מה שיותר מעצבן מזה שלינה דנהאם, שצעירה ממני בשנתיים, מתיימרת לייצג אותי, זה העובדה שהיא גם קצת מצליחה. ומסתבר שלא רק אותי. "למרות שלינה כה צעירה, זה מדהים איך יש לה פרספקטיבה כל כך בוגרת", אומרת ג'ני קונר, כותבת טלוויזיה ותיקה יותר שגויסה על ידי המפיק ג'אד אפטאו לעזור לדנהאם עם הכתיבה למסך הקטן – וגילתה די מהר שמלאכתה אינה רבה. "לינה מסוגלת לקיים יחסי מין ברחוב עם איזה בחור סליזי ולחוות רגע ממש לא נעים ויום למחרת לקום ולכתוב על זה מנקודת מבט מלאת תובנות. זה כשרון פנומנלי", היא מתלהבת. "מעולם לא התיימרנו לייצג אף אחד אחר בסדרה, אבל גילינו תוך כדי שככל שאנחנו חופרים עמוק יותר ונוגעים ברגעים אישיים יותר, כך אנחנו יוצרים הזדהות רחבה יותר בקרב הצופים. ואין עונג גדול יותר מאשר ההרגשה שמבינים אותך".
"מה שכל כך נפלא בלינה", מספר אלכס קרפובסקי, שמגלם בסדרה את ריי, עוד היפסטר מתחכם, "זה שההצלחה לא שינתה אותה אפילו קצת. היא נשארה צנועה וקולית, וכל כך נעים לעבוד איתה שזה גורם לי להעריץ אותה עוד יותר". חנפן.
כל כך הרבה נכתב על "בנות". איך סיננת את הפידבקים כשניגשת לכתוב את העונה השנייה?
"אני לא קוראת את כל הביקורות, כי זה יכול לשגע אותי", מבהירה דנהאם. "חלק מהפידבקים שימושיים, חלקם לא. אני מנסה להקשיב לקולגות ולאנשים שאני מעריכה ולהתפתח מזה, אבל עד כמה שביקורות זה דבר חשוב, זו לא הסיבה שבגללה התחלתי את הדבר הזה. אני מקווה שלביקורות לא הייתה שום השפעה על העונה השנייה, ניסיתי להיות קשובה אליהן, אבל גם התעקשתי לשמור על הבועה היצירתית שיצרתי לעצמי".
אחת הביקורות הבולטות על העונה הראשונה של הסדרה, היא העולם הצר והלבן שיצרה דנהאם. כיצד היא יכולה לכתוב על היפסטרים צעירים בברוקלין בלי דמות אפרו אמריקאית אחת לרפואה? למרות הבועה היצירתית שיצרה לטענתה, דנהאם מיהרה להתייחס לביקורת הספציפית הזו וכבר בפרק הראשון של העונה השנייה האנה יוצאת עם היפסטר אפרו אמריקאי. דנהאם לא הסתפקה בלצרף את הדמות הזו כדי לסתום פיות, אלא גם הפכה אותו לרפובליקני במין הפוך על הפוך שכזה.
"אני לא רוצה לנהל דיאלוג עד כדי כך ישיר עם המבקרים", היא מודיעה כשאני שואלת אם צירופו של שחקן אפרו אמריקאי לקאסט הוא התשובה שלה לביקורת. "אבל הסדרה שלנו שואפת להתעסק בכל נושא אפשרי, אז מן הסתם נעסוק גם בגזענות. כנראה שהביקורות על היעדרות דמות שחורה זרזו קצת את התהליך וגרמו לנו להתעסק עם זה מוקדם יותר, אבל זה היה רק עניין של זמן. הדמות שלי, האנה, חושבת שהיא חיה בעולם פוסט-גזעני ושזה כבר לא 'אישיו', אבל זה ממש לא נכון וגזענות זה עדיין חלק גדול מהמציאות שבה אנו חיים.
"כשהיא מדברת על זה עם החבר החדש שלה ומבקרת אותו על היותו רפובליקני למרות שהוא שחור, היא רואה את הטיעונים שלה מתפוררים נגד עיניה, וזה דומה להרבה שיחות שהיו לי בעבר, בעיקר בתקופת הקולג', שיחות שבהן ניסיתי להיות מאוד פוליטיקלי קורקט ולהתעלם מקיומה של גזענות בחברה, ומצאתי את עצמי אומרת דברים ממש פוגעניים במקום".
מה עוד מחכה לנו בעונה השנייה?
"האנה מתבגרת קצת, ואם בעונה הראשונה היא הייתה אובססיבית לגבי בחור אחד – עכשיו היא סוף סוף מבינה שהמרדף אחריו לא מביא לה אושר, אז היא מנסה להתמקד במה שכן מביא לה אושר. זה יוביל אותה לרגעים מדהימים, כמו גם לרגעי שפל. אני יודעת שזה נשמע קצת אבסטרקטי, אבל זה התיאור הכללי של מה שעובר עליה".
דבה ומגניב לה
הקו המטושטש בין דנהאם לדמויות שלה, החל עם הסרט השני שכתבה וביימה בגיל 23, "רהיטים זעירים", על בחורה שסיימה קולג', חולמת על קריירת כתיבה, ובינתיים גרה עם אמה האמנית המצליחה, שאותה גילמה לורי סימונס, אמה של דנהאם במציאות. בסרט דנהאם מסתובבת עם תחתונים רוב הזמן, ובאחת הסצנות מקיימת סקס מביך ומגעיל ברחוב, כי לבחור יש חברה והיא, כבר אמרנו, גרה עם אמא שלה. למרבה הצער, בחורות רבות יכלו להזדהות עם הסיטואציה, וכבר אז סימנו את הכתיבה של דנהאם כאישית, נוגעת ואמיצה. אז נכנס לתמונה מפיק העל ג'אד אפטאו, שכתב את "בתול בן ארבעים" והפיק להיטים כמו "מסיבת רווקות", הציע ל-HBO סדרה שתהווה גרסה מורחבת של הסרט.
כמה אחוזים מהאנה הם בעצם את, לינה?
"אני רואה את האנה כגרסה שלי שלא יודעת מתי לסתום את הפה, והתקיימה לפני כשלוש שנים בערך".
הקרבה בין היוצרת לדמות הגיבורה גם מחייבת את דנהאם להיחשף פיזית בצורה שעדיין לא נראתה על המסך. עם גוף ממוצע לחלוטין, אבל נדיר למדי בטלוויזיה מיינסטרימית, לינה נחשפת פרק אחר פרק, עם כל הצלוליט הכרוך בכך. את הווארד סטרן זה עצבן, אבל יש לא מעט אנשים שרואים בזה מהלך די אמיץ ונדיר בטלוויזיה שלנו היום. גם במערכון הפתיחה של טקס פרסי האמי האחרון (שבו, בניגוד לגלובוס הזהב, דנהאם לא קטפה אף פרס), היא לא היססה להופיע בעירום, על אסלה, אוכלת עוגה.
האם כמויות העירום שהיא מראה בסדרה הן אינדיקציה לעובדה שדנהאם מרגישה בנוח עם הגוף שלה, או שהיא פשוט עושה הקרבה למען היושר האמנותי? "תלוי ביום", היא מסבירה בנונשאלנטיות. "לפעמים אני מרגישה ממש טוב עם עצמי, ולפעמים ממש מגעיל ולא בא לי להתפשט. אבל אז אני עדיין עושה את זה כי זה חשוב להראות את זה בימינו. חשוב לציין שהאנה לא מתפשטת יותר מכל אדם אחר במציאות. אנחנו פשוט נשארים שם עם המצלמה כשהיא עושה את זה, או בזמן סצינות הסקס המביכות, בניגוד לסדרות אחרות שעושות קאט".
את מרגישה שהפתיחות הפיזית שלך יוצרת שינוי?
"אין דבר שמרגש אותי יותר מתגובות ממעריצים בטוויטר שאומרים לי דברים כמו 'הסדרה הזו גרמה לי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי' או 'הסדרה הזו גרמה לי סוף סוף להבין את הילדים שלי'".
"את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?"
"ברור! כל אישה שלא מגדירה את עצמה כפמיניסטית צריכה להיות משוגעת. פמיניזם זו לא מילה גסה. אם את רוצה לקבל את אותה המשכורת שמקבל גבר על אותה עבודה, ואם את רוצה שהבת שלך תגדל ותאמין שהיא מסוגלת לעשות מה שהיא רוצה – אז את פמיניסטית. פמיניזם זה בסך הכל אמונה בשיוויון זכויות. הופתעתי מאוד כשארגונים פמיניסטיים מסוימים התלוננו על האופן שבו אני מציגה סקס וטענו שזה לא פמיניסטי. אני חושבת שזה מאוד פמיניסטי להיות יצור מיני ולרצות לחלוק את חוסר הנעימות שבכך עם נשים אחרות".
דנהאם לא לבד. לצד עולם האופנה שממשיך להשתמש בילדות בנות ארבע עשרה כאידאל יופי, יש תנועה הפוכה בעולם הטלוויזיה שנותנת חשיפה לנשים עם לוק ממוצע אבל עם פה גדול. מינדי קיילינג מ"פרוייקט מינדי", קריסטין וויג שיצרה את "מסיבת רווקות", ווויטני קאמינגס שכתבה את הסדרה "שתי נערות מרוששות", וזואי דשנל, כוכבת "הנערה החדשה", הן רק חלק מקבוצה שהולכת וגדלה.
את מרגישה שאת חלק ממהפכה הפמיניסטית על המסך הקטן?
"בהחלט. אני חושבת שאנשים בתעשייה סוף סוף מבינים שיש קהל גדול שרוצה לראות תכנים נשיים בטלוויזיה. יש יותר נשים מגברים בארצות הברית והן רוצות לראות את עצמן מוצגות לא כסטריאוטיפ מסויים אלא כמגוון. חלקן כמו מינדי, חלקן אולי כמוני וכולן שונות. אני רק מקווה שלא מדובר בתופעה חולפת אלא בשינוי של ממש".
אגב דנהאם עצמה, בניגוד ליחסיה הפאתטיים עם אדם הדושבאג, מתחזקת מערכת יחסים יציבה עם רוקר בשם ג'ק אנטונוף, ולאחרונה אפילו נפוצו שמועות על אירוסים. דנהאם מצידה הצהירה כי הם לא יעמדו תחת החופה עד שגם הומואים יוכלו להתחתן. על במת גלובוס הזהב היא הודתה לו וסיפרה כי הם כבר סוג של משפחה. מעצבנת כבר אמרתי?