אחרי 22 שנים מעבר לים, מורן אטיאס ארזה שתי מזוודות וחזרה לישראל. זה היה אמור להיות ביקור קצר בעיצומו של הגל הראשון של הקורונה. "הגעתי במרץ, חשבתי שאהיה כאן עד ליום ההולדת שלי באפריל וזהו", היא מספרת. "תכננתי לבוא לתל אביב, לקרוע את העיר. במזוודות היו רק בגדי יציאה. בלוס אנג'לס אני לא ממש יוצאת לבלות, אין ברים מגניבים, אין מסעדות שף מגניבות עם וייב. באתי לפה כדי ליהנות. ואז התחלתי להתנדב באיכילוב וזהו, הבנתי שאני נשארת במדינה שלי. באתי כדי לבלות אבל התאהבתי מחדש במדינה שלי".
עזבת את ארה"ב דווקא אחרי שהצלחת בה, קיבלת תפקידים בקביעות. למה?
"כשעזבתי את איטליה, אנשים היו בהלם. אמרו לי 'את כוכבת, את מצליחה, איך את עוזבת?'. לא שזה לא היה נכון, אבל זה לא מה שרציתי בשביל עצמי. הגעתי לנקודה שמיציתי ורציתי לנסות משהו חדש. אז גם באמריקה הגעתי לנקודה כזאת. עבדתי שם כל כך הרבה, שמה זה עוד סדרה ועוד סדרה? אין לזה סוף. הוכחתי לעצמי שאני שחקנית מצוינת, קיבלתי תפקידים ראשיים והובלתי סדרות, עבדתי עם השחקנים הגדולים בעולם, סימנתי וי. תמיד יש עוד. תמיד יש עוד ליאם ניסן, עוד אדריאן ברודי, עוד שון פן. אני רוצה לעבוד עם כולם, אבל אין לזה סוף. זה גם לעזוב בית שבניתי, בית פתוח גדול עם בריכה, בשביל דירה שכורה פה. ולא הבאתי כלום לפה, רק כמה נרות ופסל קטן של בודהה, שתהיה לי תחושה של הבית. אבל הנשמה שלי חיפשה משהו אחר".
את מרגישה שמתייחסים אלייך פה כאילו נכשלת? שחזרת כי לא באמת הצלחת שם?
"ממש לא, להפך. הם לא מבינים איך עזבתי כשכל כך הצלחתי. אני בחוזה טאלנט עם FX, חוזה שאני לא מספיקה לממש אותו. עשיתי שם את 'הרודן'. עכשיו זה בהולד, אם אני ארצה לחזור, אני לא יודעת מה יהיה עם זה. כשעברתי לישראל ויתרתי על עבודה בארה"ב, והנה תוך כדי קיבלתי סדרה שצילמתי בזמן הקורונה, תפקיד ראשי בסדרה מאוד גדולה, בעונה השישית של "ממלכת החיות". אני לא חושבת שיש למישהו ספק, ואם יש אז הוא יכול פשוט לעשות IMDB , הכל בסדר. אלו הבחירות שלי, אני לא יכולה להקשיב לבחירות של אחרים".
בין שמלת ערב לחליפת קורונה
אחת הבחירות המפתיעות של אטיאס הייתה, כאמור, להתנדב במחלקת הקורונה של ביה"ח איכילוב בשיא המגפה. "אני מתנדבת בתי חולים סדרתית", היא מספרת. "בתקופה שצילמתי בישראל את 'הרודן' רציתי משהו שיקרקע אותי, שיהיה לי חיבור לעולם קצת יותר מציאותי. הייתי נוסעת למחלקת פגייה בסורוקה ועושה עבודות שחורות: לבדוק שהתרופות לא פג תוקפן, לסדר מבחנות. עבודות קטנות שאף אחד לא רוצה לעשות. זה פשוט הדחף שלי. אני בן אדם אימפולסיבי. במקום לדכא את הפולסים אני הולכת אחריהם".
איך הייתה העבודה באיכילוב?
"בגל הראשון הייתה אופוריה. היינו פחות שיפוטיים, הייתה יותר דאגה ורכות, עזרנו אחד לשני. ישראל שראיתי במחלקות זאת הישראל שהתאהבתי בה, שגרמה לי להחליט שאני חוזרת לגור בה. ראיתי אחים ואחיות, יהודים, ערבים ונוצרים, עובדים ביחד. עכשיו הדבר הזה התפוגג, ואיתו גם החמלה והחיבוק הזה, וחזרנו למעין קוצר נשימה מטורף יותר מהרגיל".
מאפס למאה.
"כן, וכולם עשו חישוב מסלול מחדש. גם אני חזרתי למרתון מטורף, שנוגד את כל מה שרציתי ללמוד מאז הקורונה. אבל אני לומדת למצוא את החזרה לנשימה. כשאת נושמת נכון את כבר מאטה את הקצב, ואז מתחילה להסתכל על הדברים אחרת, ונכנסת ההודיה. וכשאת בהודיה, את לא יכולה לכעוס".
שזה בדיוק מה שפחדנו לעשות בשיא הקורונה – לנשום.
"הייתי שמה בבית החולים את החליפה ולא מפחדת מכלום. איך אני מתגעגעת לחליפה הזאת. היא נוחה לי. היה לי הרבה יותר נוח בה מאשר בשמלה הצמודה והלוחצת שלבשתי עכשיו באיטליה. זו הייתה שמלה מדהימה, יפהפייה, של גליה להב. אבל חזרתי הביתה כדי להוריד את השמלה. זה כבר לא אני. בשביל הרבה אנשים אני עדיין שם, בגלאם, אבל זו לא באמת אני".
מי את כן?
"אני הכי אוהבת לטייל ולראות עולם. גם בארץ. עשיתי מיני-תוכנית טיולים בתוכנית הבוקר של רסקין. טיילתי והראיתי איך אני מתאהבת מחדש במדינה שלי. כשאני מטיילת אני רוצה להראות את יופי הבריאה, זה מה שמעניין אותי לתעד באינסטגרם באמת. שאר הדברים זה 'הנה תראו כמה אני כוסית על הרד קרפט'. אני מתייגת את השמלה, ואז אני קולטת ששכחתי לתייג את העגיל, אז הנה עוד תמונה מהאירוע, כי לא נעים".
שגרירת ישראל באינסטגרם
במאי, במהלך מבצע "שומר החומות", אטיאס פשטה את חליפת הקורונה ועלתה על מדי קרב. היא הייתה שוב בצילומים באל-איי, אבל התייצבה בחזית הלחימה ברשתות החברתיות וקיבעה את מעמדה בלב הקהל הישראלי. "הרגשתי שזו השליחות שלי, להשתמש בטלפון כדי לתעד את האמת שלי. כי יש את האמת של ה'ניו יורק טיימס', שהיא ערוכה, יש להם אינטרס למכור עיתונים".
ולך אין אינטרס? לצבור לייקים ואהדה?
"בתחום הזה, את לא מקבלת יותר לייקים כשאת תומכת במדינת ישראל, בטח לא בסיטואציה הזאת. רציתי שחברים שלי – שועי עולם, מובילי דעת קהל – יראו בלייב באינסטגרם את המצוקה האמיתית שלי כבת אדם. לא כמורן אטיאס השחקנית והכוכבת, אלא כמורן האזרחית, הישראלית. שיראו שיש לי משפחה במדינת ישראל ואחיינית בת 12 שרצה לממ"ד. זו לא מציאות הגיונית. אז הרגשתי חובה. אבל כן, זה בלע אותי. נשאבתי לטורנדו ענקי עד שאיבדתי את עצמי. לא ישנתי".
הבעת הדעה לא עברה חלק אצל חלק מהמפורסמים. לא רק תגובות הנאצה, היו כאלה שאיבדו פרנסה. לא חששת למקומך בהוליווד?
"אני מרגישה שמהרגע שיצאתי מישראל הפכתי לסוג של שגרירה. אני מייצגת את המדינה בארוחות ערב, באירועים חברתיים, בסרטים. אף פעם לא הצלחתי להפריד בין האינטרס הכלכלי והקריירה שלי לבין התחושות שמבעבעות בי כשמדברים על ישראל. גם אם רציתי לא הצלחתי. הייתי מדברת אל עצמי ואומרת 'מורן תסתמי, זה לא הזמן'".
גם בעבודה?
"הייתי על הסט עם הבמאי הראשון שעבדתי איתו באל-איי, פול האגיס, והיו לו דעות מאוד לא מעודכנות על ישראל. הוא כל הזמן היה מדבר על עזה ועזה ועזה, ופשוט לא שתקתי. הייתי נכנסת לדיון ולא מרפה. שואלת אותו אם שמע על שדרות, והוא אומר 'לא, מה זה?'. אוקיי, אז שאט דה פאק אפ. קשה לי לשמור על עצמי בסיטואציה הזאת, ולוותר על ההזדמנות והפריבילגיה לספר את האמת שלנו. זה קרה לי עם פול, והוא שינה לגמרי את הפרספקטיבה, וזה קרה לי עם שון פן. זה בן אדם שהיה עם דעות מאוד קיצוניות. אלה לא אנשים שחשבו שהם יגיעו לארץ, ועוד להקרין סרט? פול האגיס הגיע ונהנה מאוד, שון פן גם כן הגיע והוא עובד היום עם ישראייד. אלו דברים שבוערים בי. אני לא מהטיפוסים שיושבים על הגדר ונותנים לדברים לחלוף על פניהם".
מה דעתך על אלו שכן יושבים עליה?
"אני מבינה את התסכול של הרבה אנשים שדורשים את הייצוג הזה מדמויות מוכרות בעלי השפעה עם מלא עוקבים, בטח כשיש מנגד בלה חדידים למיניהם. פחד זה דבר שמשתק את כולנו. כשהלכתי להתנדב באיכילוב, לא ציפיתי שכולם ילכו אחריי. אני לא שופטת, אבל אני מעריכה פחות אנשים שיושבים על הגדר".
הדבר הכי קשה בהפקה הישראלית? השירותים
את חזרתה הרשמית לישראל חתמה אטיאס עם תפקיד בסרט הביכורים של ליאור אשכנזי, "זרים מושלמים" – רימייק לסרט האיטלקי המצליח מ-2016, על חברי ילדות והפרטנרים שלהם שנפגשים לארוחת ערב ומחליטים לחשוף כל הודעה ושיחה בטלפונים הסלולריים שלהם. אטיאס מגלמת את קרן, המארחת של הערב לצד בעלה בסרט יוסי מרשק, וזו שמציעה את המשחק הנועז. לצידה מככבים רותם אבוהב, חנן סביון, גיא עמיר, אבי גרייניק ושירה נאור. "זה ממש הרגיש כמו 'בואי אלינו הביתה, זה גם הבית שלך'. זה מעניין כי הדמות שלי היא לא חלק מהחבורה, היא לא גדלה איתם בשכונה, וגם אני לא הרגשתי לגמרי בבית. אני ממש אאוטסיידרית ונתתי לזה להיות חלק מהדמות שלי".
דווקא חשבתי שזה יהיה להפך, שאולי השחקנים הישראלים יחושו חוסר ביטחון מול השחקנית שעבדה על סטים בינלאומיים.
"אני זו שהרגשתי חוסר ביטחון. זה כמו ילדה שמגיעה לבית ספר חדש. כולם מדברים את אותה שפה, ומכירים, והם עשו הפקות ביחד, ואני לא יודעת על איזה סדרה הם מדברים. לא ראיתי 'היהודים באים', לא ראיתי 'מחילה'. בהוליווד יש לי יתרונות אדירים וגם באיטליה, אבל פה באתי ללמוד. אני סופגת ובוחנת. ללמוד את החופשיות עם השפה מרותם אבוהב – טקסט יוצא ממנה כמו חמאה. אני מקווה מאוד לעבוד שוב עם רותם. היא אישה וואו".
איך הייתה העבודה עם מרשק, שמגלם את בעלך?
"הוא לא ראה אותי ממטר. הוא אדיש, בשלו, וזה מדהים. נגיד חלילה והוא טעה, אז הוא לוקח את זה באיזי. 'בסדר, עוד פעם'. לא מין הלקאה עצמית שהייתה לי במשך שנים, שברגע שעשיתי טייק לא טוב הייתי בטוחה שאני השחקנית הכי גרועה בהיסטוריה ובחיים לא אעבוד יותר. אצלו היה חופש מעורר השראה. הסתכלתי מהצד על כל אחד ואחד, מה אני יכולה לקחת. מבחינתי כל אחד מורה".
מה מבחינת התנאים? בכל זאת, הפקה ישראלית לעומת סטנדרטים הוליוודיים.
"הסוכנת שלי אמרה לי לבוא בציפיות לתנאים מסוימים, אבל הכול היה בסדר. גם אם היה פער, הוא לא השפיע על העבודה שלי. אני לא מפונקת, אני יודעת את ההבדל. המקום הכי בולט היה שהיה לנו תא שירותים אחד. זה לא פשוט. אבל בסוף, בסרט כזה שהוא מאוד אינטימי, אפילו הצפיפות הזאת הייתה נכונה. אנשים מדברים על הזוגיות ועל החיים שלהם, וזה נהיה מאוד אישי. זו התקשרות אחרת כשאת על סט ישראלי, משהו יותר מחבר בעשייה כאן מאשר שם".
הרגשת עוד הבדלים?
"מה שקורה רק בסטים בארץ, ולא קורה בחיים בשום מקום אחר בעולם, זה שכולם נותנים חוות דעת. כולם במאים. לא ממקום של להעיר, זה בחברות. את רואה את חנן וגיא, שהם כל כך מוכשרים ועובדים כל כך הרבה שנים ביחד, אז הם יכולים להביע דעה. אפילו אי אפשר לקרוא לזה ביקורת, זו סביבה מחבקת שאכפת לאחר שתהיי טובה. באמריקה אין מצב ששחקן יחווה את דעתו על שחקן אחר. בשבילי יש במאי אחד על הסט, שזה ליאור".
ואיך הוא היה כבמאי?
"הוא פשוט נסיך. אני מאוד מקווה שהוא ימשיך לביים ושייצא לי לעבוד איתו שוב. זה מאתגר לעשות סרט שכבר נעשה, אבל הוא הצליח להביא את הפן הישראלי: את 'על האש' המאוד ישראלי, את השיח על פוסט טראומה שפוגש כל בית".
איך קיבלת את התפקיד?
"זו הייתה הברקה של הסוכנת שלי. הוא סיפר לה על הסרט, והיא אמרה שאני הבחורה הנכונה להיות המארחת. אני לא חושבת שהוא חשב עליי. נפגשנו בדרך לאודישן, הוא שכח את המפתחות של המשרד, אז דיברנו בחוץ על הדמות ועל הסרט, ואז הוא אמר: 'נו באמת, מה אני צריך לעשות לך אודישן? נו'. ואני מסכימה איתו".
צעד אחד מאחורי מירי בוהדנה
הפרינצ'יפסה אטיאס נולדה בחיפה לפני 40 שנה, בת למנהלת משרד עורכי דין ויבואן רהיטים, אמצעית בין שלושה (אחותה הצעירה היא השחקנית שני אטיאס, שעושה גם היא חיל בישראל ומעבר לים). היא החלה לדגמן בגיל 15, וכשהתקרב יום הגיוס הבינה שלא תוכל לשרת בשל מחלת דלקת קרום המוח ממנה סבלה. "זו הייתה טריקת דלת אמיתית", היא אומרת, "הם עקרו אותי מהתוכנית שהייתה לי בראש. אנשים שואלים אותי: 'מה, לא יכולת להתנדב?'. לא חשבתי על זה בכלל. כל כך נעלבתי. כל כך התאכזבתי שהמדינה לא רצתה אותי".
רגע לפני גיל 18 עלתה אטיאס על טיסה לכיוון אחד. המטרה לא הייתה קריירת משחק, אלא לימודי פסיכולוגיה. "רציתי לעבוד ולחסוך כסף כדי לממן את הלימודים, והכי קל היה בעבודות מזדמנות – מלצרית או דוגמנית".
ובארץ זה לא התאפשר?
"לא באמת ניסיתי. אבל בואי נגיד את האמת: לא עפו עליי. בתקופה ההיא סנדי בר הייתה הכוכבת הגדולה ואני הייתי ההעתק העלוב שלה. זה מה שחשבו. השתתפתי בתחרות נערת השנה של 'מעריב לנוער' והגעתי לחצי הגמר. עולב. עשיתי תצוגות קניונים בחיפה, 100 שקל לתצוגה, אולי 120 במקרה הטוב. היו מביאים את מירי בוהדנה ורווית אסף ונותנים לי לצאת אחרונה, עושים לי טובה. אבל ככה חסכתי כסף, עשיתי מלא תצוגות עד שהגעתי ל-10,000 שקלים, ועם זה יכולתי לטוס לחו"ל".
אטיאס נחתה בגרמניה, אבל עברה במהרה לאיטליה. "ניסיתי להתקבל לסוכנויות וכולן אמרו לי 'לא', עד שכבר עלה לי. אמרתי להם: 'עם כל הכבוד, לא כולן כאן נעמי קמפבל ולא כולן עושות תצוגות לארמני. איפה העבודות הזוטרות? איפה העבודות לדוגמניות רגילות? איפה הפירורים?'".
זה עבד?
"כן. קיבלתי עבודה של 60 יום בתור דוגמנית לוורסצ'ה. זה נשמע וואו, אבל זה לא, פשוט הייתי הבחורה שעושים עליה את המדידות של הדגם. אבל לי זה הספיק, וככה התגלגלתי מעבודה לעבודה, ופתאום פגשתי את הסוכנת ניקולטה בוצ'י, שישר אמרה לי 'את פה תהיי כוכבת'. ואני אומרת לה 'איזה סטאר? אני לא מדברת את השפה'. ואז היא אמרה לי: 'את יהודייה, את תוך שלושה חודשים תלמדי את השפה ותהיי כוכבת'".
לא ידעתי שזה אחד היתרונות שלנו.
"אין לי מושג למה היא אמרה את זה, אבל לי הספיק שהיא האמינה בי. כשמישהו מאמין בך אז את מתחילה גם להאמין בעצמך. וביחד איתה, שגם היא הייתה בתחילת דרכה, צמחנו ובנינו דרך ביחד. למדתי את השפה והפכתי לכוכבת באיטליה. אני, מורן מחיפה, מהערוץ הקהילתי, מנחה בפריים-טיים באיטליה. זה מטורף. אבל דבר הוביל לדבר, ובהחלט חגגנו את התוכנית הראשונה שהייתי מנחה בה ולא רק מגישת מעטפה".
איימו עליי, אבל לא הרחתי את הסכנה
למרות ההצלחה האדירה, אטיאס החליטה לעזוב במפתיע וללכת על החלום האמריקאי במלוא הכוח. "לקח לי שנתיים לקבל את ההחלטה", היא אומרת. "בכל פעם שרציתי לטוס קיבלתי עוד פרויקט, וגם הקרבה לישראל זה שיקול, ולמרות שהיה עוד לאן להתפתח ולגדול באיטליה, הרגשתי מיצוי. את יודעת כמה חברים יש לי שרוצים לעזוב ולשנות את מה שהם עושים? אני מרגישה שאני חופשיה מההשתעבדות הזאת לנוחות. רציתי את הריגוש החדש הזה, לקחת את המשחק למקום עוד יותר מאתגר, ולימים צדקתי. מצאתי את כיתות המשחק שלי, עם המורים הכי טובים. וכמו באיטליה, זה התחיל להתגלגל. ברוך השם זה הוכיח את עצמו".
View this post on Instagram
"חיכיתי לקנאה באחותי וזה לא קרה". שני אטיאס
ב-2008 זכתה אטיאס זכתה לתפקיד בסדרה "התרסקות", שנעשתה על פי סרטו זוכה האוסקר של פול האגיס. האגיס ליהק אותה בהמשך לסרטיו "בגוף שלישי" (כמושא התאהבותו של אדריאן ברודי) ו"שלושת הימים הבאים" (לצד ראסל קרואו), ואטיאס המשיכה לאסוף תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע, בין השאר ב"הרודן" של גידי רף וב"24: מורשת". זה הציב אותה בהוליווד בדיוק כשהתפוצצה מהפכת MeToo. "יש שינוי באמריקה", היא אומרת, "את מרגישה את זה בחוזה, בסט, בהתייחסות, בדלתות שנשארות פתוחות, בשפה שהשתנתה. אבל לצערי הייתי לאחרונה באיטליה, ושם לא הרגשתי שינוי בכלל. השיח הוא מאוד בוטה ולא מבינים כל כך את התופעה. בישראל אנחנו באמצע, צריך עוד לעשות דרך".
נתקלת באיטליה בהטרדות מיניות?
"למה להגיע עד איטליה, בואי נדבר על חיפה. בתור ילדה בת שש, את הולכת ברחוב ונחשפת לגבר שעושה מעשים מגונים מול העיניים שלך. באיטליה, כשהייתי יותר צעירה, קיבלתי כל מיני הצעות, רומזים לך דברים. היו אנשים מסוכנים שאיימו עליי שאם לא עשה ככה לא אהיה ככה".
ומה קורה ברגעים כאלה?
"פחד מציף אותך, את רק רוצה לברוח. זה היה הלם, שוק. ברחתי, התחבאתי אצל ניקולטה, הסוכנת שלי. אבל גם לא היה לי את החוש להריח שיש פה סכנה. את עם נאיביות ועם רצון אדיר להאמין באנשים, ובמיוחד אלה שמציגים את עצמם כאילו באו לעזור לך. אז לא ידעתי להעמיד אותם במקום. היום אני לא שותקת".
איפה למשל?
"הייתי בארוחת ערב, והגברים דיברו בשפה מזלזלת וסיפרו על המאהבות שלהם. קמתי והלכתי. לא הרגשתי שזה מכבד אותי. או כשהייתי בים עם חברה שלי, בל אגם, ושלושה צעירים זרקו התבטאויות נמוכות ולא במקום – התקשרתי מיד למשטרה. כי אם זה עבר מהמוח לפה, זו כבר בעיה וצריך לטפל בזה בשיא החומרה. אני מאוד מחמירה עם זה. נגמרה הרכות, אין לי יכולת הכלה לשנייה לאלימות מילולית. אני נשאבת לשאלות שבכלל לא צריכות להיות, מטרידה את עצמי למשל במה ללבוש. וזה לא רק מהמקום המטריד, אלא כל הדיאלוג סביב המראה החיצוני של האישה הוא בעייתי בעיניי. גם אנחנו עם עצמנו מתעסקות באם היא יפה ואם היא חזרה לעצמה אחרי הלידה ומה היא לובשת. זו התעסקות אובססיבית בנראות של אישה, ואז אנחנו מבינות מילדות שזה המטבע סחר שלנו. לא השכל, לא הכישרון ולא הלב שלנו. בגלל שיש כזו התעסקות אז נשים לא הולכות ללמוד או חושבות שצריך למצוא גבר עשיר".
פעם הייתי משתפת על החיים שלי בתמימות. למדתי לא לדבר
כשאטיאס מזכירה שיש בישראל "מסעדות שף מגניבות עם ווייב", אי אפשר שלא להיזכר ברומן הראשון שליווה את חזרתה לישראל – עם המסעדן טום אביב. השניים נפרדו כשאטיאס חזרה לצילומים באל-איי, שם החלה קשר זוגי אחר. עכשיו הם מנסים שוב, אבל הפעם אטיאס שומרת על הפרטיות אפילו באינסטגרם. "אני לא אוהבת לדבר על אנשים, לא משנה אם זה טוב או רע, זה ישר מרגיש לי רכילות. בתחילת דרכי שיתפתי בתמימות ודיברתי כמו שהייתי מדברת עם חברה, אבל עכשיו למדתי שאני לא מדברת. אני מרגישה שזה נוגד את הערכים שלי. כשטום התראיין עליי זה הכעיס אותי. אני רוצה שהכתבות שלי יעסקו במקצוע שלי".
החלטתם לתת צ'אנס שני. זה אומר שיש מצב לקשר עמוק יותר?
"בליבי יש תקווה", אומרת אטיאס בדיוק כשטום מסמס לה. "ביום מן הימים, כשיהיו לי תובנות על מערכת היחסים ושנינו נרצה לשתף על משהו שיצרנו ביחד, אז בסדר. אבל כרגע לא רק שזה לא רלוונטי, זה לוקח פוקוס מהדבר העיקרי עבורי".
יש לא מעט שחקנים מוכשרים וטובים שלא מקבלים חשיפה וראיונות כי החיים האישיים שלהם לא מספיק נוצצים. זה לא יד רוחצת יד?
"לא. כשמגזין אומר לי שאם אני לא מדברת על האישי לא יתנו לי שער, אז אני אומרת תודה רבה. אני לא מוכרת את הזוגיות שלי ואת הבחירות שלי ואת הפרטיות שלי. אני באה לקדם יצירה, עשייה, וזהו. לא רכילות. אני יודעת שזה מעצבן, אבל אם יש לי אפשרות ולו קטנה לקוראת שרוצה להיות מורן אטיאס, אז אני רוצה לתת לה משהו שהיא יכולה להבין – שאת צריכה מקצוע ותוכן ביחד. לא כמו הדור של היום, שרובם רק רוצים להתפרסם, ואז הם מתפרסמים על האישי שלהם. את צריכה להתחתן או להתגרש או להביא ילד או לא להביא ילד, ועל זה מגיעה התקשורת והחשיפה ועל זה את מקבלת קמפיין. ומה קרה לאנשים שלומדים משחק, תקשורת, קולינריה, שעובדים במשהו? למה הם גם צריכים להיגרר במיץ הזה? ויותר מזה, במיוחד נשים – ברגע שאת יוצאת עם מישהו ישר מצמידים לו את הקרדיט. 'היא יוצאת איתו, אז בגללו היא התקדמה'. בנות צעירות בתעשייה שלנו מתעסקות ב'היא יוצאת עם ההוא, נפרדת מההוא'. תתעסקי בעשייה שלך כפרה. וגם לפרמיירה תבואי לבד. שידברו איתך על העבודה שלך כשחקנית".
כרווקה, את מרגישה את הלחץ והביקורת של החברה?
"זוגיות לא מגדירה אותי. וגם מי אמר שזוגיות זה בהכרח טוב? אנחנו רואים הצגה כל הזמן, הצורך הזה לשדר זוגיות מושלמת. תראי את ג'יג'י וזאיין. אז למה לתת סטנדרטיים לא מציאותיים? אין זוגיות כזאת, פוטוגנית ככה. זה יוצר סטנדרטים לא ריאליים. אנחנו רואים רק את העגלה הממומנת כשיוצאים מבית החולים, ואת ירח הדבש והשקיעה המושלמת, אבל תנו לי גם את האמת. למה אני ואת צריכות להרגיש כרווקות שמשהו לא בסדר? אם הם היו נותנים את התמונה האמיתית וכולם היו מדברים על כמה שזוגיות היא דבר מורכב זה משהו אחר, ושכל אחד יבחר איזה מורכב הוא רוצה – לבד ומורכב או זוגיות ומורכב".
אחותך הצעירה, שגם היא שחקנית, התחתנה והפכה לאמא. זה יוצר מקום להשוואה?
"חיכיתי לחלק הזה שיכול להיות מקנא, שרוצה את זה, והוא לא נדלק לי. לא הסתכלתי ואמרתי 'וואו, גם אני רוצה'. ולא שאין להם זוגיות טובה, והחתונה הייתה מושלמת, אבל זה לא היה משהו שהסתכלתי ורציתי. להבדיל", היא מוסיפה בצחוק מתגלגל, "כשהם הוציאו את השקית של הצ'קים, את זה דווקא רציתי".
עכשיו כשהתמקמת בארץ, מה הצעד הבא?
"אני כותבת סדרה במלוא המרץ עם סהר שביט על פרשת תאיר ראדה. חוץ מהפרויקט הזה שמאוד חשוב לי, הפרויקט הבא הוא אני. עוד לא הגעתי אליי, אחרי כל הדמויות שאני משחקת. בא לי להכיר את הדמות שלי. בא לי להבריא את עצמי, בא לי עכשיו קצת מורן".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: תום רוזיליו | איפור: חן אלקבץ | שיער: אור אוחנה | עוזרת צלם: עדי אדרי | הפקה: רותם פנחס