"זה היה אסון", אומר לאוניד פקרובסקי. "מוות רוחני. כשאתה מאבד את היכולת שלך לדבר אתה מאבד הכל". הקומקום על הרצפה רותח. "כל מה שנשאר ממך הוא קיום פיזי". הוא מוזג מים אל כוסות הנייר. "אני בר מזל שמצאתי את עצמי ביצירה. כך אני לא תלוי באף אחד, רק במוזה". העיסה השחורה עולה ומבעבעת. "אבל המוזה היא גברת הפכפכה, היא יכולה פתאום לעזוב אותך וללכת ליהודי בוכרי, למשל". הוא צוחק. "שששש", הוא מניח אצבע על פיו, "שלא תשמע, שלא תיעלב. אבל היא ממילא עזבה אותי פה", פקרובסקי מורה בראשו אל חלל הלובי, "לא כתבתי מזה חודשים". גברת קשישה עם מקל הליכה פונה אליו. "סליחה, אני צריכה לעלות לקומה השנייה. תעלה איתי", היא דורשת. פקרובסקי עוזב את עמדתו, דלת המעלית נסגרת אחריהם ואני נותרת לבדי בדלפק הקבלה. "איפה כאן רופא נשים?", שואלת אותי אישה צעירה ואני מכוונת אותה. כמה שעות בלובי ואת מתחילה להכיר את שוכני הבניין ומיקומם.
לאוניד פקרובסקי הוא סופר במדי שמירה. שנים ארוכות עבד כשומר בבוטקה ברחוב לה גרדיה בתל אביב, שם היה אחראי על חניון קטן של חברת מכוניות. אבל החברה עברה למקום אחר, ובחצי השנה הוא מחזיק במשרה נחשקת מבין משרות השמירה, כפי שהוא מתאר זאת באחד הסיפורים בספרו החדש, "פרבולה של הצלחה": שומר בלובי. "תכתבי, תכתבי", הוא מצביע על פנקסי, "כולם מוזמנים לבוא אל דובנוב 10, תל אביב, שם בקומת הכניסה מאחורי הדלפק יושב אדם שהמזל נגע בו".
"פתאום כמו שברו לי את עמוד השדרה בארבעה מקומות"
כשאני מגיעה אל מקום עבודתו, בלובי של בניין המשרדים, פקרובסקי מנשק את ידי, מוליך אותי אל הכסא מאחורי הדלפק כאילו הייתה זאת סעודה בבית אצילים, מניח על השולחן שתי עוגות שוקולד קטנות ארוזות, אחת לי ואחת לו, ורץ להביא כוסות. הוא איש מעט צעיר מאבי, מלא אנרגיה וחיוניות, גוו זקוף וגאה והליכתו נמרצת, "אהבת את הסיפורים שלי?", הוא שואל. אני אומרת שכן, ושואלת אם הוא זוכר את הרגע הראשון בו התחיל לכתוב. "ודאי שאני זוכר", עונה פקרובסקי, "עבדתי בבית הקברות הצבאי. הייתי לבד לגמרי. אנשים נולדים ויש להם יעוד מסוים. אני לא נועדתי לעבודות כפיים, ופתאום כמו שברו לי את עמוד השדרה בארבעה מקומות. אפילו הספרים שלי לא עזרו לי, שום דבר לא עזר לי. הייתי בבית העלמין, ראיתי את השמש, השמיים והבדידות שלי והכל התחבר לפאזל אחד שלם. הייתה לי מחברת שהבאתי מקייב. 12 עמודים, כריכה ורודה. התיישבתי על הדשא של בית הקברות, הנחתי אותה על רגליי והתחלתי לכתוב. והרגשתי את הכאב הולך ונמוג".
העבודה בבוטקה משעממת נורא?
"לא, בבוטקה לא היה קשה בכלל. בבוטקה יכולתי לעוף על כנפי הדמיון, היא יצרה אווירה מיוחדת. עבדתי משבע בבוקר עד שלוש בצהריים ובניתי שם עולם משלי, קראתי, כתבתי, חשבתי".
ובלובי?
"בלובי נוח יותר, הבוס שלי העביר אותי לכאן כדי להקל עליי. אבל את רואה, כל הזמן יש אנשים והם שואלים שאלות. אבל אני קורא המון. אני מכיר פה את כולם. את רואה כאן למטה יש מרפאת נשים של ד"ר דניאלי. יום אחד אני נכנס לשם, רואה שלוש נשים ממתינות ואני אומר "שלום, נדמה לי שאני הבא בתור". האישה שהתור שלה הגיע התחילה להשתולל, איך אני עוקף אותה. ד"ר דניאלי יצא ואמר 'אתה יודע מה, לאוניד, כנס אליי אחריה'. האישה מאוד שמחה שניצחה אותי".
פקרובסקי, בן 68, הגיע לישראל בעליה הגדולה של תחילת שנות ה-90. הוא עלה לישראל מקייב, אוקראינה, בשנת 1991, אז היה גבר בן 40, יחד עם אשתו סווטלנה, בובאית, גרפיקאית ומעצבת, ובנו אלכס, שהיום עובד בהייטק. בבת אחת הוא חדל להיות כל מה שהיה עד כה: ממבקר אומנות, אוצר, דוקטורנט ובעל משרה במשרד התרבות בקייב הוא היה לפועל בבית קברות, עובד בבית דפוס, שומר בבוטקה. "אתה מרגיש פה בבית?", אני שואלת אותו את השאלה אותה שואל כל מהגר. "שאלה קשה", הוא נאנח. "לא, אני לא מרגיש כאן בבית, ולעולם לא ארגיש. אני כמו עץ שלקחו מהאדמה השחורה של אוקראינה והעבירו אותו לאדמת הנגב, ובהתחלה גם מים לא חיברו לו, וכשהעץ כמעט נבל, השקו אותו. זה היה הרגע בו בני ציפר התקשר אליי.
"מהגר לא יכול להרגיש את עצמו בבית אף פעם. גם אם הוא מרגיש שזאת המדינה שלו. אתה לא חלק ממנה, לא גדלת פה, לא הלכת פה לבית הספר, לא למדת את השירים. והעדר היכולת לבטא את עצמך, אוי, כמה שזה קשה. כמו כלב חכם, אתה מסתכל לו בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול, רק מביט בך. זה סבל קשה מנשוא".
הבית נשאר שם?
"אין לי בית יותר. באוקראינה הרגשתי בבית עד שלא יכולתי לשאת את האנטישמיות. היא תמיד הייתה שם, כמובן, אבל כשאתה צעיר אתה עסוק בלחיות. אותי עניינו הנשים והאמנות ובניית הקריירה. אך ככל שהתבגרתי, כך ראיתי יותר ויותר את השנאה כלפי. יום אחד הבוס שלי קרא לי למשרדו. כשניגשתי לפני שנכנסתי בדלת שמעתי שיחה שהתנהלה בינו לבין מישהו מאד בכיר, הבוס שלו. אותו בכיר אמר לו 'אני רואה שאתה מעסיק פה הרבה ז'ידים (יהודונים). ממש פתחת פה בית כנסת'. הבוס שלי עונה לו 'למה הרבה? יש לי 60 עובדים ורק ארבעה מתוך הם ז'ידים'. 'נו, זה הרבה ז'ידים', ענה הבכיר. לא יכולתי לשאת את זה יותר. אני מלא געגועים לטבע, לאוויר, לגשם בקיץ. אבל לעולם לא אטוס לבקר שם. יש לי רתיעה מאד גדולה".
"זה מלחמת תרבות באין תרבות"
היום פקרובסקי חי עם אשתו בבת ים, "העיר הכי יפה במזרח התיכון", כפי שהוא מכנה אותה בהומור האופייני לו. בשבתות הוא נוהג ללכת על חוף הים כחמישה קילומטרים ולחשוב על הסיפור הבא אותו יכתוב. אבל הדירה הראשונה שלהם הייתה בשכונת מצוקה ג'סי כהן בחולון. "זה היה מוזר מאד עבורנו בהתחלה", הוא מתאר, "אנשים צעקו, עישנו, התלבשו מוזר, השאירו זבל על הדשא. אני אוהב את ישראל, אבל יש דברים אליהם אני לא יכול להתרגל. זה מלחמת תרבות באין תרבות".
האנשים הבאים אל הבניין חולפים על פניו, שואלים ללא שלום ותודה היכן נמצא משרדו של זה ומשרדה של ההיא. אני רואה את הספרים המונחים לצידו - ניטשה, אפלטון, גוגול, סנקה, מרקס. ישראל היום מקופל לשניים, נטוש בשולי השולחן ("כתבתי סיפור על ישראל היום", הוא מספר לי. "הוא בשלבי תרגום"). עיניו דולקות כשהוא מדבר על הסופרים, ההוגים והאמנים שהוא מכיר על בוריים, וכבות מעט כשמתערבים בשיחתנו קולות המבקשים הכוונה לעורך הדין או לשירותים. הוא עונה לכולם נימוס.
"אלה החיים", הוא עונה לי, "איזה גורל יכול היה להיות לי כאן? אני אקדמאי, מבקר אמנות. מה יכולתי לעשות פה, ללא שפה וללא קשרים? זה דבר מדהים מה שקרה לי. אני בא לכאן, אני יכול לקרוא, לכתוב, אני בתוך עולמי".
ולא קשה לך עם האנשים שמקטינים אותך בגלל עבודתך כשומר?
"מה פתאום. אני בכלל לא מתייחס אליהם".
פקרובסקי התגלה כששלח את סיפורו המתורגם "מטאטא" לעורך מדור הספרות של הארץ, בני ציפר. ציפר פרסם עוד רבים מסיפוריו, ולפני שלוש שנים יצא לאור ספר הביכורים שלו "מטאטא וסיפורים אחרים" (הקיבוץ המאוחד). כמו בספרו הראשון, גם בקובץ החדש, "פרבולה של הצלחה", רוב הסיפורים נכתבו מתוך הבוטקה ומתוך עמדת השמירה. כמו בספרו הראשון, גם כאן הוא כותב על האנשים החולפים על פניו, שומרים ומנקים, עורכי דין וסוחרי רהיטים, על יחסם ועל אי יחסם אליו: על מנקה אריתראי איתו הוא שותה תה בבוטקה כשבחוץ יורד גשם, על שומר אחר, מתאגרף לשעבר, שהתעשר כשנכנס כשותף בסאונה לגייז וסיים בהתעשרות מהבאת עצי ליבנה מרוסיה; הוא גם כותב על השומר הרוסי אוהב השתיה, למרות זעמם של אנשי הפוליטיקלי קורקט. הגיבורים שלו הם האנשים הקטנים והשקופים, והוא כותב עליהם בחיבה. הדמויות החזקות חברתית יהיו לרוב טיפוסים עלובים.
בסיפורו "אין אישור - אין כניסה" פקרובסקי מתאר שבעה חודשים של כאבי רגליים בהם עבד בבניין אומות המשפט שברחוב לאונרדו דה וינצ'י 21, ואת האנשים רבי המעלה שאת אישורי הכניסה שלהם היה צריך לבדוק. בסיפורו גם משה רבנו מגיע אל אומות המשפט, אך אין לו אישור כניסה ובכלל הוא פליט, שהגיע לישראל דרך מצרים ועומד בפני גירוש מישראל. "פעם אחת רכב עם חלונות מוחשכים ונהג פרטי רצה להכנס אל החנייה. ביקשתי אישור כניסה ולא היה לו". אחרי הויכוח עם הנהג זגוגית החלון ירדה וראיתי את אחד מחברי הכנסת המוכרים ביותר. "תביט אליי", הוא אמר לי, "אינך רואה מי אני?" הוא אמר את זה באדנות ובכעס. אחרי שגילה שאני סופר שהוציא ספר וסיפורי מתפרסמים בעיתון לעתים, הגיע לדלפק, ביקש לקבל את הספר, אמר שאשתו יודעת מי אני, רצה חתימה והקדשה".
אני מקווה שהוא שילם עבור הספר.
"כן, הוא שילם, אבל פחות שלושים שקל".
האם עולה בך החרטה על בחירה בחיים כאן בישראל?
"לא מתחרט על שום דבר".
אחר כך הוא לוקח אותי אל בית הקפה שבבניין. "יש פה שני אנשים חשובים מאד שאני רוצה שתדברי איתם. אחד רופא קרדיולוג, השני מנהל גדול", הוא אומר ופותח את הדלת, ואנחנו מוציאים את עצמנו מול שני גברים מופתעים הממתינים לארוחת הצהריים שלהם. המנהל החשוב שהעדיף להשאר אלמוני מדבר על יצירתו של פקרובסקי תוך לגימת המרק, וניכר שהוא אכן קרא את ספריו. "התלישות הזאת שלאוניד כותב עליה, זאת הסיבה שאני מעולם לא היגרתי", הוא אומר. "רבים מחברי ירדו מהארץ, אבל אני פחדתי בדיוק ממה שהוא מתאר כל כך טוב".
לאוניד, אתה יכול להפסיק לעבוד ולצאת לפנסיה?
"וממה אחיה? אני מקבל מביטוח לאומי רק 2700 שקלים. איך אפשר לחיות מזה? הספרים, את וודאי יודעת, לא מפרנסים בן אדם בארץ. פנה אליי פעם עורך מאחד העיתונים ברוסית, לא משנה שמו. רצה לפרסם איזה סיפור שלי. אמרתי לו שזה יעלה כסף. אז הוא אומר לי 'אתה יודע מה, נשלם לך 150 שקל, אבל אתה צריך להבטיח לי שנשתה אותם. עניתי לו 'בוא נסכם ככה - אני מביא את ה-150 שקל, אנחנו נשתה אותם, אבל את הסיפור שלי אתה לא תקבל".
השעה כמעט שלוש והוא מתחיל לקפל את חפציו. הספרים חוזרים למגירות. פקרבסקי צריך לנסוע לראשון לציון, לאסוף חומר לשיפוץ הדירה שלו ושל אשתו. הנה המחליף שלו מגיע. גם הוא מהגר דובר רוסית. המחליף מתיישב בכסא ופותח את ישראל היום שנותר בודד על השולחן. "ראית אקס פקטור אתמול?", הוא שואל את פקרובסקי. "לא, מה זה?" עונה לו הסופר בזמן שמחליף את נעליו. "הו, אלוהים", מגלגל עיניים הקולגה וחוזר אל דפי העיתון.