חנוכה בפתח (כלומר יש עוד איזה שש שנים אבל ברולדין כבר מוכרים סופגניות) ורבבות ילדים בישראל החלו השבוע להתאמן על מבחר משירי הפסטיגל. התמה המרכזית השנה: תיכון, אבל באנגלית. כלומר היי סקול, כזה שנראה כאילו פרצו לסט של "גלי" ולא, נגיד, לאורט רוגוזין מגדל העמק. לאחר שבשנה שעברה כולם השמיצו את "שיר הסלפי" (החמוד), השנה החליטו לעורר את המבקרים עם "שיר השיימינג" שנכתב על ידי ארקדי דוכין ומזכיר לנו שמילים יכולות לפגוע. ובמקרה הזה, גם לחן. אז הנה כמה מחשבות על שירי הפסטיגל החדש, על תיכון ועל איזה מזל שאנחנו לא צריכים ללכת יותר לאף אחד מהם.
היי סקול פסטיגל – הקליפ הרשמי
ללא ספק השיר המוצלח מכולם ולא פלא, הוא הרי זכה באירוויזיון השנה. היכרות משמחת עם כל הדמויות המשמעותיות של עולם הנוער כמו אליאנה תדהר, ועם כאלה שיתר המדינה מכירה אבל אין ממש מה לעשות איתם כי הם מבוגרים ולכן שובצו כמורים. כלומר, יודה לוי, כדי שגם לאמהות שבאות עם הבנות שלהן לפסטיגל יהיה במה לבהות. מסקנות:
יודה לוי צריך להתחיל לדאוג. היום הוא המורה החתיך, מחר הוא מחליף את גיא זוארץ כסבא של תובל שפיר במופע חנוכה שיכלול דינוזאורים, קרקס ונסיכות, שיבוצע כולו על קרח.
וגם מוקי שם. אין ספק, זאת הדרך לשקם את הסטריט קרד אחרי "הכוכב הבא".
כמה כיתות שחר חסון היה צריך להישאר כדי לעלות לתיכון בגיל 39?
"עכשיו זה הייסקול פסטיגל, וזה הרגע שנזכור כשנגדל" – נקווה שלא. כלומר, החיים שלכם צריכים להיות עצובים ואפלים מאוד בשביל שהיי סקול פסטיגל יהיה הרגע שתזכרו כשתגדלו.
את יכולה להיות הכל
השיר שבמסגרתו המורה יודה מדרדר את התלמידה אליאנה מחמש יחידות כימיה למגמת אמנות בטענה שהיא יכולה להיות המדונה הבאה, שזה שם קוד ידוע ל-עפה לפני שלב הנבחרת ב"דה ווייס". כמו כל השירים בפסטיגל גם הוא נראה כאילו נכתב על ידי קואוצ'רית העצמה אישית והולחן על ידי אפליקציית "מיי פיאנו" לסמסונג. מחשבות שהוא מעורר:
חשוב לחנך בנות להאמין שהן יכולות להיות מיילי סיירוס, ליידי גאגא או ביונסה, אבל גם להסביר להן שרוב הסיכויים, במקרה הטוב, שזה ייגמר ברוני דלומי.
"כמו איימי רק עם סוף יותר אופטימי". תגובה ראשונה ביוטיוב: "מי זאת איימי"? שזאת המקבילה הפסטיגלית ל"מי זה רבין" של "החמישייה הקאמרית".
אופציות נוספות שחבל שלא הלחינו: " כמו וויטני יוסטון רק בלי מוות מבאס, כמו עופרה חזה רק בלי איידס, כמו מירי אלוני רק בלי נחלת בנימין, כמו ג'ניס ג'ופלין רק בלי למות מהרואין".
הריליישנשיפ של המורה יודה לוי ואליאנה תדהר יוביל לשיר הפסטיגל הבא "אונס סטטוטורי". מילים: ארקדי דוכין. לחן: פחות.
"מילים פוגעות" - שיר השיימינג
טוב, היה די ברור שארקדי דוכין ומיכה שטרית יזכו לשיימינג על כתיבת שיר השיימינג אבל בגדול, דווקא שיר יפה. כלומר, כמו שיר הסלפי רק שבסוף כולם מתאבדים. כמצופה מהנושא הקודר, הקליפ נראה נראה כמו טקס יום השואה בבית ספר רק שבמקום להקריא את "סעו לטרבלינקה" מבריסטול שחור מדברים על זה שאסור להגיד "אליאנה דפוקה", כי מילים פוגעות. וגם:
אם אליאנה לא רוצה להיות דחויה בקפיטריה, אפשר להמליץ לה להתחיל משינוי מלתחת האמיש.
על הבמה מתרכזים אתיופית, שמן, שחר חסון, ארקדי דוכין ועומר דרור. כלומר, אנשים שבטח עשו להם פעם שיימינג ועומר דרור, שהיה אחראי לו.
תגובת היוטיוב הנבחרת: "מי שמנגן זה לא הזה ממזרחי טפחות"?. תגובה נבחרת לתגובת היוטיוב הנבחרת: "לא זה לא הוא.. לזה ממזרחי טפחות קוראים דביר בנדק".
"כי כל מה שיש לך זה רק הדיבור שלך ומה שאתה מדבר זה מה שאתה". זה לא משפט בעברית.
ולא שצריך לזלזל במילים (הפוגעות) "אליאנה דפוקה", אבל בינינו, אם מישהו מכותבי הפסטיגל היה באמת טורח לדבר עם בני נוער הוא לא היה כותב את שיר השיימינג. הוא היה כותב את "שש פעמים".
שיר השקופים
אריה דרעי בטח מאושר מכך שהמצע החברתי-כלכלי שהביא לו שבעה מנדטים בבחירות האחרונות עבר רדוקציה לכדי פזמון קליט על פופולריות חברתית. ומה שמעניין במיוחד לגלות זה שדרך ההתמודדות של הילדים הלא מקובלים, "השקופים" שאף אחד לא מדבר איתם, הוא להתאחד ולהיות רוב (כי כידוע, רק דברים טובים קורים כשאתה חלק מהמון כועס, ואף אחד מהם לא קשור לשיר השיימינג). מסר: זה בסדר שאנחנו לוזרים כי אנחנו הרוב. "אם אני לא מקום ראשון זה סבבה לי טפשון", הם שרים ומנציחים דור שלם שיעדיף בינוניות קליטה על פני מצוינות, כי אחרי הכל אלו ערכי הפסטיגל.
קארפה דיאם
והנה יודה לוי רוקד את "אפטאון פאנק". כי זה סוג המורה שהוא. לא קונבנציונלי, רוקד על השולחנות, מעיף לילדים את הספרים והמחברות, מלמד אותם לחשוב באופן עצמאי ויודע שהתפקיד שלו הוא לא להעביר אותם את המתכונת הקרובה, אלא לגרום להם להאמין בעצמם. ומאחר שכולנו ראינו "איש חשוב מאוד", אנחנו מסתכלים על פניו באהבה, חיבה וחמלה ויודעים שהפסטיגל הזה, יותר מהכל, עושה לו חשק למות.