ראשון שעבר התחיל כיום רגיל עבור גלית דיסטל אטבריאן. היא מיהרה מביתה שבכפר האורנים לסדרת פגישות בתל אביב. אבל אז הגיע הטלפון שהפך את היום ואז את השבוע שאחריו לדרמה שרודפת דרמה. "על הקו הייתה בילי או הילי, מפיקה זוטרה בקמפיין הליכוד שאמרה לי בואי להתארח באולפן של הליכוד טי.וי. לא היה לי כוח, רציתי לחזור הביתה. אבל היא שיכנעה אותי שאבוא ויהיה נחמד. גם ארי שמאי יישב בפאנל. אני עוד אומרת לה 'אני לא בלופ, לא ראיתי חדשות'. היא עונה 'זה לא חדשות ושום דבר, זה שידור לרגל חנוכת האולפן'. זה להגיד 'קולולוש' וללכת. החניתי את האוטו בדיזינגוף סנטר, אכלתי במקדונלדס ואז צעדתי למצודה בז'בוטינסקי. נכנסתי לבניין, לא הכירו אותי. אין לי תג ואני לא עובדת בקמפיין. צרחתי שאני הולכת אם לא מכניסים אותי. ואז מהר מהר העלו אותי והכינו לי תה עם עוגיות. חיכיתי שעתיים עד שהתחילו הצילומים". בערב כבר התחילו הטלפונים מהתקשורת שביקשו תגובה על כך שהיא עיתונאית תאגיד השידור הציבורי שעובדת בקמפיין הליכוד. חרב הפיטורים כבר חגה מעל ראשה. על פי מקורות זרים, בשבוע הבא היא תיקרא לנזיפה משמעותית. דיסטל אטבריאן מסרבת להגיב לכך. אפשר להבין, רק זה חסר לה, עימות מעל גבי האינטרנט עם מקום העבודה שלה. היא רק מוכנה להגיד ש"כשפנו אלי מהתאגיד לעבוד אצלם, הבקשה שלהם הייתה שאהיה במשרה מלאה. אבל אמרתי שאני רוצה חופש. משרה מלאה אומר שאני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. התפשרנו על חצי משרה והובטח לי חגיגית שאני יכולה לעשות השלמות פרנסה איפה שאני רוצה ולהביע את עמדותיי הפוליטיות היכן שאני רוצה. בואי נראה אם הבטחה זו תתממש. אני לא חלק מקמפיין הליכוד, לא קיבלתי שקל", היא טוענת. "אף אחד לא ביקש שאהיה חלק. אפילו נעלבתי שלא ביקשו ממני".
אבל כשדיסטל אטבריאן שהתה באולפן הליכוד הזמן עמד מלכת. הנה ניתנה לה ההזדמנות לדבר עד בלי די על האדם שהכי מסעיר אותה, ראש הממשלה נתניהו. "כפרה עליו, ח-תיך. פגשתי אותו פעם אחת. את לא מבינה, ישבתי ככה", היא מדגימה ופוערת עיניים חולמניות. "הוא נורא אינטנסיבי. מאוד. יש לו כריזמה משוגעת. הוא לא נורא נחמד, הוא לא מתנחמד. הוא קצר".
את נשמעת כמו גרופי.
"לגמרי. אני חולה על ביבי!".
שמעון ריקלין כבר אמר על נתניהו "שליח השם בעולם".
"אני מוכנה להשוות לריקלין ולהעלות. נתניהו משיח מודרני. הוא מנהיג בסדר גודל של צ'רציל. גם גם על צ'רצ'יל היו המון ביקורות בזמן אמת, שהוא מעשן ושותה. את יודעת מי היה מנהיג נורא נחמד וצמחוני ורזה ושוחר אמנות? היטלר. שום שמפניה ורודה. הוא אהב חיות וילדים. הוא היה מקסים. בעצם אל תכתבי שהוא היה מקסים, יוציאו את זה מהקשרו. יהרגו אותי".
אני מתפלאת שפגשת את נתניהו רק פעם. הוא נוהג לטפח עיתונאים שבעדו, ע"ע חנוך דאום.
"פגשתי אותו לפני שנה ומשהו, הייתי איתו 3 דקות באותו חדר, עם עוד אנשים וחשבתי שאני מתה. הוא נורא דומה לביבי בטלוויזיה, רציתי לגעת בו ולראות שזה אמיתי הלוואי והיו עוד מפגשים".
בהן צדקך?
"בחיי. אני יודעת לדקלם את דף המסרים שלו באופן היפנוטי. ומעולם לא תידרכו אותי על מילה. אני כל כך פרילאנסרית. אני משלמת מחיר איום, עצום. אין בזה שום דיווידנדים, להיפך. הסיבה שאני כל כך שנואה על ידי גורמים מסוימים, היא חד משמעית בגלל ביבי. הוא גם לא מתקשר. רוצה לבדוק את הטלפון שלי? אני לא בלופ העיתונאים שהוא איתם בקשר. לרינה מצליח יש תכנית מצליחה, היא מדורת השבט. מה לי יש, דף בפייסבוק?".
יש לי פינס של איכר שרועה את אדמתו
דיסטל אטבריאן מצטנעת ביודעין. יש לה דף בפייסבוק עם סטטוסים נפיצים שעוברים כאש בשדה קוצים. עשרות אלפי עוקבים ושיתופים. גם מנהל הדיגיטל של נתניהו משתף את הסטטוסים שלה בדף הרשמי של ראש הממשלה. כל פוסט שני שהיא כותבת מייצר סערה ותגובות עד בלי די. גם בסרטוני הדיגיטל בתאגיד "כאן" היא מקפידה לא להישאר משעממת ומינורית. עם סיכה חדה היא מפוצצת בלון אחר בלון. מתעקשת לעשות סיכול ממוקד לתקינות הפוליטית. פעם זה לקרוא לגבר האשכנזי גזע עליון, פעם אחרת זה להיכנס בפמיניסטיות ובין לבין, לגחך על אלו שכינו אותה שקרנית כשסיפרה שזכתה פעמיים בפרס ספיר ולהמשיך עם הטעות שאז אמרה בלהט ויכוח, הפעם בכוונה, כדי ש"היעכנעס האובססיביים" יקפצו לה.
את יכולה להבין את הביקורת על הערוץ שנתניהו הקים לעצמו, במקום להתראיין לתקשורת הישראלית ולהתמודד גם עם שאלות קשות?
"הוא התמודד שנים וקיבל נא באוזן. אני מבינה את הבחירה שלו. לפני שהוא התגרש מהתקשורת הקנונית סופית, הוא עשה בליץ ראיונות. זימן את כל העיתונאים וישב איתם ימים, אחד אחרי השני. הוא ניסה לפתוח דף חדש. אני זוכרת שכל מיני יצאו, למשל ליאור דיין שכתב 'אני מתחיל להאמין לו שיש אידיאולוגיה', זה עשה משהו. אבל מהר מאוד חזרו לשרה קקי פיפי, יאיר נתניהו זנאי ואתה המושחת מבלפור. זה היה ניסיון אחרון שלו. ביבי הוא חיית תקשורת, הוא עובר נהדר. אני לא חושבת שהוא עשה את הוויתור הזה בשמחה".
או שאציע משהו אחר. שנים כראש ממשלה, בתוך האקווריום, נוצר עם השנים שיבוש בתפיסת מציאות ושאלות שאינן מלטפות נראות לו חוצפה מצד הנתינים.
"הטענה הזו הייתה יכולה להיות נכונה, אלמלא היינו זוכרים שהוא נולד לתוך תקשורת עוינת מהרגע שהפציע. אמרו עליו 'אמריקאי מלוקק, עשוי, מלאכותי, שקרן, מזויף'. מהתחלה הוא הכעיס את התקשורת. אני יודעת כי אני שנאתי את ביבי בגלל זה. ב-99', כשמישהי שעבדה איתי אמרה שתבחר בו, הייתי נסערת. לא יכולתי להסתכל עליה. אני מאוד מבינה את אלה ששונאים אותי. הייתי שם. אני מכירה את הסנטימנט. הוא קשה, הוא בוער. אני זוכרת שאמרתי לה אז 'את אדם אינטליגנטי, את מבינה במה את בוחרת?' לא יכולתי לסבול אותה. בעיניי הוא היה הפוסטר בוי של כל מה שבזוי, ומיופיף ופלסטיקי. אמריקאי במובן הרע של המילה. שכנעתי את כל מי שסביבי להצביע ברק, אלוהים ישמור. היא הייתה הרבה יותר חכמה ממני. לא התווכחה. אני קצת ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד. אני חייבת להוכיח שאני צודקת. לכל המלכודות אני רצה. יש לי פינס של איכר שרועה את אדמתו".
הנה, שוב גלית הילדה הרעה
מצב העניינים שלה עם התאגיד עגום למדי לאור העובדה שרק לפני שנה הסתבכה בפרשייה אחרת כשיצאה ידיעה ששימשה ככותבת הנאומים של שרת התרבות מירי רגב. הידיעה התפרסמה בתכנית תרבות של קולגה בתאגיד, גואל פינטו. "גואל לא חשב להתקשר בעצמו. הסליז. הוא שלח את התחקירן. למרות שהסברתי לתחקירן על מה מדובר, יצא האייטם ללא שינויים".
גם זה התחיל קטן והגיע למימדים מפלצתיים. "מתקשר אלי בבוקר מישהו שאני לא מכירה ומציג את עצמו מהתאגיד", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שמדובר במישהו מהנהלת חשבונות. הוא אמר לי 'אני רואה שכתבת נאומים למירי רגב בחוזה של עשרות אלפי שקלים, אבל ברובריקה של התשלום אני רואה אפס'. אני אומרת לו 'אה, זה שטות'. משרד התרבות פנו אלי, לא מירי רגב, אגב. הם רצו שאכתוב נאומים על תרבות מזרחית עבור מירי רגב. הם סיפרו שעוד מעט נחנך מוזיאון לתרבות מזרחית, השרה גם צריכה להגיש פרס לתזמורת האנדלוסית ואנחנו רוצים שתלמדי קצת על התזמורת. כמו שאמרתי הובטח לי חופש פעולה בתאגיד ואני סופרת ואני מזרחית ונושאים תרבותיים זה המקצוע שלי, אז פנייה כזו לכבוד היא לי".
איך בסוף דיווחת על תשלום בגובה אפס שקלים?
"כי כתבתי שני נאומים, שכל נאום הוא על סך 500 שקל והפסקתי לעשות את זה כשהבנתי שהם קפדניים נורא בעוד שאני לא באמת מבינה את ההבדלים בין העוּד לבולבול טרנג. כל נאום כזה לקח לי יומיים-שלושה לכתוב וזה פשוט לא השתלם לי כלכלית. החוזה בגובה עשרות אלפי שקלים, לא זוכרת כמה בדיוק, 20 אולי 30 אלף, היה עבור אין ספור נאומים. אני לא שלחתי חשבונית בכלל עבור שני הנאומים היחידים שכתבתי. זה לא שווה את כל הריצה למס הכנסה ולהוציא חשבונית. למי יש עצבים? אז הסברתי לתחקירן שלא ידעתי שהוא תחקירן את מה שאני מספרת לך ומה היה האייטם? הסופרת גלית דיסטל מרוויחה עשרות אלפי שקלים מכתיבת נאומים למירי רגב. אני יוצאת מהשידור בגל"צ והפלאפון שלי בוער מהודעות. הנה, שוב גלית הילדה הרעה. עכשיו, אני הילדה האימפולסיבית. הייתי נורא תמימה, לא הבנתי אז את הכוחות שפועלים. עוד אמרתי לעצמי 'אבל זה לא יפה. מה הם מדברים עלי ככה?'. ואז קיבלתי זימון לשימוע בתאגיד. עד היום קוראים לי כותבת הנאומים הפוליטיים של מירי רגב, מייחסים לי ציטוטים מהנאומים הפוליטיים שלה. עכשיו אני אחראית על כל מה שיצא למירי רגב מהפה. זה משוגע" (מתאגיד השידור הציבורי נמסר בתגובה: "אנחנו עומדים מאחורי הפרסום של הכתב נוב ראובני בכאן תרבות").
מירי התקשרה אלייך כשיצא הסיפור?
"היא הייתה מקסימה, היא שמעה על זה ויצרה איתי קשר במיידי. אני רואה טלוויזיה ואז אני פתאום רואה את השם שלה על צג הטלפון. היא אמרה לי 'זה מזעזע מה שעושים לך, איך אני יכולה לעזור? אני אסביר להם שזה לא נאומים פוליטיים'. כנראה שהיא הסיבה שלא פיטרו אותי. הפער בין התדמית הציבורית שיצרו לה ובין מה שהיא באמת, הוא אותו פער בין הדימוי שיצרו לי ומה שאני באמת. היא אשה רהוטה להפליא. היא כמו לייזר. מצד אחד, מאוד מחושבת, מצד שני, מאוד אותנטית. היא מאוד הרשימה אותי. היא גם מאוד נחמדה. בפעם שפגשתי אותה בכובע העיתונאית, היא הזמינה לי ולה עוגת שוקולד, ופשוט האכילה אותי כל הזמן עם העוגה. 'תאכלי, תאכלי'".
אני יכולה להבין את מה שהם עושים לשרה, כי הם עושים את זה גם לי בזעיר אנפין
כשאני שואלת אותה למה להמשיך לעבוד בתאגיד תחת התחושה שמחפשים אותה, היא עונה בהחלטיות: "למה שלא אהיה שם? אני עושה הופעה טובה. יש לי דעות שציבור ענק עומד מאחוריהן. אני מיעוט בתקשורת, אבל לא מיעוט בעם. זה ציבור שאין לו קול. יש את האליטה הישנה, החילונית, המפא"יניקית, מאוד בהירה בגוון עורה ויש את האליטה החדשה שאני מאוד אוהבת וזו האליטה הדתית. הציונות הדתית קמה פתאום, יש לה קולות ותקשורת ואמנות וזה מקסים, ובין שתי האליטות האלה שמתגוששות מי תשלוט, יש את המזרחים, המסורתיים, תומכי ביבי. מדובר באנשים אינטליגנטיים, שעוסקים במקצועות חופשיים, הם מתים על המדינה הזו והקול שלהם נלעג ובזוי".
ואת הפה שלהם?
"חד משמעית. האהבה שאני זוכה לה זה מהאנשים האלה. מישהו חדר את תקרת הזכוכית ומביע את הקול שלהם בצורה אינטליגנטית אולי יותר מהשאר, ורהוטה אולי יותר מהשאר, ומנומקת אולי יותר מהשאר ולוגית. הרי מה לקחו מהם? את הלוגיקה. את היכולת לחשוב חשיבה תבונית וזה מושרש כל כך עמוק. זה ציבור שדרך האמצע היא הדרך שלו. זה ציבור שאף פעם לא נמצא בקיצוניות של שום דבר. הם הבסיס של המדינה הזו והם כל הזמן נלעגים. למה? כי הם עשו את החטא הגדול שגם אני עשיתי, ביבי! הציבור הזה מרגיש שמעבר לעובדה שנתניהו הוא הבחירה הכי רציונלית שיש, הוא גם חטף עבורנו מהתקשורת, מרשויות החוק".
ישו? נושא עליו את חטאינו.
"את יודעת מי ישו במשוואה הזו? אשתו והבן שלו. הם נושאים את הצלב. שרה דבקה בו בכל מחיר. אני חושבת שהוא מאוד אוהב ומעריך אותה על זה. אני חושבת על שרה והלב שלי מתכווץ. אני יכולה להבין היום את מה שהם עושים לשרה, כי הם עושים את זה גם לי בזעיר אנפין. השיטה היא אותה שיטה, זו רק דרגת האינטנסיביות. זה כל כך רע. זה כל כך זדוני, זה כל כך מלוכלך. השאלה היא לא שרה, היא לא מעניינת. היא השלכה של ביבי כמו שאני השלכה של ביבי. השנאה היא אל ביבי".
היו פה ראשי ממשלה ימניים. אף אחד לא מעניש אותו כי הוא ימני.
"מענישים אותו על העובדה שהוא סופר מוכשר וסופר מצליח. ולא יכול להיות שהאדם האינטליגנטי, הריאל פוליטיק עם האנגלית המצוחצחת עם התפיסה הכלכלית שהביאה אותנו לעשור הכי משגשג שמדינת ישראל ידעה אי פעם. ועל זה הוא משלם. כי לא יכול להיות שאחד כזה בגד במחנה. בשבט. הם שונאים את זה שמדינת ישראל במצב כזה טוב".
אז גם את מצטרפת לזה שהשמאל הוא לא פטריוט, עוכר ישראל, שונא עצמו. למה שהשמאל לא ירצה שיהיה פה טוב?
"כי זה לא הם הביאו את זה. הם לא הביאו את הניצחון, נתניהו הביא. השמאל החילוני הלבן המפא"יניקי שהקים את המדינה ואז גנבו לו אותה. ואז באו הילדים של מסעודה וגנבו לו אותה. איך אחד משלנו עשה את זה".
נתניהו הוא אשכנזי פריווילגי. לא הילד של מסעודה מנהיג את המדינה.
"הוא לא צריך להיות מזרחי. הוא מייצג את המזרחים בפריפריה. שמישהו פעם אחת מהשמאל יגיד לעצמו 'אולי הם יודעים מה הם עושים, אולי הם לא כאלה מטומטמים. אולי הם בוחרים נכון לשיטתם?'".
כתבת באחד הפוסטים האחרונים שלכם שאם הליכוד יקבלו מעל 35 מנדטים, אף אחד במפלגה לא יעז לחתור תחת ביבי ולהחליף אותו, למרות כתבי האישום. ביבי הפך מאמצעי של הגשמת האידיאולוגיה הימנית למטרה? הוא מעל החוק?
"הייתה תקופה ארוכה שגם אני אמרתי בואו נראה במה מואשם ובמידה והוא אכן ביצע עבירות פליליות או משכן את ביטחון ישראל ורכש צוללות כדי להרוויח דיווידנדים ברור שצריך לעוף. אך ככל שהתיקים האלה נחשפו, התחלתי להתעמק. כבר שנתיים אני קוראת כל חומר אפשרי ואני אומרת לך שזה פאקינג בולשיט. יש פה יחסי כוחות בין תקשורת שמכוונת לגורמי אכיפת החוק 'הבו את ראשו. ואם לא תביאו את ראשו, נערוף את ראשכם'. את שואלת אם ביבי זה משטר מלוכני, זיבי. ביבי הוא הדמוקרטיה בעצמה. העם בחר בו, הוא לא בחר בשופטי בית המשפט, הוא לא בחר באנשי התקשורת. הוא לא בחר בשי ניצן בפרקליטות".
גם את יאיר נתניהו את מחבבת? הפוסטים שלו לרוחך?
"הוא בחור בן 27 שכותב פוסטים או טוויטים כמו בחור בן 27. הוא לא בוטה יותר ולא משתלח יותר מאחרים. יש גרועים פי אלף ממנו בתקשורת, סבבה? שכתבו עלי ציוצים הרבה יותר נמוכים ממה שאי פעם יאיר כתב. הוא בחור פרטי ומותר לו לעשות מה שבא לו. וגם אם היה האדם הכי גרוע בעולם, זה פשוט לא עניינו של אף אחד. והוא לא הבנאדם הכי גרוע בעולם. הוא כועס ובצדק. כולנו ילדים לאימהות. פעם אחת שבנאדם יחשוב מה היה מרגיש אם היו עושים ככה לאמא שלו".
לעיתים נדמה שהוא כותב את מה שאבא שלו לא מעז להגיד. סוג של איד.
"זו ספקולציה שלך. אני חושבת שביבי היה מוותר על הסערות שיאיר מעורר".
מני נפתלי פונק יותר מטוסיק של תינוק בפמפרס עם טלק
דיסטל אטבריאן לא רק אוהבת את ביבי, היא גם נשכבת בשבילו על הגדר. במשך שנתיים הגישה תכנית אקטואליה בגל"צ לצידו של אראל סג"ל, אבל כשמני נפתלי עלה להתראיין, היא לא ראתה בעיניים, ותקפה אותו על ההטרדה המינית בה נחשד. איך זה נגמר? בתביעת דיבה שהגיש נגדה בסך 120 אלף שקל. "אני נתבעת על זה שלמני נפתלי אין יכולת המשגה מופשטת של ביטויים". אני דיברתי על "אונס שני", התייחסתי למה שעברה המתלוננת בפומבי, שהואשמה על ידי חברי כנסת בזה שהיא מושתלת של ביבי, כולל רכילות של כמה כסף קיבלה או לא קיבלה כדי להמציא הטרדה מינית. ונפתלי נתקע ב"אונס שני? את קוראת לי אנס?".
"אחרי הריאיון כלי התקשורת באורח פלאי", היא אומרת, "החליטו במקום לדבר על החשוד, לתקוף את זו שראיינה אותו. התקשורת הפכה את מני נפתלי ליקיר העם ללוחם בשחיתות. הוא פונק יותר מטוסיק של תינוק בפמפרס עם טלק ואז באה עיתונאית אחת ועושה גליצ' על האיתרוג והיא חוטפת".
איפה התביעה נמצאת בימים אלה?
"בשלב ההוכחות. אני נמצאת במערכה לבד. גל"צ זרקו אותי מכל המדרגות, הפקירו אותי. הם היו אמורים לייצג אותי והם לא עושים את זה. יום לפני שהייתי אמורה להגיש כתב הגנה, בחמש אחר צהרים, כשלמחרת אם אני לא מגישה כתב הגנה אז מני נפתלי זוכה טכנית, נזכרים לומר לי בלקוניות 'מסתבר שאנחנו בסוף לא יכולים לייצג אותך. ניסינו. הפרקליטות הצבאית לא נותנת לנו'. הכלב אכל את השיעורים. הם טענו שיועצים בתחנה לא זכאים למטריית הגנה. אני מממנת עורך דין, את איתמר בן גביר. לא בגלל שהוא ימני. בגלל שהוא מעולם לא הפסיד בתביעות דיבה. במקרה שלי, תביעת השתקה. כל חודש יורדים לי מהתשלום החודשי אלפי שקלים".
היית מצפה שח"כיות משמאל יבקשו למצות את החקירה של נפתלי בנושא ההטרדה.
"הח"כיות משמאל, את מאמינה להן? הן הדבר הכי גרוע שקרה לפמיניזם, הדבר הכי גרוע שקרה לנשים. אני כבר לא יכולה להגדיר את עצמי כפמיניסטית כי אני והן זה לא יכול להיות אותו דבר. צביעות מכף רגל ועד ראש. באופן שיטתי הן מפקירות פעם אחר פעם נשים שהעוול שנעשה להן נוגד את האג'נדה השמאלנית. אלה פמיניסטיות? זו בדיחה רעה".
הבן זוג שלי הוא סמולן עם ס'. בוחר את טיבי. הוא חרדי לשעבר וחתיך
דיסטל (48) גרושה ואם לשני ילדים בני 20 ו-19 הפציעה לחיים הציבוריים בכלל כסופרת. היא גדלה בירושלים להורים שעלו מאיראן. את שני תאריה עשתה בפילוסופיה ושנים רבות לימדה בתיכון היוקרתי ליד"ה. לאחר מכן, יצאה לשליחות עם בעלה דאז, עודד, ליוון, שם שימש כנספח כלכלי. כשחזרה לארץ הוציאה שני ספרים שזכו להצלחה, הגיעו גבוה בדירוג הספרים הנמכרים, והפכו אותה לסופרת מוערכת בקרב המילייה הספרותי. ספרה "ואם היו אומרים לך" יצא בשנת 2009, ו"טווס בחדר מדרגות" התפרסם ב-2014. כיום היא כותבת שני טורים, אחד למדור דעות ב"ישראל היום" והשני למגזין "נשים" ומלמדת כתיבה יוצרת. רוב השנים, הקפידה גם להחזיק בחנות בגדים כדי לשמור על הכנסה יציבה. גם היום, אחת לארבעה חודשים, היא מפיקה יריד אופנה של מעצבות ישראליות. "מצחיק, אבל זה הדבר הכי מכניס שאני עושה. זו המציאות כשמשלח ידך היא הכתיבה ואני אם ומפרנסת יחידה".
את באה מבית ימני?
"אני באה מהשמאל הלוהט. כפרתי בכל מה שהתחנכתי עליו. בגיל 17 נעלתי ד"ר מרטינס, הקשבתי לניק קייב, הייתי אפלה ומסובכת. אמרתי לכולם שלא אלוהים ברא את האדם, אלא האדם ברא את אלוהים. ואז אמרתי אולי כדאי ללמוד פילוסופיה. שש שנים בלימודי פילוסופיה ופתאום נפלה עלי ההארה שהגישה האתאיסטית והגישה האמונית שתיהן לא רציונליות באותה מידה. פתאום האמונה התגנבה לי מהצד. אבל כשהתחלתי לחשוב, פתאום אלוהים חזר. אני היום מסורתית. מפרידה בשר וחלב, שומרת כמו נאצית על פסח".
המלצרית מגיעה לקחת הזמנה. "סלט קינואה אולי?", דיסטל משיבה.
אני מתפלאה עלייך, זו מנה של שמאלנים.
"בן הזוג שלי שמאלן, החברות הכי טובות שלי שמאלניות. אני משכשכת עם שמאלנים עד צוואר. הילדים בוחרים ביבי, אבל האבא שלהם הוא שמאלן עם ש' והבן זוג שלי, זאבי, היום היום הוא סמולן עם ס'. הוא בוחר את טיבי. הוא חרדי לשעבר וחתיך. אנחנו עשר שנים כבר ביחד, הכרנו דרך חברה. הוא בדיוק התגרש. היא אמרה ככה: הוא שמאלני, חילוני אתאיסט, רשימה משותפת ונראה לי שתתאימו. היא צדקה. יש לנו ויכוחים שמי שצופה מהצד לא יכול להאמין שאפשר להתרומם מזה למשהו שדומה לציוויליזציה אנושית. אבל דקה אחרי זה, 'מותק להכין לך קפה?'".
מישהו הזיז מישהו מדעותיו?
"הוא החמיא לי לא מזמן ואמר שמאז שהוא מכיר אותי גרמתי לו לחשוב על דברים אחרת. אבל הוא לא יצביע לביבי, אז מה זה עוזר לנו? אנחנו בית של טיבי וביבי. הוא דעתן ומבריק וידען הרבה יותר גדול ממני. כשאני הולכת לדיבייט בטלוויזיה הוא מכין אותי איפה הנקודות שאני עלולה ליפול בהן. הוא הפך אותי לימנית משוכללת. ואז כשמנצחת את השמאלן המצוי, הוא מבסוט. צוהל 'היית יותר טובה ממנו'. הוא יותר אוהב אותי ממה שהוא אוהב את השמאלניות שלו".
"אבל למה אף אחד כבר לא מדבר איתי על ספרות?", היא פתאום שואלת. "אני סופרת. זה מה שאני עושה. בימים אלה אני כותבת את הספר השלישי".
נדמה שאת שכחת שאת סופרת.
"למה? כשדויד גרוסמן מביע את דעתו הפוליטית הוא שוכח שהוא סופר? אגב, שכחת את פרס ספיר", היא אומרת בסרקסטיות ומתכוונת לפרשה הגדולה ביותר שהתרגשה עליה. כבר שנתיים, ומסרבת לדעוך. זכתה או לא זכתה? במסגרת ראיון שערכה בגל"צ עם המנהלת האמנותית של תיאטרון יפו, עלו האוקטבות, וכשהמרואיינת נתנה לה את התחושה שהיא, דיסטל, לא מבינה בתרבות, ענתה לה "זכיתי בפרס ספיר פעמיים. אולי כדאי שגם תקראי את הספר שלי".
אלא שעל ספרה הראשון, קיבלה דיסטל את פרס ספר הביכורים של מפעל הפיס. הפרס הגיע עם פסלון וצ'ק על סך שבעת אלפים שקל. כלומר, דיסטל זכתה בקטגוריה משנית במסגרת פרס ספיר, אבל לא בפרס המרכזי. ספרה השני כבר עלה לחמישיית הגמר בתחרות על פרס ספיר היוקרתי. היא לא זכתה, אך באותה השנה חולקו פרסים כספיים (40 אלף שקל) ופסלון לכל הספרים שהגיעו לקצה התחרות. היא מנסה להיות קולית כשהיא מדברת על זה. "הדו שיח היה עצבני", היא מסבירה, "לא איזה ראיון שקול ולא דייקתי שם. כשיצאתי מהאולפן כל הארץ געשה, הפעם קראו לי הסופרת השקרנית. מיד רצתי למחשב להסביר. הודיתי שלא דייקתי. הייתי צריכה להגיד במסגרת פרס ספיר ולא פרס ספיר. אפילו צילמתי את הפסלון שבו כתוב 'זוכה פרס ספיר לספרות ביכורים' והעליתי לרשת. לא עזר. התנצלתי, לא עזר. צחקתי, לא עזר. התחננתי לסליחה, לא עזר. זה הפך לאובססיה של אסופת יעכנעס. רק לפני כמה ימים שוב פירסמו ב'הארץ' את הסיפור, ואז החלטתי לזנוח את כל ניסיונות ההבהרה האינסופיים שלי ואמרתי באולפן של הליכוד שזכיתי. לעשות דווקא. אני לא מבינה מה הסיפור. את רוצה להגיד לי מה הסיפור?".
תגידי לי את.
"מיתוג. רצו למתג אותי כשקרנית. השמאל לא יכול עלי בשדה הקוגניטיבי. אני נורא מפחידה אותם. אז מה יותר קל להוציא סיפור מהבוידעם ולהתאבסס? תירגעו, מה קרה? זה נורא סקסי להמציא סופרת משקרת. מצאו שלל רב ולא מתכוונים להיפטר ממנו. אגב, אני הראשונה שיצאה מטקס פרס ספיר וכתבה בפייסבוק הפסדתי למועמד טוב ממני שכתב ספר טוב ממני. זהו הלינץ העשירי שעושים לי, הדבר היחיד שמשתנה הוא עוצמת השנאה שהולכת וגוברת באופן מבהיל".
אם רוצה להיבהל פחות, אולי כדאי שלא תכתבי פוסט נפיץ על עליונותו של הגבר האשכנזי.
"הכל התחיל מזה שחודש שעבר חזרתי הביתה כשבדרך שמעתי פודקאסט של פרופסור ג'ורדן פיטרסון, פילוסוף ופסיכולוג קליני מבריק. הוא סיפר על המחקר שעשו שני פרופסורים מאוניברסיטת הרווארד לפני שנים ובו גילו שברמה הסטטיסטית הגבר היהודי האשכנזי יותר אינטלגנטי מ-80 אחוז מהאוכלוסייה. כשכתבתי על זה הייתי בטוחה שכולם מכירים את המחקר. בעקבותיו יצא ספר שנקרא 'עקומת הפעמון'. אין מגזין מדעי או כזה שמתעסק בסטטיסטיקה שלא בדק את המחקר הזה ואת המתודה שלו. פיטרסון שהוא גוי בכלל דיבר על המחקר בהקשר חופש הביטוי. הוא אמר שזה מופרך שעובדה שהוכחה מבחינה מדעית אסור לחזור עליה, כי מי שיחזור על זה, מת. ומתתי יום אחרי".
טוב, אני מתחילה להבין שאת נהנית מזה.
"ממש לא. קבעתי איתך בבית קפה בתל אביב והסתכלתי מסביב לוודא שלא מזהים אותי. עמדת פעם במרכזו של לינץ'? אני יודעת איזה מפחיד זה? אני מעוררת הדף הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שאני אמורה לעורר. אני בטח לא בשורה הראשונה של אנשי תקשורת, אז וואט דה פאק? זה כי אני אשה וברור שנשים עם דעות מעצבנות יותר מאשר גברים עם דעות, זה כי אני מזרחית אולי ומזרחיות אינטילגנטיות אמורות לדקלם את מניפסט השמאל הדמוקרטי או את הקשת הדמוקרטית המזרחית או איזו הפלצה אחרת? זה כי אני ימנית-ביביסטית? או כי אני סופרת וביביסטית?
"תבדקי איך סוקרתי קודם יציאתי מהארון הימני. מה כתבו על היצירות שלי, איזה חיבוק שאני קיבלתי. אני לא הייתי צריכה את תשומת הלב הזו. אין שום דבר שאני מקבלת מלהיות הילד המסומן. אבל גם כשאני יכולה לעדן, אני לא עושה את זה. יש בי גם גבר עם כבוד ערבי שירשתי מאבא שלי. אני לא רק איזו חלושה ומבוהלת. זה רק מרכיב אחד באישיות שלי. המרכיב השני באישיות זה זיבי על כולכם. מה שקורה עכשיו עם אושרת קוטלר מזעזע בעיניי. למרות שאני מתנגדת כמובן למה שאמרה, אני מרחמת עליה מאוד. במסגרת זה שהחלטנו כולנו שחופש הביטוי צריך למות ושכל מי שניסח משהו לא טוב, צריך לצלוב בכיכר העיר כדי שכולנו נוכל לוודא שאף אחד לא יגיד שום דבר על כלום אף פעם או לפחות שום דבר מעניין, אז ברור לי שאני חלק מהמשחק וברור לי שכולם חוטפים. אבל העובדה שאני מגיעה לכותרות בערך אחת לשבועיים עם שימועים ותביעות משפטיות, זה לא פשוט. אני מעוררת כזה אנטגוניזם. אני אומרת מילה והטוויטר לא נח שבוע. כל כלבלבי הטוויטר החמצמצים, הממורמרים ונטולי החיים למשמע השוט שלי פשוט מסתערים".
יש גם יתרונות לפרסום השלילי הזה.
"אני לא טיפשה. אני מודעת לזה שזה בונה אותי. כל הסתומים שזורקים עלי עגבניות, הופכים אותי לחשובה יותר, למדוברת יותר. כל סנסציה כזו זה עוד ידיעה ועוד תשומת לב ציבורית. אני יודעת איך זה עובד. אבל הייתי מוותרת על כאבי הצמיחה האלה. זה לא כיף. מוזר ככל שיישמע, אני לא נהנית להיות במרכז תשומת הלב".
"מה זו האש הזו?", היא עוצרת להרהר. "למה אני כל הזמן בוערת? יש בי יותר מדי חיים. זה כל הזמן מבעבע. לקח לי המון זמן להבין שמה שאני רואה כמינורי, אנשים רואים כבולדוזר. אין התאמה ביני לבין העולם. המינון של העוצמות אצלי הוא אחר".
את כרגע בתחרות עם בני ציפר, הוא לוקח בנקודות עם חלומות על ביבי ושרה האשה האירוטית.
"חולה על הבנאדם הזה. ביצים של שור. קראתי את הפוסטים שלו על החלומות על ביבי ואמרתי 'אלוהים, בני, אתה פשוט גאון'. הוא מעביר אנשים על דעתם והם כל כך צפודים, עם ארבעים מקלות של מטאטא בתחת והוא כזו ציפור משוחררת ושלוחת רסן. את יודעת מה קרה? הימין הפך להיות מגניב וסקסי ומצחיק וצבעוני ומשובב והשמאל רצח את חוש ההומור. אסופה של דודות טרחניות שכל היום ממציאות עוד ועוד מגדרים ובודקות מי העליב אותם היום. זה נורא. הו, אני מוחלש, אני חלש. הו, אני מזהה את עצמי כזה ומזהה את עצמי כהוא. סתמו. סתמו כבר".
