היה רגע, שהקול של עינת שרוף נשנק קצת. זה קרה כשעמדה בסלון ביתה והקריאה קטע שכתבה, שפורסם בספרה "יאללה, שרים". פתאום מלכת היאללה-כפיים נראתה קצת פחות צוהלת, והרבה יותר שבירה.
"זה לא נכון שהחיים נמשכים", היא מקריאה, "תמיד אומרים את המשפט הזה, והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך כמו שהכרת אותם הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו 'מה שלומך?', ואת יודעת שהם מתכוונים לומר – 'אנחנו יודעים', או 'אנחנו כאן בשבילך'. אפילו העבר שלך עובר עריכה: בכל פעם שאת מספרת איך הוא נהרג את מתלבטת איך לקרוא לו – 'אבי' או 'אבי המנוח' או 'אבי זכרונו לברכה'... זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים ומתחילים מחדש, אחרים".
מרגש.
"יש לי צמרמורת עכשיו".
אבא שלך נהרג בתאונת דרכים כשהיית בת 14, בספטמבר, בתקופת החגים. החודש הזה בשנה עדיין קשה לך, או שהזמן בכל זאת קצת מביא הקלה?
(שותקת) "לשיר מביא לי הקלה".
אני חושבת שזה מדהים איך מתוך הכאב, הפכת את השמחה למקצוע.
"את יודעת שאני מופיעה פעם בשנה לאלמנות צה"ל בגבעת אולגה, ותמיד אני מגיעה קודם כי אני רוצה לראות את כולן, לעבור אחת אחת, לשמוע מה היה. ואז כשאני מופיעה ואני מסתכלת על הילדים, אני בעצם מסתכלת עליי. אני רואה שם אותי – ילדה בלי אבא. ואז אני חושבת: זה לא סתם, שאני שרה. זה לא סתם, שהמקצוע שלי זה לשמח אנשים. כשהבן אדם הכי קרוב אליך הולך, אתה יכול להיכנס לדיכאון, או שאתה יכול לשאול: איך אני אצא מזה? אני החלטתי שלא רק שאני אצא מזה, אני גם אעזור לאחרים לצאת מזה".
"יש בי גם צד רציני"
אנחנו נפגשות בדירת הפנטהאוז שלה ברמת אביב, כמה מטרים ממרכז שוסטר. העיצוב מוקפד ומזמין, שולחן אוכל גדול ניצב ליד המטבח המתוקתק, ועל הדק במרפסת גדלים שיחי גרניום ויסמין לצד עץ זית מפואר. "הוא נותן פרי", מציינת שרוף. "זה ייחור של העץ שגדל ליד הקבר של אבא שלי, בהר הזיתים בירושלים".
אביה הוא בן ציון חלפון, שהיה חבר כנסת וסגן שר החקלאות, אמה היא מלכה, חקלאית. גדלה במושב חצב, בבית ציוני, עם ארבע אחיות. "ההורים שלי הגיעו לכאן מלוב ליישב את הארץ, להכות שורשים". לשיח על הקיפוח המזרחי היא לא מתחברת: "אין קיפוח, מי שעובד קשה מצליח, ככה חינכו אותי".
והיא עובדת קשה מאוד: כבר 25 שנה היא מופיעה בכל מקום אפשרי, "בכל חור, בקיבוצים, במושבים, בבתי מלון", היא מציינת. עכשיו, בגיל 50, היא פורחת מתמיד; לצד ההופעות המרובות – לעתים שתיים בערב (ההופעה הגדולה הקרובה ב- 11 באוקטובר, באמפי שוני), בשנים האחרונות היא גם מגישה ומשחקת. מאחוריה תפקידי הנחיה בערוץ 24 ובערוץ 10, ובימים אלה היא משחקת בתפקיד ראשי, לראשונה בחייה, בסדרה "אבודים באסיה" שמשודרת ב"יס".
מדובר בעונה השנייה למיני דרמה הקומית "אבודים באפריקה", ושרוף מככבת בה לצד צחי גראד, רותם סלע, עידן חביב ועוד. העובדה שמדובר בתפקיד ראשי ראשון בהחלט לא ניכרת; שרוף משכנעת, מצחיקה וכובשת את המסך בדמותה של אפרת וקסלר, ביץ' וולגרית ותאבת ממון.
"זאת סדרה על משפחה ישראלית הזויה, שלאבא יש חברת אופנה ולאמא יש חברת בנייה", מפרטת שרוף. "הייתי צריכה ללמוד הרבה טקסטים, לשחקנים שמתעסקים בזה זה קל אבל אני רגילה ללמוד שירים, יש לי אלפי שירים בראש. אז כשראיתי שקשה לי, הלחנתי את הטקסט כמו שיר, פשוט ככה. זמזמתי לי מנגינה וככה למדתי".
את מתחברת לדמות של אפרת וקסלר?
"היא אישה אמביציוזית בטירוף, אין לה אלוהים בצורה קיצונית. היא פושעת, קרימינלית שחבל על הזמן, הולכת מכות, מקללת, הכי ביץ', ערסית. אני לא מקללת, את האגרסיביות הזאת אין לי, תודה לאל. כן יש לי את הקטע הזה שגם לי אין אלוהים. אני יכולה להגיע להופעה באולם של 5,000 איש, ולראות שהכיסאות לא מסודרים כמו שאני רוצה, את חושבת שאני אשב מאחורי הקלעים רגל על רגל ואהיה רגועה? אין סיכוי כזה, אני אצא החוצה ואני אבדוק מי מנהלים פה את האולם, ואני אגיד להם חבר'ה תקשיבו, אתם רוצים שהערב הזה יצליח? אני חייבת לסדר פה את העניינים. המון פעמים זה ממש דקה לפני האירוע'".
אבל ביץ' את לא.
"לא".
עד כמה הכסף מניע אותך?
"אני עובדת קשה בשביל הבנות שלי, בשביל העתיד שלי, אבל אני לא חושבת שיכולתי להחזיק מעמד במקצוע, אם זה היה הדרייב היחיד שלי. מה שמניע אותי זה הייעוד של לשמח, הרבה לפני כסף. אם אתה לא בא מהמקום הטוב הזה, אתה לא תשרוד. זה כמו אצלך, את באה כי משלמים לך? לא. את באה כי מעניין אותך להקשיב לאנשים ולכתוב את זה".
אין ספק, אבל ההבדל הוא שבעיתונות אין כסף, ובמקצוע שלך יש.
"אני אוהבת שהחיים שלי טובים ונוחים, אבל אני הכי אוהבת ששמח. אנשים שמלווים אותי יעידו שזה בתוך הוורידים שלי. אני יכולה לגמור שתי הופעות ולהגיע לאירוע של חברים, והם לא ביקשו שאופיע, להפך, הם רוצים שאהיה רגועה, שאבוא בשביל הכיף שלי. ואז אני רואה שצריך לעשות פה משהו, וממש צריך להחזיק אותי שאני לא אעלה לבמה. אם אני יכולה, אני אופיע".
על שולחנות.
"אני אוהבת את זה".
אני לא מסוגלת לעלות על שולחנות. ואם יראו לי את התחתונים?
"את חייבת טיפול דחוף. מה, אף פעם לא עלית על שולחן?"
אני מתביישת.
"אין דבר כזה! תבואי אליי להופעה ותראי איך את עולה! אני אסביר לך משהו: אני, בעקבות המוות של אבא שלי, הבנתי שהחיים קצרים, שאני רוצה למצות כמה שיותר. זה נשמע קלישאה אבל זה ככה, השנים עוברות ולא תמיד יש לך שליטה על מה שקורה. דקה אחת הייתי ילדה שמחה ששרה על ארגז הפוך במושב חצב, דקה אחרי זה..."
אבא שלך נהרג.
"כן. את יודעת שלקח לי איזה עשרים שנה לשיר בהופעות את 'לאבא שלי יש סולם'? לא יכולתי. ואז יום אחד מישהו ביקש את השיר הזה, ואמרתי די, זהו, אני שרה. אני הולכת עם תמונה שלו בארנק, מזכירה אותו הרבה. אני מרגישה שליחה שלו פה. עכשיו, הקטע הזה של לעלות על השולחן הוא סמלי בעיניי. כשבאים אליי להופעה ואני אומרת לקהל – 'תעלו על שולחנות', אני רוצה שהם יפתחו את הלב, שיזרמו, שיתנו למוח להתרוקן מכל העכבות. זאת התרפיה שלי: אני לא הולכת לפסיכולוג, אני עולה על שולחן, על כיסא, ושרה".
ויאללה, בלגן.
"זאת התדמית שלי. כשמפיקה אומרת לי – 'תעשי לנו שמח, אה?', אני עונה לה: 'איזו שאלה, ברור', כי אני יודעת שזה מה שהיא רוצה. אבל אם היא תרצה ממני עוד משהו, היא תקבל. יש בי גם צד רציני ועמוק, בהופעות יש רגע בתוך השמח שאני יכולה פתאום לשיר את 'היו לילות', את כל הבתים, בהתכוונות גדולה".
"קמטים? אין לי שום בעיה"
היא אמא לתאומות שיר וירדן בנות ה-30, מבעלה לשעבר ניר שרוף, לו נישאה בגיל 20. שיר היא עורכת דין ורואת חשבון, ואמא ליובל בת השנה וחצי; ירדן היא רופאה, ואמורה ללדת השבוע. "אני מחכה לנכד השני שלי", אומרת שרוף, "ואני מאוד גאה בבנות שלי. כל הכבוד להן, אני לא הייתי למדנית. ממני הן ירשו את הרצון, את הדרך. שלא מפחדים מכלום! עושים!"
ב-17 השנים האחרונות היא צמודה לתמיר הרפז, בן 50, המנהל המוזיקלי שלה הידוע כ"תמיר והלהקה". הם ניסו להביא ילד משותף, "אבל לא הצלחנו", היא אומרת, "עשינו טיפולי פוריות, IVF, לא הלך".
מתי תתחתנו?
"שאלה טובה. הוא הציע לי לפני שנים אבל בסוף זה לא הסתדר. אני מחכה להצעה".
נו, אז עכשיו תציעי את.
"לא. בא לי להיות כמו כולן, שמציעים להן. שתהיה הצעה יפה ומנומסת".
היא מטופחת מאוד; מחשוף משכנע, שיער מלא ברק, זרועות פילאטיס דקיקות. מתבלת את דבריה בשירים פה ושם, מה שמוסיף המון קסם לכריזמה שנמצאת שם גם ככה.
איך אפשר לא לסמפט בן אדם שמדי עשר דקות מזמר שיר תוך שהוא מביט עמוק לתוך עינייך? "יש לי יום יום חג", היא שרה, "יש לי חג יום יום, יש לי יום יום חג..."
הללויה!
"זה המוטו שלי בחיים. כשאני שרה, כל יום בשבילי הוא חג".
אני חייבת להגיד שאת ממש לא נראית סבתא.
"אני הכי סבתא, יש לי בבית חולצה של יובלי שאני מסניפה".
עד כמה הגיל מעסיק אותך?
"לא מעסיק אותי לשנייה כי עשיתי החלטה. אחרי שנים שלא עשיתי ספורט והזמנתי במסעדות את המנות הכי משמינות, אני עכשיו מתאמנת בחדר כושר פה מתחת לבית, מקפידה על התזונה. היום אני הכי מחוברת לעצמי. בשנה וחצי האחרונות ירדתי עשרה קילו, אני חושבת שהיום אני נראית יותר טוב מפעם. לא, בעצם אל תרשמי את זה, זה לא צנוע".
אויש נו, אז אני אכתוב שלדעתי את נראית מעולה.
"תשמעי, כשאת מופיעה ועולה על הבמה אז לא יעזור כלום, קודם כל שופטים אותך לפי איך שאת נראית. למרות שכשאני שוכחת תיק איפור, אין לי בעיה לעלות גם ככה, בלי בעיה".
וואו, איזה ביטחון עצמי!
"לא יודעת אם ביטחון עצמי, כמו שכרטיס הביקור שלי זה קודם כל שמחה. על הקמטים אני אומרת יאללה, אין שום בעיה. תשמעי, בלי איפור יש לי שחורים סביב העיניים, טבעיים כאלה שירשתי מהסבתא רבא שלי. אז כשאין לי ראש להתאפר ולהסתדר, אני יוצאת ככה, ואחר כך אני אומרת לפעמים 'יואו איזה פסיכית, יכולת לפחות לשים מייק אפ או משהו'".
זה דווקא כיף להרגיש נוח איך שאת, גם בלי איפור.
"אבל לפעמים זו טעות. את יודעת, כשאני רואה שמצלמים אותי באיזה מקום ואני נראית זוועה ואחר כך בעיתון כותבים על זה..."
את מתכוונת לציונים האלה במדורי הרכילות?
"כן".
מי שואל אותם איך להתלבש? שיקפצו.
"אבל מה זה שיקפצו, אההממ, לא יודעת. כשאת הולכת לאירוע וכותבים מילה לא מחמיאה במיוחד, אני אומרת לעצמי: למה לא התלבשת כמו בן אדם? מאמץ אחד נוסף, וזה היה נראה טוב".
עד כמה אכפת לך מה חושבים עלייך?
"אכפת לי באותו רגע, אבל אני האחרונה שנוטרת טינה. שוכחת מהר. אני ממשיכה בעשייה שלי, יוצאת להופעה ואומרת – איזה כיף לי, יואו".
"לא היינו שיכורים, הכל ברוח טובה"
כשאני מזכירה את חברה הטוב יאיר לפיד, לעומת זאת, כיף לה קצת פחות: "יאירי הוא חבר טוב וזהו, בואי נשאיר אותו מחוץ לכתבה?"
הוא הפך מהמאמי הלאומי לשר לא אהוד במיוחד, הנה לך הזדמנות להגיד עליו משהו טוב.
"אני לא מסכימה איתך שהוא לא אהוד, אני חושבת שדווקא מאוד מעריכים אותו ואת הדרך שהוא עשה".
בסקרים זה לא כל כך המצב, בפייסבוק עוד פחות.
"אני מעריכה אותו לא רק כחברה, גם כאזרחית. הוא מזכיר לי את אבא שלי: פוליטיקאי צעיר עם כוונות טובות והמון סבלנות לכולם".
הוא קיצץ איפה שכואב, ובניגוד להבטחות שלו. גם אם כוונותיו טובות, התוצאות רעות.
"אני לא רוצה להיכנס לזה. אני מאמינה בו ובדרך שלו, ואת התוצאות אנחנו עוד נראה".
קורה שמבקשים ממך למסור לו הודעות, להגיע אליו דרכך?
"ברור".
את יכולה למסור ליאיר שהקטע הזה שיש לילדים חופש מיום כיפור עד אחרי סוכות - פשוט לא הגיוני?
"אהממ, טוב. תשמעי, אני גאה להיות מזוהה איתו, וכשאנשים באים ומעבירים לי מכתבים בשבילו, או מבקשים את המייל שלו אז אני אומרת – תעבירו לי ואני אעביר לו. יאירי בא ממקום טוב, הוא פשוט בן אדם טוב. אין בו טיפת רוע, באיש הזה".
אני חייבת לשאול על התמונה שלכם שרצה כל הזמן בפייסבוק, זו שבה הראש שלו תקוע בתוך הציצים שלך. שאלותיי: 1. איך את מרגישה כשאת רואה אותה? 2. איך הראש שלו הגיע לשם? 3. האם הייתם שיכורים?
"תראי, בפעם הראשונה כשהתפרסמה התמונה הזאת, לא האמנתי שאני רואה את זה. אבל הוא צחק על זה, אז זה הרגיע אותי. את יודעת כמה שנים עברו מאז? עשר שנים, אולי יותר. ממש לא היינו שיכורים, חגגנו לי יום הולדת במסעדה בתל אביב והכי השתטינו, זה הכל. הכל ברוח טובה".
לבני הזוג שלכם אין בעיה עם התמונה הזאת?
"בני הזוג שלנו הכי מפרגנים לאהבה הגדולה שיש בינינו. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, ארבעתנו. אני לא עושה עניין מהתמונה הזאת. תחשבי כמה רגעים עברנו בחיים, כמה עלינו על שולחן, ועלינו על כיסא, וצחקנו והשתטינו; אז פעם אחת תופסים אותך, אז מה?"
עכשיו היא מדפדפת בספר השירים שלה; "תראי, יש פה שיר שיאיר כתב לי לפני שלוש שנים, על הפעם הראשונה שנסעתי לראות את הבית אחרי שאבא שלי נהרג. קוראים לשיר 'הדרך הביתה': 'אחרי כל השנים/ הבתים נראים קטנים/ דרך העפר הפכה לכביש/ ורק אתה אותו האיש... אני כמעט בגילך/ אז למה אתה צעיר?/ עדיין צריכה אותך להכיר/ דרך התמונות/ דרך הזיכרונות/ הדרך שבה היית צריך לפנות/ כדי להגיע הביתה'. מוזר שאף פעם לא דיברתי על השיר הזה".
מוזר שלא הלחנת אותו.
"זה רעיון, לא חשבתי על זה. למי לתת?"
את שואלת אותי? חסר לך למי?
"אולי למיכה שטרית?"
נכון. או לרמי קלינשטיין?
"או לרמי, כן. צריך להלחין את השיר המדהים הזה".
אז מה, בחיים את לא כזאת קלילה וחסרת דאגות?
"על מה את מדברת, את יושבת עכשיו מול האישה הכי חרדתית שיש. בלילות כשאני הולכת לישון יש לי חרדות על הבנות שלי ועל יובלי ועל מה יהיה, ושרק הלידה תעבור בשלום. את חושבת שסתם צמתי עכשיו ביום כיפור? אני חרדתית ויש לי פחד מפרידה. אני מרגישה שאם יקרה משהו למישהו מהיקרים לי, אני לא אוכל לעבור את זה. לא שוב".
איפה אבא שלך הכי חסר לך?
"ברגעים הקטנים. כשאני ויובלי הנכדה יושבות וצוחקות וכיף לי, הוא חסר. בדברים הגדולים אני פחות צריכה אותו, אני לא צריכה שהוא יהיה איתי בהופעה בקיסריה ויגיד – 'יואו, הבת שלי, למה היא הגיעה'. זה לא מעניין אותי. אבל תארי לך שהוא היה נכנס עכשיו בדלת. תארי לך".