שבע השנים הטובות של יחיעם ברקו התחילו דווקא בצורה הכי גרועה שאפשר לדמיין. התרגשות עצומה לקראת הדייט הראשון עם אהבת חייו גרמה לו לאבד את עצמו בנהיגה ולדרוס בטעות שלושה הולכי רגל. "הייתי בדרך לסרט עם שוהם, ידידה שהייתי מאוהב בה. הלב שלי דפק בצורה מטורפת, ואני לא יודע מה קרה לי. אני זוכר שעשיתי פרסה ופתאום אני רואה מולי שלושה בני גרעין שהלכו יחד. פגעתי בהם. זו הייתה חוויה נוראית. אחד מהם שכב על הרצפה אבל למזלי לא היו לו או לאחרים פגיעות רציניות. נסענו כולם לבית חולים. עמדתי למשפט ושללו לי את הרישיון, אבל העיקר שזה נגמר בזה ולא בפציעות קשות. זה היה דייט הזוי. הקיץ היא ואני נתחתן אחרי שבע שנים יחד. אני רוצה שהם יבואו לחתונה".
לא רק שלושת בני הגרעין יצפו ביחיעם ברקו, 27, נכנס מתחת לחופה עם בחירת ליבו. כבנה של חברת הכנסת מטעם הליכוד, ענת ברקו, וכשחקן בפני עצמו - החתונה שלו צפויה להיות עמוסה באנשי מרכז ליכוד, אנשי ציבור ובמפורסמים אחרים.
כשהצעת נישואין, אמא שלך העלתה על זה פוסט בפייסבוק. פאדיחות?
"לא, זה היה דווקא נעים. המשפחות שלנו נכחו בהצעת הנישואים, עבדתי על שוהם שזה אירוע לכבוד יום ההולדת שלי ואז לפני כולם אמרתי 'תודה שבאתם, אבל אני לא רוצה לחגוג יום הולדת אלא להציע נישואים'. היא מאוד התרגשה ואני שמח כי אני נורא אוהב אותה. אבא שלי לא הבין למה צריך את כל הטקסים האלה, לכרוע ברך, לשלוף טבעת ולהציע. הוא אמר לי שכשהוא רצה להתחתן עם אמא שלי, הוא שאל אותה אם היא רוצה, היא ענתה כן, אז תודה רבה וזהו. לא צריך יותר מזה".
ולהיות הבן של ענת ברקו, בכללי. פאדיחות?
"לא, לא קשה לי לראות פארודיות או ביקורת עליה בתקשורת. זה נכון שאני רגיל לשמוע עליה רק דברים טובים כמו כמה היא מבריקה, ופתאום אני קורא דברים פחות נעימים, אבל צריך ללמוד להכיל את זה. לא כולם חייבים להסכים איתה. גם אני לא תמיד מסכים איתה".
יחיעם הוא לא סתם ילד שמשוויץ באמא. ד"ר ענת ברקו ממש לא הזדקקה לטייטל "חברת כנסת" כדי להיות אמא שאפשר להתגאות בה: היא בת פחות משישים, ואחרי 25 שנים בצבא קבע השתחררה מצה"ל בדרגת סגן אלוף ועם תואר דוקטור לקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן. תחום המחקר שלה הוא טרור ואת הדוקטורט שלה כתבה על מחבלים מתאבדים, תוך כדי שנים של מפגשים פנים עם פנים עם אסירים פלסטינים בכלא הישראלי.
בשלוש השנים שלה בפוליטיקה לא ממש נחבאה אל הכלים והספיקה ליצור לא מעט סערות. דוגמאות לא חסרות: לאורלי לוי שעקצה אותה בטוויטר כתבה: "אורלי, מוטב שתתרכזי בדרכים אלגנטיות יותר להישאר רלוונטית. לדגמן בשער של 'לאשה' זו בהחלט אחת מהן"; לח"כ תמר זנדברג אמרה: "אני מקווה שאת לא על סמים", אבל המקרה שמשך הכי הרבה אש היה הנאום בו פקפקה מעל בימת הכנסת בלאומיות הפלסטינית, והתבססה בדבריה על המילה "פלסטין". "אין אפילו פּ' בערבית", אמרה.
"אמא שלי לא לא שונאת פלסטינים", אומר ברקו הבן. "יש לה אג'נדה ימנית אבל היא לא שונאת ערבים. היא פועלת מתוך מה שהיא מאמינה בו. לגבי ה-פ' זה עניין שלה איך שהיא ניתחה את זה ואני לא מחלק לה ציונים. היא ניסתה להעביר רעיון וזה מה שיצא לה".
הרעיונות שלה מאוד קיצוניים, יש יגידו.
"אני לא רוצה להיות הסנגור שלה, היא מסוגלת להגיד יפה מאוד בעצמה מה היא חושבת. זה הרי מתחלק לשחור ולבן, אם אני לוקח את הצד שלה או נגדה, אבל לא בא לי להיות במקום הזה. אני הבן שלה, בשבילי היא לא עניין פוליטי, היא אמא".
להבדיל מאמו, ברקו ממש סולד מפוליטיקה. "אני לא אוהב את זה, לא רק בגלל האנשים, בגלל שזו מערכת שאני לא מצליח להתחבר אליה. זה לא מעניין אותי. כשעולה נושא פוליטי בזמן ארוחה משפחתית אני לא מתערב. אני כן מבין למה אמא שלי הלכה לשם, היא רוצה להשפיע על הדברים שחשובים לה במדינה. מבחינה כלכלית היא מפסידה, היא חלוצה בתחום חקר הטרור, היא מרצה מוערכת בכל העולם וכתבה ספרים. כשהיא שאלה אותי לפני שהיא הצטרפה לפוליטיקה אם כדאי לה, שאלתי אותה למה היא צריכה את זה. אני לא חוזר בי".
ובכל זאת, ביום ההשבעה שלה בכנסת הוא מספר שהיה גאה מאוד. "אפילו צילמתי בווידאו את האירוע וכתבתי תודה בפייסבוק לחברים שלי משמאל ומימין. היה אירוע מאוד מיוחד. אני אמרתי מראש לאמא שלי שיהיו אנשים שלא יאהבו אותה, ובאמת היא מקבלת תגובות מפה ומשם, טובות ופחות טובות. מצד שני היא עושה מה שטוב לה, יש לה עשייה פורחת וזה הכי חשוב".
"ימנים חושבים ששמאלני זו קללה, שמאלנים רואים בימנים טיפשים"
יחיעם גדל בבית בו שני ההורים טיפחו קריירות מרשימות בשירות הציבור. אביו הוא ד"ר ראובן ברקו, מזרחן ופובליציסט קבוע ב"ישראל היום", שהשתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף ומהמשטרה בדרגת ניצב משנה, וכאילו כדי לסמן את הגבול בינו לבין ההורים לובשי המדים ועטורי התארים פנה הבן – סנדוויץ בין שתי אחיות – לעולמות האמנות והרוח והיה לשחקן. הוא מתגורר במושב בית חנניה בצפון יחד עם ארוסתו שוהם, מאה עצי זית, שלושה כלבים ושני חתולים, ובימים אלה עובד בארבע הפקות במקביל: הוא מצלם סרט בריטי על הנצרות בשם "To The Ends Of The Earth" לצדו של אקי אבני, משחק ב"מהצד השני", עיבוד לספרו של אתגר קרת בצוותא, בהצגה "באג" בתמונע וב"סופמשחק" בקאמרי.
איך זה שהגעת מבית של קצינים בכירים ובחרת להיות שחקן?
"אני מגיע מבית של אנשים שקוראים ספרים ומתעניינים בפילוסופיה, וזה תמיד עניין אותי. הייתה לי הזדמנות לברר עם עצמי לאיזה כיוון אני נוטה יותר. אני אוהב את הצבא מאוד, עד היום אני עושה עשרות ימי מילואים בשנה, אבל כשהייתה לי אופציה ללכת לקורס קצינים הרגשתי שאני לא שם".
ההורים, הוא אומר, תמיד שאפו שיגשים את עצמו, ולכן תמכו וקיבלו בשמחה את הבחירה במשחק. "התחלתי לשחק בגיל צעיר מאוד", הוא מספר. "עשיתי כל מיני פרויקטים בערוץ הילדים, ואז, בגיל 14, הגיעה הסדרה 'המערכת' של ציון רובין. לא אהבתי שמזהים אותי מהטלוויזיה. הלכתי פעם עם חברים שלי לאיזה פסטיבל אוכל, היינו ילדים קשוחים כאלה ופתאום מגיעות כל מיני ילדות ומתחילות להגיד 'הנה השחקן מהמערכת'. זה לא התאים לי".
מתי ידעת שזה המקצוע שאתה רוצה?
"אחרי הצבא, כשהתקבלתי לתפקיד קטן בסדרה 'החממה'. פתאום ראיתי שזה מפריע לי שאני לא בפרונט. אמרתי לעצמי שזה יופי, מבחן טוב לאישיות שלי, כי אני אוהב להיות טוב במה שאני עושה. רועי פלורנטין, שביים את ה'המערכת', אמר לי פעם 'אתה תהיה שחקן או שתהיה בבית סוהר או שתמות'. זו בדיחה כמובן. אני מקווה שזו לא תהיה כותרת הכתבה".
אחרי 'החממה' החליט לשחק בצורה מקצועית, וכיום הוא שחקן עסוק ובמקביל גם כותב מחזה להצגה, אותו הוא מקווה להשלים בקרוב. בקיצורי דרך הוא לא ממש מאמין: "הציעו לי להיות בכל מיני תכניות ריאליטי ואני לא רוצה, זה לא מעניין אותי. אני גם לא חושב שאני כל כך מעניין שמישהו ירצה לראות אותי".
בטח לא פשוט להיות הבן של ענת ברקו בסצנת התיאטרון הישראלית.
"אני נמצא במקום שאני זה אני, ואמא שלי זו אמא שלי. בכל מקום שאליו אני הולך, בטח בעולם המשחק, מכבדים את זה".
איפה אתה ממוקם במפה הפוליטית?
"אני לא רוצה לקבוע לעצמי מחנה, כי זה כמו להיות אוהד כדורגל, אם הצד שלך טועה אתה לא יכול להגיד 'טעינו', אתה חייב לגבות את המחנה שלך. כשאתה אומר לציבור הימני את המילה 'שמאלני' זה מבחינתו קללה, וזו לא, זו אגנד'ה. הציבור השמאלני רואה בציבור הימני קהל רדוד וטיפש. אני לא חשוב שאף אחד מהם צודק. לא חייבים תמיד להסכים על הכל, זה היופי בדמוקרטיה. יש לי דעות בכל עניין, אני יודע למי אני מצביע וזה משתנה עם השנים. הבית שלנו הוא בית דמוקרטי, ההורים שלי לא מכתיבים לי מה לחשוב".
יש סוסים שאי אפשר לאלף
בתור ילד להורים בעלי קריירות, ברקו היה ילד מפתח שגדל בעיקר עם סבתא ("אמא של אמא. אישה מדהימה עם מבטא עירקי"). כשהיה חוזר מבית הספר אל השכונה, שבין עמידר לפרדס כץ ברמת גן, היה זורק את התיק בבית ויוצא להסתובב ברחוב עד הערב. "הסתכלתי על דמויות שליליות שהיו לידי בחבורה וראיתי בהן מודל לחיקוי, איזה משהו סמכותי, מאור הגולה", הוא אומר. "הן נראו לי כמו גברים שאף אחד לא מתעסק איתם. הייתי ילד פושטק עם בעיות קשב וריכוז, מאוד אימפולסיבי ומתוסכל כי לא הצלחתי בלימודים, והתחככתי עם אנשים פחות טובים, גם הלכתי מכות. בגיל 15 העיפו אותי מבית הספר".
למה העיפו אותך?
"הייתי מפריע באופן ממש שיטתי, מגיע או לא מגיע ועושה מה שבא לי. לקחתי ריטלין מגיל צעיר, ואז זה לא היה אופנתי כמו עכשיו. אני נגד זה באופן עקרוני. יש אנשים שזה עושה להם טוב, לי זה עשה רע. זה התבטא בחוסר תיאבון, במצבי רוח רעים ובהרגשה לא טובה".
איך ההורים שלך קיבלו את זה?
"ההורים שלי עבדו מאוד קשה כדי שלא יחסר לנו שום דבר, והעובדה שעשיתי בעיות לא התקבלה אצלם בסבבה. זה לא קל כשמתקשרים כל הזמן מבית הספר, אבל הייתי ילד בעייתי ומה לעשות, יש גם כאלה. אמא שלי תמיד הייתה בעד המורים ובעד המערכת, והיום אני רואה את זה לחיוב, כי בסופו של דבר זה עזר לי. ההורים שלי אף פעם לא הרימו ידיים והתייאשו ממני, אבל הם כן היו אומרים לי שהם מאוכזבים".
הם ניסו לפתור את הקשיים?
"אי אפשר לפתור. יש סוסים שאי אפשר לאלף. הם עשו את כל מה שהם יכלו, חיזקו, נתנו תמיכה, השקיעו במורים פרטיים. אבל כשסיימתי את כיתה ט' נתנו לי בבית ספר תעודה עם סמיילי וחותמת יפה שבה כתוב: 'יחיעם לא ממשיך את לימודיו בבית הספר'. רציתי להישאר באזור רמת גן עם החברים שלי, אבל אף תיכון לא הסכים לקבל אותי. הגעתי ל'בית של תמר', בית ספר לחינוך מיוחד עם ילדים שזה המקום האחרון בשבילם".
איזו אמא היא הייתה, אמא שלך?
"אמא טובה, אמא מסורה. גידלו אותי אנשי צבא והם אנשים קשים וזה בסדר, שניהם גם קשוחים וגם חמים. אמא שלי היא דמות דומיננטית בחיים שלי עד היום. אבא שלי הוא בן של ניצול שואה, וכל מיני טעויות שאבא שלו היה עושה איתו הוא עשה איתי. אפשר להגיד שהיו לי יחסים מעניינים איתו. קשים".
והיום?
"היום אנחנו מדברים על זה כחברים והוא אומר שהוא עשה הרבה טעויות, ושגם אני. אם הייתי ילד טוב ירושלים זה לא היה אולי אחרת, אבל בגלל שלא הייתי זה הגיע למקומות פחות נעימים. אנחנו בני אדם, זה מובן. אבא שלי לא מושלם, אבל הוא אדם שאני מאוד מעריך. היום ההורים שלי הם חברים שלי".
משהו השתנה ביחסים המשפחתיים שלכם מאז שאמא בפוליטיקה?
"לא ממש. אולי רק זה שהיא עובדת יותר קשה מקודם, כל הזמן מתעסקת בזה, קשה לי להשיג אותה. כשהייתי ילד והיא הייתה סגן אלוף הייתי מציק לה בטלפון ושואל אותה איפה היא, אבל היום יש ימים שלמים שהיא עסוקה ולא יוצא לנו לדבר".
לאמא שלך יש סמל מסחרי, הצמה הארוכה שלה. מה הסיפור עם זה?
"זה ככה מאז שהיא הייתה ילדה. לפני כמה שנים היא אפילו תרמה חלק ממנה לחולי סרטן, והצמה התקצרה משמעותית. היא סיפרה לי שכשהייתי קטן הייתי אוהב לשחק לה בשיער כשהיא הייתה מפזרת אותו. יכול להיות שאם הייתי רואה אישה אחרת בגילה עם צמה זה היה נראה לי מוזר, אבל אותה אני פשוט לא מכיר בלי צמה".
נשאר משהו היום מיחיעם הילד המופרע?
"אם כילד הייתי מתפוצץ, היום אני אדם יותר שקול. אני לוקח דברים ללב, אבל בוחר לא להיעלב אלא לחייך במקום. נניח, לפני כמה ימים נסעתי ברכבת לתל אביב. באתי להתיישב בכיסא, ומולי ישב אדם מבוגר שריווח את הרגליים עד לנקודה שבה לא היה מקום לרגליים שלי. ביקשתי ממנו להזיז קצת את הרגליים, כי אני רוצה לשבת, אז הוא אמר לי 'שב'. אמרתי לו שיש גבול עד איפה הוא יכול לשים את הרגלים שלו, והוא ענה שאין חוקים כאלה והתחיל להרים את הקול.
"הבנתי שזה או שאני מתפוצץ עליו או שאני לוקח אוויר. אמרתי לו 'אוקיי, אני לא רוצה לריב איתך, מה השלב הבא? מה אתה רוצה לעשות?' והוא אמר לי שהוא לא מזיז את הרגליים. אמרתי לו 'טוב', ויישרתי את הרגליים שלי לכיוון שלו. ככה נסענו ארבעים דקות. כשירדתי הוא אמר לי 'ערב טוב' בחיוך. הוא כבר לא יכל לכעוס".