"זה קצת כמו עבודה על דמות, סוג של מחקר", מנסה דאנה איבגי לתאר את חוויית האמהות שלה. "אני מסתכלת על מיכאל ומנסה להבין מה עובר לו בראש. אני לא רוצה להשליך עליו את האישיוז שלי, אלא ללמוד מי הוא כבן אדם. מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב. זה מסקרן אותי". הסלון נראה כאילו נכנסה בו משאית של טויס אר אס. אמה של איבגי, השחקנית עירית שלג, חותכת לנו פרוסות עוגה, ודאנה ממשיכה:
"אני לא יודעת מה זה אומר להיות אמא. כשמיכאל נולד כולם שאלו אותי איך זה להיות אמא ואמרתי 'מה?' ככל שאני נכנסת לזה אני מבינה כמה אין לי מושג בכלל מה זה. חשבתי על זה הרבה ואמהות זה לא מצב סטטי. זאת מילה שגדלה ומשתנה כל הזמן. בהתחלה זה כמו להיות בקראש מטורף, כל היום מאוהבת, ניצוצות. זה מצד אחד הרצון שמיכאל יהיה חזק ועצמאי ושאני אוכל לסמוך עליו, אפילו בגיל חצי שנה, ומצד שני לפני שנייה הדבר הזה היה בתוך הגוף שלי ויש בי משהו שרוצה להשאיר אותו שם, ברחם. שיישאר קרוב אליי. ואז פתאום הוא בחוץ והוא רוצה בקבוק וישן בחדר משלו ואני רק רוצה שהוא ימשיך להיות גור, אבל אני גם גאה בו".
"הייתה לי בטן ענקית ואהבתי את זה"
שישה חודשים עברו מאז הלידה. השבוע עלה למסכים סרטה של טליה לביא שבו איבגי מככבת, "אפס ביחסי אנוש", קומדיה שחורה על פקידות בשלישות שכבר הספיקה לגרוף שני פרסים בפסטיבל טרייבקה האחרון – על הסרט הטוב ביותר ועל היצירה הנשית הטובה ביותר – ומסתמנת כלהיט. בסרט חדש נוסף שלה, "את לי לילה" שביים החבר מימי התיכון אסף קורמן ושהוקרן לאחרונה בקאן, איבגי מגלמת נערה עם פיגור שכלי ("מוגבלות התפתחותית", היא ממהרת לתקן). בשנה האחרונה היא המשיכה לעבוד עם אנסמבל ציפורלה שבו היא יוצרת ומשחקת כבר קרוב לעשר שנים לצד שאר בוגרי המחזור שלה בניסן נתיב, ובקרוב מאוד היא מתכוונת להוציא אלבום בכורה אותו הקליטה בחודש התשיעי להריון, ושמומן באמצעות קמפיין לגיוס כספים שהריצה באתר הדסטארט, באמצעותו הצליחה ללקט 70 אלף שקל.
"ההריון נתן לי דרייב לא ייאמן", אומרת איבגי בקול הצרוד המזוהה שלה, מלווה תמיד בתנועות ידיים ובהבעות פנים אקספרסיביות. "לידה זה דדליין".
זה לא היה נורא מעייף?
"זה מעייף בשלבים מסוימים, אבל תחשוב שיש כל הזמן בתוך הגוף אנרגיה של עוד חיים. להכיל עוד גוף ועוד נשמה בפנים, זה משהו שהוא בלתי נתפס. הרגשתי שזה עזר לי לעשות הרבה מהדברים שעשיתי בתקופה הזאת. הייתה לי בטן ענקית ואהבתי את זה. התחושה הזאת של להיות גדולה, לתפוס נפח בעולם. הרגשתי כאילו יש לי משמעות ונוכחות בלי שאצטרך לעשות שום דבר. ואז אחרי ההריון אני זוכרת את עצמי מסתכלת במראה, והבטן כל הזמן יורדת, ואני חושבת 'זה הכל? זה כל מה שאני?'. פתאום זה נראה לי נורא קצת. ההריון היה הפעם ראשונה בחיים שלי שקיבלתי את מי שאני, שהרגשתי מושלמת".
בדרך כלל את מרגישה שאת לא תופסת מספיק מרחב? שאת קטנה מדי?
"לפעמים. לפני מיכאל הייתה לי תחושה כזאת שאולי פתאום יהיה כזה 'פוף' ואני אעלם. הרבה פעמים אני באוויר, מרחפת. יש לי פוביית תאריכים. אם תגיד לי חודש, אני לא אדע עוד כמה זמן זה".
מתי זה מרץ?
"לא יודעת! אלה שאריות מהדיסלקציה אני מניחה. לפני כמה זמן מישהי אמרה לי שאני בעצם לא דיסלקטית. הייתי בשוק, אמרתי לה שעשו לי מלא אבחונים כשהייתי קטנה, שאני דיסגרפית, שיש לי שגיאות כתיב ובעיה קשה עם מספרים. היא אמרה שזה כבר לא, שהתגברתי על זה. זה הסתדר לי בראש. אני בכוונה מכריחה את עצמי לעשות דברים שגורמים למוח שלי להזיע, כמו לנגן על פסנתר או להשלים בגרות במתמטיקה. ידעתי שבחיים לא יהיה לי שימוש בתעודת בגרות, ובכל זאת היה חשוב לי לקבל אותה. לא כי יש לי צורך להיות כמו כולם, אלא כדי שאני לא ארגיש טיפשה יותר מאחרים".
איבגי, בת 32, היא בת אצולה תל אביבית. אנחנו נפגשים בבית שלה, בית פרטי רחב ידיים בן שלוש קומות בשכונת שפירא המתפתחת בדרום תל-אביב. כבת להורים שחקנים – משה איבגי ועירית שלג, שחזרה בתשובה בילדותה – היא התחילה לשחק מהרגע שלמדה לדבר. כשהייתה בת 10 היא כבר שיחקה לצד אביה בסרט "מלאכים ברוח" שנגנז, ומאז צברה קילומטראז' בסרטים כמו "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, "אור" ו"כלת הים" של קרן ידעיה, בסדרות טלוויזיה כמו "מסכים" ו"הבורר", שם הופיעה שוב לצד אביה, ובהצגות תיאטרון רבות. לאורך השנים היא גם קטפה הרבה פרסים, בהם פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר על התפקיד שגילמה ב"אור".
בעצם הדרך לעולם המשחק תמיד הייתה פתוחה בפנייך. את מרגישה שהיו לך חיים קלים?
"באיזשהו מקום כן. מה לעשות בחיים זו התלבטות קשה מאוד, ואני מעולם לא התלבטתי ולא ראיתי צורך לבחור. לא היה לי ספק שאני חייבת לשחק".
לפני שמונה שנים פגשה את בעלה, האמן איתמר שמשוני, בן 34. שנה לאחר מכן הם כבר היו נשואים. "נפגשנו וידענו שנהיה ביחד לתמיד אז התחתנו", היא מסכמת בפשטות. "היה לי דחף כזה להתחתן כשהכרתי אותו. פתאום משהו בטקס היהודי קסם לי. הייתי בחתונות של האחים החורגים שלי מהצד הדתי של אמא, מאוד הארדקור, והרבה דברים שם ריגשו אותי. אתה רואה שני ילדים כאלה בני 18, שהוא בחיים לא נגע באישה והיא לא נגעה בגבר, והם עומדים אחד ליד השני עם המתח המיני המטורף הזה וזה כמו חשמל בכל העולם. בשביל הרבה אנשים זה לא נראה הגיוני, יש בזה משהו מפחיד אפילו, אבל לדעתי זה מדהים. ראית מישהו, הרגשת לגביו משהו, והאמונה אומרת לך 'איתו אני אלך'. ואהבה זה רק אמונה בעצם. בגלל זה רציתי להתחתן מהר, לא לחכות עם זה. רציתי לשים את עצמי על הפלנצ'ה ולהגיד 'הנה אני'".
על השם שבחרו לתינוק שלהם, מיכאל אלישע, היא טוענת שהם חשבו במקביל, מבלי להתייעץ אחד עם השנייה. "שנינו חשבנו על השמות אלה ולא אמרנו אותם כי החלטנו לא להגיד כלום עד שהוא ייוולד. אלישע זה סבא של איתמר", היא מבהירה. "זה קורה לנו הרבה, הטלפתיה הזאת".
איך משה איבגי בתור סבא?
"מדהים. שניהם מדהימים. כשמיכאל נולד הם נתנו לי ספר ואמרו לי 'הנה, על פי זה גידלנו אותך'. זה ספר שנקרא 'בגן הילדים כבר יהיה מאוחר מדי', כותרת מלחיצה! אבל הרעיון הוא שכשאתה ילד, אתה פתוח להכל. זה שאנחנו מחליטים שללמוד את האל"ף-בי"ת זה קל אבל ללמוד שלוש שפות זה קשה, זה בראש שלנו. לתינוק זה לא משנה אם אתה משמיע לו באך או דיג-דיג-דוג, הוא יספוג את זה. השאלה היא מה אתה רוצה שהוא יספוג. או כשאתה מביא לו דף כדי שיצייר – למה שתביא לו כל פעם דף מלבני באותו גודל? צריך כמה שפחות לקבע את המחשבה. אם אני יכולה לשמוע מוזיקה טובה והתינוק שלי ייהנה מזה, אז למה לא בעצם?".
את לא חוששת לפעמים שהוא יגדל בצלך? כמו שאת היית "הבת של איבגי"?
"ההורים שלי תמיד רצו שאני אחיה בשמש. הדבר היחיד שיכל לשים אותי בצל זה הם, והם תמיד נתנו לי המון תמיכה וכבוד ליצירה שלי. כילדה קיבלתי תחושה שהיצירה שלי זה הדבר שהכי מעניין אותם. הכל בעצם בא מההורים בעיניי, בגלל זה העולם החיצוני לא יכול לערער לי את הביטחון האמנותי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה אמרתי לאבא שלי פעם 'יש לי רעיון למחזה'. סיפרתי לו את הרעיון ואז הוא אמר 'מדהים, מעכשיו אנחנו כותבים את זה כל יום'. היינו יושבים כל יום והייתי מכתיבה לו כי למדתי לכתוב רק בכיתה ג', והוא פשוט רשם את כל מה שאמרתי ולא הוסיף מילה. הוא העביר לי את המסר שהמחזה הזה הוא הדבר הכי טוב בעולם והוא אפילו הלך לאנשים וניסה לגרום לזה לקרות כהצגת ילדים. כשראיתי כמה שניהם האמינו בי זה נתן לי המון חופש אמנותי, כי עד היום הם הקהל שהכי חשוב לי".
"דחיתי הצעות מריאליטי"
לא הרבה זמן עבר מאז הפרמיירה של "אפס ביחסי אנוש", וכבר הוא הסרט הכי מדובר של הקיץ, וכנראה גם של השנה. אמרו עליו שהוא הסרט הראשון בארץ שעוסק בצבא מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, קראו לו הגרסה הישראלית ל"מ.א.ש", ואת מעמד הקאלט שצפוי לו כבר השוו לזה של "גבעות חלפון אינה עונה". איבגי מגלמת בסרט את זוהר, קיבוצניקית ממזרית שמגדירה מחדש את המושג "ג'ובניקיות", ובזמן שבחוץ מתחוללת ככל הנראה מלחמה כלשהי, היא והפקידות שאיתה בבסיס מתרכזות במאבקים על גברים, טריטוריה משרדית ושבירת שיאים בשולה מוקשים. את הנקמה שלה בבירוקרטיה הצבאית שכובלת אותה לבסיס מוציאה זוהר לפועל באמצעות ידידתה הטובה ביותר של כל פקידה צבאית, המגרסה, ועל הדרך יש גם סצנת קרב מופתית עם אקדחי סיכות. "ישבתי עם טליה לביא, הבמאית, לדבר על הדמות ולנתח את התסריט, והיא אמרה לי: 'תקשיבי, הרפרנס הכי עמוק שאני יכולה לתת לך לזוהר זה קארטמן'. והיא צדקה! כל פעם שצילמנו סצנה, אם נשאר לנו זמן עשינו טייק קארטמן, והרבה פעמים הטייק הזה נכנס בסופו של דבר".
את לביא פגשה איבגי כששיחקה בסרט הסטודנטים שלה בסם שפיגל, "חיילת בודדה". עשר שנים, חתונה וילד אחר-כך, היא עולה שוב על המגפיים הצבאיים, ונדמה שזהו איבגי היא פיטר פן של הענף ולעולם לא תגלם מישהי בגילה.
"אולי זה בגלל שכשחקנים אנחנו אוהבים לשחק, יש בזה משהו ילדותי. זה מאוד מחמיא לי שאומרים לי שאני נראית כמו בת 18, אבל אני גם מצפה לקבל תפקידים של אישה יותר בוגרת. לפחות אני כבר לא עושה את הילדה בת ה-16, את התיכון סיימתי, ונראה לי שעכשיו גם השתחררתי מהצבא. אבל לך תדע, אולי חתמתי קבע".
הסרט הזה מקבל בינתיים הרבה פרשנות פמיניסטית. איך היה לעבוד על סט נשי עם במאית אישה? יש הבדל?
"טליה שייכת יותר לדור שלי, של נשים שפחות גדלו בתחושה שיש עליהן איזושהי מגבלה. זה לא כל כך משמעותי אם היא אישה או לא. הסרט אמנם מתעסק בנשים אבל כל במאי או במאית מביאה איתה משהו אחר. אני פחות חושבת על זה כקול נשי אלא כקול של טליה. זה לא בהכרח סרט נשי, גברים גם מאוד נהנים ממנו".
עושה רושם שאת מאוד בררנית כשחקנית. איך את בוחרת פרויקטים?
"אני פשוט בוחרת את מה שאני אוהבת. ממש ככה. היו המון הצעות שדחיתי לאורך השנים, כולל סרטים ותכניות ריאליטי ופרסומות. זה לא שעושים פה בארץ מיליון דברים ואני צריכה רק לשבת עם פינצטה ולבחור. אנחנו במציאות שכן צריך להתפרנס בה. אבל איכשהו אני לא מסוגלת אף פעם לעשות משהו רק בשביל הכסף. אני יותר מדי נהנית ממה שאני עושה, לא יכולה לשים את עצמי מסיטואציה שאני אסבול מזה. תמיד כשזה הגיע למצב של 'קחי בוחטה ותעשי משהו שבחיים לא היית רוצה לעשות', אז לא הסכמתי".
יש טייפקאסט כזה שתמיד מציעים לך ואת אומרת "אוי, לא שוב"?
"זה משתנה כל הזמן, אחרי שעשיתי את 'אור' קיבלתי הרבה הצעות להיות זאת ששותקת ומסתכלת מהצד במבט נוגה. יש הרבה תפקידים כאלה בקולנוע הישראלי. וכשאני עובדת על דמות אני נכנסת לזה כמו לטריפ, וביום האחרון אני כבר על סף עילפון ורק רוצה להוציא את זה מהסיסטם. כאן, בגלל שזה היה כל כך מצחיק ובמקביל גם סרט טוב, זה לא הכביד עליי בשום צורה. מצדי רק להמשיך ולהמשיך לרדת על כל העולם ולצחוק על אנשים בפנים".
סטיילינג: לימור ריחאנה, איפור ושיער: שושי אופיר, בגדים: חן מלכה לבנקר, דנה גבאי, עדיקה, סטורי, קסטרו, ניין ווסט
>> לכל כתבות המגזין