"רוצה לשמוע איזו רוסייה בלאי אני? רק עכשיו, בגיל 26, אני קוראת את אנה קרנינה", מתוודה השחקנית אנסטסיה פיין.
פעם קראו את זה לבגרות.
"אז אני לא, אבל אני שמחה שזה לא היה בתכנית לבגרות כי עכשיו אני קוראת את זה ברוסית. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני חייבת, שזה ו'האמן והמרגריטה' זה הבסיס של הכל. זה מדהים, להיכנס לעולם של המאה ה-19. הייתי צריכה להיוולד בתקופה ההיא. הגברים אז היו מחזרים, היה רומנטיקה שהיום כבר אין".
היית רוצה את הרומנטיקה הזאת?
"כן, אני אישה עצמאית ואין לי בעיה להתחיל עם גבר, אבל אני גם אולד פאשן. עצם העובדה שמישהו יכול להזמין מישהו לדו קרב בשבילי, זה מאוד מרים. אני לא רוצה שימותו בשבילי, זה קצת קיצוני מדי, אבל הרעיון מוצא חן בעיני. שיתאמצו, היום כבר לא מתאמצים, לכתוב הודעה בפייסבוק זה לא להתאמץ. אם אתה רוצה להכיר אותי ואתה יודע שאני משחקת בתאטרון, אין סיבה שלא תגיע להצגה שלי עם פרחים. זה משהו שאני לא מבינה בארץ, אנשים מגיעים להצגות בלי פרחים. ברוסיה להצגה הכי פח הקהל יגיע עם פרחים וכל שחקן יוצא הביתה עם ערמה של פרחים. ואם לא פרחים, אז שיביא לי קפה באמצע יום עבודה. טוב, אני חיה בסרט, אה?"
אנסטסיה נאנחת ומביטה אל הרחוב היפואי. דו קרב לא ייערך כאן היום ומוטב כך. "רק אל תגידי שבמציאות אין לי מבטא", היא צוחקת, "אני אף פעם לא מבינה למה אומרים את זה, כאילו חושבים שאם בסרט אני מדברת עם מבטא אני צריכה לדבר ככה תמיד. לא מבינים כמה זה מעצבן אותי".
למרות שהיא רק בת 26, על המסך, בסרט "מכתוב", היא מגלמת אם חד הורית עצובה לילד בגיל בר מצווה. יוצרי הסרט, גיא סביון וחנן עמיר, כתבו קומדיה אפקטיבית ומתוחכמת, ושילבו בה לא מעט סימבולים של ישראליות חדשה, לצד העיסוק הנמשך שלהם בפולקלור מזרחי וירושלמי. הם השתילו הפעם גם את הדמות של פיין, עולה קשת יום מרוסייה, שגרה בדירת חדר קטנטנה ומטמינה פתק בכותל בתקווה שתגיע ישועה.
יש משהו סטריאוטיפי בדמות - לא רק חד הורית אלא גם ילד שמנגן בכינור. לא מוגזם?
"יש בזה משהו. אבל הסרט לא מתיימר להיות ריאליסטי, זו קומדיית פשע. ואני דווקא אוהבת את החיבור בין המזרחיות לרוסים, היום הכל זה ביחד, זה כל האנדרדוגים, רק חסר שנצרף את האתיופים ובכלל תהיה חגיגה".
חושבים שאם עשית תפקיד בטלוויזיה והפרצוף שלך מרוח באיילון החיים שלך משתנים
גם התפקיד הקודם שלה, בסדרת הערפדים של ציון ברוך "ג'ודה", התכתב עם מוצאה המזרח ארופאי, כאשר גילמה זונה רומניה שהיא בעצם נסיכה ערפדית מסוכנת, או כמו שציון ברוך כינה אותה בחדשות הבידור באלגנטיות, "פרוסטיטוטקה". התפקיד, שיוצר הסדרה ציון ברך כתבה בהשראת בת זוגו יאנה יוסף אמנם הציב את פיין על שלטי חוצות, אבל לא גרם לה להרגיש מפורסמת. "רוב האנשים לא מזהים אותי בכלל", היא אומרת, "זה דווקא מתאים לי, מה שמעניין אותי זה לעבוד, לא להיות מפורסמת. אני רוצה לעשות תפקידים טובים, בלי הקטלוגים של הרוסייה, היפה, או וואטאבר. אלה לא התפקידים המעניינים. אנשים חושבים שאם עשית תפקיד בטלוויזיה והפרצוף שלך מרוח באיילון החיים שלך משתנים. שום דבר לא משתנה. גם לא כלכלית. בואי, זה לא הוליווד שאתה נח שנה שלמה אחרי סרט, כאן צריך לעבוד, מרוויחים יפה, אבל לא מדובר על חודשיים של ימי צילום. עשיתי 10-15 ימי צילום, זה לא המון".
את לא אדם שמתלהב בקלות.
"תראי, נכנסתי למקצוע הזה כי אני זונת תשומת לב ורציתי שימחאו לי כפיים. אבל במקביל, כשהלכתי ללמוד משחק בבית צבי, ואמרתי שאם בתוך שנה אני לא מקבלת גושפנקה שאני במקום הנכון ויש לי כישרון, אני אעזוב. לא הייתי נשארת אם לא הייתי יודעת שאני טובה בזה. זה כנראה מאוד רוסי מצדי, אבל ככה זה".
היית צריכה להוכיח את עצמך לעצמך. זה יוצא דופן בעידן שבו כולם משוכנעים שהם מדהימים.
"אני קצת זקנה מהבחינה הזו. אני חושבת שלא כולם חייבים להיות רקדנים או זמרים או שחקנים. היום עם אינסטגרם כל אחד הוא כוכב אבל אני לא מאמינה בזה. זה לא רע להיות לא מוכשר במשחק, אבל זה רע להיות לא מוכשר ולהתעקש שאתה אלוהים. אז לך תהיה כירורג או אדריכל. תמצא את הייעוד שלך. אמרו לי שהייתי מסתדרת עם גרי בילו, מייסד בית צבי, שנפטר לפני שהתחלתי ללמוד. שבימים שלו זה היה אחרת, היום אנשים באים לשם לקייטנה".
את ההבטחה שלה לעצמה אנסטסיה מילאה כבר בשנה ב' כשלוהקה ל"תא גורדין" ובשנה ג' ב"אופרה בגרוש" בתאטרון הקאמרי. "קיבלתי מילגות הצטיינות וסיימתי מצטיינת, אולי לא כולם סביבי אהבו לראות את זה. יכול להיות שחשבו שאני סנובית. פספסתי את טקס הסיום ואח שלי עלה במקומי לקבל את כל הפרסים, זה משהו שאולי מבאס אחרים", היא מספרת.
אחרי "אופרה בגרוש" השתלבה בהפקות נוספות בקאמרי: "אלקטרה", "מפיסטו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וכעת היא בחזרות להפקה המסקרנת של "ציד המכשפות". התפקידים שהיא עושה עדיין לא ראשיים, אבל מה שמטריד אותה זה דווקא החומרים. "הייתי רוצה שיהיה כאן קצת יותר אנדרגראונד בתאטרון. היום הכל זה מחזות זמר וזה מבאס, לשמחתי אני לא יודעת לשיר אז לא נתקעתי שם במקהלה כמו הרבה חברים שלי. צריך כאן תאטרון שייקח יותר סיכונים, הם מקובעים בדברים בנאליים. תבואי לגרמניה או לונדון ותראי גיוון מאוד גדול. כאן חושבים שאסור שהצגה תהיה יותר משעה וחצי, אבל אם בלונדון אנשים יכולים לשבת שלש שעות בהצגה, למה לא פה? אז תעשו גם הצגות לוועדי עובדים, אבל תגוונו".
את נכנסת לחדר ורואה מלא בנות מדהימות ויפהפיות, ואת מרגישה לא מספיק
פיין נולדה באוקראינה ועלתה עם הוריה לראשון לציון כשהייתה בת 8. בכתה ד', המליצו לה לשנות את השם ל"תחיה", והיא סרבה בנימוס. אם הצברים עומדים לסמן אותה בתור אאוטסיידרית, לא ככה היא תנצח. "הייתי הילדה בתיכון שכולם בטוחים שהיא סנובית עד שמכירים אותה ומגלים שהיא חמודה. לקיפוד בסוף יש בטן רכה, אז הוא מגן על עצמו עם קוצים. גם היום אני לא מרגישה צורך לחייך לכולם ברחוב, לא משנה כמה הערות מגעילות אני מקבלת".
המצב הכלכלי בבית לא היה יציב. הוריה, שניהלו מסעדה באוקראינה, לא הצליחו לשחזר כאן את ההצלחה העסקית, ולתקופות מסוימות אנסטסיה עזרה לאמה בניקיון בתים. זה אולי חלק ממה שהוביל אותה בגיל 17 לצלם בוק דוגמנות במטרה לבדוק עד כמה פוטנציאל השתכרות יש שם. זה לא נגמר טוב. הסיבה הרשמית הייתה כשבמיונים לתחרות מלכת היופי, הודיעו לה שכיוון שאמה לא יהודייה היא לא אזרחית אלא תושבת עד גיל 18, ולכן לא יכולה להתחרות. אבל מתחת לפני השטח, העלבונות של העולם הזה היו גדולים אפילו יותר.
"לא הספקתי לעשות הרבה, רק כמה צילומים ותצוגה אחת, אבל אני יכולה לאמר שהתקופה של הדוגמנות היא התקופה שהכי לא אהבתי את עצמי", פיין מספרת, "את נכנסת לחדר ורואה מלא בנות מדהימות ויפהפיות, את מרגישה לא מספיק, לא מבינה למה שיקחו אותך בכלל. כולן דומות לך אבל יותר מתאימות, את משווה את עצמך, התחת שלי יותר רחב משל ההיא, ההיא יותר יפה ממני. הרי לכל אחת יש אישיוז עם עצמה. יכול להיות שאחרות אמרו את זה עלי, הסתכלו עלי ואמרו שהשיער שלי יותר יפה או העור שלי יותר יפה משלהן. אנחנו כל הזמן עסוקות בהשוואות, וזה נורא".
התגובה לכל זה היתה לעמוד יום אחד מול אסלה, ולתקוע אצבע לתוך הגרון. "זו הייתה בולימיה, ממש. לא הייתי בשליטה, זה לא מצב של שפיות. את מרגישה כוח שאת יכולה לתקוע מה שאת רוצה ולהקיא הכל, אבל בסוף את מבינה שזו חולשה. מה שכן, עשיתי הכל כדי שידעו שאני מקיאה. היה צריך להיות מאוד מטומטם כדי לא להבין. זו הייתה זעקה לעזרה, לתשומת לב".
והעזרה הגיעה?
"כן. אחרי יום אחד של התמוטטות עשינו קונסוליום משפחתי, כולם הבינו שהם צריכים לעזור ומאז אני פשוט לא מקיאה. לא הייתי צריכה טיפול פסיכולוגי או וואטאבר, התגברתי על זה לבד. הלוואי שעל התמכרויות אחרות הייתי מצליחה להתגבר ככה, כי זו התמכרות לכל דבר. אני מחכה ליום שאוכל להיגמל ככה מסיגריות".
את יושבת מולי ונראית מושלמת. קשה לשמוע ששנאת את עצמך בכאלה רמות.
"אל תגידי מושלמת, אני לא אוהבת את המילה הזו. אני לא רוצה להיות משוייכת לעולם הדוגמנות בגלל כל הדברים האלה, השאיפה לשלמות לא הגיונית. אני אמנם רזה אבל לא משנה כמה אני ארזה, המותן שלי לא תהיה 60 בחיים כי יש לי בית חזה רחב. אי אפשר לדחוס את כולן לאותו שטנץ".
זה מה שהרגשת שמנסים לעשות?
"ברור. אני עדיין מרגישה את זה. כשאת נכנסת לאינסטגרם, כל בחורה שנייה יותר כוסית מהשנייה, עם ריבועים ותחת חטוב ובלי צלוליטיס. אז מה, לאף אחת אין? הרי מחקרים מראים שלכולנו יש צלוליטיס, לי יש את זה מגיל 14. אני שמחה שהיום בודקים BMI לדוגמניות וכל התחום של הפלאס סייז מקבל תאוצה, זה מאוד חשוב בעיני".
איך את מרגישה מול המראה עכשיו?
"אני מרגישה סבבה, אבל לא מתרגשת יותר מדי. פה אולי עושים עניין מאיך שאני נראית, אבל בואי לאוקראינה, כל בחורה שנייה נראית כמוני ויותר טוב ממני".
אולי בטוקבקים לכתבה הזאת יקראו לי גויה מסריחה, אני מקווה שלא יותר מדי
הרומן שלה עם היהדות לא נעלם עם תחרות מלכת היופי, וחזר להעסיק אותה גם בצה"ל. "בטירונות הקרינו לנו את הסרט 'אושפיזין' ואז עשו דיון על יהדות ומסורת. לא יכולתי להישאר שם, יצאתי מהחדר והתחלתי לבכות. אבא שלי יהודי ואמא שלי לא, ופתאום הרגשתי שאני לא מספיק טובה, שאני כמו עלה תלוש ששמו אותו בטעות. אז אמרתי, 'אוקיי, אני בצבא עכשיו, אני אתגייר בצבא'".
מה זה אומר?
"קודם כל זה חופש, אז זה נחמד, את לומדת יהדות אבל בשלב מסויים את צריכה לעשות סמינרים ושם כבר מבקשים ממך ליטול ידיים, להתפלל, פתאום מצפים ממך להראות שאת דתייה, אבל על מי אני עובדת? אני לא אדם דתי. אני אוהבת את היהדות, אבל אני לא רוצה לחיות כדתייה. ואני לא רוצה לשקר לאף אחד. בשלב זה החלטתי לעצור את תהליך הגיור. זה התחיל להרגיש לי כמו קלאב אליטיסטי עם מבחני קבלה ואני החלטתי שאני לא רוצה להשתתף. עובדה שרוב האוכלוסייה בארץ היא חילונית, למה להם מותר ולנו לא? זה מעצבן".
כמה זה קריטי לך בכלל, הגיור?
"היו תקופות שהתביישתי עם בחורים שיצאתי איתם, לא סיפרתי להם את הפרט הזה בי. טיאטאתי מתחת לשטיח כי נתקלתי באנשים שזה מפריע להם. זה מאוד הפתיע אותי, אני הרי מתאהבת בבן אדם ולא בודקת לו במי הוא מאמין, אז למה אצלם היהדות שלי היא אישיו? היום אני ישר אומרת. ואולי בטוקבקים לכתבה הזאת יקראו לי גויה מסריחה, אני מקווה שלא יותר מדי".
הבוס שלך לשעבר, ציון ברוך, ראה את אשתו יאנה מתגיירת למענו. זה לא צרם לך?
"יאנה, בניגוד אלי, השלימה את הגיור שלה. דיברנו על זה מעט בצילומים, לא הרבה. אני יודעת שזו הייתה בחירה שלה, אבל זה מאוד חשוב לו. בסוף זה מה שהיא רצתה לעשות, עוד לפני שהם נפגשו. הם גם שומרים שבת היום, אם זה מה שהם רוצים לעשות אין לי בעיה עם זה".
אתם חברים?
"כן, הייתי אצלם בבית, אנחנו מדברים מדי פעם. בחיים לא פגשתי אדם עם כל כך הרבה אנרגיה וצ'ארם כמו ציון. אולי כי הוא קטן, הכל כל כך מרוכז. הוא מוכשר בהכל, פשוט נמר. אני חושבת שהוא מרגיש אחריות עלי כי הוא גילה אותי. הוא גם גונן עלי מכל מיני הצעות מבחורים שהוא לא חשב שהם מספיק טובים בשבילי".
בחצי שנה האחרונה היא לא בזוגיות. "אני לא מוצאת את עצמי באפליקציות, אני לא בסצנה של מועדונים ופיק אפ ברים. אולי בגיל 18 הייתי יוצאת לקלרה וכאלה ושם היו סיטואציות של גברים שמנסים להעמיס אבל אני לא שם. לפעמים יוצא לי להכיר בעבודה, הרי היום לא מתחילים עם בחורות בספרייה. אני אדם שמתאהב בקלות, מאוד מהר, ואני נפגעת בגלל זה הרבה פעמים. כשאת נפגעת את נחסמת לחלוטין, ולכן תקופות הרווקות שלי הן ארוכות. לוקח זמן שהפצעים יגלידו. אז מה, אני אכיר בפייסבוק? מה אני יודעת עם כמה בחורות הוא עוד מדבר חוץ ממני? אני לא אומרת שיבוא עם טבעת או משהו, אני לא לחוצת חתונה, הסובייט לא הגיע עד כדי כך. אבל אני כן רוצה זוגיות ומשפחה ולהיות אמא להרבה ילדים, לא כמו הרוסים שיש להם ילד אחד, גג שניים, חתול וסבתא בסלון. אני רוצה משפחה גדולה".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: איה מלמד - חי | איפור: אילנה פיזחדצה | שיער: סהר קבלו | ע. צילום: עוזי אברהם | בגדים: מעיל: משכית, טופ: קלווין קליין, חצאית: h&m, מעיל שחור לבן: מארק קיין, חזיה ותחתונים: דונה קארן לג׳ק קובה, שמלה: ZARA, ז׳קט: מארק קיין, בגד ים: ליסה מארי לפקטורי 54, שמלה: משכית , נעליים: ספרינג, מעיל: Stradivarius, אוברול: לילמיסט, חגורה: Moi collection לבוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר, נעליים: ALDO.